תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בביאור גדרי עונש כאשר זמם ובמה דעדים זוממין חשיבי מזיקין:
מכות
כותב החידוש: חנן שפירא

מראה מקומות: גמרא וראשונים ריש מכות

מתני' "כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה ב"ג או ב"ח תחתיו אלא לוקה ארבעים".

ובגמ' מבואר דילפינן דאינם נעשים ב"ג וב"ח מהא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשינן לו ולא לזרעו ולכן לא שייך שנפסול אותו ואת זרעו, וכן לא שייך שנפסול רק את העד ולא את זרעו כיון שאי"ז כשאר זמם לעשות דהרי זמם לפסול את הנידון ואת זרעו.

ובע"ב ילפינן מקרא דעדי ב"ג וב"ח לוקין, דכתיב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע" דלא מיירי בפסק בי"ד רגיל בין בע"ד דא"כ לא שייך מלקות, אלא בכת שהעידה ובאה כת אחרת והזימתם וע"ז כ' והיה אם בן הכות הרשע. אך לא שייך ללמוד מלא תענה ברעך עד שקר [ללא והצדיקו] כיון דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, או מהטעם שכ' תוס' לקמן ד: שהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד ואין לוקין עליו.

מבואר בגמ' בע"ב דלמ"ד כופרא כפרה עדים זוממין שהעידו על פלוני ששורו הרג אדם ופסקו עליו חיוב כופר והוזמו אינם משלמין את הכופר שחייבוהו בי"ד, ולמ"ד כופרא ממונא כלומר שתשלום הכופר הינו ככל תשלומי מזיק דהרי הזיק שורו את זה ולכן מתחייב בדיני הממון לשלם ליורשיו, משלמים כופר בציור הנ"ל.

וביאר רש"י שזהו מכיון שהרי לא הרג שורם אדם ולכן לא שייך שיתחייבו לשלם תשלום שהוא בא לכפר על זה ששורם הרג אדם דלא שייך שיכפרו על דבר שלא עשו [משא"כ למ"ד ממונא אף שלכאו' עונש תשלום הכופר הוא עונש רק לאדם שהרג שורו אדם והרי שורם של העדים לא הרג אדם כלל וא"כ מה שייך שיחייבו אותם לשלם את הכופר שהוא עונש על דבר שהם לא עשו, הפשט הוא שבאמת עונש תשלום הכופר אינו רק לאדם שהרג שורו אדם, אלא אף לאדם שפסק על חבירו את חיוב זה והוזם, וזה מכיון שרק אם גדר התשלום הוא כפרה שייך לומר שלא שייך לחייב בכפרה אדם שלא עשה את המעשה שעליו באה התשלום המכפר לכפר, אך אם גדר התשלום הוא ככל חיוב ממוני שבין אדם לחבירו ודאי ששייך לחייב אף שלא עשית את המעשה שעליו בא העונש מכיון שהתורה קבעה שאם פסקת על חברך חיוב ונתגלה לנו ע"י הכת המזמת שאתה שקרן אז אתה צריך לקבל עונש שנפסוק עליך את החיוב שנפסק על הנידון וכיון שהחיוב הזה של כופר הוא חיוב שבא בתור חיוב ממוני ולא כפרה למי שהרג שורו אדם והתורה קבעה שהעונש המגיע לאדם שפסק על חבירו חיוב בשקר הוא שנחייב אותו בחיוב זה, שייך שנחייב אותו בחיוב זה כיון שקבעה התורה שמגיע לו עונש כזה].

ולכאו' מה שמתבאר בדין זה הוא, שעונש עד"ז אינו שנחייב אותם חיוב חדש באותו סכום שחייבו ע"י עדותם את הנידון, אלא שאותו דין או חיוב שפסקו על הנידון פוסקים עליהם וזה מתחדש בדינא דכאשר זמם, ולכן אם הם חייבוהו כופר לא שייך לפסוק עליהם את חיוב הכופר למ"ד כופרא כפרה כיון שהם לאו בני כפרה, דאם גדר העונש דעד"ז היה שמחייבים אותם חיוב חדש שלא כמהות ותוכן החיוב שחייבו את הנידון אלא רק באותו הסכום ודאי שאף אם כופרא כפרה היה שייך לחייבם לשלם לנידון כיון שאף שאינם בני כפרה דלא הרג שורם אדם מ"מ נחייבם דחיובם הוא חיוב שאינו בגדר כפרה, א"ו דדינא דעד"ז אומר שאת הפסק שפסקו על הנידון פוסקים עליהם. [ואף מלשון המשנה מדוייק כן, דלשון המשנה הוא "אין אומרים יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו, מבואר דגדר עונשם הוא שאת מה שפסקו על הנידון פוסקים עליהם].

וכן כ' ר' אלחנן בכתובות דגדר חיוב עד"ז אינו שמתחייבים מה שזממו בחיוב חדש אלא שאת הפסק שפסקו על הנידון פוסקים עליהם. [אמנם הראשו' הק' מ"ט למ"ד כופרא כפרה אין עד"ז משלמין כופר הא מ"מ חיוב עד"ז הוא ממון ולא קנס, ויישבו באופ"א, וצ"ב אמאי לא יישבו שלא שייך לחייבם כיון שלא שייך לחייבם בכפרה זו דהרי לא הרג שורם אדם, וכמו שביארנו].

ופשוט שעד"ז אינם מתחייבים על התכנון והרצון לחייב את הנידון דבדיני התורה חיוב עונש הוא על עשייה ולא על רצונות ותכנונים, אלא חיובם הוא על הפסק השקרי שנפסק ע"פ עדותם והפסק הוא דבר קיים וגמור ולא רק היכי תמצי להוצאת הממון וכדו' וכפי שיבואר להלן, ולענין המיעוט דכאשר זמם ולא כאשר עשה זה מוגדר זממה ולא עשייה מכיון שבפועל לא גבו או המיתו את הנידון. ובזה מבואר דהוי מזיק, ויתבאר.

מבואר בב"ק ד: דעדים זוממין הם אחד מכ"ד אבות נזיקין דר' חייא [וכו"ע מודו בזה, אלא דתנא דמתני' ור' אושעיא לא שנו זאת באבות הנזיקין דבממונא קמיירו ובקנסא לא קמיירו], ומשלמים ממיטב ככל המזיקים, ובזה מיירי ודאי רק על עד"ז שהעידו על ממון ולא בשהעידו על מיתה או מלקות דבזה לא מדובר שם, אך יבואר להלן דה"ה במיתה ומלקות הוו כמזיקין שחיובם על פגיעתם בנידון.

ישנה מח' בסיסית המובאת בגמ' בע"ב ובב"ק ה. בעיקר חיובא דעד"ז האם מה שמחייבים אותם את זממם זהו ממונא או קנסא, דלרבנן הוי ממונא ולר"מ הוי קנסא, ולכאו' ההבדל הבסיסי בין קנסא לממונא הוא שבקנסא החיוב הוא לא מצד שבמעשה הזה יש סיבה לחייב את המזיק מצד עצם הנזק והחיסרון וככל מזיק, אלא זה חיוב שהתורה חייבה על המעשה הזה מסיבה צדדית אף שמצד דיני הממונות לא ראוי לחייב על מעשה זה, וממונא הפשט שמעשה זה ראוי לחייב עליו בדיני הממון ככל מזיק. וכמו שמצינו בב"ק ט"ו. לגבי פ"נ דתם האם הוי קנסא או ממונא, דלמ"ד ממונא חייב מצד עצם המעשה ככל מזיק שראוי לחייבו על המעשה כיון שסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ולמ"ד קנסא מצד המעשה לא אמור להתחייב, אלא מחייבינן ליה כי היכי דלינטריה לתוריה. ואפשר להגדיר את ההבדל בין מ"ד קנסא למ"ד ממונא האם סיבת החיוב מתחילה מהמעשה או מהגברא שהמעשה באחריותו. [ומוציא ש"ר דהוי קנסא לכו"ע לכאו' בנקודה הזו הוי ממונא כיון שהתשלום הוא מצד שעל עצם המעשה ראוי לחייב כמו בכל חיובי נזיקין, ואף שלולי חידוש התורה לכאו' לא היינו מחייבים על הוצאת ש"ר, מ"מ הוי ממונא כיון שחידוש התורה אינו שחייב על המעשה מסברא חיצונית, אלא מצד עצם המעשה והפגיעה בנערה, וכמו בעד"ז דהוי חידוש ולא היינו מחייבים לולי חידוש התורה ואפ"ה הוי ממונא לרבנן, אלא דחיוב מוצש"ר הוי קנסא כיון שזה סכום קצוב ולא נמדד לפי הסכום שהזיק בהוצאת השם הרע, וכמבואר ברש"י ב"ק (ה. למעלה) דקנס זה דבר שמשלם יותר ממה שהזיק וכן כל דבר הקצוב, וכ' שם רש"י דמוצש"ר הוי קנסא כיון שזה קצוב. אך לכאו' מה שזה קצוב ככל הקנסות מכריח שהתורה לא חידשה שעצם המעשה הוא הסיבה לחיוב דא"כ מדוע באמת זה לא ממונא].

היראים (מהדו"ח עמוד חמישי סי' קע"ח) הקשה על מה דנקטו הרבה מן המפרשים דחיובא דעד"ז שהוזמו בעדות ממון לשלם את הדמים לנידון, [וכך מבואר לכאו' מהגמ' בב"ק הנ"ל שכתוב שעד"ז הם אחד מכ"ד אבות נזיקין שזה אומר שמשלמים לנידון דהרי אם הם מזיקים ודאי זה כלפי הנידון] דלמ"ד קנסא אמאי משלמים לנידון, הא כיון שאינם מחוייבים לשלם מחמת שהתחדש בדינא דעד"ז שכיון שפסקו על הנידון חיוב ממון זה מוגדר כמו חיסרון בפועל דא"כ חיובם היה ממונא, אלא שמצד דיני הנזיקין אינם ראויים להתחייב על דבר זה וחיובם הוא כעונש על מה שפסקו עליו את חיוב זה בשקר, מדוע שישלמו את הדמים לנידון הרי אין כאן מעשה מזיק כנגדו וא"כ אף שמחייבים אותם לשלם מחמת שעונשים אותם ע"ז שזממו לחייב את השני בשקר לא מובן מדוע מגיע התשלום לנידון שכלל לא נחסר אף לא דינית ואין עליו שום תביעה על מעשה מזיק לגבי העד"ז. וכתב ש"עד שיורו לו צדק" נ"ל שלא ישלם לנידון.

וכמובן שלמ"ד ממונא לק"מ כיון דס"ל שכיון שפסקו חיוב על הנידון ע"פ עדותם ראויים הם להתחייב ככל מזיק, דאף שלא חסרוהו בפועל כיון שעשאוהו לאדם שחייב דינית ממון לחבירו ברמה מוחלטת הוו כמזיקים שראויים להתחייב ממון דמזיק אי"ז רק חיסרון בפועל למ"ד ממונא, וכמו שיתבאר להלן בארוכה, ולכן ודאי שהתשלום צריך להגיע לנידון ככל חיובא דמזיק.

ולכאו' הקושיא קשה אף בכל החיובים שבתורה שגדר החיוב הוא קנס ומשלם לחבירו וכגון מוצש"ר ופ"נ קנסא וכדו', דכיון שאין הניזק יכול לתבוע את המזיק בדיני הממונות על המעשה שעשה נגדו דהמעשה לא חשיב כמעשה נזק שאפשר לחייב עליו ולכן זה קנסא ולא ממונא אז החיוב שחייבתו תורה בכדי לעונשו לא אמור להשתלם לניזק דהרי אין על המזיק / הפוגע תביעה ממונית.

וביותר קשה, דאם זה לא ממונא לכאו' זה גם לא מוגדר מעשה נזק כיון שנזק הפירוש הוא שאתה נתבעת לא להזיקני והזקתני ולכן אתה מחוייב לשלם לי, וא"כ מדוע זה לא ממונא, כלומר מה ההבדל בין מזיק לבין ממונא, הרי בכדי להחשיב את המעשה כמעשה מזיק דיני צריך שתהיה תביעה מוקדמת אל תזיקני, ואם יש את תביעה זו לכאו' צריך החיוב להיות ממוני ככל אדם שנתבע לא להזיק את חבירו והזיקו.

ומה שיש לבאר בזה, שאי"ז מוגדר כמעשה מזיק ברמה שאפשר לחייבו ע"ז חיוב ממוני ככל חיוב נזיקין ולכן אי"ז חיוב ממון, אך זה לא שאין בכלל פגיעה ממונית בעייתית ביחס לניזק, וזה מכיון שהרי אי"ז כממון המזיק באונס שבזה אין הפי' שזה מזיק שפטור מלשלם עליו אלא שאין לזה כלל שם מזיק דעל היזק באונס אין כלל תביעה על המזיק, אך במזיקים שחיובם קנס   יש על המזיק תביעה ברמה מסויימת, וכגון בפ"נ קנסא נכון שלא שייך לחייבו חיוב ממון רגיל כיון שסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולא היתה תביעה מוקדמת של אל תזיקני ככל הנזיקין, אך אינו אנוס, ולכן זה כן מוגדר מעשה מזיק, ולכן גם צריך לשלם לניזק את דמי הנזק, כלומר שזה לא מעשה מזיק שנתבע עליו המזיק ברמה שנתבע על נזק רגיל, אלא יש תביעה אל תזיקני דאי"ז כממונו המזיק באונס אך זו תביעה בדרגה פחותה (שיש להגדירה ואין כאן המקום) ולכן מצד דיני הממונות לא מתחייב דאין ע"ז תביעה מושלמת, אך כיון שרוצה התורה להענישו קובעת התורה שהתשלומים אליו כיון שאע"פ שמצד עצמו אין ראוי לחייב עליו מ"מ היום שאנו מחייבים אותו ובזה אנו קובעים שגם על מעשה זה ראוי לשלם איננו מחייבים לשלם לניזק בגלל שהוא מסכן אלא בגלל שהוא באמת פגע בו ועשה מעשה מזיק שנתבע עליו, כלומר שמעשה זה לא יכול ליצור חיוב ממוני אך הוא יכול לחייב לשלם את החיוב הקיים לניזק כי הוא כן מעשה מזיק. [ואולי אפש"ל יותר בפשטות שזה מכיון שלמעשה המעשה הזה שעליו מחייבים את המזיק לשלם היה מעשה שפגע בחבירו, ולכן אף שהחיוב הוא עונש ולא ממוני צריך לשלם את זה לו כי זה מעשה שפגע בו, אך לא נראה כן מסברא, דאם לא נאמר שהיתה תביעה על המזיק מדוע שישלם לו].

ובסוגיין לכאו' מוקשה ביותר היאך שייך להחשיב את העד הזומם כמזיק, הא לא הזיק כלל את הנידון דהרי הוזמה עדותו קודם שנגבה ממנו הדמים והגדרת מזיק היא אדם שחיסר את חבירו בממונו שלא כדין ונגד זכויותיו של בעל הממון, והעד"ז לא חיסרוהו כלל דהרי לא נגבו מהנידון הדמים שהעידו שהוא חייב לחבירו, וגם מה שהעידו ופסקו עליו את חיוב זה התבטל למפרע בהזמתם ע"י הכת הב' והיאך יתבאר מה שמבואר שמוגדרים מזיקים גמורים והוו כאבות לשלם ממיטב כמו אדם המזיק וממון המזיק ושאר המזיקים.

ובערול"נ (ה: ד"ה והרי) כתב לבאר דענין חיוב העד"ז הוא כנקמה על מה שזממו לעשות לשני אם נפסק כדבריהם [דאם לא נפסק לא חשיב אלא כתכנון ורצון אך לא כעשייה שפוגעת בשני], אך אי"ז מבואר לכאו' כיון שאם בהגדרות הדיניות אינם מוגדרים כפוגעים היאך שייך לחייבם מדין מזיק ומה שייך שיתחייבו מדין מזיק מצד הנקמה.

ויש שרצו לבאר שכיון שהם העידו בשקר שהנידון חייב ובי"ד פסקו כדבריהם זה לא גרע כלל מכל מזיק מושלם שמחסר בפועל את חבירו, כיון שהתשלום בפועל הוא ענין טכני ולא מהותי דהחיסרון הוא בפסק ואין הבדל בין אם גבו או לא גבו בפועל.

אך לכאו' פשוט דלא שייך למימר הכי כיון שהחיסרון הוא רק בגבייה בפועל ולא בפסק דהפסק הוא היכי תמצי ודרך לגבייה בפועל אך אינו חסר אם לא נלקח ממנו במציאות, וממילא כיון שלא נגבה ממנו בפועל לא שייך להחשיבו כמזיק מושלם ופשוט מסברא שיש הפרש עצום בין אם גנבה או לא נגבה, דכיון שנתבטלה עדותן לא נתחסר כלל והיאך יחשב כמזיק.

ויש שביארו, שאה"נ אינו מזיק גמור כיון שהגבייה בפועל היא עיקר החיסרון, אך כיון שהוא מצידו עשה את כל הכלים בכדי לחסרו והתורה גם החמירה באיסור דעד"ז, החשיבוהו כמזיק גמור אף שמצד מעשיו לא הוי כמזיק גמור.

וגם זה לא נ"ל כיון שאם מעשיו אינם מוגדרים כמעשה מזיק, אף שעשה את כל הכלים והתכנונים לעשיית הנזק מה שייך שיתחייב ע"ז כמזיק גמור מהטעם שהחמירה תורה בעוון זה, הרי מחייבים מדין מזיק רק אם הוא מזיק מצד מעשיו, וכן לא יתבאר מ"ד ממונא דמה שייך שיחשב כחיוב ממוני הרי מצד מעשיו אין עליו כלל דין מזיק ומה נתחדש [בדרשא דרחמנא קרייה מעשה בב"ק ה.] במה דחשבינן ליה כמזיק וחיוב ממוני.

ובכדי לבאר את ענין המזיק שבעד"ז מוכרחים אנו להגיע להגדרה שמוגדר שהם הזיקו ממש את הנידון בדבר שהסברא אומרת שיש לחייב ע"ז, ורק עיי"כ נוכל לבאר את דין זה שמחייבים את העד"ז אף שלא חסרוהו בפועל.

ונראה לבאר בזה, דבחיוב מזיק יש כמה רמות, ואין רמת המזיק שבעד"ז כרמת המזיק בחיסרון גמור וכגון שובר לחבירו כלי, דכיון שהעד"ז לא חיסרו את הנידון לא שייך לו' שהם מזיקים כמזיק שחיסר, אלא דרגת המזיק שאנו מגדירים אותם הינה דרגה פחותה, אך גם דרגה זו מוגדרת מזיק, ותחילה נבאר בממון, שאף שבפסק שפסקו בי"ד ע"פ עדותם השקרית לא חיסרוהו בפועל, מ"מ כיון שפסקו על הנידון את החיוב ממון ונהפך לחייב גמור בדיני הממונות וקיבל הבע"ח זכות ברשותו הממונית כסכום החוב ככל אדם שחבירו חייב לו ממון שייך להגדירם כמזיקים, כיון שנכון שבפועל לא גבו מהנידון כלל אך דינית הם חיסרוהו ופגעו בו פגיעה ממונית, כיון שפגיעה ממונית אינה רק חיסור ממון ע"י שלוקחים בפועל את הממון, אלא אף במקרה כזה שפסקו עליו חיוב ממון נגד זכויותיו הממוניות – דהרי זה שקר, הרי זה פגיעה ממונית ואין לך פגיעה גדולה מזו כיון שהפכוהו לאדם חייב או לאדם בר קטלא שאם יהרוג אותו אדם מהשוק יהיה פטור עליו כיון שאינו מוגדר כאדם שלם דאין לו דמים וכמבו' בתוס' ה., ולכן אנו מגדירים שזה גם מוגדר חיסרון במובן מסויים, דכיון שנפסק עליו חיוב גמור ונוצרו למי שחייב לו זכויות גמורות בדיני הממונות לגבות ממנו וכן זכויות ברשותו הממונית ככל אדם שחייבים לו ממון אז דינית הם חיסרוהו, כלומר דינית הם הפכוהו לחייב, ולכן אף שחיסרון בפועל של גביית הממון או הריגתו לא נעשה, שייך לחייבם על החיסרון הדיני, כלומר על מה שהפכוהו לחייב או לבר קטלא וכנ"ל. [ואף שכל מה שפסק בי"ד שנעשה ע"פ עדותם מוגדר כפגיעה זה רק מכיון שע"פ רוב כשפוסקים על אדם שהוא חייב לבסוף גובים ממנו והרי כאן לא גבו,, מ"מ היום הפסק עצמו מוגדר כפגיעה אף שלבסוף התבטל הפסק למפרע דאחר שברוב הפסקים של בי"ד גובים כבר הוגדר הפסק כפגיעה גמורה, אך ודאי שזה לא פגיעה רק מכיון שברוב המקרים גובים, אלא מכיון שהפיכתו לחייב היא פגיעה.   וכמובן שאף אם לא היו לאדם שפסקו שחייב לו ביחס לנידון זה זכויות ממוניות וזכויות ברשותו הממונית זה היה מוגדר כפגיעה, דאף אם אין לו זכויות ברשותו הממונית, כיון שהפכוהו לחייב זה עצמו פגיעה מעליא, וזה נכתב לצורך הסבר וביאור הדברים בלבד].

וביתר ביאור, שמה שמבואר בב"ק ד: דעד"ז מוגדרים מזיקים ומשלמים ממיטב אין הכוונה שהם מזיקים כדרגת מזיק שחיסר את חבירו בהיזקו, דכיון שלמעשה לא התממשה עדותם ולא גבו מהנידון אז בבפועל ודאי שלא חיסרוהו ולכן יש הפרש עצום בין דרגת המזיק שבעד"ז לבין מזיק שחיסר את חבירו בפועל ולא שייך לומר שזה אותה רמת מזיק, אלא שאעפ"כ הם מוגדרים מזיקים כיון שמזיק אינו רק אדם שחיסר את חבירו בפועל אלא אף אדם שפסק על חבירו חיוב ממון כיון שבפסק זה הפכוהו לחייב וחלו עליו כל דיני וחיובי לוה או אדם שחייב לחבירו ממון, ולכן אף שלא חסרוהו במובן הרגיל של חיסרון שזה חיסרון בפועל, מוגדרים הם מזיקים מכיון שנפסק עליו חיוב בשקר וע"פ דין הוא חייב את הממון למי שהעידו שחייב לו, וכן במיתה ומלקות שהפכוהו לבר קטלא או לאדם המחוייב מלקות שאף שלא לקה בפועל מ"מ הם שע"פ עדותם פסקו עליו בשקר את חיוב המלקות והיום הוא אדם שחייב מלקות דינית, מוגדרים כפוגעים וכמזיקים, כמובן לא מזיקים במובן הרגיל כיון שאנו מדברים על מיתה ומלקות, אך מזיק זה לא רק בפגיעה  בממון השני אלא אף בפגיעה בשני בעצמו וכמו אונס שנמנה בכ"ד אבות הנזיקין. [אמנם הגמ' שמונה את עד"ז כאחד מכ"ד אבות נזיקין לא מיירי על עדות מיתה ומלקות אלא רק על עדות ממון דהרי התם מיירי לענין נזקי ממון, אך ודאי שאף אם זה לא נמנה, במהות ובתוכן זה כמזיק. ומוכרחים אנו לבאר כן כיון שהרי מ"ד ממונא ס"ל הכי לא רק בעדות ממון אלא בכל עדויות דעד"ז דהרי מדבר עללית על עד"ז, ולכן בכדי לבאר מה שייך לו' שזה ממונא כלו' שסיבת החיוב באה מעצם המעשה ולא מסיבות צדדיות צריכים אנו לומר שאף בעדות נפשות זה כמזיק.  וכן זקוקים אנו לומר כן כיון שהרי לא שייך לחייבם רק על רצונם ותכנונם אלא על פגיעתם, וזה המבאר במה זה חשיב פגיעה דלולי כן לא יתבאר על מה מתחייבים עד כמה שלא יצאה עדותם לפועל כלל.

ולחיזוק הענין נביא שמבואר לק' ה: שבעינן גמר דין בכדי לחייב עד"ז, והגמ' אומרת שלומדים דין זה מהפסוק נפש תחת נפש, דבפסק הדין הוי כהרגו וזה נפש תחת נפש, מבואר שהפסק הוא כחיסרון ממש. וכן מוכרח כן, דהרי באם  העידו העדים על קרקע שקרקע של ראובן שייכת לשמעון והוזמו ודאי שבזה הוו מזיקין גמורין בעדותם דהרי לא שייך בזה כלל חיסור טכני אלא רק הפסק שזה שייך לשמעון, וודאי שלא שייך לו' דבמטלטלין לא הוו מזיקים עד שיגבו ממנו בפועל, ובקרקע אף קודם החיסור בפועל, ולכן קרקע מגלה לנו שהפסק הוי כנזק וחיסרון, דכמו שבקרקע ודאי שבפסק בי"ד הוי חיסרון מושלם שהרי לא שייך לחסרו יותר מזה כי לא שייך לקחת את הקרקע מהנידון לשני כך במטלטלין בפסק הוי חיסרון.  [ומסברא נראה שזה גם עיקר המזיק, כלומר שבמה שפסקו עליו חיוב ונעשה חייב בדיני הממונות הם יותר מזיקים אותו ממה שגובים ממנו בפועל, כיון שהגבייה בפועל זה רק ענין טכני, והעיקר זה מה שפסקו עליו שהוא חייב, מב' סיבות, א, שלהגדיר אדם מזיק אנו צריכים שבהגדרות הממוניות הוא מוגדר כמחסר אותו וזה המדד, ולכן ברגע שפסקו על הנידון בשקר שחייב ממון הוו כמזיקים דבהגדרה הדינית בשעה זו נגמר ולא מתווסף החיסרון בהגדרה הדינית במה שגבו ממנו בפועל. ב, שכמו שבאדם שיש לו שטר חוב על חבירו ועדים העידו שהשטר מזוייף או פרוע והוזמו אנו מבינים שראוי וצריך לחייב את העד"ז מכיון שפסקו ע"פ עדותם וכבר אין לו חוב על חבירו ולכן הוי כמחסר אף שבפועל גבה ממנו דהרי הוזמו, ה"ה כשהעידו שחייב לחבירו והוזמו כיון שנפסק כעדותם אז מוגדרים כמזיקים גמורים וראויים להתחייב ע"ז. [אמנם אי"ז דומה ממש כיון שכשיש לו חוב על חבירו ובטלוהו הם יותר מחסרים כיון שהחוב / השטר זה דבר ששווה דזה זכות לגביית דמי החוב ואת זה ודאי ביטלו לו, משא"כ בעד"ז שיצרו חיוב בשקר על אדם שבזה לא הפסידוהו דבר ששווה ממון אלא רק החילו עליו את החוב והפכוהו לחייב אך לא חיסרו לו דבר השווה ממון].

וכן במיתה ומלקות העד"ז חייבים לקבל כזממם אף שבפועל לא הרגו והלקו את הנידון מכיון שהם הפכו אותו לאדם בר קטלא כשפסקו עליו שחייב מיתה, וכיון שקבעו שבדיני התורה הוא צריך למות מה שלא נהרג בפועל זה רק ענין טכני, אך כמובן שאם הרגוהו בפועל זה דרגה חמורה יותר. ומבואר בתוס' ה. (וכך קיי"ל) שאדם שנפסק עליו חיוב מיתה בבי"ד וקודם שהרגוהו בי"ד הרגו אדם פטור עליו מכיון שהוא בר קטלא ואין לו דמים, כלומר שאף שהוא חי מ"מ כיון שצריך להורגו הוא מוגדר כאדם שלא חי וקיים ככל אדם מן השוק כיון שכבר נפסק עליו מיתה אלא שבפועל עדיין לא הרגוהו (ולא מהטעם שיש מצווה להורגו). וכן מבואר בכתובות לז: שיש מ"ד שאדם שנפסק עליו חיוב מיתה ואמר אחד ערכו עלי אין המעריך מחוייב כלל להקדש, דאינו כאדם שיש לו ערך מכיון שנפסק עליו חיוב מיתה, ולכן לא מיבעיא אם אמר דמיו עלי דבהא לכו"ע אינו חייב כלום כיון שבשוק אינו שווה, אלא אף אם אמר ערכו עלי שערך נמדד לפי שנים ולא לפי דמים (וכפירש"י שם), אינו חייב כלל דאינו מוגדר כאדם שעתיד לחיות עוד, דכבר נפסק עליו חיוב מיתה ואף שעדיין קיים. [ומה דאין העד"ז מוגדרים כמזיקים בגרמא, אפש"ל שזה כיון שהעדים מוגדרים גם כהפוסקים והגומרים את הדין ואכמ"ל בזה, אך פשוט שאי"צ להגיע לזה כיון שלא שאי"ז דומה כלל לגרמא כיון שהם העידו ונמצאו כנאמנים בדו"ח ונכון שבפועל בי"ד פסקו, אך הם אלו שהביאו את בי"ד למצב שהיו מוכרחים לפסוק כדבריהם ולכן פשוט שאין כלל חיסרון במה שבפועל בי"ד פסקו ולא הם].

אמנם לכאו' עדיין יש לבאר ענין זה, דהרי אף אם אנו מגיעים להבנה שכיון שפסקו עליו חיוב גמור בדיני הממונות או האיסורים [מיתה ומלקות] הם מתחייבים ככל מזיק דהוי כחסרוהו כיון שעיקר החיסרון הוא במה שע"פ דין הוא מחוייב, הרי לכאו' כ"ז נכון לשעת הפסק אך לאחר הזמתם הרי נתבטלה עדותם ולא קיים כלל שום דבר שמחסר את הנידון, ולא נתבטלה עדותם רק במכאן ולהבא אלא למפרע הוברר שהעדות והפסק טעות גמורה, וא"כ מדוע אנו מחייבים אותם עד כמה שכיום עדותם לא קיימת וממילא אינם מחסרים אותו ופוגעים בו.

והביאור הברור בזה, שבכדי לחייבם אין צורך שכעת בשעה שתובע הנידון את העדים הוא יהיה חסר ופגוע ממונית מהם, אלא אף אם היום אינו חסר מהם דבטלה עדותם למפרע הם מתחייבים לשלם לו ככל המזיקים כיון שהיה זמן שבפסק שבא ע"פ עדותם הם חסרוהו במה שהוא נהפך לחייב גמור, ומה שכעת עדותם כבר לא קיימת אי"ז מגרע מזה שקודם הזמתם הם כן חסרוהו כמש"נ, ואף שאי"ז ככל מזיק במקרה שהושלם לניזק החיסרון בצורה טבעית וכדו' כיון ששם גם אחר שהושלם החיסרון אין ויכוח שהיה חיסרון, אך בעד"ז כשהוזמו העדים התבטל למפרע הפסק שנפסק ע"פ עדותם, וא"כ מה שייך לחייבו אחר שהוזמו העדים על החיסרון עד כמה שכיום מתברר שזה היה פסק בטעות, הביאור בזה פשוט, שנכון שהיום הוברר שהפסק היה לא נכון, אך למעשה קודם ההזמה פסקו הבי"ד ככל הפסקים וחייבו את הנידון, ופסק זה היה קיים זמן מה עד הזמתם, וכשעדים מעידים זה לא בירור בשכל האנושי אלא בגדרים הדיניים [וכגון אדם שאינו נאמן על בנ"א אך אינו פסול שהעיד שפוסקים על פיו אף שבמילי דעלמא בנ"א לא מאמינים לו אף שיש דין שהדיין יכול להסתלק מנידון זה אם לא נראה לו אמת אף שאין לו הוכחות לכך], ובגדרים הדיניים נעשה הנידון למחוייב גמור וזה היה קיים כל הזמן עד שהוזמו ונוצרו לאדם שהעידו שחייב לו כל הזכויות שיש לאדם שחייבים לו ממון, ולכן מה שכשהוזמו התברר שהכל היה בשקר לא מגרע מפגיעתם.   [דהרי אף בכל מזיק התביעה להשלים היא ע"ז שחיסרת אותי ולא שכעת אני חסר ממך, ונפק"מ למקרה שהושלם לו החיסרון בצורה טבעית, דנראה שודאי שיכול לתבוע את המזיק אף שכיום אינו חסר ממנו, כיון שחיסרו ולא משנה כמה זמן היה קיים בפועל החיסרון, דאף אם היה קיים רגע אחד כבר חל החיוב ואינו פוקע עד שישלם לו], ולכן ודאי אף שכיום אינו חסר מהם, כיון שהם חסרוהו וכמש"נ, הוא חייב להם ככל המזיקים.

בגמ' בב"ק שם מבואר דעדים זוממין אע"ג דלית ביה מעשה רחמנא קרייה מעשה מדכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומבואר שם שאף בלא מה דרחמנא קרייה מעשה [לשון הר"ח שוויה מעשה] היו חייבים מדין מזיק אך זה היה חיוב קנס ולא ממון, א"כ במה דרחמנא קרייה מעשה לומדים שזה ממונא, ולמ"ד קנסא אף שרחמנא קרייה מעשה אי"ז נעשה לחיוב ממוני כיון שלא חיסרו כלל, וכפי שיורחב להלן. [אמנם שייך לבאר דרחמנא קרייה מעשה לא מלמד שמוגדרים העד"ז כממונא דא"כ מה נבאר למ"ד קנסא, אלא שזה מוגדר כמעשה ולא כדיבור וכנידון הגמ' שם ולא נוגע לממונא].

גדר הלאו דלא תענה ומלקות דעדי בן גרושה ובן חלוצה:

כל עדים זוממין שעונשם הוא "כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו" מבואר בגמ' לקמן ד: דלרבנן [דס"ל שאין לוקין ומשלמין וכן אין לוקין שמונים] אזהרתם היא מלאו דלא תענה ברעך עד שקר, ולר"מ [דפליג ארבנן ומחייב תשלומין אף כשלוקין וכן מחייב שמונים כשהעידו על פלוני שחייב מלקות והוזמו, דמתחייבים גם מדין כאשר זמם וגם מלא תענה] אזהרתם היא מ "והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד", כלומר שבין בעד"ז שמקיימים בהם עונש כאשר זמם ובין בעדי ב"ג דלא מקיימינן בהו כאשר זמם האזהרה היא לרבנן מלא תענה, ולר"מ מוהנשארים. ומבואר שם שאף לרבנן אמורים היו העד"ז להתחייב פ' מלקות בהעידו על אדם שחייב מלקות והוזמו, דחד מלקות מכאשר זמם וחד אלאו דלא תענה, אלא שיש דרשא משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעיות.

והנה, תוס' בסוגיין (ד"ה מעידין אנו) הקשו דהא עדות דב"ג וב"ח הויא עדות שא"א יכול להזימה דהרי אם הוזמו אינם מתחייבים מכאשר זמם דא"כ היו נעשים לב"ג, אלא זה מדין לא תענה.

ותירצו בתירוצם הראשון, דשפיר הויא עדות שאתה יכול להזימה דכיון דלוקין שפיר הוי כאשר זמם. וע"ז הקשו מסנהדרין דמבואר דעדי נערה המאורסה אינם מחייבים אותה מיתה בעדותם דכיון דאינהו לא מיקטלי דיכולים לומר לאסרה על בעלה ולא להורגה באנו, איהי נמי לא מיקטלא, והרי שם לוקין וא"כ בזה מתקיים כאשר זמם.   ויישבו, דבנערה המאורסה כיון שבאו לחייבה מיתה לא מתקיים דין כאשר זמם במלקות כיון שבפרשת עד"ז בעדות נפשות כתיב נפש בנפש, ורק בב"ג וב"ח מתקיים במלקות כיון שיש בזה רק לאו ולא חיוב מיתה ולכן במה שלוקים מתקיים דינא דכאשר זמם.

ולכאו' ביאור דברי התוס' הוא, שתוס' מחדשים דמלקות דב"ג זה מדין כאשר זמם ולא מדין לא תענה, כלומר זה ודאי שמה שמחייב אותם זה מה שעברו על לאו דלא תענה דהרי אף בכל עד"ז מבואר דאזהרתם מלא תענה, אמנם העונש שמקבלים זה מפרשת כאשר זמם אף שלכאו' לא שייך לו' כן דהרי זממו לעשותו ב"ג והם לוקין אז לא הוי כאשר זמם, וע"ז עונים תוס' דשייך לומר כן כיון שבמלקות מתקיים הכאשר זמם בהעידו שהנידון ב"ג. ובזה הביאור (כן מבאר הגרש"ר) שאף שזה לא ממש כזממם מ"מ מתקיים בזה כאשר זמם דזה אותה רמת ודרגת חיוב כמו ב"ג. [אמנם הרש"ש והערול"נ ביארו את נקודה זו שכיון שאם יעבוד במקדש כשהוא ב"ג יתחייב מלקות לכן במה שלוקין מתקיים כאשר זמם. אך הק' ע"ז באחרונים דא"כ יתחייבו העדים מיתה דהרי אם יעבוד במקדש בשבת יתחייב מיתה].

נמצא בדעת התוס' שהעונש שמקבלים העדי ב"ג כתוב בועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא בלא תענה, ולכן צריך להיות בזה את כל דיני עד"ז כיון שדיני עד"ז נלמדים מפרשה זו ואם עונשם הוא בפרשה זו ודאי שיהיה בזה את דינים אלו. ולכן תוס' תירצו על נערה המאורסה שכשאמור להיות חיוב מיתה לא מתקיים כאשר זמם במלקות דכתיב נפש בנפש אף שפסוק זה כ' בפרשת כאשר זמם.

וכן מתבאר לכאו' בדעת המאירי, שהביא שיש שר"ל שעד"ז בעדות ב"ג שייך לחייב התראה את העדים כיון שדווקא בעדות רגילה לא שייך לחייבם התראה וכהגמ' בכתובות לג. כיון שיצא שבלא התרו בהם פטורים והרי הם זממו להרוג את הנידון בלי התראה, אך בעדות ב"ג אי"ז מדין כאשר זמם אלא מדין לא תענה ולכן שייך לחייבם התראה אף שזממם היה להורגו בלי התראה. וכ' המאירי דנ"ל שאף בעדות ב"ג א"א לחייבם התראה כיון שחיובם הוא מדין כאשר זמם אף בזה. וא"כ מבואר שחיובם הוא בפרשת כאשר זמם ולא לא תענה דאל"כ אף אם זה מהות איסור כמו עד"ז רגילים שכן מתחייבים מכאשר זמם לא היה לזה את דיני עד"ז רגילים, כלומר לא היה חיסרון שזה לא כאשר זמם אם נחייבם התראה, דרק אם חיובם הוא מפרשה זו שייך לו' כן.

אמנם הרמב"ן בסוגיין הקשה ע"ד הגמ' שלא שייך ללקות אלאו דלא תענה כיון דאין בו מעשה שהרי מבואר לקמן דהיכא דהעידו שחייב מלקות לוקין משום לא תענה ומשום כאשר זמם לר"מ, ואי מיירי לרבנן הא אמרי רבנן לק' ד: דאין לוקין אלאו דלא תענה כיון שניתן לאזהרת עד"ז, ויישב, דקושיית הגמ' היתה שנחייב מלקות מלא תענה ולא ניבעי והצדיקו, וע"ז יישבה שללא והצדיקו לא היה מתחייב דהוי לאו שאין בו מעשה, ורק אחר שכתוב והצדיקו מחייבינן ליה אלא תענה כיון דגלי קרא בוהצדיקו דלוקה אף שאין מעשה בלא תענה, ומה שרבנן או' שלא תענה נצרך לאזהרת עד"ז לאו למימרא שלכן לא שייך ללקות על לאו זה כלל, אלא דוקא במקרה שהעידו עליו שחייב מלקות וכדמיירי התם או' רבנן שאינם לוקין אלא מ' ולא פ' דהא שייך לקיים בהו עונש כאשר זמם ולכן מקיימינן בהו כאשר זמם כיון שהתורה חייבה את עונש כאשר זמם למי שעבר אלאו דלא תענה, ואו' רבנן שאם מקיימינן בהו את עונש כאשר זמם על מה שעברו אלא תענה לא מקיימינן בהו עונש נוסף ככל העונשים שמגיעים לאדם שעובר על לאו דדרשינן משום רשעה אחת אתה מחייבו כו', אך אם לא מקיימינן בהו כאשר זמם לוקין על לאו זה דהא גלי רחמנא הכי בוהצדיקו ששייך ללקות עליו [ולעונש כאשר זמם אי"צ את דרשת והצדיקו כיון שאינו נענש בעונש הלאו אלא בעונש אחר של כאשר זמם, ואף שזה על לא תענה מ"מ אי"ז עונש של לא תענה.
ומבואר ברמב"ן שהעונש של עדי ב"ג אינו בפרשת כאשר זמם אלא בלא תענה, כלומר שמקבלים את עונש זה כמו כל לאו שעובר, דהרי בעדותו עבר אלא תענה, ודלא כתוס' והמאירי.

ולגבי כופרא כפרה ישנה מח' האם העד"ז לוקין או לא, דלהרמב"ם לוקין ולהרמב"ן אינם לוקין, ולכאו' להתוס' והמאירי לא שייך לו' דלוקין, כיון שלא יכול להתקיים הכאשר זמם של עד"ז שהעידו על כופר במלקות דרק בב"ג תוס' או' שזה דרגה של מלקות (וכמש"נ מהגרש"ר), אך לגבי כופר לכאו' לא שייך לו' כן.

ובעד"ז בעדות ב"ג וב"ח ודאי שהחיוב מלקות הוא על לאו דלא תענה וככל עד"ז שחיובם מתחיל ע"ז שעברו אלאו דלא תענה, וחקרו באחרונים בחיוב מלקות על לאו דלא תענה וכגון בעדי ב"ג וב"ח האם גדר החיוב הוא על מה שעבר אמימרא דרחמנא בזה שהתורה אמרה לא תענה ברעך עד שקר והוא ענה בו עד שקר, או שחיובו הוא על הרע שעשה בעדותו, שבאם נגמר הדין על החיוב שהעיד בחבירו זה הפגיעה בחבירו, ואם לא נגמר הדין הרע שעשה זה מה שהעיד עדות שקר שהתורה קבעה שזה רע וככל איסורי התורה שאחר שאסרתם תורה הם רעים בעצם, [ואם לא נגמר הדין מבואר לקמן ה: שפטור ע"ז דילפינן מעד"ז על נפשות, אך אם היה חייב (וכן להפתח הבית שבהתראה חייב) לא היה חיובו על העבר אמימרא דרחמנא, דלא שייך שאם היה גמ"ד זה על הרע ואם לא היה זה על עבר אמימרא כיון שלא שייך לו' שבאותו לאו יש ב' מהויות ותכנים שונים של איסור, אלא אף בלא נגמר הדין חיובו היה על הרע, אלא שהרע אינו מה שפגע בחבירו דהרי לא נגמר הדין, אלא העדות שקר. ופשוט שהצד שחיובו אינו ע"מ דעבר אמימרא לא אומר שזה על הפגיעה דא"כ אמאי בעינן גז"ש למילף דלא מחייבינן עדי ב"ג בלא נגמר הדין, הרי לא פגעו אם לא נגמר הדין, אלא צד זה אומר שהאיסור הוא הרע שבעדותו, והרע יכול להיות או הפגיעה אם נגמר הדין, או העדות שקר אם לא נגמר].
והנה, לגבי איסורים שבתורה הוכיח הזכר יצחק דבלאוין שהעונש הוא מלקות זה על עבר אמימרא דרחמנא ולכן תמיד לוקה ואי"ז משתנה לפי חומרת האיסור, ובלאוין שעונשם הוא חיוב מיתה זה על הדבר הרע שעשה, ולכן העונש משתנה לפי הרמה של הרוע שבמעשה שעשה.

ולכאו' מוכח כהצד שזה על הרע שבדבר, דהגמ' בכתובות לג. או' שאף עדי ב"ג צריכין התראה ככל עד"ז דכתיב משפט אחד יהיה לכם. ואי נימא שמהות האיסור הוא עבר אמימרא לא א"ש מה דמדמה הגמ' לעד"ז רגילים.

ומנגד ישנה הוכחה לצד השני, וברמב"ם בסה"מ (מצוות ל"ת רפ"ה) מבואר דעונש העד"ז הוא על העדות שקר, דכ' הרמב"ם "היא שהזהירנו מהעיד שקר ועונש הלאו הזה הוא כאשר זמם", ומאידך במורה הנבוכים כ' שעונש העבירה הוא כמשקל הזממה ולכן נענשים במה שזממו, ומשמע שזה על הפגיעה והזממה לחבירו.

ויש לבאר בזה, דודאי שהאיסור בלא תענה הוא העדות שקר וזה עיקר הלאו, אלא שאם זומם על ידה רעה לחבירו ופוגע בה האיסור נהיה יותר חמור, וא"כ מה שכ' הרמב"ם שהאיסור הוא על העדות שקר כוונתו לעיקר האיסור, ומה שכ' דזה כחומר הזממה זהו מכיון שכשזממם ופסקו נגד חבירו הוסיף בחומרת האיסור ולכן נענש כפי מה שזמם לחבירו. [ודוגמא לענין זה, כמו שמצינו בבועל ארמית שעובר איסור על עצם המעשה, ואם עושה בפרהסיא קנאין פוגעין בו, שבזה ודאי כשעושה בפרהסיא זה לא נהפך לאיסור אחר אלא שהאיסור נעשה בצורה יותר חמורה ולכן גם עונשו יותר חמור, וכן בבא על הערוה אם היה הדין שעובר איסור אך אינו נענש אלא אם הוליד ממנה ממזר ודאי שזה היה נידון כחומרה באיסור ולא שיש איסור נוסף באם נולד ממזר], ולכן שייך לו' שחיובם של כל עד"ז הוא קנסא אף שהעידו עדות שקר, דודאי שהעונש הגדול יותר של כאשר זמם שמענישים כל עד"ז ששייך לקיים בהו עונש זה אינו רק על הרע שבעדות שקר אלא על הרע שבעדות שקר שלהם שפגעה בשני, וכיון שזה על הפגיעה בזה אנו נכנסים לנידון האם זה פגיעה מושלמת, ומ"ד ס"ל שלא וכמש"נ.

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

  1. בחלק הזה שהעדים נקראים שחסרו לו צ"ע כי הרי עד כמה שהעדות שלהם מתבטלת למפרע והתברר שהם שיקרו אז זה כאילו שלא ראינו פה עדים כי כל הבירור של העדים זה רק במידה שלא יהיו שקרנים שכן הוכיח הנודע ביהודה ביבמות שרואים שאשה שנשאת על פי שנים ואח"כ בא הרוג ברגליו אז האישה צריכה צריכה להביא קרבן ונקראת שוגגת משא"כ בנשאת על פי הכרעה של רוב פטורה מקרבן ונקראת אנוסה אלא שהחילוק שעד כמה שהתברר שהעדים שיקרו כאילו לא ראינו עדים וה"ה כאן לא ראינו חיוב וחסרון ממוני?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים