תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

אמירת צדקתך בתפילת מנחה של שבת כשיש בבית הכנסת חתן או בעלי מילה
כללי
כותב החידוש: יוסף מולסון

מראה מקומות: שולחן ערוך

מעשה באחד שהתפלל מנחה בשבת בבית הכנסת המרכזי, ולאחר תפילת שמנה עשרה קודם צדקתך קם אחד המתפללים ואמר שהוא חתן ושאין לומר צדקתך. ולאחר זאת התחיל ויכוח בבית הכנסת. ואמרתי אל לבי לדון בהלכה זו.

ראשית יש לנו לבאר האם נפילת אפים הינו חובה או מנהג בעלמא. והנה כתב בשו"ת הריב"ש (סימן תיב) שנפילת אפים אינו חובת תפילה, אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל, כמו שמוזכר בפרק בתרא דמגילה (דף כב ע"ב) שכל הציבור נפלו על פניהם ורב לא נפל על פניו. וכן מצינו בבבא מציעא (דף נט ע"ב) אמרינן אימא שלום דביתהו דרבי אלעזר אחתיה דרבן גמליאל הות כל יומא לא הות שבקא ליה למיפל על אפיה וכו'. ואם הייתה נפילת אפים מחובת תפילה, חס ושלום שהיה הצדיק ההוא נמנע ממה שיהיה חובה בעבור אשתו. ואע"פ שהכוונה שם שהייתה לוקחת אותו בדברים, עד שהיה רבי אליעזר שוכח מליפול על פניו. מ"מ אם היה חובה היה זריז ונזכר בה, ולא היה שוכחה בכל יום. וכן כתב הטוב (סימן קלא) בשם רב נטרונאי שנפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפילה רשות היא.

והנה פסק מרן בשלחנו הטהור (סימן קלא סעיף ד') וזה לשון קדשו: נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבית הכנסת ביום המילה, ולא כשיש שם חתן. וכתב הרמ"א שדוקא כשהמילה או החתן באותו בית הכנסת, אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אע"פ שהוא בבית הכנסת האחרת אומרים תחנון. וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא בשחרית שמלין אז את התינוק, אבל במנחה אע"פ שמתפללים אצל התינוק הנימול אומרים תחנון, מה שאין כן בחתן שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללים אצל החתן. ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה. ע"כ דבריהם. ותבט עיני למה שכתב בשבלי הלקט (סימן ל) שביום החופה אין נופלים על פניהם, ובכל בית כנסת שיש בו חתן, ובשני וחמישי אין אומרים וידוי ולא אבינו אב הרחמן. והמשנה ברורה (סימן קלא ס"ק כג) כתב שאין אומרים וידוי ונפילת אפים כשיש חתן, משום שמצוה לשמוח עמו והשמחה נמשכת לכל הנלווים אליו. ולדידי חזי לי שלפי מה שכתב הרמ"א שדוקא בשחרית אין אומרים נפילת אפים ביום המילה, ולפי מ"ש המשנ"ב שיש מצוה לשמוח עמו, גם במנחה לא יאמרו. ושמחתי כמוצא שלל רב כשראיתי שכך כתב הלבוש (הובא בעטרת צבי סעיף י') שכיון שכל היום שמחה הוא, לכן אין אומרים תחנון כל היום. ומבואר שאף במחנה אין לומר. וע"ע בעולת תמיד. והלום ראיתי לרב מגן גיבורים (סימן קלא סעיף ד) שהטעם שאין אומרים תחנון כשיש חתן משום שזהו יום שמחה לחתן. ולדעתי יש לצרף לטעמו שיש מצוה לשמוח עמו.

ובהביטי באמתחות הפוסקים ראיתי לדברי הט"ז (סק"י) שכל ז' ימי משתה, נקראים מועד לגבי החתן. ותמה על מ"ש הרמ"א שנקרא חתן רק ביום שנכנס לחופה ולא בשאר הימים. והא"ר (ס"ק יב) כתב שראש חודש נקרא מועד לכו"ע, משא"כ חתן שנקרא מועד ואין נמשכים אחריו בני הכנסת אלא רק ביום החופה. וזה קשה שהרי גם ביום החופה, למה שבני הכנסת ימשכו אחריו. וכתב לתרץ שביום חופתו כיון שמצוה לשמוח עמו השמחה נמשכת לכל הנלווים אליו, משא"כ בשאר הימים. ונראה לומר שגם הרמ"א מודה שבכל ז' ימי המשתה גם א"א נפילת אפים. וזה שכתב שרק ביום חופתו נקרא חתן, היינו דוקא להקרא חתן, אבל לענין תחנון אין אומרים כל שבעה. וע"ע בדברי הט"ז שהרחיב זאת. וכ"כ המאמר מרדכי (סימן קלא ס"ק יג) שכל שבעה מקרי חתן וא"א תחנון. והמשנה ברורה (ס"ק כו) כתב שבזמנינו נוהגים שאין נופלים על פניהם כל ז' ימי משתה, ואפילו אם יום ז' הוא יום ח' של החופה אם מתפללים קודם שהיה החופה, כגון אם היתה החופה מעט קודם לערב ביום א', אין אומרים תחנון עד יום א' מעט קודם לערב, ודוקא אם היה החתן בחור או הכלה בתולה, אבל אלמן שנשא אלמנה אין זה נוהג אלא רק ג' ימים, וכך הדין ב"והוא רחום". ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לבית הכנסת כל ז' ימי המשתה שנמנעים לומר תחנון עבורו. אמנם ראיתי שחלק על דבריו הכף החיים (סימן קלא אות פז) שכתב שאין נמנעים החתנים מלבוא לבית הכנסת מפני זה, כי אדרבה יש שמחה לעם כשבא החתן לבית הכנסת, בכדי להתערב בשמחתו, ושלא לומר תחנון. וכך גם דעת החזון איש (ארחות רבינו חלק ג' עמוד רי) וכן נ"ל עיקר. ועוד כתב במשנה ברורה (ס"ק כא) שקודם שנכנס לחופה אומרים נפילת אפים. ויש מקלים שלא לומר אף בשחרית. והוסיף במגן גיבורים (ס"ק טז) בשם הר"י מולכו שאם יש ספק בנפילת אפים אין ליפול דהוי רשות. והנה פסק בילקוט יוסף (תפילה חלק ב', סימן קלא) שכאשר מתפללים בבית החתן או כשהחתן בא לבית הכנסת להתפלל עם הצבור, וכל הקהל אינם אומרים וידוי ונפילת אפים בכל ז' ימי המשתה. אמנם בשחרית של יום החופה אע"פ שהקידושין והחופה נערכים בו ביום קודם שקיעת החמה, מ"מ צריכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל במנחה כשהיא סמוכה לחופה, אין לומר וידוי ונפילת אפים. ועיקר.

כתב הט"ז (סק"י) שאפילו אם החתן יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים, כגון והוא רחום. והוסיף הרב משנה ברורה (ס"ק כא)שאם יצא אח"כ לביתו אין לומר תחנון, כיון שהיה בבית החתן או בבית הכנסת בשעת התפילה חלה עליו השמחה. וכ"כ המגן גיבורים והבאר היטב.

נתנה ראש ונשובה לדברי מרן השלחן ערוך שכתב שאין אומרים תחנון בבית הכנסת ביום המילה, וראיתי שכתב במאמר מרדכי (ס"ק יא) שביום המילה אין נופלים על פניהם ואפילו אם המילה לא בבית הכנסת אלא בכל העיר כולה אין נופלים על פניהם. וכך גם משמע בד"מ בם מנהג דורא, שהטעם שאין נופלים בכל העיר הוא משום שאליהו הנביא בא לעיר. וכ"כ בשערי תשובה (סק"ו) בשם הבאר יעקב, שיש מקומות שנוהגים שכאשר יש מילה בבית הכנסת אשר שם נמצאים רוב העיר אין אומרים תחנון בכל העיר. וכל זה דוקא כשמתפללים באותה שעה עם בית הכנסת המרכזי, ולא קודם להם או לאחריהם. וכן יחיד שמתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים בבית הכנסת אצ"ל תחנון. ונראה לי לחלק בדבריו שזה דוקא כאשר נמצאים בבית כנסת זה רוב העיר, אמנם בבתי כנסת קטנים המפוזרים בעיר יש לומר בהם תחנון. ועוד חילק שדוקא כאשר מתפללים באותה שעה. וכתב במגן אברהם (ס"ק יא) שאם יוצא בשבת אין אומרים פיוטים. ושבזמן הקרירות שמלין התינוק בבית ולא בבית הכנסת, צריך לומר תחנון בבית הכנסת, וצ"ע. ע"כ דברי המגן אברהם. ובמשנה ברורה (ס"ק כב) כתב בשם האחרונים שאם בעלי הברית מתפללים שם, למרות שהמילה בבית אחר אין נופלים על פניהם. ולאו דוקא שחולק על דברי המגן אברהם שכאן כתב שאם בעלי הברית מתפללים שם אין נופלים על פניהם, והמגן אברהם סתם דבריו בזה. וכ"כ המגן גיבורים (סעיף יב) שאם בעלי הברית נמצאים שם אין אומרים תחנון. וכן משמע מהבאר היטב (ס"ק יב) בשם הכנסת הגדולה. ע"ש. וראיתי שכתב בילקוט יוסף (תפילה חלק ב' סימן קלא) שכאשר יש מילה בבית הכנסת. אין לומר שם וידוי ונפילה אפים ביום המילה, ואפילו אם מתפללים שם כמה מניינים בזה אחר זה, כולם פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים.

אנכי הרואה למ"ש בשערי תשובה (ס"ק יב) שאם אבי הבן מתפלל בבית הכנסת, ואחר התפילה יוצאים לעזרה ועושים שם המילה, ובעזרה מתפללים הוותיקין, ואחריהם כמה תפילות טרם שעושים המילה יש להם לומר תחנון ואת והוא רחום בשני וחמישי, ורק אם יש מנהג קדום שלא לומר תחנון בעזרה אף שאבי הבן מתפלל בבית הכנסת לא יאמר. ובמגן גיבורים (ס"ק יג) כתב שהמתפללים בעזרה כיון שנגררים אחר בית הכנסת, שהרי אין בעזרה ארון ותיבה, לכן אם בבית הכנסת לא אומרים תחנון גם בעזרה אין אומרים. וכ"כ המשנה ברורה (ס"ק כד) והנה בילקוט יוסף (שם) כתב שאבי הבן שנמצא בבית הכנסת ביום המילה, או שנמצא שם הסנדק, או המוהל, אע"פ שהמילה נעשית בבית, כל הציבור שמתפללים עמו בבית הכנסת פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים לכבוד בעלי הברית שיום טוב הוא להם. ע"ש.

אחר כל זאת יש לדון לגבי מילה שנעשתה בבוקר, האם במנחה יש לומר תחנון או לאו. וראיתי שכתב הט"ז (ס"ק יא) שלפי מ"ש בהג"מ שאין נפילת אפים בתפילת יוצר שביום המילה, משמע שדוקא בתפילת יוצר (שבשחרית) אין אומרים תחנון. אבל במנחה אומרים תחנון. והט"ז דחה את דברי ההג"מ, וכתב שאין זו ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה שלא אצל התינוק, אבל אצל התינוק אין נופלים על פניהם אף במנחה. וכך נוהגים בבריסק שבליטא. אמנם בעולת תמיד (ס"ק יח) כתב שאע"פ שמתפללים אצל התינוק גם במנחה אין נופלים על פניהם. וכ"כ הבאר היטב. ובעטרת צבי (סעיף ט') ובעטרת זקנים (סעיף ג') כתבו שאין אומרים תחנון במנחה של יום המילה. והוסיף טעם לדבר בעטרת צבי (סעיף י) שאין אומרים תחנון במנחה כיון שאין כל כך שמחה אחר שכבר התינוק נימול, וזה בשונה מהחתן שהשמחה נמשכת כל היום ואף כל ה-ז' ימים. ואשימה עיני למ"ש הרב משנה ברורה (ס"ק כה) שאם מתפללים מנחה בבית התינוק קודם הסעודה או באמצע הסעודה, אין נופלים על פניהם. אבל לאחר ברכת המזון אומרים. ונראה לענ"ד שטעמו כיון שאחר הסעודה אין כל כך שמחה כלפני הסעודה. כמו שכתב העטרת צבי (סק"י) שלאחר המילה אין שמחה כמו לפני המילה. והביא במשנה ברורה את מ"ש הח"א שכל זה כשמתפללים אצל התינוק, אבל כשמתפללים בבית אחר אע"פ שהבעל ברית שם אומרים תחנון אפילו קודם הסעודה. וכתב עוד שבעלי הברית אין אומרים לעולם במנחה אפילו לאחר ברכת המזון, דיום טוב הוא להם. ועוד ראיתי שכתב בילקוט יוסף (תפילה חלק ב' סימן קלא) שבתי כנסת שעושים שם מילה בבוקר, לא יאמרו וידוי ונפילת אפים גם בתפילת מנחה, הואיל ובמקום ההוא עדיין מונחים הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית, והפרוכות שעליו, ואור קדושת מצות המילה חופף עליו כל היום, ולפיכך אין נופלים על פניהם כל היום כולו. ועוד כתב שגם כשהמילה נעשית בבוקר, אם נמצא בתפילת מנחה אחד מבעלי הברית אין אומרים וידוי ונפילת אפים, שקדושת ושמחת המצוה נמשכת כל היום. ואם מאחרים המילה עד סמוך למנחה, יש אומרים שצריך לומר וידוי ונפילת אפים בשחרית, ורק במנחה שהיא התפילה הסמוכה לברית מילה לא יאמרו וידוי ונפילת אפים. אבל יש נוהגים שבכל אופן אין אומרים וידוי ונפילת אפים גם בשחרית, ואין לשנות מפני המחלוקת.

ואחר הודיע אלקים אותנו כל זאת שכאשר יש חתן ובעלי ברית אין אומרים נפילת אפים, יש לדון לגבי אמירת צדקתך במנחה של שבת. והנה מראש צורים אראנו את דברי התוס' במנחות (דף ל ע"א ד"ה מכאן) שמה שנוהגים לומר צידוק הדין במנחה של שבת, זה לפי מה שפירש רב שר שלום שזה על שנפטר משה רבינו באותה שעה. ודבר זה קשה שהרי כתוב (דברים, פרק לא פסוק ב') "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", ודרשינן שהיום מלאו ימי שנותי. ואם מת בשבת א"כ כתב היום בערב שבת. ויש לתמוה על כך שכתב על העתיד. ועוד קשה שבסדר עולם (פרק יא) כתוב            שבז' באדר מת משה רבינו ע"ה וערב שבת היה. ע"כ דברי התוס'. ולכן נראה שדעת התוס' שמשה מת בערב שבת, ולא ברור על מה אומרים צדקתך במנחה של שבת. וצ"ע. והטור (סימן רצב) כתב שיש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה, ומה שאומרים צדקתך זה בשביל הרשעים שחוזרים לגיהנום. וכתב בב"ח (סימן רצב) על פי דברי הזוהר בתרומה (עמוד ע, קנו, א') שגם יוסף ודוד מתו במנחה של שבת, ולכן אומרים ג' פסוקים של צדקתך, כנגד כל הצדיקים, משה יוסף ודוד. ובברכי יוסף (סימן רצב סק"ג) כתב בשם השיירי כנסת הגדולה שלא היה צריך לדברי הזוהר, אלא רק בשביל יוסף, כיון שדוד תלמוד ערוך הוא (שבת דף ל ע"א). והנה הבאר היטב (סימן רצב סק"ג) הביא שהב"ח האריך להוכיח שלא מת משה רבינו בשבת, אלא בערב שבת, ולא נקבר עד למנחה של שבת, ואנו אומרים צדוק הדין עליו בזמן שנקבר. וכן משמע מהבגדי ישע (סימן רצב) ע"ש. ועיין במשנה ברורה ובעולת תמיד (סימן רצב אות טו) ובערוך השלחן (סימן רצב סק"ו). והלום ראיתי שהט"ז (סימן רצב סעיף ב') הביא את מ"ש המרדכי שאי אפשר לומר שמשה מת בשבת, שהרי באותו יום הוא כתב ס"ת, ול"נ שגם רב שר שלום לא כיון לומר שבשבת מת אלא בערב שבת בזמן המנחה מת, ולפי שבשבת ניתנה התורה ע"י משה עושים זיכרון בזמן מנחה, וע"ע בלבוש. וכ"כ באליה רבה (סימן רצב אות טו) שמשה כתב י"ג ס"ת ביום שמת ולא יכול להיות שמת בשבת. ועוד הוכיחו מיום שנכבש יריחו שז' אדר היה בערב שבת. והט"ז מתרץ שבערב שבת במנחה מת לפי שבשבת ניתנה התורה ע"י משה עושין זיכרון בזמן מנחה. והב"ח תירץ שהיה מוטל בכנפי השכינה עד שנקבר במנחה של שבת כדי שתעלה נשמתו בעת רצון, שאין הנשמה עולה למעלה עד שהגוף נקבר.

אשרי עין ראתה דברי הטור (סימן רצב) שנוהגים באשכנז כשאין תחינה ביום ראשון, אין אומרים בשבת צדקתך. ובשלחן ערוך (סימן רצב סעיף ב') כתב שאומרים צדקתך במנחה של שבת, ואם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים, אין אומרים צדקתך. ע"כ. וכ"כ הדרכי משה (סימן רצב) והלבוש (סימן רצב סעיף ב') והמאמר מרדכי (סימן רצב סק"ב) כתב שכגון שהוא ערב ראש חודש או בימי ניסן וכיוצא, שבימים אלו אין אומרים תחנון, ואין אומרים צדקתך במנחה של שבת. וכ"כ בערוך השלחן (סימן רצב סק"ז) וכן השלחן ערוך הגאון ר' זלמן (דם סק"ז). וראיתי שהמגן אברהם (סימן רצב סק"ג) כתב שבין שיום שבת הוא ראש חודש ובין שיום ראשון הוא ראש חודש, אין אומרים במנחה נפילת אפים, ולכן אין אומרים צדקתך. וע' במחצית השקל (סימן רצב סק"ה). ועוד כתב במגן אברהם (שם סק"ד) שאין אומרים במנחה של שבת כשחל ביום ראשון ראש חודש וכיוצא, כיון שכבר חל היום שלאחריו.

והנה כתב הכנסת הגדולה בהגהות הטור (שם) שלכאורה נראה דכ"ש כשחל שבת ביום שאילו היה חול לא היו אומרים תחינה, שאין אומרים צדקתך. ויש לחקור, שבשלחן ערוך כתב שאם חל יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים, אע"פ שביום ראשון למחרתו אין אומרים נפילת אפים, אומרים צדקתך. ונמצא שדעת הטור והשלחן ערוך מחולקים מן הקצה אל הקצה. ואומר הכנסת הגדולה שמחלוקתם תלויה בטעם אמירת צדקתך. לפי הטעם שכתב רב שר שלום שתקנו לומר צדקתך מפני שמת משה רבינו באותה שעה והוא צדוק הדין, אבל מפני שאין אומרים תחינה ביום ראשון אין להניח מלאומרו. אמנם לפי המדרשים שמוכיחים שלא מת משה רבינו בשבת, וזה שאומרים צדקתך הוא מפני הרשעים שחוזרים לגיהנם במוצאי שבת, ואין ראוי למנוע שלא לאומרו אלא כשחל יום ראשון ביום שאין בו תחינה. אבל אם השבת הוא מאותם ימים שאם חל בחול אין אומרים תחינה, מאיזה טעם נמנע עצמנו מלאומרו. ולכן השלחן ערוך תפס את סברת רב שר שלום עיקר. והטור שכתב שנוהגים באשכנז כשאין תחינה ביום ראשון אין אומרים צדקתך, נמשך למה שכתב למעלה מזה. ומ"ש שאומרים צדקתך בשביל הרשעים שחוזרים לגיהנום במוצאי שבת. ע"כ כתב שנוהגים באשכנז וכו', כאילו אמר ועל פי זה נהגו באשכנז וכו'. ולפי"ז מנהג אשכנז הוא דוקא כשחל שבת ביום שלאחריו אין אומרים נפילת אפים, באותו שבת אין אומרים צדקתך. אבל אם השבת הוא מאותם הימים שאין אומרים בהם נפילת אפים, אומרים צדקתך. וסיים שהמנהג שאין אומרים צדקתך, בין בשבת שאילו היה חל בחול לא היו אומרים תחינה, ובין בשבת שחל לפני יום שאין אומרים בו תחינה. ע"כ דברי הכנסת הגדולה. ע"ש.

ובמשנה ברורה (סימן רצב סק"ז) כתב שמדובר שבין שיום שבת הוא ראש חודש, ובין שיום ראשון שאחריו הוא ראש חודש. א"כ אלו היה חול לא היו אומרים במנחה נפילת אפים שהרי כבר חל במקצת יום שלאחריו, ולכן גם עתה אין אומרים צדקתך. וכן בשלחן ערוך הרב (סימן רצב סק"ז) ובמאמר מרדכי (סימן רצב סק"ב) כתב שכשיש חתן בבית הכנסת אין אומרים צדקתך. וכן בפסקי תשובות (סימן רצב) והוסיף שלענין ברית מילה שהיתה בבית הכנסת, אזי כיון שהברית נעשתה בשחרית, יש לומר צדקתך במנחה. אמנם בעלי הברית לא יאמרוהו. וכ"כ הכף החיים (סימן רצב אות חי) שאם יש חתן בבית הכנסת או בבית התינוק אין אומרים צדקתך. וכן במאמר מרדכי לר' מרדכי אליהו (שבת חלק אד' עמוד תצד). אמנם בילקוט יוסף כתב שבימים שאין אומרים בהם וידוי, אוין אומרים בשבת במנחה צדקתך. אבל כשיש חתן או אבי הבן או הסנדק בבית הכנסת יש לומר צדקתך כבכל שבת. ועוד ראיתי שהביא בשלחן ערוך המקוצר (חלק ב' עמוד פו) את דעת מהרי"ץ שפסק כדעת הגאונים שיש לומר צדקתך גם כשאין נפילת אפים. ורק ביום שיש בו הלל אין לאמרם, כגון כשחל ראש חודש או יום טוב או חנוכה בשבת. ונלע"ד שזה שכתב שאומרים צדקתך גם כשאין נפילת אפים ולאחר מכן כתב לגבי יום שיש בו הלל או ראש חודש וכיוצא, דעתו היא שכאשר יש חתן או מילה וכו' יש לומר צדקתך. והלום ראיתי שכך כתב בהערות שזוהי כוונתו של מהרי"ץ.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים