תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

אם חיוב ההלוואה הוא לפי מידה או לפי דמים
בבא קמא

מראה מקומות: ב"ק צ"ז ב', ב"מ ס' ב', ב"ק צ"ג ב', רמב"ן ב"מ ס' ב', גמ' ב"מ מ"ג א', מחנה אפרים רבית סי' כ"ב וסי' כ"ה, ונזקי ממון סי' א'

בב"ק צז' א' איתא פלוג' רב ושמואל במלוה על המטבע אי צריך לשלם במטבע היוצאת או"ד דמצי א"ל לך והוציאו במיישן, וכתב רש"י שם דדוקא בהלוהו פרקמטיא על המטבע אבל בהלווהו מעות יכול לשלם לו מטבע הפסולה לכו"ע, והיינו דדוקא בהלוואת פרקמטיא שזקף עליו במלוה פליגי רו"ש, אבל הלווהו מעות דכל חיובו הוא חיוב להשיב מה שקיבל ודאי דמצי לפרוע אף במטבע פסולה, ומבו' בדברי רש"י דזקיפת מלוה שאני ממלוה ואכה"מ, ובזה פליגי התוס' שם וס"ל דאף בזקיפת מלוה יכול לפרוע במטבע הפסולה, אלא דמלוה על המטבע דהתם היינו שקצץ עמו מטבע היוצא ובהא פליגי רו"ש, אבל בלא קצץ ודאי דיכול לפרוע במטבע שנפסלה, המבואר מכ"ז דלכו"ע בהלוואה סתם יכול לפרוע במטבע שנפסלה, והיינו טעמא דחיוב הלוואה הוא חיוב מידה ולא חיוב דמים, דאינו חייב להשיב את הערך שקיבל בשעת ההלוואה אלא רק את המידה שקיבל בהלוואה, ומזה העלו האחרונים דחיוב הלוואה הוא חיוב מידה, עי' מחנ"א רבית סי' כ"ה ועוד.

והתוס' שם הקשו מ"ש הלוואה מגזילה, דבגזילה איתא דגזל מטבע ונפסלה אומר לו הרש"ל, משמע דבמטבע אחרת הפסולה אינו יכול לשלם לו ומאי שנא, וביאור קושייתם דהא גזילה נמי הויא חיוב השבה ומאי טעמא בגזילה אמרינן דהחיוב הוא לפי דמים ובהלוואה החיוב לפי מידה, הא בין מעשה הגזילה ובין מעשה ההלוואה הם בין על המידה ובין על הדמים, ותירצו התוס' דלא דמי הלוואה לגזילה, ויסוד החילוק בזה לכאו' דבגזילה חל חיובו בשעת הגזילה שנכנס החפץ לרשותו, ולכן זה חל כשעת הגזילה, אבל בהלוואה החיוב חל בזמן הפרעון, והוסיפו התוס' דמטבע שנפסל חשיב כהוזל, והיינו דאי לא הוה חשיב כהוזל אלא כנסדק לא היה יכול לפרוע בזה חוב הלוואתו כיון דלא היה מתקיים בזה דין ההשבה שלו, ורק משום דחשיב רק כהוזל ממילא מתקיים בזה דין ההשבה ע"י השבת המידה, את"ד התוס'.

ולכאו' יש להתבונן בדבריהם במה שהקשו מאי שנא מגזילה והביאו הא דאיתא גבי גזילה גזל מטבע ונפסל אומר לו הש"ל ודייקו דמשמע דוקא ההוא מטבע ולא מטבע פסולה אחרת, ולכאו' ילה"ק מ"ט הביאו מהתם ולא ממשנה מפורשת ברי"פ הגוזל קמא דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה, ומוכח דגזלן חיובו לפי דמים ולא לפי מידה, דהרי כל הנידון אי לפי מידה משלם או לפי דמים הוא לגבי יוקרא וזולא, כגו' היכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא או איפכא, וכיון דתנן להדיא דכל הגזלני' משלמין כשעה"ג א"כ מוכח דלפי דמים משלם, ומדוע לא הקשו התוס' מהתם, וצ"ע[1].

והנה המחנה אפרים [רבית כ"ו] תמה ע"ד התוס' דיכול לשלם מטבע שנפסלה אא"כ קצץ במטבע היוצא, דאי מעיקר הדין יכול ליפטר במטבע שנפסלה א"כ לא תהני קציצתו, כיון דהכסף אינו קונה את הזהב, ולא שייך להתחייב מין מסויים תמורת הכסף, וכש"כ הר"ן בע"ז סג' ב' בשוכר את הפועל והתנה עמו בכור חיטים דאינו חייב לו חיטים, וא"כ הכא נמי לא תהני הקציצה על מטבע היוצא.

וביאור דברי התוס', דודאי לא דמי להא דבמקח הכסף אינו קונה את הזהב, והיינו טעמא כיון דאין כאן התחייבות של 'מין' מסויים, אלא התחייבות של שווי מסוים, והשווי הוא המטבע היוצא בשעת הפרעון, וזה גופא הוא קוצץ לו שישלם מה שייחשב טיבעא בשעת הפרעון, ולא מה שכבר יהיה לנסכא בשעת הפרעון, וזה ברור.

ונראה להוסיף בזה עוד, דהנה בזה"ז ודאי לא שייכים דברי התוס' לפרוע חוב הלוואה במטבע שנפסל, ודוקא בזמן חז"ל שהמטבעות היו נסכא, והיו חפצא של 'חתיכות כסף' בפני עצמם בזה היה אפשר לדון אם ההלוואה מתפרשת על המידה היינו על החתיכות, או"ד דההלוואה מתייחסת לשווי, וממילא חייב לשלם מטבע היוצא בשעת פרעון, אבל בזה"ז שכל החפצא של המטבעות הוא שווי וערך ממוני ודאי שבהלוואת מטבעות ההלוואה עומדת על הערך ולא על הניירות.

וממילא יש לנו להגדיר הנידון בדברי הראשונים בעניין חיוב ההלואה, דודאי חיוב ההלוואה הוא חיוב השבה של מה שקיבל מהבעלים, אלא הנידון מה הוא קיבל, אם התקבלותו היא מידה והיינו נסכא, וממילא יכול ליפטר במטבע שנפסל, או"ד דהתקבלותו היא הערך הממוני.

ומה שהקשו התוס' בקושייתם מאי שנא הלוואה מגזילה הוא משום דחיוב גזילה הוא ג"כ חיוב השבה, ומה"ט הקשו מ"ט מעשה ההלוואה מתיחס לנסכא ומעשה הגזילה מתייחס לשווי.

ואשר מעתה נראה לומר, דאף בהא דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה היה מקום לדון אם חיוב הגזלן הוא לפי מידה או לפי דמים, דהיה אפשר לומר דמעשה הגזילה מתיחס לנסכא, והוא חייב להשיב את המידה של שעת הגזילה, וכל מה דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה היינו דהיכא דדגזל חבית ומעיקרא שוויא ד' ולבסוף שויא זוזא והוא רוצה לשלם דמים, והיינו לקבוע שהגזילה היא גזילת שווי ולא גזילת מידה, דבכה"ג חייב לשלם ד', אבל אם רוצה להביא חבית אחרת מהשוק ועי"ז לפרוע את ה'מידה' של ההלוואה שמא נפטר, דה אנמי כשעת הגזילה שילם, ואמנם לא שילם כשעת הגזילה בדמים מ"מ שילם כשעת הגזילה במידה.

ואלה"ק דאם יכול להביא חבית א"כ לעולם ישלם זוז אחד ויפרע את שוויה, ומדין שוו"כ ככסף, כיון דכל מה שהוא יכול לשלם מידה זה רק מחמת שהוא יכול לדרוש לדון את מעשה הגזילה כגזילת מידה ולא כגזילת שווי, ואם גזילת מידה היא אינו יכול ליפטר מדין שוו"כ ככסף, דא"כ אף בהגזילה עצמה נדון לו דשוו"כ ככסף, וייחשב כגזל שווי.

ולכן התוס' לא הקשו מהא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כיון דשם אכתי זה יכול להתפרש דכשעת הגזילה היינו במידה של שעת הגזילה, וכל מה שהקשו הוא מגזל מטבע ונפסל, דבהא דאינו יכול לתת לו מטבע פסולה אחרת מבואר דלא סגי במידה של שעת הגזילה אלא רק בדמים של שעת הגזילה, וממילא אף הך דנא דכל הגזלני' משלמין כשעת הגזילה היינו דמי הגזילה.

העולה מכל זה דאיכא ב' נידונים, א' אי משלם כדהשתא או כדמעיקרא, ב' אי משלם מידה או דמים.

ועי' בפסחים לב' א' גבי תשלומי תרומה דאיתא שם בעיא אי משלם מידה או דמים, והתם נמי הנידון הוא אי משלם כדמעיקרא או כדהשתא, ולכן מייתי' שם לדינא דכל הגזלני', וכן התוס' לעיל מד' א' ג"כ הביאו הך מתני' לעניין מעיקרא או כדהשתא.

ונפק"מ בכ"ז, דהנה דנו האחרונים [עי' מחנ"א נז"מ סי' א'] אי מזיק חייב לפי מידה או לפי דמים, ומכבר שמעתי מחכ"א להוכיח מהא דאיתא לעיל מ"ד א' גבי תברה או שתייה דמשלם ד' כשעת שבירה ולהקצוה"ח [סי' ל"ד] חיובו הוא מדין מזיק [ודלא כהנתיה"מ דחייב על העמקת הגזילה], וא"כ מוכח דמזיק משלם כשעת הנזק, והיינו דלפי דמים משלם, וכן היה אפשר להוכיח מהא דאיתא בתוספתא [ב"ק פ"ג ה"ד] הרג שורו של חבירו הוקרה בהמתו או שהוזלה הדליק גדיש של חבירו והוקרה תבואתו או שהוזלה בין משעמד בבית דין ובין משלא עמד בבי"ד אין לו אלא כשעת נזקו, ומבו' דלפי דמים משלם אף במזיק. אכן לפי המבואר אין כאן תחילת ראיה כלל, כיון דזה ב' נידונים שונים.

ולפי"ז האיר לנו השי"ת באור יקרות את הסוגי' דלק' ע"ה א' גבי מלוה סאה חיטים הוזלו נוטל חיטיו הוקרו נותן דמיהם, ולפו"ר  צ"ב דאם הלווה סאה ומחזיר מעות אי"ז הלוואה אלא מקח, ודוחק לומר דאפשר לשנות את היסקא בשעת הפרעון מהלוואה למקח, אבל להמתבאר ודאי דהויא הלואה אלא דעד כמה שלא קצצו יד הלווה על העליונה לתבוע שההלוואה היא סאה ולא דמים, וכן איפכא, אבל בקצצו היינו דקצצו דיש יחס לערך ולשוויות בההלוואה, ונותן דמיהם.

ולפי הנ"ל אי"צ לפרש בדברי הריטב"א דהנידון משום איסור רבית, ושפיר י"ל דהנידון בעיקר הלכות הלוואה מה חייב לו תמורת ההלוואה.

וראה במחנ"א [רבית כב] דכתב דבמלוה סאה והוקרה ונטל המלוה בע"כ של לווה סאה יקרה הרי הוא גזלן, וביאור דבריו, כיון דאיירי בלא קצץ, ויכול הלווה ליפטר בדמים, ובתורת דמים יכול ליפטר אף בשוו"כ, וממילא כבר בשלושת רבעי הסאה נפטר בתורת דמים, ועל הנותר הרי הוא גזלן, וכן איפכא אם הוזלה הסאה והמלוה תפס סאה וחצי בתורת דמים דמעיקרא דהוי גזלן כיון דיכול ליפטר במידה בסאה אחת.

הערה – הרא"ש פרק ארבעה אבות [סי' י"א] כתב דגזלן אינו יכול לשלם שוו"כ כיון שצריך רק מה שאפשר להשיג בזה את הכעין שגזל, ואין להוכיח מדבריו דחיוב גזלן לפי מידה, דהרי במטבע ונפסל תרו' נטמאת חמץ ועעה"פ מבו' דאינו יכול לתת חמץ אחר ורק מדין הש"ל נפטר, ובהכרח עיקר כוונתו דאף בחיוב דמים יש דין מיוחד שהגזלן חייב להעמיד את ה'כעין שגזל' והיינו בתורת חיוב על הגזלן להפקיע למפרע את מעשה הגזילה, ולכן הוא משלם דוקא במה שיכול להשיג על ידו את הכעין שגזל, ודוק.

 

[1] ותירץ חכ"א שליט"א דלגבי הך דינא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה הבינו התוס' כבר בקושייתם דלא דמי להלוואה מאיזה טעם, ורק הנידון בתוס'  היה דוקא גבי 'מטבע' דבכה"ג י"ל דדעתיה אמטבע היוצא דוקא [כסברת רב בגמ' שם] ולא במטבע שנפסל, ורק בזה הקשו מ"ש הלוואה מגזילה, וע"ז תירצו דהא דמשלם במטבע שנפסלה הוא משום דאינו חייב כשעת הגזילה ומטבע שנפסל חשיב כהוזל, ובתירוצם ס"ל דהכל דין אחד הוא ואין דין מיוחד למטבע.

אכן לא ברירא לי מאיזה טעם הבינו בקושייתם דבגזילה אינו יכול ליפטר במטבע שנפסלה, דאי משום דחיובו כשעת הגזילה מ"ט לא מקשי' מהיא גופה, ובגזילה ודאי ל"ש לומר דזה תלוי בדעת המתחייב.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים