תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

אילו הוציאנו ממצרים ולא הכניסנו לארץ ישראל
שמות
כותב החידוש: שפר בנימין סטולמן

מראה מקומות: ספר שמות

אילו הוציאנו ממצרים ולא הכניסנו לארץ ישראל

וְּעַתָה לְּכָה, וְּאֶשְּלָחֲך אֶל פַרְּעֹה; וְּהֹוצֵא אֶת עַמִי בְּנֵי ִיׂשְּרָאל, מִמִצְּרָים (שמות ג, ז) 

 במעמד הסנה מינה הקב"ה את משה להיות שליחו להוציא בני ישראל ממצרים: וַיֹאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִי אֲשֶר בְּמִצְּרָים; וְּאֶת צַעֲקָתָם שָמַעְּתִי מִפְּנֵי נֹגְּׂשָיו, כִי יָדַעְּתִי אֶת מַכְּאֹבָיו. וָאֵרֵד לְּהַצִילֹו מִיַד מִצְּרַים, ולְּהַעֲלֹתֹו מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טֹובָה ורְּחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב ודְּבָש אֶל מְּקֹום הַכְּנַעֲנִי, וְּהַחִתִי, וְּהָאֱמֹרִי וְּהַפְּרִזִי, וְּהַחִּוִי וְּהַיְּבּוסִי. וְּעַתָה, הִנֵה צַעֲקַת בְּנֵי שְּרָאֵל בָאָה אֵלָי; וְּגַם רָאִיתי, אֶת הַלַחַץ, אֲשֶר מִצְּרִַים, לֹחֲצִים אֹתָם. וְּעַתָה לְּכָה, וְּאֶשְּלָחֲך אֶל פַרְּעֹה; וְּהֹוצֵא אֶת עַמִי בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל, מִמִצְּרָים (שמות ג, ז–י). 

משה נצטווה גם לאסוף את זקני ישראל ולהגיד להם: …ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכם נִרְּאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְּרָהָם יצְּחָק וְּיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָקֹד פָקַדְּתִי אֶתְּכֶם, וְּאֶת הֶעָׂשּוי לָכֶם בְּמִצְּרִָים. וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְּכֶם מֵעֳנִי מִצְּרִַים, אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְּהַחִתִי, וְּהָאֱמֹרִי וְּהַפְּרִזִי וְּהַחִּוִי וְּ הַיְּבּוסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב, ּודְּבָש (שם, טז–יז). 

עם זאת, הקב"ה הודיע למשה כי אין לצפות שמלך מצרים יתיר לבני ישראל ללכת ללא התערבותו: וַאֲנִי יָדַעְּתִי כִי לֹא ִיתֵן אֶתְּכֶם מֶלְֶך מִצְּרַים לַהֲלְֹך וְּלֹא בְּיָד חֲזָקָה. וְּשָלַחְּתִי אֶת יָדִי, וְּהִכֵיתִי אֶת מִצְּרַ ים, בְּכֹל נִפְּלְּאֹתַי, אֲשֶר אֶעֱשֶה בְּקִרְּבֹו; וְּאַחֲרֵי כֵן, יְּשַלַח אֶתְּכֶם שם ד, יט–כ). ואכן תוצאת המפגש הראשון של משה ואהרן עם מלך מצרים הייתה הכבדת ידו של פרעה על עבדיו העברים והרעת תנאי עבודתם. בעקבות כך, בא משה בטרוניה כלפי הקב"ה: "וַיֹאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶה לָמָה זֶה, שְּלַחְּתָנִי. ומֵאָז בָאתִי אֶל פַרְּעֹה, לְּדַבֵר בִשְּמֶך, הֵרַע, לָעָם הַזֶה; וְּהַצל לֹא הִצַלְּתָ, אֶת עַמֶך (שם ה, כב–כג). 

בעקבות זאת, נטל הקב"ה מידיו של משה את האחריות להוצאת בני ישראל ממצרים ולהבאתם לארץ: וָאֵרָא, אֶל אַבְּרָהָם אֶל ִיצְּחָק וְּאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַדָי; ּושְּמִי ה', לֹא נֹודַעְּתִי לָהֶם. וְּגַם הקִמֹתִי אֶת בְּריתִי אִתָם, לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְּגֻרֵיהֶם, אֲשֶר גָרּו בָה. וְּגַם אֲנִי שָמַעְּתִי, אֶת נַאֲקַת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל, אֲשֶר מִצְּרַים, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְּכֹר, אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל, אֲנִי ה', וְּהֹוצֵאתִי אֶתְּכֶם מִתַחַת סִבְּלֹת מִצְּרִַים, וְּהִצַלְּתִי אֶתְּכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְּגָאַלְּתִי אֶתְּכֶם בִזְּרֹועַ נְּטּויָה, ּובִשּפָטִים גְּדֹלִים. וְּלָקַחְּתִי אֶתְּכֶם לִי לְּעָם, וְּ הִָייתִי לָכֶם אלֹרקים; וִידַעְּתֶם, כִי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמֹוצִיא אֶתְּכֶם, מִתַחַת סִבְּלֹות מִצְּרִָים. וְּהבֵאתִי אֶתְּכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶר נָׂשָאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָּה לְּאַבְּרָהָם לְִּיצְּחָק ּולְּיַעֲקֹב; וְּנָתַתִי אֹתָּה לָכֶם מֹורָשָה, אֲנִי ה' (שם ו, ג–ח).

 אם כך, מה נותר מהמינוי שקיבל משה מה' בשעתו על יד הסנה להוציא את בני ישראל ממצרים – "וְּעַתָה לְּכָה, וְּאֶשְּלָחֲָך אֶל פַרְּעֹה; וְּהֹוצֵא אֶת עַמִי בְּנֵי יׂשְּרָאֵל מִמִצְּרִָים"? אומנם, בעל ההגדה של פסח קבע נמרצות שה' הוא זה שהוציא את ישראל ממצרים ולא משה! "וַיוצִאֵנּו ה' מִמִצְּרַים" – לא עַל יְּדֵי מַלְּאְָך, וְּלא עַל יְּדֵי ׂשָרָף, וְּלא עַל יְּדֵי שָלִיחַ , אלָא הַקָדוש בָרּוְך הּוא בִכְּבודו ּובְּעצְּמו. שֶנֶאֱמר: וְּעָבַרְּתִי בְּאֶרֶץ מִצְּרַים בַלַיְּלָה הַזֶה, וְּהִכֵיתִי כָל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְּרַים מֵאָדָם וְּעַד בְּהֵמָה, ּובְּכָל אֱלהֵי מִצְּרַים אֶעֱׂשֶה שְּפָטִים. אֲנִי ה'. 

משום כך, משה רבנו אינו מוזכר כלל בסיפור ההגדה. ולאמיתו של דבר, גם התורה מאשרת שה' הוא שהוציא את בני ישראל ממצרים, ולא משה, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות: "וַיְּהִי בְּעצֶם הַיֹום הַזֶה הֹוצִיא ה' אֶת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְּרַים עַל צִבְּאֹתָם" (שמות יב, נא). "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיך אֲשֶר הֹוצֵאתִיָך מֵאֶרֶץ מִצְּרַים מִבֵית עֲבָדִים" (דברים ה, ו). "הַמֹוצִיא אֶתְּכֶם מֵאֶרֶץ מִצְּרִַים להְּ יֹות לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' (ויקרא כב, לג). "וְּזָכַרְּתָ כִי עֶבֶד הִָייתָ בְּאֶרֶץ מִצְּרַים וַיִפְּדְּך ה' אֱלֹהֶיָך עַל כֵן אָנֹכִי מְּצַוְּך אֶת הַדָבָר הַזֶה הַיֹום" (דברים טו, טו). 

האיזכורים החוזרים והנשנים כי הקב"ה הוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים – אומרים דורשני. הרי בברית בין הבתרים הקב"ה נשא באחריות לירידתם של בני ישראל למצרים וגם ליציאתם: וַיֹאמֶר לְּאַברָם יָדֹעַ תֵדַע כִי גֵר יהְּיֶה זַרְּעֲָך בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדּום וְּעִנּו אֹתָם אַרְּבַע מֵאֹות שָנָה. וְּגַם אֶת הַגֹוי אֲשֶר יַעֲבֹדּו דָן אָנֹכִי וְּאַחֲרֵי כֵן יֵצְּאּו בִרְּכֻש גָדֹול (בראשית טו, יג). 

מדוע אפוא היה צורך להזכיר בכמה מקומות בתורה שהקב"ה אכן קיים את הבטחתו והוציא את בני ישראל ממצרים? האם אין זה מובן מאליו, שה' עומד בהבטחתו?  עוד יש להבין, מדוע בחר הקב"ה להזכיר למשה ולזקני ישראל שהיעד הוא הוצאתם של בני ישראל אל ארצות "הַכְּנַעֲנִי וְּהַחִתִי, הָאֱמֹרִי הַפְּרִזִי וְּהַחִּוִי וְּהַיְּבּוסִי. 

מדוע לא הסתפק בתיאור הפשוט של "ארץ כנען", בלי להזכיר את האיומים העתידיים? האם יש טעם לעורר התנגדות אצל העבדים המשועבדים לפרעה מעצם הרעיון של יציאה ממצרים אל ארץ בשלטון של "שִבְּעָה גֹוִים רַבִים וַעֲצּומִים מִ מֶ ךָ" (דברים ז, א), דהיינו מן הפח אל הפחת?! מה מטרות אזכורים אלו ומה ניתן ללמוד מהם? אני רוצה להציע כי העובדה שהקב"ה הוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים נזכרה כדי לומר לנו שהמשימה המקורית להוציא את בני ישראל ולהביאם לארץ כנען חולקה למעשה לשני חלקים: החלק הראשון הוא ההוצאה ממצרים – והוא התבצע על ידי הקב"ה, ואילו החלק השני, הבאת בני ישראל אל המנוחה ואל הנחלה – בוצע על ידי משה. אבל, מלכתחילה, חלוקת התפקידים הייתה אמורה להיות הפוכה: משה היה אמור להוציא את ישראל ממצרים והקב"ה היה אמור להכניסם לארץ. מדוע השתנתה חלוקת התפקידים? מפני שסמוך ליציאת בני ישראל ממצרים התברר שהרבה יותר קל להוציא את בני ישראל ממצרים מאשר להכניסם לארץ. הרי מעשה עגל הזהב, שאירע מיד לאחר יציאתם ממצרים, כמעט גרם להכחדתם:

וַיֹאמֶר ה' אֶל מֹשֶה: עַד אָנָה יְּנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶה וְּעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינּו בִי בְּכֹל הָאֹתֹות אֲשֶר עָשִיתִי בְּקִרְּבֹו? אַכֶנּו בַדֶבֶר וְּאֹורִשֶנּו וְּאֶעֱׂשֶה אֹתך לְּגֹוי גָדֹול וְּעָצּום מִמֶנּו (במדבר יד, יא). 

בנקודה זו התברר כוחו של משה, שידע להתמודד עם האירוע הקשה על ידי איזכור הברית של ה' עם האבות ואת הבטחתו לקיימה: וַיֹאמֶר מֹשֶה אֶל ה': וְּשָמְּעּו מִצְּרִַים כִי הֶעֱלִיתָ בְּכֹחֲָך אֶת הָעָם הַזֶה מִקִרְּבֹו. וּאָמְּרּו אֶל יֹושֵב הָאָרֶץ הַזֹאת: שָמְּעּו כִי אַתָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶה, אֲשֶר עַין בְּעִַין נִרְּאָה אַתָה ה' וַעֲנָנְָּך עֹמֵד עֲלֵהֶם ּובְּעַמֻד עָנָן אַתָה הֹלְֵך לִפְּנֵיהֶם יֹומָם ּובְּעַמּוד אֵש לָיְּלָה. וְּהֵמַתָה אֶת הָעָם הַזֶה כְּאִיש אֶחָד, וְּאָמְּרּו הַגֹוִים אֲשֶר שָמְּעּו אֶת שִמְּעֲָך לֵאמֹר: מִבִלְּתִי יְּכֹלֶת ה' לְּהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר נִשְּבַע לָהֶם, וַיִשְּחָטֵם בַמִדְּבָר! (שם).

 רש"י על אתר מפנה אותנו אל דבריו של רבי אלעזר בתלמוד הבבלי (ברכות לב), שהסביר כיצד משה הצליח לשכנע את הקב"ה לחזור בו מהאיום להשמיד את עם ישראל: אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! עכשיו יאמרו אומות העולם – תשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל! אמר הקב"ה למשה: והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים! אמר לפניו: ריבונו של עולם, עדיין יש להם לומר, למלך אחד יכול לעמוד, לשלושים ואחד מלכים אינו יכול לעמוד! 

ברור שמשה לא יכול היה לדעת על שלושים ואחד המלכים שניצח יהושע. אבל משה הספיק להפנים את דברי הקב"ה, שביקש לציין בפני זקני ישראל ערב יציאת מצרים כי כיבוש הארץ המובטחת יהיה מאתגר, בשל שבעת העמים היושבים בה. פעולתו המוצלחת של משה, לאחר חטא עגל הזהב, גרמה לכך שהמינוי שקיבל במעמד הסנה – להוציא את בני ישראל ממצרים – השתנה. במקום זה, משה קיבל את האחריות להביא את בני ישראל אל הארץ, תפקיד אשר יתברר למפרע שהוא מורכב ומאתגר. 

לאחר שקיבל את המנדט המחודש להביא את בני ישראל ליעדם, ביצע משה כמה פעולות לפי שיקול דעתו בלי שנועץ בקב"ה, כפי שהיה רגיל לעשות במקרים אחרים. הפעם הראשונה הייתה כאשר פיקד על מלחמת יהושע בעמלק:

 וַיָבֹא עֲמָלֵק וַיִלָחֶם עִם ִיׂשְּרָאֵל בִרְּפִידִם. וַיֹאמֶר מֹשֶה אֶל יְּהֹושֻעַ : בְּחַר לָנּו אֲנָשִים וְּצֵא הִלָחֵם בַעֲמָלֵק… וַיַחֲלֹש יְּהֹושֻעַ אֶת עֲמָלֵק וְּאֶת עַמֹו לְּפִי חָרֶב (שמות יז, ח–יג). לדברי חז"ל, הסיבה שמשה לא נמלך בקב"ה במלחמת עמלק היא שהייתה זו מלחמת מצווה, ובמלחמת מצווה אין חובה לשאול בסנהדרין (ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה, הלכה ב). אולם, על פי דברנו, הסיבה לכך הייתה שונה: הקב"ה כבר הסמיך את משה לאחר חטא העגל להביא את בני ישראל לארץ המובטחת. 

הפעם השנייה הייתה בעת שילוח המרגלים. פרשה זו, בספר במדבר, מתחילה בפסוק: "וַיְּדַבֵר ה', אֶל מֹשֶה לֵאמֹר. שְּלַח לְָּך אֲנָשים, וְּיָתֻרּו אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶר אֲנִי נֹתֵן, לִבנֵי ִיׂשְּרָאֵל" (במדבר יג, א–ב). על פי פשוטו של מקרא שילוח המרגלים היה ציווי של ה' למשה. אולם גדולי המפרשים פירשו אותו אחרת: "שלח לך": לדעתך! אני איני מצוה לך. אם תרצה – שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו "נשלחה אנשים לפנינו", כמה שנאמר "ותקרבון אלי כלכם" וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר "אעלה אתכם מעני מצרים" וגו'. חייהם, שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה (רש"י).

 הרמב"ן אף הרחיק לכת מרש"י: והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, ושישלחו מקצתם. והשם היודע עתידות, ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם. כי חפץ השם שיהיו שווים בעניין כל הגדולים, אולי יזכרו וישובו אל ה'. ואם אין, שתהיה הגזירה שווה בכל העם. וזה טעם "על פי ה'", שיהיו במצוות השם נשיאים וראשי בני ישראל. 

שני מפרשים אלו מסתמכים על דבריו של ריש לקיש בתלמוד הבבלי, סוטה לד ע"ב: "שלח לך אנשים": אמר ריש לקיש: שלח לך, מדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו? והיינו דכתיב, "וייטב בעיני הדבר". אמר ריש לקיש: בעיני, ולא בעיניו של מקום. ואף שמפרשים אלו מתעלמים, לכאורה, מפשוטו של מקרא, ניתן להבין מהמילים "שלח לך" כי למשה ניתנה יד חופשית לפעול לפי מיטב שיקולו בלי לבקש רשות בכל פעם, על מנת להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת. זו שליחותו החדשה, ועם הסמכות שקיבל לאחר מעשה עגל הזהב הוא המשיך לפעול בתוקף כדי להביא את בני ישראל אל ארץ זבת חלב ודבש. 

הפעם השלישית שבה פעל משה על דעת עצמו, ולכאורה אף בניגוד להוראות ההתנהגות במלחמה עם שבעת העמים, מוזכרת בספר דברים (ב, כו): וָאֶשְּלַח מַלְּאָכִים מִמִדְּבַר קְּדֵמֹות אֶל סִיחֹון מֶלֶ ְך חֶשְּבֹון, דִברֵי שָלֹום לֵאמֹר. אֶעְּבְּרָה בְּאַרְּצֶך בַדֶרֶך בַדֶרְֶך אֵלֵ ך, לֹא אָסּור יָמִין ּוׂשְּמֹאול. אֹכֶל בַכֶסֶף תַשְּבִרֵנִי – וְּאָכַלְּתִי, ומַים בַכֶסֶף תִתֶן לִי – וְּשָתִיתִי, רַק אֶעְּבְּרָה בְּרגְּלָ י! כַאֲשֶר עָשּו לִי בְּנֵי עֵשָו הַיֹשְּבִים בְּשֵעִיר, וְּהַמֹואָבִים הַיֹשְּבִים בְּעָר, עַד אֲשֶר אֶעֱבֹר אֶת הַיַרְּדֵן, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר ה' אֱלֹהֵינּו נֹתֵן לָנּו. 

וכך הסביר רש"י: אף על פי שלא צווני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל – חיזר אותה על עשו וישמעאל – וגלוי לפניו שלא יקבלוה. ואף על פי כן, פתח להם בשלום אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. | 

הפעם הרביעית הייתה בכיבוש יעזר ובנותיה: וַיִשְּלַח מֹשֶה לְּרַגֵל אֶת יַעְּזֵר, וַיִלְּכְּדּו בְּנֹתֶיהָ ; ויירש [וַיֹורֶש], את הָאֱמֹרִי אֲשֶר שָם (במדבר כא, להב). 

פעם נוספת שמשה פעל בלי להתיעץ עם הקב"ה היא פרשת בני גד ובני ראובן –בה מתוארת בספר במדבר בסוף פרשת מטות, בקשתם של שבט גד ושבט ראובן לקבל נחלה בעבר הירדן (פרק לב).

אולם, פעם אחרת, ראויה  לציון כאן,  הוא כאשר בנות צלפחד באו לפני משה: וַתִקְּרַבְּנָה בְּנֹות צְּלָפְּחָד, בֶן חֵפֶר בֶן גִלְּעָד בֶן מָכִיר בֶן מְּנַשֶה, לְּמִשְּפְּחֹת, מְּנַשֶה בֶן יֹוסֵף; וְּאֵלֶה, שְּמֹות בְּנֹתָיו מַחּלָה נֹעָה, וְּחָגְּלָהּ ומִלְּכָה וְּתִרְּצָה. וַתַעֲמֹדְּנָה לִפְּנֵי מֹשֶה, וּלִפְּנֵי אֶלְּעָזָר הַכֹהֵן, וְּלִפְּנֵי הַנְּׂשִיאִם, וְּכָל הָעֵדָה פֶתַח אֹהֶל מֹועֵד, לֵאמֹר. אָבִינּו, מֵת בַמִדְּבָר, וְּהּוא לֹא הָיָה בְּתֹוְך הָעֵדָה הַנֹועָדִים עַל ה', בַעֲדַת קֹרַח: כִי בְּחֶטְּאֹו מֵת, ובָנִים לֹא הָיּו לֹו. לָמָה יגָרַע שֵם אָבִינּו מִתֹוְך מִשְּפַחְּתֹו, כִי אֵין לֹו בֵן; תְּנָה לָנּו אֲחֻזָה, בְּתֹוְך אֲחֵי אָבִינּו. וַיַקְּרֵב מֹשֶה אֶת מִשְּפָטָן, לִפְּנֵי ה'. וַיֹאמֶר ה' אֶל מֹשֶה לֵאמֹר. כֵן, בְּנֹות צְּלָפְּחָד דֹבּרֹת נָתֹן תִתֵן לָהֶם אֲחֻזַת נַחֲלָה, בְּתֹוְך אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְּהַעֲבַרְּתָ אֶת נַחֲלַת אֲביהֶן, לָהֶן (במדבר כז, א–ז). 

בניגוד לחמישה המקרים האחרים שבהם משה לא ראה מקום להתייעץ עם הקב"ה, מפני שחש שפעולות אלה היו במסגרת הסמכות שהוקנתה לו, להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת, במעשה בנות צלפחד – התייעץ משה עם הקב"ה. אפשר שמשה נזקק להתייעץ עם ה' מכיוון שבנות צלפחד העלו שאלה הלכתית הנוגעת לזכויות הנשים בעיזבון אביהן – שאלה שאין לה קשר ישיר לתפקיד שקיבל משה ולסמכויות שניתנו לו, להכניס את בני ישראל לארץ. ואולם ניתן לפרש באופן שונה ולטעון שהסיבה שהביאה את משה לפנות אל הקב"ה בעניינן של בנות צלפחד הייתה שהן ביקשו להתנחל בצידו המערבי של ארץ ישראל, אזור שלמשה לא היה מנדט לגביו. וכך הם דברי הנצי"ב מוולוז'ין:

תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. האי "בתוך אחי אבינו" – מיותר. אלא בשביל שהיה חצי שבט מנשה בעבר הירדן, והמה בקשו דווקא בארץ ישראל, בתוך אחי אביהם, לא אחי אבי אביהם. והיינו דאיתא במדרש והובא בפירוש רש"י לעיל, כ"ו, סלקא דעתך שהיו הנשים מחבבות ארץ ישראל, והביא ראיה מבנות צלפחד. ולכאורה אינו מובן! ומה ראיה היא זו, וכי היה להם עצה לשוב למצרים? ומה זה חידוש שבקשו נחלה בארץ ישראל?! אלא הראיה הוא ממה שבקשו דווקא בארץ ישראל, שלא נכבשה עוד. ולא בעבר הירדן שכבר היא כבושה ועומדת לפניהן. אלא שהיו מחבבות ארץ ישראל (העמק דבר, במדבר כז, ד). 

בשלב זה של חייו, משה היה מודע לכך שהוא לא ייכנס לארץ ישראל בגלל חטא מי מריבה. ממילא התברר לו שהמנדט שניתן לו – התייחס לכיבוש עבר הירדן המזרחי בלבד. משה היה פעיל במלחמת עמלק, בקריאה לסיחון לשלום, בשליחת המרגלים, בפרשת למען כיבוש יַעְּזֵר וכן הצבת התנאים לבני גד ובני ראובן – כל אלו היו בעבר הירדן. 

נראה לי שמכאן תשובה לשאלה שהעליתי בראשית דבריי: מדוע נקב הקב"ה בשמן של שבע הארצות? התשובה היא שארצות אלה הוזכרו דווקא מפני שאלו, ורק אלו, היו שטחי הפעולה של משה. לכן בשעה שבני גד ובני ראובן ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי פעל משה על דעת עצמו, ולא התייעץ עם הקב"ה. הוא נענה לבקשתם של בני גד ובני ראובן להתנחל בעבר הירדן המזרחי, בהתאם למנדט שקיבל להביא את בני ישראל אל נחלתם, שהייתה ארצם של שבעת העמים. כאמור, משה לא היה יכול להיענות לבקשת בנות צלפחד, שביקשו להתיישב בארץ ישראל המערבית, בלי להתייעץ עם הקב"ה, שהרי בכך יש חריגה מהמנדט שניתן לו.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים