תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בביאור מחלוקת ר"י ור"ש לענין מוקצה
שבת
כותב החידוש: בנימין מ

מראה מקומות: שבת מד.- מו: קנו

בביאור מחלוקת ר"ש ור"י במוקצה

הקדמה לביאור הסוגיא

א. העמדת עיקר המחלוקת דר"ש ור"י במוקצה ב. במחלוקת הראשונים בכוס קערה ועשישית ג. ב' דרכים בלימוד הסוגיא

בביאור הסוגיא לצד דהוי שני דינים

ד. בחילוק בין מיגו דאתקצאי לדין הכנה ה. בביאור ג' המחלוקות למתבאר ו. אפילו דהוי שני מחלוקתם אולם אפשר דסברתו אחת ז. במחלוקת הראשונים האם היתר בהכנה ע"י ראוי הוי למצב של ראוי או רק למצב של עומד ח. שני צדדים בביאור דעת ר"ש דמתיר ראוי ט. ראיות דהוי שני סוגי מוקצה דהכנה

בביאור הסוגיא לצד דהוי מחלוקתם רק מיגו דאתקצאי

י. במת דמתבאר דר"י מודה דראוי לא מסיח דעת מהכנה יא. דלכו"ע הוי ראוי ומהני חזרה בשבת יב. בביאור דעת ר"ש האם לא סבר כלל מיגו דאתקצאי יג. לביאור זה בעי לבאר את כל הנידונים של חיטים ופצעילי תמרה במיגו דאתקצאי יד. למתבאר דאפשר דיש חילוק במיגו דאתקצאי אתי שפיר שיטת ר"מ ודברי הגמ' קנז. לר"ן

טו. בשייכות דין הכנה למוקצה דהוי גזירה מחמת הוצאה

במחלוקת ר"ש ור"י יש ג' מחלוקות עיקריות דמעמיד את ביאור שיטתם.

א. בגמ' מד. לעניין נר שכבה בשבת דר"י אוסר ואפילו שעומד לזמן שנכבה כיון דסבר בזה מיגו דאתקצאי ולא יעזור אפילו דהוי עומד לר"י ור"ש מתיר ולא אוסר מדין מיגו דאתקצאי[א].

ב. כל סוגי המוקצה דהוי יכול להיות בשימוש בין עכשוי דאם יהיה התחדשות מצב ישתמש בזה וכן התחדשות עתידית ולא עכשווית דלר"י הוי מוקצה ולר"ש לא הוי מוקצה ובפשטות מקור הסוגיא הוי לקמן קנו: לעניין נבלה בשבת דר"י אוסר מצד שאינו מן המוכן ור"ש מתיר.

ג. בגמ' מד. כוס קערה ועששית דמודה ר"ש שאסור וכן בכור מו: דלא התיר ר"ש כיון שאינו מן המוכן דמוכח מזה דמודה ר"ש לדין מוקצה.

העמדת עיקר המחלוקת דר"ש ור"י במוקצה

א. והנה במה דהתבאר באות ב' דנחלקו ר"י ור"ש האם יש מוקצה או לא דוגמת בהמה דנתנבלה בשבת וכן אוצר או מוקצה מחמת מיאוס [לא לר"ן] וכדו' בעי לבאר את נקודת המחלוקת.

ונראה לבאר דנחלקו האם בעי שלא יהיה מוקצה דבר שעומד[ב] בשבת לזה או דסגי בראוי ולא בעי עומד דשיטת ר"י דרק דבר דעומד לשימוש בשבת לא הוי מוקצה אולם דבר דהוי רק ראוי ולא עו מד לשימוש בשבת הוי מוקצה ור"ש למד דסגי במה דהוי ראוי דלא הוי מוקצה.

ולכן בהמה שהתנבלה דהוי ראוי לשימוש מחיים לכלבים או דמדובר במסוכנת דהוי ראוי שתיהיה לכלבים וכן אוצר הוי ראוי לאכילה אם יבוא לו אורחים לא הוי מוקצה לר"ש דהוי ראוי אבל ר"י למד כיון דזה לא עומד לאכילה בפשטות בשבת הוי מוקצה.

ונראה דסברת ר"ש מבוארת בלשון רש"י ביצה ב. וז"ל דאילו במוקצה סבירא ליה לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה עכ"ל ומתבאר דמה דחזי ליה לבד לא אוסר ר"ש.

אולם יש להוסיף דיש שני סוגי ראוי יש ראוי עכשוי כמו אוצר דעכשיו הוי ראוי אם יבוא אורחים אולם יש ראוי עתידי כמו פצעילי תמרה שיהיה ראוי בהמשך דזה גם מהני וכמו דאם בבכור [מו:] היה אמור לפול מום בשבת דהוי ראוי עתידי דהיה מהני לר"ש.

במחלוקת הראשונים בכוס קערה ועשישית

ב. במה דמתבאר בסוגייא מד. רבי שמעון אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם נחלקו הראשונים בסברת ר"ש דמודה.

הריטב"א כתב וז"ל אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם. פי' כשכבו ואפי' לרבי שמעון אוקימנא בסמוך ולאו משום מיגו אלא דכיון שהם גדולים וראויים להדליק כל השבת אסח לדעתיה מינייהו לכוליה יומא עכ"ל.

ומתבאר דמה דמודה ר"ש הוי מדין דאיסח הדעת ולא מדין מיגו דאתקצאי.

אולם הר"ן מה. מביא שיטת הרמב"ן בד"ה וממאי דר"ש היא וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכולה רבי שמעון היא דבמוקצה דסוכה דאמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ואפי' בסוכה רעועה דנהי דאמרי' ביום טוב בפרק המביא בסוכה רעועה דמאתמול דעתיה עילויה הני מילי בסוכה דעלמא אבל בסוכה דמצוה לאו אדעתיה עילויה דתפול אדרבא דעתיה שלא תפול שהרי אילו נפלה גם כן צריך לבנותה בחולו של מועד ועל כרחו הוקצה גם כן לבין השמשות דשמיני ואתקצאי נמי לכולי יומא דליכא למימר אדם יושב ומצפה שתפול ביום שמיני דהא כיון דעד השתא לא נפלה היאך מצפה עליה שתפול בשמיני ולא קודם לכן הילכך הויא לה סוכה נופלת אפי' בשמיני ככוס וקערה ועשישית דמודה בהו ר"ש עכ"ל.

ומתבאר בדבריו דכוס קערה ועשישית הוי מדין מיגו דאתקצאי ולא מדין היסח הדעת.

ומתבאר מחלוקת עיקרית בעיקר הסוגיא האם דבר שלא מוכן כלל לשבת כמו כוס קערה ועשישית ממה זה נאסר האם מדין מיגו דאתקצאי או מדין נוסף של איסח הדעת וגם לולי דין מיגו דאתקצאי נאסר.

ב' דרכים בלימוד הסוגיא

ג. ונראה שמחלוקת הזו הוי יסוד בבסיס לימוד הסוגיא דיש שני דרכים בראשונים בלימוד הסוגיא.

א. דכל הנידון בסוגייא הוי נידון במיגו דאתקצאי ויש רק סוג אחד של הכנה של והיכנו דמה שלא מוכן לא הוי שרי בשבת.

ב. דיש שני נידונים בסוגייא א. מיגו דאתקצאי ועיקר נידונו זה אפילו לר"י דדבר שעומד לתשמיש בשבת כמו נר שמתכבה בודאי בשבת דנאסר ב. דין הכנה לשבת דבעי שיהיה מוכן החפץ לשבת ומה דהוי ראוי לא הוי מוכן לשבת לר"י ולר"ש במקרים מסומים גם הוי מוקצה שלא היה מוכן לשבת.

והנה לרמב"ן שלמד דהנידון בכוס קערה הוי נידון במיגו דאיתקצאי מתבאר דכל הנידון בר"י ור"ש הוי נידון במיגו דאתקצאי.

אולם לשיטת הריטב"א דהנידון בהיסח הדעת מתבאר דיש שני נידונים יש מיגו דאתקצאי ויש הקצאה בעצם כצד השני ולקמן יתבאר טפי.

בביאור הסוגיא לצד דהוי שני דינים

בחילוק בין מיגו דאתקצאי לדין הכנה

ד. והנה לעיל התבאר דיש שני חלקים א. מיגו דאתקצאי ב. דין הכנה לשבת ובעי לבאר את החילוק בין הדינים.

דבדין הראשון של מיגו דאתקצאי לא חסר בהכנה לשבת עצמה כיון דהוי אפילו בדברים שעומדים בודאי לשימוש בשבת כמו נר שדלק בער"ש ושם שם לקצת זמן ויכבה בשבת בכ"ז הדין שנאסר בשבת לר"י.

ובאמת דמקור הדין לזה שיש מיגו דאתקצאי בש"ס הוי בסוכה מו: אמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה וכו' אמר ליה רב פפא לאביי לרבי יוחנן מאי שנא סוכה מאי שנא אתרוג אמר ליה סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל (בה) בגווה אתקצאי לבין השמשות ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני אתרוג דלא חזי לבין השמשות לא אתקצאי לבין השמשות ולא אתקצאי לכולי יומא דשמיני.

ומתבאר דבאמת ביום השמני באמת אין סיבה לאיסור כיון דאין מצוה ביום השמני כלל אלא רק בבין השמשות היה זמן שלא ראוי כיון דאם מתרמי ליה אורחים היה צריך סוכה ממילא יש לו צורך בה א"כ הוי לשמיני עומד לאי שימוש של מצוה ויכול לפרקו ובכ"ז נאסר כיון דבין השמשות לא יכל לפרקו.

וכן בגמ' לעיל מג. כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו קסבר מותר לטלטלו והתניא אסור לטלטלו בעודן עליו והתניא אף על פי שאין עודן עליו אסור אמר רבי אבהו בעודן עליו כל בין השמשות מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וגם כאן האפרוחים לא נשארים ואין בדעתו שישארו בסל לכל השבת ולכן הוי עומד שיצא בשבת.

ונראה בביאור דין זה דהוי דין הכנה מערב שבת דהיינו שיהיה מוכן הדבר מער"ש דהיינו קודם השבת וכל שלא הוי מוכן מער"ש אפילו שעומד לשבת הוי מוקצה ודין זה נאמר בויהכנו שיהיה מוכן קודם השבת לשבת עצמו.

אולם יש עוד חלק בדין הכנה דהדבר לא מוכן ועומד כלל לשבת דהוי חיסרון יותר בדין הכנה שיהיה מוכן לשבת עצמה דהיינו שלא עומד כלל לשימוש בשבת כמו אוצר וכדומה דלא היכן כלל את שימושו בשבת.[ג]

א"כ במה שעומד לשבת אולם לא היה מוכן לפני שבת זה נאסר מדין מיגו דאתקצאי אולם מה שלא היה עומד כלל מוכן לשבת נאסר מדין הכנה.[ד]

בביאור ג' המחלוקות למתבאר

ה. ולפי"ז אתי שפיר החלוקה בג' המחלוקות דבנר שכבה בשבת דהוי עומד לשבת לכשיכתבה א"כ הנידון במחלוקת הוי נידון של מיגו דאתקצאי דר"י סבר דנאסר דבעי הכנה מבעוד יום ור"ש סבר דלא בעי הכנה מבעוד יום.

אולם בשאר דברים של מוקצה דנחלקו בו ר"י ור"ש כמו אוצר דהוי ראוי סבר ר"י דראוי לשבת לא הוי מוכן ובעי עומד בשביל הכנה לשבת וכל דהוי ראוי שלא מוכן הוי מוקצה לשבת ור"ש סבר דראוי הוי מהני גם להכינו לשבת ולכן אוצר הוי מוכן לשבת.

אבל מודה ר"ש בדבר שלא היה מוכן בכלל שלא היה אפילו ראוי דחסר בהכנה וזה כוס קערה ועשישית לריטב"א דהסיח דעת ממנו כל השבת שלא היה אמור להתכבות ולכן לא היה אפילו ראוי לשבת ונאסר ולא בעי כלל לדין מיגו דאתקצאי.

ויעוין בר"ן מה. דמביא דוגמא לנידון וז"ל ואף על גב דמההיא סוגיא דהתם משמע דר' יוחנן אפילו בשנפלה ס"ל דשמיני אסורה מדאמרי' התם אמר ליה רב פפא לאביי לר' יוחנן מאי שנא סוכה ומאי שנא אתרוג ואהדר ליה סוכה דחזיא בין השמשות דאי מקלע ליה סעודתא בעי למיתב בגווה ולמיכל בה אתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ומשמע דטעמ' דאי מקלע ליה סעודת' בעי למיתב בגווה משום רעועה נקט ליה דאי בסוכה בריאה לא מצטריכי' לטעמא דאי מקלע ליה סעודתא אלא משום דאין אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו עכ"ל.

ומתבאר דבסוכה רעועה שייך סברת מיגו דאתקצאי אולם בבריאה לא בעי סברא של מיגו דאתקצאי אלא הוי סברא של הכנה שלא הוי מוכן כיון שלא חושב על זה כלל.

אפילו דהוי שני מחלוקתם אולם אפשר דסברתו אחת

ו. ויש להוסיף דאפילו דהוי שני מחלוקות דין מיגו דאתקצאי ודין הכנה לשבת נראה דיושב בעיקרו על אותו יסוד דר"י סבר דבעי הכנה ממשית לשבת וכל שלא מוכן לשבת נאסר ולכן בעי הכנה לשבת וזה המוקצה הרגיל ויותר דאפילו אם מוכן לשבת דהוי עומד לשבת בעי הכנה מבע"י וזה המיגו דאתקצאי.

ור"ש שחלק סבר דבעי פחות הכנה ולכן ראוי מהני וגם לא בעי הכנה מבע"י וכל דהוי ראוי מהני אולם אם לא הכין בכלל נאסר.

אולם צ"ע להלכה איך סוברים כר"ש דהכנה לשבת מהני פחות הכנה אולם לגבי מיגו דאתקצאי פסקינן כר"י דבעי הכנה מבע"י.

במחלוקת הראשונים האם היתר בהכנה ע"י ראוי הוי למצב של ראוי או רק למצב של עומד

ז. לעיל בסימן יח' התבאר מחלוקת הראשונים והאחרונים האם בזמן דהוי ראוי לר"ש הוי סברא שאין כלל מוקצה וכך נוקט החזו"א בסימן מג' ס"ק ח' וז"ל וכונת הר"ן פשוטה דלר"ש דלא חשיב הקצאה וכל זמן שרוצה משתמש בה כה"ג לא חשיב מוקצה וחשיב כדבר שמלאכתו להיתר עכ"ל ומתבאר דאין צד כזה וגם לר"ן אם הוי ראוי לא הוי מוקצה מעכשיו ולא רק שיהיה עומד וכן מדייקים מרש"י מה: לעניין ביצת אפרוח שלא ראוי לכלבים רק בגלל הקליפה ומשמע שבלי קליפה אין בעיה אפילו שלא עומד לכלבים.

אולם דעת התוס' קנו: וכן הרשב"א קכח. וקמב: מתבאר דכל זמן דהוי ראוי הוי נאסר אפילו לר"ש והותר רק כשעומד עי"ש אות א' ב' [ועי"ש בביאור מחלוקתם וכן באות הבאה].

שני צדדים בביאור דעת ר"ש דמתיר ראוי

ח. והנה בביאור דברי ר"ש דגם ראוי מהני להכנה ולא בעי עומד כר"י אפשר לבאר בתרי אנפי.

א. דלכו"ע אין דעת חיובית על המצב של הראוי שלא להקצות אלא דחפצים השיכים לשימוש בשבת אדם לא מקצה בדעתו ומחלוקתם בעצם הגדרת התשמיש בחפ דדעת ר"י דהמגדרי של התשמשים בחפץ הוי רק מה דעומד לשימוש ולא מה שראוי לשימוש ולכן אם השימושים של עומד בחפץ לא עומדים לשימוש בשבת אפילו דהוי ראוי החפץ מוקצה.

ור"ש פליגי בזה וסבר דגם השימושים הראוים בחפץ הוי הגדרה בתשמיש החפץ וכל שרואי לשימוש בשבת לא מוקצה החפץ כיון שהוי החפץ תשמיש בשבת ולכן ראוי לא הוי מוקצה.

ב. דלכו"ע תשמיש ראוי בחפץ לא הוי עומד לקבעית תשמיש בחפץ כיון שלא עומד אלא הוי רק ראוי לשימוש אולם מבין ר"ש דיש דעה חיובית דאדם לא מקצה מדעתו כל מה דיש לו צד שימוש כיון דחזי ליה ולכן לא מקצה בדעתו ור"י סבר דאדם לא חושב על מה דחזי ליה אלא רק על מה שעומד לו בפועל.

והנה ברש"י ביצה ל: כתב בד"ה בסוכה רעועה וז"ל דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הלכך לרבי שמעון מוקצה ליכא דאמרינן: דעתיה מאתמול עלויה ולתנא קמא לא אמרינן דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות עכ"ל.

ומתבאר ברש"י כצד השני שנחלקו האם מצב של ראוי הוי לאדם דעה חיובית או שאין לאדם דעה חיובית וכן נראה מרש"י ביצה ב. בד"ה קא סלקא דעתין וז"ל להכי פרכינן מאי טעמייהו דבית שמאי דקא סלקא דעתין דאפילו לרבי שמעון דשרי במוקצה בנולד אסיר דאילו במוקצה סבירא ליה לא מקצי איניש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלויה עכ"ל ומתבאר דדעת ר"ש דלא מקצה מדעתו.

ראיות דהוי שני סוגי מוקצה דהכנה

ט. והנה יש להביא ראיה דיש שני סוגי הכנה של מוקצה א. של מיגו דאתקצאי ב. של הכנה.

א. תוס' מה. בד"ה הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל וז"ל בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו' עכ"ל.

ומתבאר דיש את הסוג מוקצה כמו של חצוצרה ומטה שיחדה למעות [דלשיטת התוס' מד. הוי רק לר"י] שזה ראוי דר"י אוסר במוקצה ויש את המוקצה של מיגו דאתקצאי ולכן בעי להביא ראיה דרב סבר כר"י בשני החלקים ובלי זה היה אפשר דסבר כר"י במוקצה שיש וסבר כר"ש במיגו דאתקצאי שאין מיגו דאתקצאי.

ב. תוס' קנו: בד"ה והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה וז"ל תימה לר"י היכי מוכח מהכא דלא ס"ל כר"ש דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה שנשברה אפילו לר"ש איתקצאי בין השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם עכ"ל.

ומוכח דמחולק דין המוקצה מדין המיגו דאתקצאי דאפשר דבדר אחד ללמוד כמו ר"ש שאין מוקצה ואחד כמו ר"י שיש מיגו דאתקצאי.

ג. ביישוב התוס' מתבאר דבהמה חיה הראויה לכלבים הוי מוקצה אפילו לר"ש אולם לא יהיה ע"ז מיגו דאתקצאי מוכח דיש שני סוגי מוקצה.

בביאור הסוגיא לצד דהוי כל מחלוקתם מיגו דאתקצאי

במת דמתבאר דר"י מודה דראוי לא מסיח דעת מהכנה

י. והנה מלשון הרמב"ן מתבאר דכוס קערה ועשישית דר"ש אוסר הוי מדין מיגו דאיתקצאי א"כ אין כלל נידון בהכנה של שבת וכל הנידון הוי רק בהכנה של מיגו דאתקצאי של הכנה מבעוד יום לשבת.

וא"כ בר"י דאסר נר ואוצר וכל הדברים הנ"ל לא חילק בין עומד לראוי כלל ויותר מזה אפשר שסובר דראוי הוי הכנה לשבת ולא בעי עומד כלל.

וכן נראה ברשב"א ביצה ל: בדברי הגמ'  דעת ר"ש דהתיר דהכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה וביאר הרשב"א וז"ל הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתי' עלויה ואפ"ה לר' יהודה אסור דכל שאינו יכול ליטול ממנה בין השמשות איתקצאי לכולי יומא לר' יהודה דאית ליה מוקצה ומה שהיא מצויה ליפול אינה מכינה עכ"ל.

ומתבאר דהבין [דלא כרש"י מובא לעיל אות ח'] דר"י מודה לסברת ר"ש דדעתו גם על סוכה רעועה ואין כלל ויכוח בעצם מחשבתו על דבר שראוי רק סבר דהוי בזה מיגו דאיתקצאי.

ומתבאר דלצד הזה סבר ר"י דבאמת גם ראוי הוי מוכן לשבת כמו עומד אולם חלק על ר"ש דבעי הכנה מבעוד יום וכל שלא היה מוכן בערב שבת נאסר.

וצ"ע באוצר דהוי ראוי עכשיו אפילו שלא מעמיד לזה למה יהיה נאסר במיגו דאתקצאי הרי בבין השמשות יכול כל רגע להצריכו לאורחים ולמה יהיה בזה מיגו דאתקצאי אם דעתו על כל מה דחזי ליה וצ"ע.

ביאור הר"ן בביצה בדעת ר"י ור"ש דלכו"ע הוי ראוי ומהני חזרה בשבת

יא. הר"ן בביצה [טו:] מבאר וז"ל ולי נראה דהכא לא שייכא פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה מחמת מיאוס משום דלא אפליגו (רבנן) אלא בנר ישן שהוקצה בין השמשות מחמת מיאוסו ולפיכך לרבי יהודה דאית ליה מוקצה אף על פי שהוא רוצה להשתמש ממנו באמצע שבת ואינו חושש למיאוסו והרי הוא עכשיו אצלו כאלו נסתלקה ממנה הקצאתו אסור מכיון שהוקצה בין השמשות ולר"ש דלית ליה מוקצה כיון דהשתא חזי ליה אין הקצאתו שמערב שבת אוסרתה עכ"ל.

ומתבאר דבאמת לכו"ע הוי מצב של ראוי מוקצה בין לר"י ובין לר"ש אולם אין בעיה להפוך למצב של עומד בשבת לדיני מוקצה ואפשר לחדש הכנה בשבת דאין כלל דין הכנה לשבת.

אולם מבאר דנחלקו במיגו דאתקצאי דנכון דעכשיו בטל סיבת המוקצה כיון שיכול לחזור בו אולם יש בעיה של מיגו דאתקצאי דלר"ש אין חיסרון מצד מיגו דאתקצאי ולר"י יש חיסרון במיגו דאתקצאי.

בביאור דעת ר"ש האם לא סבר כלל מיגו דאתקצאי

יב. האפקי ים חלק ב' סימן יט' מביא צד אחד דבאמת יש צד דר"ש חולק וסובר שאין כלל דין מיגו דאתקצאי ושרי ליה כל דבר דאפילו לא היה עמוד בער"ש ועין בדבריו דמבאר לפי"ז דבאמת כוס קערה ועשישית יהיה מותר וזה הצד שם בגמ' לא לאסור קערה ועשישית אפילו לר"ש וכן מי שמתיר לר"ש בהמה דנתנבלה בשבת כיון דאין לו כלל מיגו דאתקצאי.

אולם מביא ביאור אחר דאפשר דמודה ר"ש בדין מיגו דאתקצאי וז"ל ואולי י"ל דגם ר"ש ס"ל עיקר ויסוד דהכנה ובנר שהדליקו באותה שבת דשרי ר"ש ה"ט כדאמרי' בש"ס (שבת מ"ד.) דאדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו ובכה"ג דיושב ומצפה לא מיחסרא הכנה כלל והוי כמוכן מבעוד יום וכמו דסבירא לי' להרבה ראשונים דגם לר"י מהני תנאי מערב שבת גם בנר שכבה להשתמש אחר שיכבה עי' ברשב"א ז"ל שם ובביצה דף ל': ובתוס' שם בשבת בד"ה שבנר ובביצה ל': בד"ה אמר יעוי"ש ואדרבה לטעם זה אתא שפיר מאי דאמרינן שם בשבת דמודה ר"ש בכוס וקערה ועששית דאסורין גם לאחר שכבו משום דאין אדם יושב ומצפה עליהן והיינו דכיון דאין אדם יושב ומצפה עליהן שוב חסרה לה הכנה מבעוד יום וגם ר"ש מודה עכ"ל.

ומתבאר דמבאר דבאמת מודה ר"ש ליסוד דין מיגו דאתקצאי אולם רק היכן שאין יושב ומצפה אולם שיש יושב ומצפה אין כלל דין מיגו דאתקצאי והוי כתנאי במיגו דאתקצאי.

וא"כ נחלקו ר"י ור"ש במחלוקת אחת האם אמרינן מיגו דאתקצאי ואין אפשרות הפקע לזה ואפילו יושב ומצפה כיון שבפועל לא מוכן מבעוד יום הוי מוקצה וזה דעת ר"י אולם ר"ש סבר דאפשר ע"י יושב ומצפה להפקיע חיסרון הכנה מבעוד יום לשבת וחשיב מכין מערב שבת כיון שיושב ומצפה אולם בכוס קערה ועשישית שלא יושב ומצפה ממילא חסר בהכנה מבע"י ואסור וזה דברי הר"ן בשם הרמב"ן.

לביאור זה בעי לבאר את כל הנידונים של חיטים ופצעילי תמרה במיגו דאתקצאי

יג.  והנה אם כל הנידון בר"ש ובר"י האם יושב ומצפה ואין מיגו דאתקצאי או דיש מיגו דאתקצאי ולא עוזר יושב ומצפה יש לבאר את ספק הגמ' בחיטים ובפצעילי תמרה שדחיה בידים או לא חזי דהי נידון במיגו דאיתקצאי האם חשיב יושב ומצפה אפילו דדחאן בידים או לא חזי.

והנה בפצעילי תמרה דהוי לא חזי אתי שפיר דהוי יושב ומצפה שיהיה חזי במשך השבת וזה היה נידון האם הוי יושב ומצפה או לא ופושטת הגמ' דהוי יושב ומצפה.

אולם בחיטים דדחין בידים לכאורה אין בזה כלל יושב ומצפה ומה הנידון בזה שלא יהיה מיגו דאתקצאי ובעי להיות אסור אפילו לר"ש.

ובב"ח סימן שי' סעיף ב' בסופו כתב וז"ל וי"ל דלא כתבו התוספות הך סברא אלא למאי דקמיבעיא ליה שמא חיטין שזרען בקרקע אית ליה לרבי שמעון דאסורין משום מוקצה ובנר שכבה שרי רבי שמעון טפי כיון דפסק דיחוי שלו אבל למאי דפשטינן דאין לו לרבי שמעון מוקצה בשום אוכל אלא בגרוגרות וצמוקים דאית בהו תרתי דחינהו בידים ולא חזו אבל חיטין שזרען לא מסיח דעתו מהם כל זמן שלא נשרשו ושרו השתא סבירא לן לדידן בנר שכבה כיון דכל זמן שהוא דולק אסח דעתיה ממנו ודחייה נמי בידים דמי לגרוגרות וצמוקים ואסור אפילו פסק דיחוי שלו ועוד כיון דאין בנר שכבה אלא טלטול גרידא אסח טפי דעתיה מיניה מה שאין כן בחיטין שזרען ולא נשרשו דעתיה עלייהו לאכילה דשרי טפי והכי משמע להדיא בדברי הרא"ש שהביא בפסקיו בפרק כירה (סי' כא) הך בעיא דחיטין שזרען ודאסיקנא דשרי אלמא דכך הלכה עכ"ל.

ומתבאר דזה גופא הנידון האם מסיח דעת או לא מסיח דעת ע"י דחיה בידים ולכן למסקנה לא מסיח דעת במצב של דחיה ולכן אין ע"ז מיגו דאתקצאי.

אולם בגרגרות וצימוקים הוי דחיה בידים ולא חזי בע"ש וממילא אפילו יהיה טוב באמצע שבת נאסר מדין מיגו דאתקצאי דלא היה יושב ומצפה דגם ר"ש מודה.

למתבאר דאפשר דיש חילוק במיגו דאתקצאי אתי שפיר שיטת ר"מ ודברי הגמ' קנז. לר"ן

יד. והנה לצד זה דכל הנידון בסוגיין הוי מיגו דאתקצאי יש להבין שיטת ר"מ מד. דמתבאר דמודה למיגו דאתקצאי ולכן אסר נר הדולק באותה שבת ואילו לעניין מוקצה דמיאוס סבר כר"ש דאין מוקצה דמיאוס ולכאורה גם לר"ש הוי מוקצה דמיאוס רק שמהני לחזור בו לר"ן ורק אין מיגו דאיתקצאי.

ועוד לקמן קמז. מתבאר שיש צד שבמוקצה במיאוס סוברים כר"ש ולא במוקצה של איסור שלרוב הראשונים הוי מיגו דאתקצאי ואיך שייך לחלק הרי כל הנידון הוי מיגו דאקצאי.

ולדברינו אתי שפיר דבאמת יש דרגות במיגו דאתקצאי ובאמת אפשר שיהיה רק מיגו דאתקצאי באיסור כיון שלא יכול לשלוט ע"ז ולא בידו ולא יהיה מיגו איתקצאי במיאוס כיון שזה בידו וא"כ הדבר נתון לצדדים האם יהיה בזה מיגו דאיתקצאי.

בשייכות דין הכנה למוקצה דהוי גזירה מחמת הוצאה

טו. האפיקי ים חלק ב' סימן יט' מסכם את שיטות הראשונים בזה וז"ל ביאר לנו רש"י ז"ל (בביצה כ"ו ב) בד"ה ואי דלא אחזו וזה לשונו אי דלא אחזו בין השמשות ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו עד כאן לשונו וכבר ביארנו לעיל סי' י"ז שיטת רש"י ז"ל דנראה דסבירא לי' דמוקצה לאכילה מן התורה להלכה כיון דטעמי' דרבה בהכנה מקרא זה דוהכינו ורבה לטעמי' דמוקצה דאורייתא כמו שכתב רש"י ז"ל בדף ב': בד"ה דאמר אם כן אנן דקיי"ל כרבה בהכנה ממילא גם מוקצה לדידן מן התורה ועי' בהעמק שאלה סי' מ"ז שגם שיטת הרי"ף ז"ל דמוקצה מן התורה אכן אף לדעת הראשונים ז"ל דנראה דעתם דמוקצה רק מדרבנן אסור מכל מקום נראה דסמכו בזה חז"ל אקרא דוהכינו ומצאתי בהדיא כן בדברי רמב"ן ז"ל במלחמות ריש ביצה עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת האם דין הכנה הוי מהתורה או מדרבנן אולם מ"מ מתבאר דאם הוי הכנה מדרבנן זה הסמכתא מוהיכנו ומתבאר בפשטות דכל דין מוקצה הוי מהכנה.

אולם הרמב"ם בס"פ כ"ד כתב וז"ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטלה טעם שנאמר בתורה למען ינוח.

ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה בדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר עכ"ל.

והראב"ד שם הוסיף וז"ל א"א עוד אמרו (שבת קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ועוד אמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה עכ"ל.

ומתבאר שיש סברות אחרות בדיני מוקצה ולא דין הכנה כלל כמתבאר.

ובברור הדברים יש להקדים את דברי הברכת אברהם ריש ביצה ענף א' אות ב' וז"ל ב והנראה בזה עפ"י מש"כ החח"ס במהדו"ת דבמוקצה יש שני דינים נפרדים ואיסורים שונים א. איסור אכילה דיסודו מאסמכתא דקרא דוהי' ביום הששי והכינו וכו' ע' רש"י כ"ו ע"ב ד"ה ואי דלא אחזו וע' מלחמות בריש מכילתין ויסודו דין דסעודת שבח ויו"ט בעינן דתהוי מן המוכן ואל"כ אסורה באכילה ב. איסור טלטול ויסודו מגזרת נחמי' בן תכלי' ומבו' בשבת קכ"ג ע"ב ת"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים נטלין בשבת מקצוע של דבלה וכו' התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים נטלים בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה וכו' ע"ש בגמ' א"ר תנינא בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וכו' וזו גזרה לשמירת שבת וטעם לגזרה זו ע' רמב"ם וראב"ד סוף פכ"ד מהל' שבת וע' רש"י לקמן י"ב ע"א ד"ה ליפלגו ל"ז ע"א ד"ה אטו וע' שבת קכ"ח עכ"ל.

ומתבאר בדבריו דבאמת היה גזירת אוכלין שהיה במוקצה וזה עיקרו ודאי בדיני הכנה אולם דין טלטול הוי מהגזירה.

אולם נראה לומר דבאמת יסוד הגזירה גם בטלטול הוי נולד מדיני הכנה וכל מה שמוכן לא נאסר בטלטול ולא באכילה ורק מה שלא מוכן נאסר באכילה וגם בטלטול מחמת הגזירה וכמתבאר בהמשך.[ה]

ונראה להוסיף את דברי רש"י שם קכד: בד"ה טלטול לאו לצורך הוצאה וז"ל בתמיה הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה עכ"ל.[ו]

והנראה מדברי רש"י דאין קשר ישיר בין מוקצה להוצאה דהרי גם אחרי מוקצה המה שמותר יכול להוציא ולעבור איסור הוצאה ומה עוזר מוקצה.

אלא נראה בביאור הדברים דאם יתנו לטלטל גם סתם דברים שלא קשורים לשבת יכולים להגיע לידי הוצאה ע"י שיגיעו להתעסק במלאכתם וכן אם נאסר הוצאה ממה שלא קשורה לשבת לא יעשו מלאכה של יום חול וממילא לא יהיה תוצאה של הוצאה כיון שלא עסוקים ממלאכתם ואין הרגשה של יום חול.

וא"כ אפשר לומד דמה ההגדרה של חפצים של מביאים לידי מלאכה הוי רק חפצים שקשורים לשבת דהכין אותם לצורך שבת והסמכו על קרא של הכנה של אוכל שלא יכין בשבת אלא לפני שיש דין הכנה בכלים לשימושו בשבת וכך לא יגיע למצב שיתעסק אם כלים שלא לצורך השבת כיון שלא היו מוכנים ולא יגיע להוצאה לראב"ד או להתעסקות של יום חול לרמב"ם.[ז]

אולם יש להוסיף דאפשר דמוקצה מחמת גופו דמתבאר בגמ' ל: שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו ומתבאר דמוקצה מחמת גופו היה לפני גזירת כלים ואפשר דמה דלא הוי כלי נאסר כבר בימי שלמה וע"ז לא היה נידון כלל ולא הוי כלל מדיני הכנה.

[א] אולם יש מיגו דאתקצאי דמודה בה ר"ש דהריטב"א לקמן מה. בד"ה ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה וז"ל פירוש בין נפלה בין לא נפלה דכיון דאתקצאי לבין השמשות שהיתה קיימת אתקצאי לכולי יומא והכא אפי' בחולו של מועד דליכא איסור סתירת אהל והקצאה דמצוה בלחוד הוא דהוה ואפי' הכי אוסר ר"ש וא"ת מ"מ למה אוסר ר"ש יותר בסוכה זו שנפלה מנר שהדליקו בה בשבת שאם כבתה מותרת ואף על פי שהוקצה בין השמשות לאיסור ולמצוה י"ל דהא כדפרישית לעיל דשאני הכא שהוקצה בין השמשות של חולו של מועד בעל כרחו עכ"ל.
[ב] ולשון זה דבדעת ר"י בעי עומד מובא בתוס' ביצה ו: בד"ה מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתיה דאיניש אכל מידי דחזי ליה וז"ל וקשה דא"כ אפרוח נמי יהא מותר שמוכן לכלבים וי"ל דבעינן מוכן ועומד וזה אינו עומד לכלבים עכ"ל ומתבאר בדעת ר"י דבעי עומד.
[ג] ועין מאירי ריש ביצה שקרא לזה מוקצה מחמת הכנה.
[ד] וכן נראה בריטב"א מה. בד"ה וז"ל ותו לקמן דבעא מיניה מרבי בפצעילי תמרה לרבי שמעון ואמר אין מוקצה לר"ש אלא צמוקים וגרוגרות הא איכא שמן שבנר דמודה רבי שמעון, וכן יש להקשות גבי דרב יהודה אמר שמואל דבסמוך, וי"ל דהכא אמרינן כעין שאלתינו שהיתה הקצאתו מתחלה מחמת איסור כסבור שישרישו או שיפריחו, ועל הא מהדרינן דבמוקצה מחמת איסור אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר, ולקמן איירי במה שאין הקצאתו מחמת איסור כלל אלא מחמת אוצר ולהא קאמר שאין לו מוקצה בענין זה אלא גרוגרות וצמוקים, עכ"ל ומוכח דהוי שני סוגי מוקצה.
[ה] ועיין ברמב"ן במלחמות ביצה ב. וז"ל והקושיא שנתלה עליה בזה תירץ אותה ר"נ דגבי שבת דחמיר לא אתי לזלזולי בה ויו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה ולפיכך החמירו בו יותר וכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכיו מערב יום טוב ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין לו וסמכוה למקרא והכינו והרי יום טוב ראוי לגזירה זו ואין שבת ראוי לכך דלא אתו בשבת למעבד מלאכות כאוכל נפש והיינו טעמא דר"נ והדבר ברור הוא וכיוצא בזה נהגו חכמים במקומות הרבה וגבי שבת ויו"ט נמי אמרו מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב משום דאתי לאשתמושי במחובר אפילו מערב יום טוב אסור ומזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין אותו ביום טוב וכו' והוי יודע שבין ב"ש ובין ב"ה שבת ויו"ט שוין הם בכל מוקצה שבעולם ור"ש ור' יהודה נמי הכי סבירא להו ולר' יהודה ב"ש לית להו מוקצה וב"ה אית להו ולר"ש ב"ש אית להו וב"ה לית להו אחד שבת ואחד יום טוב והכי נמי איתא בשילהי מסכת שבת ושמעתין נמי מוכחא מיהו קא סבר ר"נ שראה ר' דבריו של ר"ש בשבת ושנאה בלשון חכמים במשנת מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ושנאה בלשון ב"ה במשנת מגביהין מעל השלחן והא נמי סתמא היא כדאיתא בשילהי שבת וראה דבריו של ר' יהודה ביום טוב ושנאו סתם במשנת אין מבקעין ובמשנת אין שוחטין וכדאמרינן בעלמא באותו ואת בנו ובכסוי הדם ובשבועות פ"ק ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי כולה כדאיתא התם כי האי גונא ואף על גב דבפירוקי דרב נחמן אידחי ליה בביצה מיהו עיקר סבריה לא מידחי דהא קושטא קאמר דסתמא דמתני' לחומרא ובשבת סתמוהו לקולא הלכך בתר סתמי אזלינן לקיומא מתניתא כהלכתי' כרב נחמן ודידיה עדיפא מדר' יוחנן דאמר בשלהי שבת סתמא אחרינא לומר דפליגן סתמי אהדדי ומה שמביאין שם בגמרא ראיות מיו"ט לשבת ומשבת ליו"ט מפני שאין שם בכל האמוראין מי שיחלוק בפלוגתא דר' יהודה ור"ש עד שבא רב נחמן וחדש דבר זה בכאן זהו דעת רבינו הגדול בזה ובודאי שהגאון רב אחא וכן הרבה מן הגאונים אינם סוברים כדבריו ודוחים לרב נחמן ואנו סייענוהו ממה שכתבנו למעלה וכן בעל המאור ז"ל מסייע דבריו כמו שאנו עתידין לזכור בע"ה וכן מצינו עוד שלא השוו האמוראין דין המוקצה לאסרו לגמרי כדאמרינן במפנין דרב הונא במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש וקאמר התם דהיינו סבריה דרב רבי' דהוא מרי דמוקצה בכולהו תנויין כל זה סיוע שהן ממעטי' במוקצה ואין מתירין אותו ולא משוין בו המדות עכ"ל.

וכן מתבאר בקה"י ביצה סימן ד' בד"ה והנלע"ד עי"ש דגם דין טלטול בדין הכנה.
[ו] וכן רש"י ביצה יב. ד"ה ליפלגו באבנים וז"ל אי אין אסור הוצאה אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה עכ"ל ומתבאר דהיכן דאין הוצאה אין איסור וגזירת טלטול ועוד דמכוח זה היה סיבה לגזור גם על אוכלין שלא הוכנו בטלטול.
[ז] ועין כדברינו בפנ"י מד. בד"ה ואכתי וז"ל לכן חזרתי לפרש בדרך אחר דלעולם מוקצה דאכילה ומוקצה דטילטול כלים כולה חדא מילתא היא והא בהא תליא בין מטעם האסמכתא דאיכא למימר דאסמכינהו אקרא דוהכינו איכא למימר דאכלים נמי קאי שכל הכלים הצריכין לו לשבת צריכין שיהא מוכנים מבעוד יום וכן משמע ברפ"ק דביצה [דף ג' ע"ב] דבמה שאסרו לטלטל הביצה אפילו בספק יום טוב ספק חול למאן דמפרש טעמא דביצה משום מוקצה החמירו בספיקו משום דאיסור מוקצה אסמכוהו אדאורייתא והיינו נמי טעמא דספק מוכן כמ"ש שם בתוס' ישנים וכו עכ"ל.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים