תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

אם יש איסור בשילוב אצבעות הידיים ימין לשמאל או לא
קבלה
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: משסכת שבת דף י ע''א

 

בענייני שילוב אצבעות הידיים

חשבתי דרכיי לדון במנהג רבים בני האדם לשלב האצבעות של יד ימין עם יד שמאל האם יש בזה איסור מה הטעמים בזה.

הנה במהות מעשה שלוב האצבעות זו בזו זה דבר שמראה על חוסר שליטה וביטחון במקרים מסוימים, אשר על כן הדבר צריך בירור מעמיק מהי הדרך הנכונה בזה.

ובהא  דאיתא בגמ' בשבת (דף י.)  בעובד דרב כהנא דאמר בשעת מלחמה כנס ידיך ובעת שלום פשוט ידיך' יש לחקור: האם הכוונה כמה פחות להיות בחזית לעין העם, או דילמא שאין ידיך כנס זו אצל חברתה והלך ברחובות עיר כמקווה לשלום ושלווה.

אי הוי דין בתפילה

א. הנה רש"י (שבת שם ד"ה 'ופכר ידיה') כתב: "חובק ידיו זו בזו כאדם המצטער מאימת רבו" ע"כ וכן כתב הרשב"ץ במסכת אבות (פ"ב משנה יג.): "כי המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו הוא מצטער ומבקש רחמים,… פכר ידיה ומצלי, כלומר מחבק את ידיו זו עם זו ומתפלל כאדם המצטער." וכן הוא במדרש תהילים (פרק סא ב) דעיקר תפילה שיצטער ויתעטף שנאמר תפילה לעני כי יעטוף"

מבואר בדבריו דרבא לא עשה זאת מהפחד מהקב"ה, אלא מתוך צער ותחנונים על נפשו כעבד העומד לפני אדונו לחלות פניו בבקשת צרכיו. וצריך להבין האם מעשהו של רב כהנא מאי דפליג ליה בין מלחמה לשעת שלום  קשור לאמרתו של רבא?

ולפום ריהטא נראה לי לבאר: דאמת הוא הדבר ששניהם מייתי לההוא טעמא דעביד כעבדא קמיה מריה דהיינו עניין חיבור ידיו זו לזו הוא כדי לעורר יראה ופחד בעצמו מהקב"ה בשעה שניגש להתפלל לפניו ולבקש את ענייניו, ובר"י מלוניל כתב שם "וכן ראוי לעשות.

ומכ"ז מבואר דהוא דווקא שעת התפילה בלבד ולא איירי בשאר שעות היום, דהנה יש לומר דאם הוא עניין של הכנעה וענווה הרי ששייך בתפילה גופא, אבל אם כמעשה דרב כהנא הרי שהוא מנהג דשייך נמי בשאר שעות היום, ראיתי לרבינו פרחיה זצ"ל בשיטת הקדמונים (שבץ י) שפירש דידיו היו נתונות מטה, וטעמו הוא כדי שלא יהיה בשררה לפני בוראו, לכאו' טעמו דרבינו פרחייה אינו קשור רק לעניין תפילה אלא זה עניין של שדר ביטחון ושליטה איתנה, ועל כן יש לבאר: שאה"נ מיירי בשאר שעות הימימה שאדם מראה בטחון בה' יתברך שהכל בידו ושוב בא לידי גאווה.

ושמח ליבי בראותי דכתב בשו"ת "באר משה" שטרן (חלק ח סימן א) דרש"י מיירי על הא דרבא ולא על הא דרב כהנא דרבא איירי בתפילה ואמרינן בברכות (דף ל.) דאמר רב הונא השתחוו לה' בהדרת קודש אל תקרי בהדרת אלא 'בחדרת' וזה שייך בעיקר בזמן התפילה דהיינו דאמר בחדרת דוקא, ולכן מסתדר מה שפירש רש"י דמניח ידיו הימינית על השמאלית מפני אימת רבו, אבל מאידך הא דרב כהנא איירי בשעת שעות היום דבשעת שלום מניח ידיו פתוחות מטה ובשעת מלחמה כופף זו לזו, זה לא מיירי דווקא על עבד גבי מריה, אלא על כל אדם בכל זמן שהוא.

ועל פי זה מובן איפא דשתי הפעולות אינן חוברות זו לזו אלא כל אחד מעניין אחר דה אדרבא מיירי בתפילה כאשר פסקו כחלל הראשונים רש"י ור"ח ורי"ד בפסקיו שם ועוד, והא דרב כהנא דמפליג ביה בין שעת שלום למלחמה מיירי בכל זמן ובכל שעה, ומבואר שאינו רק בענייני שלום או מלחמה של ציבור בעולם אלא ר"ל גם באדם יחידי שמשדר שמחה וטוב לב רואה את בטוב והוא עידנא דשלמא בעלמא דאמר הגמ', אמנם אם חלילה בהיפוך הדבר הרי זה מוגדר כעדינא דמלחמה כביכול ואמרו חכמים 'כנס ידיך' בעת זו ולאו דוקא בתפילה.

ב.   פסק הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ד) "ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה, ביראה ופחד" עכ"ל  משמע מדבריו דדין מיוחד בתפילה להראות הכטנעה לפני הקב"ה יתברך וכך הוא יגיע לכוונה שלימה בתפילתו,ע"כ וכ"פ מרן השו"ע  שולחן ערוך (אורח חיים הלכות תפילה סימן צה ס"ג) "מניח ידו על לבו כפותין, (פירוש כקשורין) הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד"

ואכתי יש לעי' אי שרי למיעבד הכי כולי יומא או לא?

ונראה לי בשיטת הרמב"ם דאכן שולל את הצלבת ידיו זה אצל זו דהוא דרך שחץ וגאווה דהרי בתפילה כל מה שהתירו חכמים זה כפותין כדי להראות הענווה והכנעה כאמור, ועל כן לא הזכיר רבינו את עניין זה בפירוש משום דסבר דמילתא דפשיטא הוא, ואינו מן דרך הקבלה אלא סתם מראה שררה וגאווה, ולפי"ז מה דמצינו אצל כמה מגדולי רבותינו האחרונים ז"ל דעבדי הכי בשופי י"ל דלא חיברו הידיים לגמרי אלא השאירו מעט רווח ביניהם, ואינו נראה הצלבה כלל.

וראיתי בספר "זיו משנה" (פ"'ד מהל' תפילה הלכה ה) דתמה על רבינו ז"ל מכמה אנפי א. הלא זה בסתמא דיניחם ימין על שמאל ולא זה על זה ואי לא הוי כתב רבינו בהלכה דבר פשוט הוא דימנית על השמאלית הוא?

ועוד קשה: למה נקט לה הלכה הרי תלוי הוא ביד האדם דיתן הימנית על השמאלית?

ועוד קשה: הרי רש"י לא הזכיר זאת אלא כתב רק דהוא כאדם המצטער מאימת רבו?

ועוד: דהרמב"ם לא הזכיר אלא לשון "כפותין" וא"כ ברור שיכול להניחם זה על זה וכן ימנית על השמאלית?

אי יש דין חדש בתפילה בכפיית ידיו

ג. ועוד צריך ביאור דהנה המעיין בגמ' ישר יחזה פניו דדברי רבינו אינן עולין בקנה אחד עם דברי הגמרא דהתם מיירי דרבא עביד הכי רק בעידן ריתחא, אולם בזמן של שלום בעולם מציין עצמו בבגדיו ומתפלל, ורבינו נראה מדבריו דלא מחלק בין הזמנים כל עיקר ותמיד יש לעשות כן כדי לעורר הפחד היראה והכנעה לפני המלך ברוך הוא?

וכתב הרב "זיו משנה" ביישוב שיטת רבינו ז"ל דהוא דין ממש וז"ל: "אמנם נראה ברור דבזה גלייה רבינו לדרעיה והאיר עינינו בחכמת האמת, דבאמת הוא דין גמור על דרך האמת להגביר הימין שהוא חסד על השמאל שהוא דין כידוע ליודעי חן, ושמענו מזה גדולת רבינו בחכמת האמת שגם הלכות קבועות קבע בספרו על פי חכמת האמת וכמ"ש בפתח הספר עיין שם ודי למבין" עכ"ל. מובן דהוא דין גמור כדי להוריד שפע וברכה מעולמות העליונים.

ביאור שיטת הרי"ף והרא"ש

ד. ועי' לרבינו הרי"ף (דף ד. מדפה"ר)  והרא"ש (פ"א הלכה יט.) נקטו את דברי הגמ' כצורתה דדווקא בזמן ריתחא עבדינן הכי אבל לא כתבו דהוא דין חשוב רק בתפילה, נמצא דאיכא מח' יסודית בין הפוסקים לעניין כפיתת  ידיו, דהרא"ש והרי"ף סבירא להו דהוא דין מיוחד לזמני מלחמה עם תפילה מיוחדת, אבל אין הכא דבתפילות היום אסור לעשות כדבר הזה דיש בזה קצת מן היוהרא.

אבל לדברי הרמב"ם אינו כן וקיים דין מיוחד לכל התפילות דעבידנן בהו ידיו כפותות ימין על שמאל, כדי לעורר הכוונה. ותריווהו מודו לדיעה אחת דאם הוא משלב זו בזו איסורא איכא, ולא רק מטעמא דחכמי הקבלה ויודעי תורת הסוד אלא לכל אדם דהוא דרכי הגאווה ויוהרא כאמור ע"כ.

ועי' בשו"ת "באר שבע" (סימן עא) דתמה אמאי כתב רבינו כפותן ולא כתב שיתפלל עם ידיו למעלה כמו אבות העולם, וכי הם לא התפללו כ'עבדא קמיה מריה', וביאר דרבינו י"ל דס"ל דהתפלל רבא כאבותינו הקדושים זיע"א בזקיפת ידיו כלפי מעלה, ויחד עם זאת כפת יד הימין על יד השמאל ושניהם הוי דרכו של עבד לפני רבו.

אם הגויים מחכים אותנו במנהג זה דבר איסור

ה. ועוד כתב לפרש: דדבר זה הוא מדרכי האמורי ולכן אין אנו נוהגים לעשות כן מזמןן שהן התחילו להתפלל עם זקיפת ידיים למעלה, וכמו שאומר המדרש על הפסוק "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך" אע"פ שהייתה אהובה לפני הקב"ה בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה כנענים אחו חק לעבודה זרה עי"ש.

והדבר אינו מוחוור כלל דהא במסכת נדרים (דף ב. י:) מצינו דלשון נדרים כגון 'פזיח נזיח וכו' נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בעניין מטבע הלשון דר"י סבר דהוא לשון שבדו הגויים ור"ל סבר דהוא לשון שבדו חכמים וא"כ צ"ב איך אנן משתמשים בהם לענייני קדושה שלנו דהא דרכי האמורי הן?

וכתב התוס' רא"ש (נדרים דף י:) בסברת רבי יוחנן שאמר דהוא לשונות שהעכו"ם המציאו ואנו משתמשים בהם ללשון הנדר דקרבן דהוא מילה של התורה הקדושה יש להם רק היטוי שונה בו והיינו "קונם קונח קונח".

מבואר בדבריו ז"ל דדינא ד'לא תלכו בחוקות הגוי" הוא קיים אם הם המציאו את המנהג או המילה מעיקרא אז חל איסור לעשות כמותם, אבל התם גבי לשון הנדרים שיש לו עיקר מן התתורה שהוא לשון 'קורבן' לכן לא שייך לומר דאסור.

ולפי"ז צריך עיון לשיטת הגאון בעל ה"באר שבע' הנ"ל דאייתי ראייה מהמדרש עה"פ לא תקים לך מצבה וכו' דמאחר דעכו"ם עבדי לה למעשי גלוליהם הקב"ה התחיל לשנואתו אפילו שאבותינו הקדושים זיע"א הקימו אותם בשיל עניין התפילה והקרבן, ואם לסברת התוס' רא"ש שההיטוי וכן ההגייה לשונית של המילה הזו הוא שונה אבל יש לו עיקר מן התורה הרי לא נקרא מעשה דחוקות הגוי לא אכפת לן שהן נמי משתמשים בהו למעשיהם?

וחזי הוית להגר"ש רוזבסקי זצוק"ל בשיעוריו (נדרים דף י: אות עד.) שביאר אי במציאות אמרינן גבי לשון משובש אם יש בו דין לשון לעניין מה דנאמר בפרשת נדרים "לבטא בשפתיים" דמדברי רבינו הרמב"ם (פרק א מהל' נדרים הלכה כט) מוכח דהוי מפסיד הלשון ןאינו מעיקר הלשון דכתב וזה לשונו: "האומר לחבירו א נשכים ונשנה פרק, עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר" עכ"ל.

וכן ס"ל להר"ן (דף ב.), ולכאו' בהא י"ל דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש דר"י דסבר דהוא לשונות של האומות סבירא ליה דגם לשון משובש הוי מעיקר הלשון וביה נמי אמרינן "לבטא בשפתיים" וכ"כ בשו"ת "דברי יציב" (חיו"ד סימן נג.) דיש בו נמי גדר דלשון הקודש שאחרי ככלות הכל אצל האומות שהן עלגים ולא יכולים לבטא אותם לא נאסור לנו מלנדור בהן דהוא נמי הוי חשוב לשון דישראל אלא שהמשמעות נשתנית כדי להודיע לכל דהוא נדר ולא סתם משפט לכן אמינא "נזיק נזיח פזיח" וכן כתב בספר "מעדני יו"ט (ברכות פרק ב סימן ז.).

מיהו ריש לקיש ס"ל דהוא 'לשון שבדו חכמים' היינו דדווקא מה שהם קבעו בו הלשון יש בו משמעות והוא עיקר, אבל לשון הגויים לית ליה דאמר הנהו משובש הן ולמה לנו לערב דרכם בתורתינו הקדושה תורת ה'.

ודברינו יאיר באור תורה הבהיר דהוא מנהג גויים להתפלל בידיים כלפי מעלה דהנה דבר זה ודאי אסרה תורה כדכתיב "לא תעשו כמעשהם" דדוקא מעשה ניכר כחוקים של הגויים וזה מה שאסר ה' יתברך בתורתו אבל מאידך דיבור ומילים שאין בהם משמעות שלילית לא אסר דכן בלשון זו הוא גודר את עצמו מכל מיני דברים לרוב כדי לתקן מעלתו ולהתקדש יותר, הגם שיש נדרים שהם נקראים חטא שאיתא בנדרים (דף י:) א"ר יהודה כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן" וכן במסכת תענית (דף יא:) איתא: 'כל הנודר נקרא חוטא' זה בסתם אדם שאינו נותן משמעות לנדריו. אבל חסידים הראשונים זו היתה מידתם שהיו נודרים בשביל להביא קרבן  כי היכי דיהיה להם כפרה, ואך להם מותר הדבר כהלכה דהרי עליהם אמר דוד המלך בתהילים  "רגלי חסידיו ישמור"' ודרשינן לה במסכת גיטין (דף ז.) "אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים".

מערב דין ברחמים עניינו ותכליתו

ו. ומעתה ניגש לדון בבירור גופו של עניין שלוב האצבעות זו לזו בשאר שעות היום, המקור לכך הוא רשבק"י זיע"א בזוהר הקדוש (רעיא מהמנא ויקרא דף כד.) דמעורר דין עי"כ וזו לשונו: "וכד דינא אשתלים ושריא עליה דב"נ כדין אסתיים ואתתקנו אצבען חמש בגו חמש ימינא בשמאלא לאחזאה דהא כלא אסתכמו עליה בההוא דינא, וידוי מתישרן לאחזאה מלה בלא כוונה דב"נ ולא יתכוון ביה, ועל דא כתיב (שמות טו) ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב לאתכללא שמאלא בימינא ואשלים דינא וכדין הוא קיימא דכלא ועל דא כד בעא קודשא בריך הוא לקיימא כלא כתיב (ישעיה סב) נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו וגו"' עכ"ל.

ופירש בזה מורינו המהרח"ו זצוק"ל בספרו "שער הגלגולים" (הקדמה יב אות ב וכן הקדמה לט שער יוצר וק"ש) וכן בשער רוח הקודש (שער ג. ) כ"כ האר"י ז"ל בספר "שער המצוות" (פרשת עקב) וכן בספר "אבן השוהם" (סימן ו סעי' סז) ע"י שמשלב אצבעות הידיים מערב כוחות ימנים ושמאליים עי"ש וכ"כ הט"ז (חאו"ח סימן צה סק"ג). וכ"כ המר"א אזולאי זצ"ל בספרו "אור החמה" (דף כא.) והגר"ח פלאג'י בספר "מועד לכל חי" (סימן לח.).

ז. הדבר תמוה לכאו' לבוא ולומר דהוא מנהג של חכמי הקבלה מכמה סיבות:

א. דמצינו לו ראיייה מוכחת מדברי רבא ורב כהנא בגמ' בשבת הנזכר?

ב. דהא רשב"י הוא תנא והוא מסביר מה אדם גורם לעצמו עי"כ, שכן מצינו בש"ס עצמו כמה דברים שעשו אנשים שונים בהסטורייה כל מיני פעולות למטה בארץ עי' במסכת עירובין (דף נד.) מעשה ברבי פרידא שהסביר את החומר הנלמד לתלמידו שהיה לו קשה להבין ארבע מאות פעמים בנחת ושלווה בכל הפעמים כמו הפעם הראשונה, והדבר הזה עשה רעש בשמים ואמרו לו מה רוצה מתנת שמים או עושר או אריכות ימים מופלגת או עולם הבא וביקש עולה"ב וקיבל גם אריכות ימים ועשירות הא למדת שמעשה קטן כאן משפיע למעלה בשמים א"כ לטובה אמרינן לכן יש להיזהר לא לפתוח לרעה וא"כ למה אומרים שהוא מנהג של הקבלה הא בגמ' קחזינא לה כהאי גוונא?

וראיתי לבעל "כף החיים" (סימן צה סקנ"ב וכן בצ"ח סקכ"ח.) וכ"כ רבינו ה"בן איש חי" (שנה שניה פרשת פינחס סעיף יח) ולא ישלב אצבעות ידיו זה על זה הימין בשמאל, עכ"ד והיינו דווקא בכוונה תחילה אבל בעלמא ליכא חששא. מיהו חזיתי בקודש לבעל המדרש תלפיות (ענף דין) וזו לשונו: "מי שמשים אצבעותיו בתוך אצבעותיו בלא כווונה (וכ"ש בכוונה)מורה שמידות העליונות הסכימו עליו דין גדול".

וטעם נוסף לאסור זאת ראיתי בספר "יסוד ושורש העבודה" (שער הכולל פי"ט) ובספר הזכירה (עניין סגולות ורפואות) דהוא מביא לידי דאגה.

ואכתי יש  לברר אם זה מנהג או זה איסור דמה שנתבאר עד כה שהוא מנהג בשאר שעות היום, ורק בעידן תפילה זה הלכה פסוקה לאסור מצד הדין כמובא ברמב"ם ובעוד ראשונים כאמור לעיל, הן אמת דבינותי אני הצעיר ומצאתי בזה שורשים איתנים דאסור הוא בכל שעות היממה, דהנה עי'  בדברי רבינו בחיי (נצבים פ"ל פסוק ז) וזו לשונו: "אמר ישעיה" (פרק סו פי"ז) המתקדשים ומטהרים אל הגנות" המתקדשים אלו בני אדום שדרכם לנענע אצבעותיהן לכאן ולכאן" עכ"ל וביאר את דברי קודשו בספר "אמרי שמאי" (ח"ב עמוד קפ) דכוונת רבינו ז"ל לאלו שמשלבין אצבעות ידיהן יחד של ימין עם של שמאל, וסבר רבינו שהוא איסור של חוקות הגוי שהרי הוא מנהג נוצרים ה' ישמור ויציל וע"כ יזהר לא לעשות כן. וכן מצאתי שכתב בשמו בספר היקר "מרגליות הש"ס" (שבת דף י:).

וכן בדור האחרון מצינו דעות בן החכמים והפוסקים דהנה הצדיק הנסתר מוה"ר חיים הכהן זצ"ל המכונה החלב"ן הורה לאסור והוסיף דאין לחלק בין של עצמו לידי משהו אחר,  וכ"כ בספר "אוסרי לגפן" וכ"כ הגר"ע הדאי'ה זצוק"ל  בשו"ת "ישכיל עבדי" לאסור, וכל ההיתר הוא לא לשלב לגמרי רק  אם יעשה בדרך הכנעה דאין שם שילוב ידיים גמור. וכתב הגרי"י קנייבסקי זצוק"ל דיש להקפיד לא לשלב אצבעות היידים גם לא בסתמא, וכן נוהג בנו ברא כרעא דאבוה מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א וכן כתב הוראה למעשה בספרו "דרך שיחה" (פרשת לך לך). וכ"כ בשו"ת "אז נדברו" (ח"ב סימן כה)

וכן מנהג חכמי מרוקו זיע"א לדורתיהם וכפי שהובא מנהגם בשו"ת "רביד הזהב" (ח"ב סימן לד.) ןכן כתב בספר "נתיבות המערב" (עמ' רצד.) וכן המנהג אצל עדת יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.  וכן כתב לאסור הגר"א אבולעפיא זצ"ל דקיבל ממורו ורבו זצ"ל דיש להקפיד על פרישת הידיים ולא לשלב האצבועות הידיים זו בזו. וכן בספר "שיחת חכמים" (סימן סב עמ' עח) ובשו"ת "מחקרי ארץ" (חלק ו.) וכן בשו"ת "שרגא המאיר" (ח"ב סימן עא אות ב.) וכ"כ הגר"י אפרתי (שמשא דבי נשיאה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל) בשו"ת "יש"א יוסף" (ח"ג חיו"ד סימן כא.) לאסור.

מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה

ח.  אולם יש מן האחרונים מרן הגרי"ש אלישיב לא הקפיד לא הקפיד בזה וכן הגר"י לנדא רבה של בני ברק לא הקפיד בזה  וכן באדמור"י חסידות חב"ד לא הקפידו בזה. ובטעמם יש  לומר על דרך מה שאיתא בדברי הגמ' בפסחים (דף קי:) גבי דאסור לשתות שתי כוסות כאחת אבל האידנא "כל מאן דלא קפיד לא קפינן בהדיה"  ופירש רש"י דלא שם דעתו לכך לא קפעדנן בהדיה וכתב המהרש"א בחי' אגדות שם דלעניין עשרה לא חשיב כזוגות כלל וכן בעשירי נאמר (ויקרא פרק כז) "עשירי קודש" היינו דווקא לטובה, והאידנא ליכא זוגות לא קפדינן כלל וכבר נצטוונו בתורה "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" ע"כ.

אשרי מי שהולך בתמימות ותמיד פניו מאירים בשמחה שהוא תכלית בעבודת הקב"ה יתברך שמו "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" וע"י כך תגיע להכרה אמיתית ולקרבה אמיתי "כי ה' הוא האלוהים ואז להודאה שלימה על כל חסדיו ונפלאותיו כנאמר (תהילים פרק ק) "הודו לו ברכו שמו כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו" ע"כ.

שילוב ידיו מאחורי הגב גדרו וטעמו

ט. ובדרך זו במסילה נעלה לדון בעניין שילוב ידיו לאחור אי איכא זהירות יתירה נמי בזה, ראשית ידוע שאחור זה צד היצה"ר כידוע, וכ"כ מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן צה ג) בשם המהר"י אבוהב זצ"ל דמנהג בני אדום יש מקומות אצלם הנוהגים שמשימים ידיהם לאחוריהם עי"ש לכן ראוי להמנע מזה.

ברם עתה חזיתי דבעלון "עלים לתרופה" (גיליון תתפ"ה) בשם ספר "פלאות עדותיך" כתב בשם מדרש קדמון: דיצחק אבינו ע"ה בשעת התפילה פשט ידיו לאחריו היינו לאחרי הגב כדי להזכיר זכות העקידה לפני ה'.

וצ"ע מה עניין ידיו לאחריו לענין זכירת זכות העקידה?

ויש לבאר: דכיבכול מראה שאין שליטה לכוחות הס"א בעם ישראל דעי"כ שנותן ידיו לאחוריו הרי מראה חסימה לכוחות לאחז בתפילה שלנו כדי שתעלה לרצון לפני ה'.  ועתה שעושים זאת הגויים לנו שרי דאנו החולנו עביד הכי מאבותינו הקדושים ושאני ממעשה מצבה דהתם נאמר במפורש "אע"פ שעד עתה הייתה אהובה לפניו יתברך עתה שנאה דהוא מנהג הגויים ונאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי".

בגדר הכלל כל שאחרים נהגו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם"

י. ואכתי יש לברר לפי"ז אי איכא מנהג ברור בזה דראשית מקור הדין שנינו במסכת פסחים (דף נא.) ת"ר "דברים שאחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם… ובגמ' גופא, דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן. וכולי עלמא לא והתניא רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחין בכבול. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהן כל המדינה, אמרו מימינו לא ראינו כך. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להן מותרין אתם. יוצאים בקורדקיסון בשבת, ואין יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהן המדינה. ואמרומימינו לא ראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהן, ולא רצו לומר להן מותרין אתם. ויושבין על ספסלי נכרים בשבת, ואינן יושבין על ספסלי נכרים בשבת בעכו. ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. נשמט על גבי קרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם" עכ"ל.

והנה מבואר בגמרא דבמקום שיש בזה מהג ברור אין לנהוג היתר בפניהם, והיינו דוקא בפניהם הא באותה עיר מותר, מס' שבת (דף מו:) בעיניין טלטול שגא שכבה בשבת עצמו  ולא באתרא דרבי יהודה וכן ביבמות (דף יד.) ובמסכת חולין (דף קטז.) באתרא דר"ע נהגי לאסור עוף בחלב באכילה אטו בשר בחלב שהוא מן התורה, אבל באתרא דרבי יוסי הגלילי נהגו בו היתר בדבר אבל לא עשו זאת בעיר דחכמיה אסרו הדבר וכן מצינו רבים ואכמ"ל.

ועי' עוד מ"ש הרשב"א דכל זה בדבר דמותר מעיקר הדין אלא שיש שנהגו בו איסור אז אין אתה רשאי להתיר בפניהם וכמו שאיתא בירושלמי "דאם הוא וכן אמרו בירושלמי כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו" ע"כ. וכ"כ המאירי בבית הבחירה (שם דף נא.) דרק בפניהם ממש איכא איסורא אבל לא בפניו אסור וכן כתב  בכיוצ"ב המהר"ם חלאווה (שם דף נא.).

מבואר דהכל תלוי אם דבר יודע ולא רק שהוא יחליט בעצמו לגדור בו איסור וסייג לחיזוק בעבודת ה' וכדו', אז אסור לאחרים לנהוג היתר באותו דבר לפניהם אבל אי הוי דבר דאינו ידוע אין איסור, וכעי' מה שכתב רבינו הכה"ח סופר (סימן תצג סקכ"ג) בשם הספר "יד נאמן" דמי שנהג להתגלח ולהסתפר ביום ל"ד לעומר כמנהג בני ספרד ואחר כך גילח נמי כמנהג בני אשכנז ביום ל"ג ליכא ביה משום לא תתגודדו.

ותמוה הדבר: והרי הוא דבר ידוע באיסורו לרבים ואם יבוא בפני אחיו הספרדים דהוא ספרדי ושנה יתגלח ביום לג בעומר הרי "אסור לו לנהוג מנהג היתר בפניהם"?

ויש לחלק בהו דיש מנהגים שהוי גדר דאבותינו עשו מקום להתגדר בו טפי כמו שכתב מרן השו"ע בשו"ת "אבקת רוכל" (סימן י.) דמצינו בגמ' דרבי התיר את בית שאן למעשרות שלא יחולו בה ועשאה כחו"ל דהרי כבשוה עולי מצרים ולא עולי בבל, והם נהגו בה מעשרות וברא רבי ובטלה דהתם הוא מנהג בטעות ואיסורא עבדי אם מעשרים בה דהתורה לא החילה חיוב כלל כמו שמצינו באשת איש במקום אשת אח דלא החילה התורה חיוב ייבום והוא פטור לגמרי לא הוי בה חיוב מעיקרא וכ"כ המהר"ט דהוי מנהג בטעות יש להעמיד הטועין על טעותם והרמב"ם בתשובה (סימן שח.) דאין הבדל במתיר את האסור ובין לאסור את המותר דאין לנהוג בפניהם, אבל מנהג בטעות אין איסור ולהיפך יש להזיהם על כך ודשנות מנהג הטעות.  וכמ"ש התוספות (יבמות דף י. ד"ה לעולם) וכ"כ מרן הגר"א קוטלר זצווק"ל בספר "משנת רבי אהרן" (חידושי יבמות) פרק קמא בגדרי פטורי יבום) עי"ש.

ולכן אם עושים מעשה זה איסורא עבדי ולא חומרא דלא דבבר היתר והם החמירו בו לגודל מעלת החסידות  אלא בגדר מ"ש בירושלמי (שבת פ"א הלכה ב) "כל הפור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", דליכא חיוב כלל ולא מקום למיעבד מידי.

וכן כתב המהרי"ט בתשובתו הרמתה (ח"ב חיו"ד סוס"י ג) דהר"ן כתב בחי' לפ"ב ממסכת נדרים דיכולין להלקות מי שעובר על מנהד שקבוע בצבור דהוא בכלל הפורש מן הציבור דהדבר ידוע הוא "מנהג ישראל תורה הוא"  הרי גילה לנו חומרת הדבר הזה דרשאין להלקות עליו העובר המנהג. וכתב בשו"ת תורת חיים" למוהר"ש זצוק"ל (ח"ג סימן ח) לעניין מנהג הנשים שנהגו שלא לעשות מלאכה במוצאי חג השבועות דמאחר ונהגו בו איסור של ממש הוי ליה בכלל "דברים המותרים וכו' אי אתה רשאי להתירם בפניהם" וכמו ששנינו בירושלמי (פ"א ממסכת תענית ה"ו) "דיש מנהגט דנהגי נשי לא למיעבד מלאכה בריש ירחא" עכ"ל  

וכתב עוד הגאון השבולי הלקט (סימן קסט)  דכיון דנהגו בו איסור הו"ל בכלל 'דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור" דאין להן רשות לבטל מנהגן וכמו שכתב הטור בהל' חנוכה (סימן תרע) דנשיםם הנוהגות עשלא לעשות מלאכה הוי ליה בכלל דברים המותרים ואחרים נהגו הן איסור דהוי מנהג קבוע וכן באיסור חג של חג השבועות אין להקל להם והוי ליה איסור גמור.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים