תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בבא מציעא דף לח. המפקיד פירות אפילו הם אבודין לא יגע בהן
בבא מציעא
כותב החידוש: דניאל זרקון

מראה מקומות: בבא מציעא דף לח עמוד א

המפקיד פירות כו' אפי' הן אבודין לא יגע בהן

לח.

מתני'

"המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בפני בית-דין מפני שהוא משיב אבידה לבעלים".

 המפקיד פירות אצל חבירו, והשומר רואה שהפירות אובדין ע"י עכברים או ריקבון (רש"י), הרי זה לא יגע בהם – כלומר, שלא ילך למכור את הפירות אע"פ שחושש שמא יתחסרו יותר (כל עוד ולא הגיעו לכדי חסרונן וכדלקמן) [ב'דברי חיים בן חבר' כתב, דמלשון המשנה "אפילו הן אבודין" משמע שגם אם אינם אבודים וכגון שנזדמן לו למכור את הפירות בריווח גדול, הרי זה לא יגע בהם]. רשב"ג אומר שצריך השומר ליטול רשות מבית-דין ולמכור את הפירות והמעות יהיו שמורים אצלו עד שיבוא המפקיד (מאירי).

הרב ערוך השולחן (חו"מ סימן רצב, אות לא) מעיר: שצריך למכור את הפירות האבודים לאחרים, ולא לקנותם לעצמו מפני החשד (שיחשדוהו שמא עיניו נתן בפקדון). ויכול להשתמש במעות עד שיבואו הבעלים, ולפיכך הריהו נהיה כשומר שכר ואפילו אם לא השתמש במעות (דהאפשרות להשתמש במעות, היא לבדה כבר הופכתו להיות שומר שכר).

הגמ' שואלת: מאי טעמא שלא יגע בהן, אמר רב כהנה: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו כו'. שמכיון שהמפקיד עמל וטרח על פירותיו, ולאו דווקא שחרש וזרע וכו', אלא די בכך שטרח לקנותם זה כבר חביב עליו והוא מעדיף את הפירות הללו אע"פ שמתחסרים, מאשר תשעה קבין שיקח בדמיהם או ימכרם (רש"י).

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית-דין.

פרש"י (ד"ה בכדי חסרונן) "בכדי חסרונן – כדרך שאר תבואות" כו'. כלומר, שבזה נחלקו ת"ק ורשב"ג כשנחסרו כדרכן אי רשאי למוכרן.

בתוס' (ד"ה מחלוקת בכדי חסרונן) הקשה ריב"ם: וכי ייתכן דת"ק ורשב"ג פליגי בשיעור כ"כ מצומצם דהא ב"פחות מכדי חסרונן" לכו"ע לא ימכור, וביותר מכדי חסרונן אף ת"ק מודה שימכור. א"כ נמצא שנחלקו בשחסרו הפירות בשיעור מועט מאד.

ועוד הקשו התוספות: לפרש"י דאמר שנחלקו בחסרו כדרך שאר תבואות, א"כ שנחלקו בשיעור מועט, מאי טעמא דרשב"ג, הלא גם בביתו של המפקיד היו נחסרים הפירות בשיעור כזה.

אומרים התוספות די"ל: שנחסרו בחודש או בחודשיים כדי חסרון כל השנה כולה. ובזה נחלקו ת"ק ורשב"ג, דת"ק סבר דכיון שסוף-סוף לא נחסרו יותר מכדי חסרונן לשנה לא יגע בהם. ורשב"ג סבר שימכרם בב"ד, דכיון שהפירות נחסרו שלא כדרך הרגילות, חיישינן שמא יתחסרו יותר מכדי חסרונן לשנה עוד בטרם תמלא השנה. וכן פירש הריטב"א כדברי התוס' וכ"כ הרמב"ן והוסיף: "ואם אין אתה מפרש כן היאך אמר רשב"ג מוכרן בב"ד והיאך שנינו אפילו הן אובדין".

א"כ יוצא שרש"י ותוספות נחלקו מאי מחלוקת רשב"ג ות"ק. לרש"י: רשב"ג ות"ק נחלקו כשחסרו הפירות כפי הרגילות. ולתוס': שנחסרו בזמן-מה חסרון כל השנה כולה [בהגהות פורת יוסף כתב שלדעתו יש לחשב את החסרון לפי זמן ההפקדה, היינו שאם הפקיד אצלו לחצי שנה, כיון שנחסרו הפירות יותר ממה שרגילים להתחסר בחצי שנה הוי יותר מכדי חסרונן. וסיים דלדעתו זהו הביאור בתוס', דסתם מפקיד לשנה הוא].

v

מלשון המשנה "מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים" משמע של החיוב המוטל על השומר, שצריך למכור את הפירות אם הם מתחסרים, היינו משום מצוות השבת אבידה בלבד.

[מדיני השבת אבידה נכלל גם "מניעת הפסד" ולא רק הפסד של מטלטלין. ובגמ' (לעיל לא.) אמר רבא על הפס' (דברים כג, ג) "וכן תעשה לכל אבידת אחיך", "לכל" לרבות אף אבידת קרקע, כלמר, אם ראה מים ששותפין ובאים לתוך שדה חבירו אפי' אם יהיה נזק רק לגוף הקרקע, כי אין שם פירות או זרעים, חייב למנוע הפסד זה לחבירו מדין השבת אבידה.

והאבן האזל (הל' גזילה ואבידה יא, כ) מבאר, דהוה אמינה שרק במטלטלין חייב למנוע הפסד כי אז יהיה גוף החפץ אבוד מן הבעלים, משא"כ בקרקע שאמנם היא מתקלקלת אבל לא נאבדת, אלא תישאר לעמוד במקומה, לכך קמ"ל "לכל אבידת אחיך", לרבות אבידת קרקע, שחייב להציל אף שאין גופה אבוד מן הבעלים].

וכן הרמב"ם (פ"ז מהל' שאלה ופקדון הלכה א) כתב: "המפקיד פירות… אבל אם חסרו יתר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד מפני השב אבידה לבעלים" – והוא נקט גם-כן עניין השבת אבידה ולא שיש עליו חיוב למכור את הפירות מדין "שומר".

   וא"כ מוכח שמכירת הפירות כשהן אבודין, זה אינו מדין חיובי השומר. מסביר ר' דוד (שיעורי ר' דוד ב"מ סי' עט), כלומר, שחיובי השומר הינו לשומר על החפץ מסיבה חיצונית וכגון שלא יגנב וכדו', אבל בעצם החפץ, מה שהוא מתקלקל מחמת עצמו, זה אינו מכלל חיובי השמירה ולכן רק מצד "השבת אבידה" צריך למכור.

נפקא-מינה בזה, מה יהיה הדין אם לא מכר את הפירות ולבסוף נתקלקלו, האם השומר יהיה חייב לשלם.

מסביר ר' דוד: דהנה לפי הנ"ל משמע שאינו מחויב לשלם, כיון שלשומר אין חיוב לשמור על גוף החפץ שלא יתקלקל מחמת עצמו, רק שלא יגנב וכדו'. וכמו דאמרינן (לקמן לא.) בראה מים ששוטפין ובאים דאמנם יש עליו חיוב להציל מדין השבת אבידה, אבל אם לא הציל ואפי' במזיד, לא יהיה חייב בתשלומין, וזה כמו שאר דיני השבת אבידה שאם התעלם ממנה עובר בלאו "לא תוכל להתעלם" (או גם בעשה, לדעת הרמב"ם), אבל חיוב ממון לא הוי עליו – ונראה דהוא-הדין גם אצל השומר שלא מכר את הפירות והתקלקלו.

אמנם מאידך גיסא אפשר לומר, דכיון שסוף-סוף החפץ נמצא תחת ידו-בשמירתו, וכיון שרואה שהפירות מתקלקלים הריהו מחויב למכור מדין השבת אבידה, וזהו חיוב הבא מכלל שמירתו, דממילא הוי שומר אף על זה וחייב בתשלומין.

המאירי כותב (במתני'): "ומכל-מקום, אם הגיעו לידי חסרונן ומתירא להוסיף בחסרונן יתבאר בגמרא שאף ת"ק מודה בה שראוי למכרן בב"ד – ר"ל ברשות ב"ד – ומצווה בכך. אלא שאם לא עשה לא נתחייב, שכל שפירות הפקדון מיוחדות במקום אומר לו הרי שלך לפניך, אלא שמצווה בכך", עכ"ל.

ומבואר בדבריו שכל עוד והפירות נמצאים במקום המיוחד להם, אומר לו הרי שלך לפניך, אלא שמצווה למכור את הפירות אם רואה שנתחסרו משום השב אבידה – וממילא פטור לגמרי מתשלום הפירות.

v

השולחן ערוך (או"ח תמג, ב) פסק, גבי ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא בא בעליו ימכרנו לאינו יהודי, ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו.

היינו, שישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון, והגיע ערב פסח, צריך השומר למכור את החמץ המופקד אצלו לגוי, אבל אם לא מכר לו את החמץ והגיע זמן האיסור (זמן שריפת חמץ) צריך לשרוף את החמץ המופקד (וכ"ז מדובר בשאין בעליו בעיר).

המגן אברהם (שם, ס"ק ה) מביא בשם הב"ח (ס"ק ה): דאע"ג שהנפקד לא עובר בו ב'בל יראה ובל ימצא', מפני שהחמץ לא שלו (ומי שעובר איסור הוא המפקיד-בעל החמץ) מ"מ כיון שהגיע זמן האיסור ולא מכרו יבערנו כדי שהמפקיד לא יעבור על איסור. ואע"ג דאפשר לומר שהמפקיד מכרו לעכו"ם צריך (השומר) לבער את החמץ, כי אין הספק (שמא ביער המפקיד את החמץ) מוציא מידי וודאי ושמא (וודאי שיש כאן חמץ, ושמא לא מכרו) ולפיכך חייב השומר לטרוח ולבערו, אם לא מכרו.

אומר המג"א: ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד (כלומר, שצריך לשלם על החמץ ששרף לו) דהא שומר חינם שהיה יכול להציל ברועים ומקלות ולא הציל חייב (לקמן צג:), הכא נמי היה צריך למכור את החמץ לגוי קודם זמן האיסור. ואין לומר דהמפקיד פשע שהיה לו למכור לעכו"ם במקום שהוא נמצא (אע"פ שאינו בעיר), כיון דקיימא-לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו, אם כן היה צריך (הנפקד) למוכרו.

מדברי המגן אברהם משמע דגם לגבי הפירות שהרקיבו יהיה חייב השומר לשלם, דומיא דחמץ דהוי ליה למוכרו קודם זמן האיסור, אף כאן היה צריך למכור את הפירות קודם שיתקלקלו.

המשנה ברורה (תמג, ס"ק יב) הביא דעת המג"א וכתב דרוב האחרונים מסכימים שבין שומר חינם ובין שומר שכר פטור מלשלם את דמי פקדון החמץ דזה לא נכלל בכלל השמירה, שלא קיבל עליו אלא לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות אבל לא קיבל עליו למוכרו שהרי אדרבה במכירה זו מוציאו מרשות בעליו ואינו צריך למוכרו אלא מטעם מצות השבת אבידה ולא מצינו שמחוייב לשלם מי שאינו משיב אבידה [בשער הציון (שם, יד) כתב, דאי לא מצא מקום למכור פשיטא דפטור לכו"ע. וגדולה מזו כתב בנהר שלום לדעת המג"א דאם טען שכחתי למוכרו, פטור, דאנוס הוא, וכן כשטען, סבור הייתי שאוכל לסמוך על המפקיד שבוודאי ימכרנו במקום שהוא ע"י קנין ולכך לא מכרתי בשעה חמישית, וכשהגיע זמן איסורו ציוו לו ב"ד לשורפו מטעם שאין אנו סומכים על זה שהמפקיד מכר במקום שהוא, פטור, דאנוס הוא, דאלו כולי עלמא דיני גמירי].

והאליה רבה (תמג, ס"ק ה) מסתפק בזה, וכתב וזה לשונו: "ואני אומר דצריך עיון בנרקב הפקדון ולא מכרו אם חייב וכן גבי אבידה, ובהגהות אשר"י פרק המפקיד משמע דחייב", עכ"ל.

וכתב עליו בשער הציון (שם, טז) דהאחרונים (הנ"ל) כתבו בהדיה שפטור גם פירות שנתקלקלו. ומה דרצה לסייע לדין זה מהגהות אשר"י אין ראיה, דהתם לא קאמר דחייב משום שלא מכרו, אלא משום שלא הודיעו דהפירות מרקיבין, ומסתמא מיירי שם באופן שהמפקיד לא היה לו לידע שירקבו, ובזה מסתבר טעמיה, דהוא בכלל שמירתו שלא יאבד החפץ ויודיעו לבעל החפץ, [ואפשר שגם האחרונים הנ"ל מודים באופן זה], מה שאין כן גבי חמץ אדרבה גם המפקיד יודע שהגיע זמן איסורו, ומשום שלא מכרו גם כן אין לחייבו, דזה לא נכנס בכלל שמירה.

v

המחנה אפרים (הל' שומרים סימן לה) מסתפק ג"כ באם עבר הנפקד ולא מכר את הפירות ונתקלקלו אי חייב לשלם.

אי אמרינן דכיון שהפסד זה בא ממילא בלא שום שפיעת הנפקד, פטור, ומ"מ הריהו כמשיב אבידה שפטור מלשלם אם לא השיב. או דילמא, דכיון שקיבל עליו שמירה התחייב בכל מידי דיש בידו להציל ופשע ולא הציל – ואפי' במידי דאתי ממילא (שהפירות מרקיבים מלאיהם) יהיה חייב כמי שהיה יכול לקדם ברועים ומקלות, הכה נמי דלא קידם ותיקן חייב משום דישנה בכלל חיוב שמירתו.

במתני' בפרק אלו מציאות (כט:) גבי מי שמצא ספרים או כלים, כיון שעדיין לא נמצאו הבעלים הריהו צריך לשמור עליהם שלא יתקלקלו. וכגון, אם מצא ספרים קורא בהם אחת לל' יום כדי שלא יתעפשו, ואם אינו יודע לקרוא גוללן (בלי לקרוא) אחת לל' יום (אבל לא ילמד בהם דבר חדש ולא יקרא אחר עמו כי יכול להתקלקל הספר). וכן אם מצא כסות, מנערה אחת לל' יום.

המשנה מדגישה שמה שמותר לו להשתמש בכלים זה דווקא ל"צורכה" (וכגון כסות שוטחה לצורכה שיהיה בה אוויר ולא תתכלה), אבל לא ישטחנה לכבודו (וכגון כסות נאה, ששוטחה לקשט בה את הבית). והגמ' (לאחר מכן) דנה מה יהיה הדין אם משתמש בכלי שימוש כזה שהוא גם לצורכו (לצורך האדם) וגם לצורכה (לצורך הכלי).

התוספות (ל. ד"ה לצורכו ולצורכה מאי) מביאים ברייתא, דבכלי נחושת מותר לו להשתמש אפי' במים חמים (וכ"ש בצונן) וכלי כסף בצונן (אבל לא בחמין) אפילו לצורכו מותר, כיון שע"י אותו השימוש הכלי אינו יכול לבוא לידי קלקול, ולכך מותר.

התוס' מוכיחים דאף בכלי כסף מותר להשתמש לצורכו, דאם-תאמר שכל ההיתר להשתמש הוא דווקא לצורך הכלי, א"כ מאי פריך בגמ' (שם) – [על מה שאמרו שכדרך שמשתמש באבידה (אחת לל' יום וכו') כך צריך להשתמש בכלים שהופקדו אצלו] – פקדון מאי עבידתיה גבי (מה עושים הכלים בידיו של השומר, שיבוא הבעלים וישתמש בהם, רש"י), והלא אם מדובר שהמפקיד משתמש בה לצורכה, מאי מקשה הגמ' (פקדון מאי עבידתיה גבי, הרי הוא משתמש בכלי כדי לשומרו).

אומרים התוספות: אלא מוכח מכאן, שמכיון שהוא שומר על הפקדון, יש לו לעיין שלא יתקלקל, ואע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש – ומיירי שהשומר משתמש בה לצורכו, ולכן מקשה הגמ' "מאי עבידתיה גבי" (מי התיר לשומר להשתמש בכלים לצורכו).

ומשמע מדברי התוס' דשומר ישנו בכלל חיובי שמירתו לעיוני שלא יתקלקל הדבר השמור בידו. וכן הוכיח האבן האזל (הל' גזילה ואבידה יג, יא) מדברי התוספות (הנ"ל) דחיובי שמירה של שומר אינו רק לשמור מסיבה חיצונית שלא יגנב וכדו' אלא שמחויב לשמור גם בעצם החפץ על מה שהוא מתקלקל מצד עצמו [ולפ"ז אם לא מכר את הפירות ונתקלקלו יהיה חייב מדין שומר].

והקשו המחנ"א והאבן האזל: דזה אינו כדברי המשנה (לח:). דמלשון המשנה אנו רואים שמכירת הפירות היינו משום השב אבידה, ומשמע דזהו גם חיובו של הנפקד [וכדברי הרמב"ם בריש].

בשיעורי ר' דוד (ב"מ סימן עט, סוף אות ריב) כתב דאולי י"ל: דהתוס' מיירי לעניין לשוטחה ולנערה, וי"ל דדווקא בזה דהוי קלקול השכיח, והוא מוכרח בכל חפץ, בזה סוברים התוס' דהוי בכלל חיוב שמירתו לשמור שלא יתקלקל.

אבל מה שנעשה קלקול אחר שאינו שכיח, וכגון פירות דאינו שכיח שיתחסרו יותר מכדי חסרונן, זה לא הוי בכלל קבלת שמירתו, ולכן בזה בעינן רק לטעם דמשיב אבידה.

המחנה אפרים כתב דהיה אפשר ליישב דברי התוס': בהא דאמרינן במתני' ה"ז כמשיב אבידה, אין לומר שזהו הטעם היחידי שחייב למוכרו, אלא שזה מכוון כלפי סברת חכמים שאמרו לא יגע בהם. ורשב"ג אמר להם, אדרבה הלא הרי זה כמשיב אבידה [אבל באמת חיובו הוא משום חיובי שומר].

ועוד כתב המחנ"א להוכיח דברי התוס' (שהחיוב למכור הפירות הוא משום חיובי השומר) מהגמ' (לח:) גבי מה דאמר רבי מאיר שאם הפקיד אצל שומר יין, שמן או דבש והתקלקלו, ונגרם בכך נזק לקנקנים – הרי זה לא יגע בהם ולא ימכור. ואי משום "השבת אבידה" אמאי לא ימכור, הלא גם בהפסד מועט יש השבת אבידה. אבל אם נאמר שחיובו משום חיובי השומר ולא משום השב אבידה – א"כ י"ל דבהפסד מרובה הטריחוהו אבל בהפסד מועט לא אטרחוהו.

אומר המחנה אפריים: והשתא אין אנו צריכים למה שכתבו התוספות (באלו מציאות) דלפי מה שכתבנו שאין חיובו של זה מכח מה שקיבל עליו לשמור אלא משום השבת אבידה, פריך שפיר בגמ' שהבעלים נסעו למדינת הים, דאם הבעלים בעיר הרי זה כאבידה מדעת – כיון שהבעלים יודעים מזה.

ולא דמי לרועה שהיה לו להציל ברועים ומקלות ולא הציל חייב, דרועה על דעת כן מקבל שמירה – דעיקר שמירתו הוא מפני חיות רעות ולסטים, אבל לתקן דבר השמור בידו אין זה נכנס בכלל סייג ושמירה. ועוד, שהבעלים בעיר והם יצילו לעצמם, דכל היכא שהבעלים בעיר עליהם מוטלת החובה לטפל בזה, ואם לאחר שהפקידו הלכו למדינת הים ושהו שם, מ"מ כיון שמעיקרא כשקיבל לשמור לא קיבל עליו דברים אלו, לטפל בפקדון, אפילו הכי חכמים אמרו דאף ע"פ כן יעשה להם תקנה משום השבת אבידה.

הטור (חו"מ ס"ס רצב) כתב בזה"ל: "לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונם שראויין להתחסר לשנה לכולי עלמא מוכרן. לא חסרו אלא כדי חסרונן שראויין להתחסר לשנה ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ"כ הרמב"ם ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונן לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם", ע"כ.

הרמ"א בדרכי משה (רצב, ד) הביא בשם המרדכי בפרק המפקיד (דף קלז) (סי' רעח), דאם מכרם קודם שחסרו כדי חסרונם, או אפילו אם חסרו כדי חסרונם אבל לא נטל רשות מב"ד הוי שולח יד בפקדון ומשלם כשעת התביעה, אבל אם מכרן בב"ד לאחר שנחסרון כדי חסרונן, אינו נותן לו אלא מה שקיבל.

וכן פסק השו"ע (חו"מ רצב, טו): "שאם לא ערב פירות הפקדון עם פירותיו, אע"פ שחסרים ומתמעטים והולכים לא יגע בהם. במה דברים אמורים, בשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה, אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן, אם בעל הפקדון בעיר יודיענו ואם אינו בעיר מוכן בב"ד", ע"כ.

ובערוך השולחן (רצב, אות לא) כתב דאפי' אם נתחסרו בחודש ימים חסרון הראוי לשנה והבעלים אינם בעיר, בכל-זאת ימתין שמא יבוא, אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן בזה, ימכרנו בב"ד.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

ואלה שמות האנשים

ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה.

איזהו גבור הכובש את יצרו

השגחה של הקב"ה על הארץ ועל המזון

ואש המזבח תוקד בו

להתחיל מבראשית

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים