תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בביאור מח' רבי ורבנן בדיני ראוי ומוחזק וגדרי ירושת חלק בכורה:
בבא בתרא
כותב החידוש: חנן שפירא

מראה מקומות: גמרא וראשונים ריש יש נוחלין

בסייעתא דשמיא.

הגמ' קכד. שואלת מאי טעמייהו דרבנן דאמרי דבשבחא דממילא לא שקיל בכור פ"ש [בנשתנה שם ומהות החפץ וכמבואר בהמשך הגמ' שרק באופן זה ס"ל לרבנן דלא שקיל פ"ש בחלק בכורה], ומבארת הגמ' דדרשי רבנן מהפסוק "לתת לו פי שנים" דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה. וביאר הרשב"ם את הדרשא, מה מתנה אין הנותן יכול להקנות אלא אם בא לידו דאם לא בא לידו הוי דשלב"ל, אף חלק בכורה אין הבכור נוטל אלא אם בא ליד הנותן, כלומר דנתינת חלק הבכורה מהמוריש ליורש הינה כנתינת מתנה בחלק הזה של הנתינה של המוריש לרשות היורש [אך כמובן שלא בחלק של מהות וסיבת הנתינה והקבלה וכן הגדרת בחזקת היורש, וכפי שיבואר] ולכן נוטל הבכור פ"ש רק בנכסים שאם היה המת קיים היה יכול לתת אותם במתנה, וזה נלמד מ "לתת לו".

ורבי ס"ל דדרשינן מ "פי שנים" היקש בין חלק פשוט לחלק בכורה דמה חלק פשוט אע"ג דלא מטיא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטיא לידיה. אמנם בראוי גמור אף לרבי אין הבכור נוטל פ"ש דהא גם לרבי מבואר לקמן קכד: דדרשינן מ- "בכל אשר ימצא לו" דאין הבכור נוטל בראוי, וכן מבואר להדיא בברייתא דלרבי אין הבכור נוטל פ"ש בשבח שבא ע"י האכלת היתומים את הבהמה [ולכאו' אף בהאכלת אדם מן השוק את הבהמה הוי ראוי ולא מוחזק כיון שהטעם בחסרי בה יתומים מזוני הוא שאין השבח בא כתוצאה מהתפתחותה הטבעית של הבהמה ולכן לא שייך לו' שזה היה מונח בבהמה בחייו של המוריש וממילא זה שייך גם באם האכילוה אחרים], אלא דזה הוי ראוי שאינו גמור ונחלקו רבי ורבנן האם זה נתמעט מהפסוק הנ"ל. ותתבאר המח' להלן.

ומבואר בדברי הגמ' דמח' רבי ורבנן אינה על כל שבחא דממילא אלא בכגון חפורה והוו שובלי או שלופפי והוו תמרי, כלומר בדבר שהשבח שבה נעשה לשם ומהות שונה מהחפץ שבו היה האב מוחזק בחייו וכלשון הרשב"ם "דהוי דבר אחר ושם אחר", אך בדיקלא ואלים אף לרבנן נוטל הבכור פ"ש בשבח ששבח הדקל אחר מיתת המוריש כיון שאף שבמה שהושבח הדקל לא היה האב מוחזק, מ"מ היה מוחזק בדקל וגם היום המוצר שבו בא הבכור ליטול חלק בכורתו הינו דקל ואף שבחיי האב היה הדקל קטן ממה שהוא היום עדיין מוגדר האב כמוחזק בדקל זה כיון שבמוצר זה היה מוחזק דהמוחזקות במוצר אינה בגודל בטכני של המוצר בשעה שהיה בעלים עליו אלא במוצר, וגם כעת קיים אותו מוצר שהיה האב מוחזק בו דהרי היה דקל וקיים היום דקל ולכן אף בשבח נוטל פ"ש. ויש להוסיף לשם הבנת עניינים אלו דאין פירוש ענין מוחזק דסוגיין דומה למוחזק לענין הממע"ה, דשם מוחזק הכוונה שאני הוא הבעלים על המוצר ואני מחזיק אותו או שדיני הממונות קובעים שהמוצר שייך לי ולכן בשביל לטעון שזה לא שלי צריך עדים, אך בסוגיין ענין מוחזק הוא שהמוצר שבה מהשבחת המוצר שהיה מוחזק בו האב אינו דבר חדש אלא זה אותו המוצר שהיה האב מוחזק בו או שזה היה מונח במוצר שהיה האב מוחזק בו – תלוי ברבי ורבנן, כלומר שאין השבח דבר הראוי לבא דהיינו דבר חדש שיבא אלא מוחזק דהיינו שזה שאי"ז דבר חדש שבא אלא בא כתוספת או כטפל או כהתרחבות של המוצר שהיה המוריש בעלים בו, ואין פירוש מוחזק מלשון מחזיק בפועל, אלא שאי"ז ראוי לבא אליו כלו' אי"ז דבר חדש.

ונבאר בקצרה את המח' דרבי ורבנן, בראשונים ישנה מח' יסודית באלו אופנים חולק רבי על רבנן, דעת רוב הראשונים שרבי חולק גם על אופן שהיה האב מוחזק בבהמה ונתעברה אחר מיתתו וילדה שנוטל הבכור פ"ש, וכן באילן שהצמיח פירות חדשים אחר מיתת האב ואף אם נתלשו הפירות נוטל הבכור פ"ש בפירות דס"ל לרבי דראוי הוי רק אם זה דבר חדש לגמרי שבא אחר מיתת המוריש, ולכן באופנים הנ"ל נוטל פ"ש דאי"ז דבר חדש כיון שאע"פ שלא היה קיים כלל העובר בחיי האב מ"מ כיון שהיה מונח בבהמה שבה היה מוחזק טבעים של אכילה והתעברות ושאר טבעי הבהמה אז מה שבפועל זה הגיע אחר מיתתו לא עושה את זה לראוי ביחס למוריש דכיון שהיה מונח בבהמה שהיתה בבעלותו טבעים אלו ממילא מה שזה התממש אחר מיתתו לא מגדיר את זה לדבר חדש שבא אליו (או שהיה אמור לבא אליו אם היה חי). אך דעת התוס' רי"ד דמודה רבי בנוצר הולד או הפרי אחר מיתת המוריש דאין בכור נוטל פ"ש, כיון דאם נוצר אחר מיתתו הוי ראוי דאף שטבעי הבהמה היו שיכולה להתעבר אך לא היה קיים כלל העובר ולכן ודאי זה כדבר חדש שבא, ורק באם הוכר העובר בחיי האב מוגדר המוריש כמוחזק בזה כיון שהרי היה מוחזק במוצר זה ממש אלא שנשתנה שמו ומהותו אחר מיתתו וזה לא עושה את המוצר כמוצר חדש שאמור היה לבא למוריש.

ולרבנן אף באופן שהוכר העובר בחייו כיון שנעשה למהות ושם שונים ממה שהיה בחייו של המוריש הוי ראוי, דלרבנן המדד לקביעת ראוי ומוחזק אינו האם היה מונח טבע בבהמה שיבא מוצר זה אלא האם היה מוחזק במוצר זה ממש, ולכן אף בהוכר העובר בחייו הוי ראוי כיון שנכון שבחומר גלם שממנו התפתח העובר היה האב מוחזק גמור אך כיון שנשתנה שם ומהות המוצר לא שייך לומר שהולד שקיים היום ורוצה הבכור ליטול בו פ"ש האב מוגדר כמוחזק בו דזה מוגדר כמוצר שונה כיון שמוצר שונה אין הכוונה שזה לא בא מאותו החומר גלם אלא שזה לא אותה המהות והתוכן של המוצר, וממילא ביחס לולד ולפרי שנוצר אחר מיתתו הוי ראוי ולא מוחזק.

ובעיקר דברי רבי נראה בדברי הרשב"ם דרבי לא בא לומר שרמת המוחזקות שישנה בדיקלא ואלים קיימת אף בחפורה והוו שובלי, אלא מודה שזה ב' דרגות של מוחזקות אלא שסובר שדרגת הראוי שנתמעט מהפסוק "בכל אשר ימצא לו" זה הדרגה הגבוהה של חסרי בה מזוני ולא הדרגה הנמוכה של ראוי כחפורה והוו שובלי וולד שנולד אחר מיתתו, [וכמובן שס"ל הכי כיון שדורש היקש בין חלק בכורה לחלק פשוט ולכן אינו מדמה למתנה אלא לפשוט וממילא נוטל בראוי שאינו גמור כפשוט] דהרשב"ם כ' "ומיהו בראוי גמור מודה רבי" וכו', מבואר דרבי מודה שהם ב' דרגות של ראוי אלא דס"ל שהדרגה הגבוהה היא זו שנתמעטה. אמנם בלשון הרמ"ה היה אפש"ל להיפך דכתב הרמ"ה וז"ל "וש"מ דטעמא דרבי לאו משום דס"ל דנוטל בראוי אלא משום דס"ל דשבח מוחזק הוי", ושייך לו' דכוונתו שהוי מוחזק וכדיקלא ואלים, אמנם מסברא אין נראה לו' כן.

ולהריטב"א ושא"ר דס"ל דאף אם נוצר הולד אחר מיתת המוריש מוגדר המת כמוחזק בו אע"פ שבולד עצמו לא היה מוחזק אף כשהיה עובר בתחילת דרכו הביאור הוא שכיון שטבעה של הבהמה להתעבר כשבא עליה זכר אז אפילו שנתעברה אחר מיתת המוריש, כיון שהבהמה שהיה מוחזק בה המוריש טבעה להתעבר והיא אכן נתעברה אז זה ג"כ מוגדר כדבר שהיה מונח בבהמה בחיי האב, דלא גרע מאם אכלה הבהמה בעצמה אחר מיתת המוריש ולא חסרי בה מזוני, דאפילו שזה מעשה חדש שלא היה קיים כלל בחיי המוריש אנו מגדירים אותו כמוחזק בזה כיון שעד כמה שטבעה של הבהמה לאכול לכן אף באכלה אחר מיתת האב מוגדר כמוחזק בזה דזה טבעה והוא היה מוחזק בבהמה שטבעה לאכול בעצמה ולהשביח ולכן אין אכילתה מוגדרת כדבר שלא היה מונח בבהמה בחייו, וה"ה לענין נתעברה אחר מיתתו, דכיון שהיה מוחזק בבהמה שטבעה הוא להתעבר ממילא התעברותה מוגדרת כדבר שהיה מונח בה כבר בחייו דהרי זה טבעה של בהמה זו, ומה שהולד לא היה קיים בחייו אף לא כעובר לא מגדיר את זה כראוי לבא אליו דהיה מוחזק בבהמה שטבעה שיכולה להתעבר ולהוליד או בקרקע שיכולה להשביח ולא מנפק"מ האם השביחה מוצר חדש או שהאילן עצמו שהיה בה בחייו השביחה דבשניהם הרי היה מונח בקרקע שיכולה לגדול והמדד היחיד לראוי ומוחזק הוא האם זה דבר שהיה מונח בכוחה וטבעה של הבהמה בחייו או שזה דבר שהתחדש ע"י שאדם האכילה וכדו'.

 

מתבאר מדברי הגמ' דמחלוקת רבי ורבנן היא בדרשת הפסוק "לתת לו פי שנים", דרבנן ס"ל דנוטל רק דבר שיכל האב לתת אותו במתנה בחייו ולכן עובר או שאר דברים שנשתנה שמם ומהותם לא נוטל פ"ש דלא יכל האב לתת את זה במתנה בחייו, ורבי ס"ל דנוטל בזה פ"ש כיון שזה הוקש לחלק פשוט שנוטל אף בדבר שלא היה יכול האב לתת את זה בחייו במתנה.

נמצא שכתוצאה ממח' רבי ורבנן בדרשת הפסוק "לתת לו פי שנים" הם נחלקים בהגדרה של ראוי ומוחזק, דלרבנן ההגדרה היא שכל דבר שהאב היה מוחזק בו והיום אותו המוצר נמצא ברשותם של היתומים כלומר בתפוס"ה נוטל בזה הבכור פ"ש כיון שהאב היה מוחזק במוצר זה ממש, ואע"פ שמוצר זה גדל וכדיקלא ואלים, כיון שזה עדיין מוגדר כאותו המוצר שהיה האב מוחזק בו דהרי ודאי שזה שהדקל גדל זה לא הפך אותו למוצר שונה אלא זה אותו מוצר שהתרחב והתפתח, ורבי ס"ל שבכדי להגדיר את המוריש כמוחזק בחפץ שנמצא היום בתפוס"ה ל"צ להגיע לזה שזה אותו מהות ושם של המוצר שבו האב היה מוחזק בחייו, אלא אף אם היום יש מוצר שיש לו שם ומהות שונה ממה שהיה האב מוחזק, כיון שהמוצר שהיום קיים בתפוס"ה אינו דבר שהתחדש מהמצב שהיה במוצר בחיי האב אלא היה מונח בבכי של המוצר שהאב היה מוחזק בו בחייו שהוא יצמיח פירות חדשים וכן בבהמה היה מונח שתוליד כיון שהיה עובר שנוצר כבר בחיי האב, ואפילו אם העובר לא נוצר בחיי האב אי"ז נחשב לראוי ביחס לאב לדעת הריטבא ושא"ר כיון שטבעה של הבהמה שמתעברת אם בא עליה זכר ולכן זה ג"כ מוגדר שהיה מונח בה בחיי האב, וכל דבר שהיה מונח בבהמה שיכול לבא בצורה טבעית ולא ע"י מעשה של אדם אינו מוגדר כראוי ביחס למת. (ולא נראה לומר דהמח' דרבי ורבנן מתחילה מסברא היאך להגדיר את הדבר שבא מהתרחבות והתפתחות המוצר שהיה המוריש מוחזק בו אך שינה את שמו ומהותו, דע"פ רוב כשיש מח' היאך לדרוש את הפסוקים המח' מתחילה מזה ולא מהסברא שבניון, אלא כתוצאה מזה שכ"א דרש באופ"א הוא גם לומד אחרת בסברא ומגדיר אחרת את הדין).

ויש מקום לברר במה רבי חולק על רבנן, האם כהפשטות שחולק בהגדרת רמת המוחזקות של המוריש בעובר שנולד ובשובלי שבאו מן החפורה וס"ל שאע"פ שנשתנה שם ומהות החפץ שהיה האב מוחזק בו, אפ"ה כיון דזה בא מזה הוי האב מוחזק בו כמו בדיקלא ואלים שאע"פ שבמה שגדל הדקל האב לא היה מוחזק בפועל והוי מוחזק בזה כיון שלא נשתנה שם ומהות החפץ בגדילתו, ה"נ ס"ל לרבי דכיון שזה בא מזה, אפילו שנשתנה שמו ומהותו הוי כדיקלא ואלים דזה התרחבות המוצר שבו היה מוחזק. או דודאי מודה רבי דרמת המוחזקות של האב בעובר שנולד אינה כרמת מוחזקותו במה שצמח הדקל, וישנם ג' דרגות של מוחזקות אף לרבי; דיקלא ואלים, עובר שנולד אחר מיתתו וחפורה והויא שובלי וכדו', השביחוה יתומים (חסרי בה מזוני), אלא דס"ל דמיעוט ראוי מירושת בכור אינו נאמר אלא על ראוי גמור בלבד שזה השביחוה יתומים אך ראוי שאינו גמור אינו נתמעט מבכל אשר ימצא לו.

ובלשון הגמ' מדוייק לכאו' כצד ב', דהגמ' או' דטעמו דרבי הוא שמקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטי לידיה אף חלק בכורה, משמע דמודה דיש חילוק ברמת המוחזקות ביניהם.

וכן משמע בדברי הרשב"ם דכתב דס"ל לרבי דההיקש בין חלק בכורה לפשוט הוא מה חלק פשוט נוטל בראוי אף חלק בכורה נמי נוטל בראוי, מבואר דרבי לא אומר שהאב מוחזק בזה באותה רמה שמוחזק בדיקלא ואלים אלא דאע"ג דהוי ראוי נוטל בזה דהוקש לפשוט.

אמנם בלשונו של הרמ"ה שייך לומר דכוונתו לומר דס"ל לרבי דהוי מוחזק בולד שנולד כמו בדיקלא ואלים, דהרמה כתב וז"ל; "וש"מ דטעמא דרבי גבי שבח לאו משום דס"ל דנוטל בראוי הוא, אלא משום דס"ל דשבח מוחזק הוי". ושייך לומר דכוונתו ששבח מוחזק הוי וכמו בדיקלא ואלים. אמנם גם שייך לומר דכוונתו דשבח הוי מוחזק לא כדיקלא ואלים אלא מוחזק ברמה פחותה, אך לגבי ראוי הוי מוחזק ולכן לא נתמעט. 

ובדעת רבנן ודאי דישנם ג' דרגות ברמת המוחזקות של המת בחפץ, א. דיקלא ואלים דמודו דבהא הוי מוחזק כיון שלא נשתנה שמו ומהותו של שבח הדקל. ב. חפורה והוו שובלי, פירות שגדלו וולד שנולד אחר מיתתו וכיו"ב דבהא ס"ל דהוי ראוי דנשתנה שמו ומהותו, אמנם לא הוי ראוי גמור אלא הוי ראוי שאינו גמור דהרי זה היה מונח בחפץ בחיי האב ולכן זה עושה שיהא פחות ראוי. ג. השביחו יתומים אחר מיתתו דזה הוי ראוי גמור דגם נשתנה שמו ומהותו וגם לא היה מונח בחפץ בחיי האב ולכן אף רבי מודה דהוי ראוי.

 

ובביאור דרשת רבנן דעת הרשב"ם היא, שמה מתנה עד דמטי הדבר הנקנה לידיה דנותן יכול הנותן ליתנה לאחרים אך אם לא אתי לידיה אינו יכול ליתנה לאחרים כיון דהוי דשלב"ל, אף חלק בכורה הבכור נוטל פ"ש רק בדבר שבחייו האב היה יכול ליתנה לאחרים, ולכן בולד שנולד אחר מיתתו כיון שבחייו לא היה יכול ליתנו במתנה לאחר אין הבכור נוטל בו פ"ש.

והוסיף ע"ז הרבינו יונה דאע"פ שהיה יכול האב ליתן במתנה אף את הולד שנולד אחר מיתתו ע"י שהיה נותן לו את הפרה לולדותיה, מ"מ את השבח לבדו לא יכל ליתן במתנה ולכן דרשא זו ממעטת את נטילת הבכור פ"ש בדברים אלו שלא היה יכול ליתן מחיים, ואף לר"מ דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ הא אף לר"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו מן הנתינה ולכן נחשב שלא היה יכול האב ליתן את זה בחייו.

אך צריך לבאר לפי"ז אמאי בדיקלא ואלים נוטל הבכור פ"ש, הא גם את החלק שבדקל שגדל אחר מיתתו לא היה יכול האב ליתן במתנה בחייו וא"כ אמאי לא ממעטינן נמי הא, הרי אע"פ שמה שהדקל גדל לא נעשה למוצר נפרד מהדקל אלא זה אותו דקל שהיה למת מ"מ לא יכול היה המת ליתן במתנה את מה שהדקל יגדל אם לא היה נותן את הגוף לענין זה.

ויש לבאר בזה, דמיעוט זה אינו ממעט שלמעשה לא יטול הבכור פ"ש בכל דבר שלא היה יכול האב ליתנו בחייו לאחר, אלא שלא שייך "לייצר" לבכור זכות חדשה שלא היתה קיימת לו משעת הירושה בדבר שהאב לא היה יכול ליתנו בחייו לאחר, וממילא כ"ז דווקא בחפורה והוו שובלי ועובר שנולד אחר מיתתו וכו', כיון שבדברים אלו הרי נוצר חפץ חדש שלא היה קיים בשעת מיתת האב, דהרי הולד שנולד לאחר מיתתו הוא דבר חדש ונפרד היום מהבהמה שהיתה קיימת בחייו, וכן שחת שנעשתה שבלים כיון שהשבלים זהו מוצר שונה בשמו ובמהותו מהשחת ממילא זהו כמוצר חדש (דאין הפרש בין אם זה מוצר חדש ממש כולד שנולד לבין אם זה מוצר חדש מצד שזה מהות שונה מהמוצר שהיה אז, דבשניהם היום זה מוגדר כחפץ אחר ואע"פ שהשבלים באו ממש מהשחת והם גם נשארו מחוברים לאותו המקום שהיתה השחת זה כמוצר אחר לענין ירושה כיון שהיה מוחזק בשחת ולא בשבלים וזה הוי ראוי לענין ירושה כיון שזה מהות של מוצר שונה לגמרי מהשחת), ולכן בזה מתמעט מהדרשא שמדמה חלק בכורה למתנה שלא נוצרת לבכור זכות חדשה בשבלים/ בולד ליטול פ"ש כיון שהאב לא היה יכול ליתן את השבלים ואת הולד במתנה בחייו, אך לענין הזכות ליטול פ"ש בשבח ששבח הדקל אחר מיתתו אין אנו זקוקים להגיע לזכות חדשה בכדי לומר שהבכור יטול פ"ש בשבח זה, כיון שעד כמה שבשעת מיתתו קיבל הבכור זכות בדקל שהוריש האב כהשיעור שמגיע לו, וכגון אם יש 9 יורשים שהוא מקבל זכות של 10% בדקל מדין חלק הבכורה (חוץ מחלק הפשוט שלו כמובן) אז אותה זכות שקיבל היא אותה הזכות שקיימת גם היום וגם לענין השבח ששבח הדקל, דהשבח ששבח הדקל זה לא דבר נפרד מהדקל אלא זה הדקל עצמו ממש שהתרחב, ולכן נשאר לו זכות לקבל 10% מהדקל וכמו שבשעת ההורשה היתה לו זכות של 10% בדקל, ורק שבתוצאה הוא מקבל יותר ממה שהיה מקבל אם החלוקה היתה בשעת המיתה כיון שהדקל השביח ולכן הזכות שיש לו בדקל מביאה לו בתוצאה יותר ממה שהיה מגיע לו בלא השבח, אך הזכות עצמה לא גדלה וכמובן שלא נוצרה זכות חדשה, כיון שזה ודאי שהזכות שמקבל הבכור בשעת מיתת האב אינה זכות לגבות חתיכה מהדקל שהיום היא בגודל של 10% מהדקל, אלא קיבל זכות לגבות מהדקל 10% ולא משנה איזה גודל הוא יהיה, כלומר שזכותו אינה ביחס לגודל הדקל היום אלא ביחס לדקל בשעה שיבא לגבות אותו, ולכן לא שייך למעט את נטילתו בשבח שהושבח הדקל מחמת שלא היה יכול האב לתת את שבח זה במתנה בחייו כיון שאיננו באים לתת לו זכות חדשה דאיננו זקוקים לשנות לו את הזכות כלל וכלל, דמה שמקבל יותר זה לא כיון שזכותו גדלה אלא כיון שכשיש לו זכות לקבל 10% מהדקל והדקל גדל ממילא הוא מקבל יותר מאשר אם הדקל לא היה גדל, כיון שהיום שהדקל גדול יותר הזכות שהיתה לו משעת מיתת האב לקבל 10% מהדקל מתפרשת לחלק גדול יותר.

ושא"ר בסוגיין ביארו את דברי רבנן באופ"א, דמה מתנה עד דאתאי לידיה דמקבל מתנה אז נוטל המקבל בשבח ששבחו הנכסים מדינא דארעאי אשבח, אף חלק בכורה עד דאתאי לידיה דיורש, כלומר שאף בחלק בכורה אמרי' דלא שקיל בכור בשבח ששבחו אחר מיתתו וקודם החלוקה כיון דאכתי לא אתאי לידיה דיורש בשעת ההורשה שהוריש האב, דכיון דאכתי לא אתא לידיה לא שייך לו' ארעאי אשבח. כלומר, אליבא דהראשונים רבנן באים לבאר מדוע לא נוטל הבכור פ"ש בשבח ששבחו נכסים מדינא דארעאי אשבח, ואומרים שזה לא שייך כיון דאכתי לא אתאי לידיה דבכור.

נמצא מדבריהם דיש שני אופציות לנטילת הבכור פ"ש בשבחא דממילא, הא', אם אנו מגדירים את שבח זה כדבר שהאב מוחזק בו, כלומר שכיון שהיה מוחזק בחפץ שהוא הצמיח את הפירות או בבהמה שממנה בא הולד אז אע"פ שבפרי עצמו ובולד עצמו לא שייך לומר שהוא מוחזק ברמה הפשוטה שהוא בעלים ע"ז כיון שאלו נוצרו אחר מיתתו, מ"מ כיון שהיה מוחזק בבהמה שממנה בא הולד אז גם בולד מוגדר כמוחזק ולא כדבר שראוי לבא אליו. ובזה נוטל את השבח שבא אחר מיתת המוריש מדיני ירושה הרגילים.

והב', אם זכה היורש בגוף הממון שאז נוטל את השבח שבה מהממון לא מדיני הירושה אלא מכיון שהוא בעלים על גוף הממון ולכן מקבל גם מה שבא מממון זה ככל דינא דארעאי אשבח.ויבואר לקמן עניינים אלו.

 

ובדעת רבי לכאו' ההבנה היא כמו שנכתב, שס"ל שכיון שגדילת הדקל ולידת הולד היו מונחים בבכח של הבהמה כבר בחיי האב ממילא הוי מוחזק בזה, דהרי היה מוחזק בבהמה שטמון בה כוחות להולדת הולד, ולכן אע"פ שהולד הינו גוף, מהות, ושם שונה מהבהמה שבה היה מוחזק מ"מ מוגדר כמוחזק בו כיון שבחייו היה טמון בכחה אפשרות שיבא הולד והפירות, כלומר שיבא ממנה בצורה טבעית ללא עשייה של אדם.

ואם זו ההבנה בדעת רבי פשוט שלא רק אם חסרי בה היתומים מזוני לא הוי מוחזק בזה, אלא אף אם חסר בה אחר מזוני כלומר שאדם מהשוק האכילה ולא שילמו לו היתומים ע"ז דמים לא הוי האב מוחזק בשבח ששבחה עיי"ז כיון שהשבח שהושבחה מחמת זה לא שייך לומר שהיה מונח בבהמה בחיי האב מאותה סיבה שאם חסרי בה יתומים מזוני לא שייך לומר שהאב היה מוחזק בזה דהרי זה לא שאכלה מעצמה דאמרינן שזה היה מונח בה כיון שזה טבעה אלא הם האכילוה, וכן יצא דאף אם היתה משבחת ללא האכלת היתומים, כיון שלמעשה שבחה מחמת האכלת היתומים או אדם אחר הוי ראוי ביחס לאב.

אך יש לצדד דשייך לומר דביאור דעת רבי אינה מצד שהיה טמון בבהמה הולדת הולד, (או שהיה טמון בה שיכולה להתעבר ולילד אליבא דהראשו' דאף אם נתעברה אחר מיתתו מיקרי מוחזק), אלא מצד שהולד שנולד והפירות שגדלו אחר מיתתו של הולד באו מהתרחבות המוצר שבו האב היה מוחזק בחייו ובאו ממנו ממש ולא ממקום אחר וכיון שבבהמה שממנה בא הולד ובדקל שממנו בא הפירות היה האב מוחזק הוי מוחזק גם במה שהגיע מהם אפילו שהדבר שבא מהם היום הוא מוצר לכשעצמו כולד ופירות, ולביאור זה ודאי דדוקא אם היתומים עצמם האכילוה לא הוי האב מוחזק בולד אך אם אחר האכילה הוי מוחזק בזה, כיון שמצד דיני ראוי ומוחזק אף במה שהיתומים האכילוה הוי מוחזק כיון שהם השביחו את המוצר שהאב היה מוחזק בו וזה התרחבות של הבהמה שהיה מוחזק בה, ובהאכילוה היתומים יש סברא חדשה שלא הוי מוחזק שנצטרך לבאר, והיה נראה לומר כן מהא דבגמ' לא כתוב שאם אדם אחר האכילה לא הוי האב מוחזק, אלא כתוב שאם היתומים האכילוה לא הוי האב מוחזק בשבחה.

אך נראה פשוט דלא שייך לומר כן, דלא יתבאר לפי"ז מה החילוק בין אם היתומים האכילוה לבין אם אדם אחר האכילה, כלומר שלא יתבאר אמאי אם האכילוה יתומים לא הוי האב מוחזק בזה הרי זה התפתחות המוצר שבו היה מוחזק ולא מוצר שבא ממקום אחר. וכן נראה מקושיית הרבינו יונה בסוגיין, ואכמ"ל.

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים