תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בגדרי ודיני מליח
חולין
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: סוגיות בחולין

בגדרי ודיני מליח

הסוגיא חולין צז: הנהו אטמתא, שם קיא: אר"י אמר שמואל. שם קיב. ההוא בר גוזלא – קיג. אמר שמואל אין הבשר.

בגמרא צז: הנהו אטמתא דמליחו בגיד הנשה ורבינא אסר והקשו עליו דהוי כצלי שאין בו רוטב ואמר שמואל קולף, ומליח כרותח זה כצלי. וכן קיא: רבין בשם ריו"ח אמר מליח אי"ז כרותח, ודחוהו שריו"ח למד שמליח כמבושל. וכן קיב. מצינו בקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח כיון שבלע איסור ואין קפילא שיטעום, ומשום דמליח כרותח. וכן כותח שמליח אך נאכל במלחו אי"ז כרותח ומותר להניח בו בר גוזלא, ודוקא חי אך בצלי בעי קליפה, וכן בבקעים בצלי אסור כולו ודוקא בצלי, וכן בתבלין אסור כולו.

ורואים בזה גדר דמליח כרותח דהוי שאינו נאכל מחמת מלחו דבזה אסור אך בנאכל מחמת מלחו אי"צ אלא הדחה בעלמא.

ובשיעור מליחה: כתב רש"י קיב. דאינו נאכל מחמת מלחו היינו אינו נח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע. והתוס' שם הביא מהר"ר יעקב ישראל דבעינן כעין עבוד, והביא ראיה מדעביד לאורחא, ובמעדני יו"ט על הרא"ש כתב דמשמע דלא נחלקו רש"י והרי"י אלא שאמרו בלשון אחר אך הטור צא' הביאם כב' שיטות, וי"ל דפליגי אלא כלפי ר"ת לא נחלקו. והקשו התוס' דלא משמע בגמ' הנ"ל דמיירי דוקא באורחא, ולכן ר"ת ביאר דהוי כעשייה לקדירה שהיא מליחה שא"א לאכלה, והוכיח ממליחת קדשים דאינו נאכל מחמת מלחו וקאמר התם דהוי מליחה דהופכו וחוזר ומלחו ואי"ז שנעשה מעט מעט אלא שיהיה הרבה מלח, וכן הביא הרא"ש מר"ת והבה"ג וכן הסכים הרשב"א והר"ן, וא"כ מליח שאנו עושים לקדירה כדי להפליט הדם הוי מליח כרותח.

וברמב"ן קיב. הביא בה"ג ששיעור מליחה הוא כל שאינו נאכל ששהה שיעור טוויה והוא מיל.

ובביאור מח' רש"י ור"ת דהא בגמרא אמרה שהגדר דאינו נאכל מחמת מלחו ומה נחלקו בזה בגדרים, י"ל דהיינו לרש"י אינו נאכל מחמת מלחו שעליו זהו גדרו, דצריך שיספג שלא יוכל לאכלו עד ששורין ומדיחין אותו, ולתוס' מהני בזה שמולחו לקדירה ובהדחה בלבד שרי.

וברשב"א כתב דלר"ת הוי אינו נאכל מחמת מלחו שעליו ולאפוקי מליח דצלי שנאכל עם מלחו, ולרש"י הוי שאינו נאכל לאחר הדחה לפי שנתקלקל קצת מחמת מלחו, והרשב"א כתב דר"ת עיקר, ומליח דצלי אי"ז אינו נאכל מחמת מלחו כיון שנאכל עם המלח שבו, והוכיח גם מדגים ועופות שפולטים ומבליעים משום שזה רותח והתם הוי רותח לקדירה. והקשה הרשב"א מ"ש מחום בית השחיטה או מחום האור שאע"פ שאינו אלא חם מועט אמרי' דמבליע, ותי' דמלח אין מבליע בחומו אלא בחריפותו ואף במלח מועט שנאכל עם אותו המלח אין בו כח להבליע אך יכול להפליט קצת כיון שטבעו של מלח למשוך דם להפליטו ואף במועט הוא מפליט ואם יש בו הרבה מבליע גם בחריפותו. וכעי"ז כתב האור זרוע סו"ס תעו' דבליעת המלח אינו מכח חמימות שבמלח אלא מכח חוזק שבמלח דוחקו לפלוט. וכ"מ בחידושי הרשב"א קיב. ד"ה מהו שהשווה חום האש לחום מליחה ותי' דכל שנאכל מחמת מלחו הוא חם פחות מבית השחיטה.

והרא"ה בדה"ב ב: כתב דשיעור מליחה היינו ששהה שיעור מועט לאחר השיעור לקדירה, והשיג על הרשב"א וכתב דמליח מפליט ומבליע ע"י חמימותו דהמלח מחמת הבשר שכיון שנקלט טעם הבשר כ"כ הבשר מתחמם ומתחמם אף הציר עמו.

ויל"ד מה הסיבה שטעם מליח עובר מחתיכה לחתיכה האם המליחה מחממת החתיכה השניה ולכן היא פולטת ומבליעה טעמה בחתיכה השניה, או שהמליחה פולטת טעם ומבליעה בחתיכה השניה אפי' שאינה מחממת אותה.

ולרשב"א שהחריפות מפליטה ומבליעה לכאו' אינה עושה השניה חריפה כיון שאינה נעשית השניה מלוחה, ולרא"ה שהחמימות מפליטה ומבליעה כבר איתא בט"ז ע' ד' שדבר מליח מחמם התפל שיהא מבליע.

והנה במח' הראשונים האם מליחה לקדירה מספיקה י"ל דמ"ד דלא מהני הוי משום שהמלוחה מחממת השניה ומבליעה הטעם וצריך שיהיה מליחה חזקה ולא מהני רק מליחה קדירה, ומ"ד שמהני מליחה לקדירה ס"ל שהמליחה היא מחמת חריפותה גורמת לפלוט ולהבליע בשניה ולכך סגי במליחה לקדירה.

ולפי"ז לרשב"א שמליח כרותח היינו מחמת חריפותו לכן שיעור מליח כרותח שוה למליח לקדירה ולרא"ה שזה מחמת חמימותו לכן זה יותר ממליחה לקדירה.

 

ובנדון כמה מלח מבליע: הנה בבריתא חולין קיג. רבא למד שציר שנבלע מדם אסור וכשמואל שמליח כרותח, ובבריתא כתוב שדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ובסיפא שטהור מליח וטמא טפל מותר, והבינו שתנא סיפא לגלויי רישא שאין שניהם מלוחין אסור אלא מותר ומוכח שציר לא נבלע, אך לרבא הברייתא פירוש שטהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד היה טהור מליח וטמא טפל. ולמעשה בשניהם מלוחים ובטמא מליח אסורים, ויל"ע אמאי הטהור מליח שנוגע בטמא טפל לא הופכו למליח, ובשלמא לרש"י שצריך מליח להצניעו אינו מגיע לכמות זו, אך לתוס' הא לקדירה הוי מליח, וברא"ש שם הקשה כן וכתב דמיירי שנמלח בכל צדדיו חוץ ממקום שנגע בטמא, א"נ דאחר שנמלח הטהור מגיע לטמא אך כיון שבא אחר המליחה אינו מפליט. וברשב"א תוה"ב ב. תי' בתי' בתרא כתי' א' דהרא"ש שאינו רותח כלל שיהא פולט ולכן טהור מליח וטמא תפל מותר, ובתי' קמא כתב דכיון שפולט רק מעט וכן איידי דמיטרד לפלוט אינו בולע הפליטה המועטת של חבירו, ונפ"מ מהרא"ש במקום שיפסיק לפלוט הטהור ואז יניחו הטמא  דלהרשב"א בולע מהשני ואוסרו ולהרא"ש אין מקצת מטמאה.

והר"ן כתב דכשנוגעים זה בזה אסורים כי שניהם מלוחים ומיירי שהפליטה נוגעת זב"ז ואז מותר, ואי"ז שייך לתי' ב' ברא"ש כי זה יאסור דהוי רותח אך שייך לתי' א' דלא נמלח בצד.   והרשב"א והמרדכי הו"ד בטור סימן ע' ד"ה כתב השבלי הלקט, דנוגעים זב"ז מותר וביאר הרשב"א דכיון שפולט מעט ואין יכול לבלוע.   ולעיקר משמע ברא"ש דס"ל כתירוץ ב' שכתב שם דלמליחה צריך למלוח בכולו יפה, ולכן כך למד הטור סימן צא' שטהור מליח וטמא טפל שרי אף בנוגעים זב"ז כיון שהגיע לאחר מליחה, וביבש אין מפליט טעם אף בנגעו זב"ז.

ובשיעור האיסור הביא הר"ן הכא דכתב הרא"ה דכל איסור שע"י מליחה סגי בקליפה אך בדף קיב: כתב הרא"ה דצריך נטילת מקום וראייתו מפסחים דרותח דצלי בעי נטילת מקום, והר"ן חולק עליו דהתם שאני דנטף מרוטבו וחזר אליו ושם מפעפע וצריך נטילה אך בצלי צריך רק קליפה, אך יישב זה דכיון שציר זה יצא מן הטמא ועמד בעינו ונבלע אח"כ בטהור הו"ל כנטף מרוטבו וחזר אליו דבעי נטילת מקום.

וברמב"ן קיב: כתב דכפי שבדגים כך דין הבשר ושניהם מלוחים אסורים וכן טמא מליח וטהור תפל, ובטהור מליח וטמא תפל מותר משום שאין במליח להפליט הטמא התפל שהרי המליח אינו כרותח אלא בשביל שאינו נאכל מחמת מלחו ובהא אע"ג שנוגע במליח טהור צונן גמור הוא, והא דבפסחים עה. חם לתוך צונן מותר וכן טמא מליח לטהור תפל חשיב חם לצונן ולמה אסור לגמרי, ותירץ הרמב"ן כיון שפולט כל הזמן טיפות מלוחות חמות לכן אוסרים אותו לגמרי, וקולף שייך רק בחתיכה רותחת לתוך חלב צונן שמתגבר עליו ומצננו אך הכא כולו חם מרוב טיפות מלוחות שהם חמות בעצמם, וכן כתב ברמב"ם מאכ"א טו' לד', ודבריהם לכאו' כפשטות הגמ' קיג. דבשר שחוטה שמלחו עם בשר טריפה וכן דג טהור שמלחו עם דג טמא ששניהם מלוחים אסור ופשוטו שאסור לגמרי, ולא כטור צא' ששניהם מלוחים הוי האיסור קליפה כיון שבולע ומבליע.

אך ילה"ק דהרמב"ן בדף צז. גבי הנהו אטמתא דאמליחו בגיה"נ כתב בד"ה ההוא כחוש דבמליחה אפי' חלב שמן אינו מפעפע והא דמליח היינו כרותח דצלי היינו לאפוקי רותח דמבושל, אך גרע מצלי דאע"ג דבצלי מפעפע החלב במליחה אינו מפעפע, וצ"ע דלעיל הובא הרמב"ן דבמליח אוסר בכולו, ואולי יכול המליח להעביר המלוח לשני אך עדיין אינו מפעפע בעצמו, וקשה.

ויל"ע הא אמרי' מליח הרי הוא כרותח דצלי ובזה אי"ז אסור לגמרי, ובתוס' חולין צו: ד"ה אבל נצלה הקשה שאין שייך ה"ה נצלה דמשעת מליחה נאסר ובלא זה א"א לבשל ותי' דאין נתבשל היינו בישול, ומבו' בקושייתם דכפי שצלי אינו אלא ע"י בישול ה"ה מליחה ומשמע דס"ל דמליחה יאסור קליפה כצלי.

וברא"ש פרק גיד הנשה סימן כד' כתב דמליחה כדי קליפה אוסרת וכן דעת הר"ן, ולכאו' י"ל דכן הוא דעת הרשב"א שלמד דאף בצלי צריך קליפה אלא שהחמירו בשל תורה וה"ה מליח יהיה כצלי בקליפה, וברשב"א  תוה"ב ב. הקשה מ"ט משמע שנאסר כולו  והא בתת"ג אמר שמואל שאינו אוסר אלא כדי קליפה בחם לתוך צונן, ואף בצונן לתוך חם אם אין בו שומן אי"צ כ"ק או כ"נ כצלי וא"כ אמאי אסור כולו, אלא כתב דטהור מליח עם טמא תפל דמותר היינו שהטמא היה שם והניח עליו הטהור ומותר כשמואל דתתאה גבר והיינו בכ"ק וכשאוסר בטמא מליח שהיה מונח ועליו טהור תפל הוי כ"נ, אך פשט הרשב"א דכיון דמליח הוא כרותח דצלי וברותח מליח אינו מפעפע אי"צ אלא קליפה, ואינו כרוטב שמבושל להוליך האיסור ולהבליעו יותר מכ"ק. וכתב הרשב"א ה. ששוה מליחה לצלי לכל דבר כיון דרותח דצלי היינו דכל שמפעפע בצלי מפעפע במליחה ויתר הוא דמליח מפעפע מפני המוהל היוצא מן הבשר ע"י מליחה וכעין רוטב, והוכיח כן הב"י קה' ט' דבחולין צח. ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא, משמע דבשר הוא שנמלח בסל וש"מ דחלב במליחה מפעפע ולכך משערינן.

ובתת"ג שקולף כתב הרמב"ן קיב. כיון שפולט ממנו לתוכו כל שעה מתגבר עליו ומצננו וכ"ה ברא"ש שם, וכן התוס' שם כתב שאין שייך עילאה ותתאה במליח, ולר"ן לעיל שבלא נגעו זב"ז מותרים ובנגעו אסורים אי"צ לעילאה ותתאה אך רואים שבזה נאסרים כי נגיעתם אוסרתם.

נח' הראשונים אם יש במליח תתאה גבר, הרא"ה (בדה"ב ג. ובחי' קיב.) והריטב"א בשם הר"ן קיג. ועוד ראשונים כתבו דאין חילוק בין מליחה לחום שע"י האש וא"כ גם במליחה יש תת"ג בכל אופן.    והתוס' והרא"ש סי' מא' כתבו דיש חילוק בין מליחה לחום האש ואין תת"ג במליחה, וזה בין לקולא ובין לחומרא.      והרשב"א בתוה"ב ב: ובשו"ע קה' יא' כתבו דיש תת"ג במליח לקולא ובטמא מליח וטהור תפל אין הטהור נאסר רק אם המליח הטמא למטה אך אין תת"ג לחומרא ולכן טהור מליח וטמא תפל מותר אף שטמא למטה.

והט"ז קה' כז' חקר בדין מליח האם טעם הדבר שאסור כולו בדבר שמן הוא מפני שההיתר עצמו נעשה רותח ומקבל טעם האיסור או שאפי' שההיתר הצונן מ"מ השומן שבא מאיסור מליח הולך ומפעפע בהיתר אע"פ שהוא צונן כי הפעפוע רותח, וכתב הט"ז שהטעם שאסור כולו מפני שההיתר עצמו נעשה רותח, ומבואר דדין תת"ג תלוי בגדר דין מליח כרותח שאם האיסור המליח עושה חתיכת ההיתר רותחת יש לחלק בין תתאה לעילאה דכח התתאה יכול לעשות העילאה לרותח אך לא עילאה לתתאה, אך אם האיסור אינו עושה ההיתר רותח אלא הפעפוע המלוח מפעפע בהיתר אין חילוק בין עילאה לתתאה ואף בעילאה מליח אוסר התתאה, וכ"ה ביד יהודה קה' נג'.

וי"ל לפי"ז שתלי המח' אם סגי בשיעור מליחה לקדירה, דמאן דס"ל דאין מהני י"ל דס"ל שהמלוח מרתיח המותר ולכן לא סגי במליחה לקדירה לחמם חברתם, ולמאן דס"ל שמהני מליחה לקדירה י"ל משום שהפליטה היא מפעפעת בחתיכה המותרת ולזה סגי שהמליח יהיה כשיעור קדירה כדי שהפליטה תהא רותחת ותפעפע בחתיכה המותרת.

והנה הב"י קה' יא' הביא הראשונים שפירשו דאין במליחה תת"ג כי שאני חום מחמת האור שהגובר מרתיח חברו או מצננו אך חום מליחה אין בכוכו לעשות גם התפל מליח או לעשות מליח, אך הרמב"ן קיב: כ' דע"י מליחה אין בכוחו להפליט חברו אך בשר חם מפליט חברו ולכן גם טהור מליח תתאה וטמא תפל עליו מותר כיון שאין בכוחו להפליט האיסור והיינו שזה חסרון בכח המליח להפליט לחברו ולכן אי"ז שייך בתתאה גבר.

ולפי"ז זהו דנח' הראשונים אם שייך תת"ג לקולא ולחומרא, דמאן דס"ל שאין תת"ג בין לקולא בין לחומרא כיון שבמליחה אין שייך כלל תת"ג שדוקא חום של אש יש כח לתתאה לחמם או לצנן אך במליחה אין לו תכונה של לעשות השני מליח או תפל, ומאן דס"ל שיש תת"ג לקולא ולא לחומרא י"ל דהוי משום שיש רק חסרון במליחה שאין בכוחו להפליט חברו ולכן חילקו דדוקא טהור מליח וטמא תפל אין תת"ג ואף בטהור המליח תתאה אין עושה התפל מליח אך בטהור תפל וטמא מליח יש תת"ג.

ובדין מליח כרותח אחר פליטת הדם: הובא בתרומת הדשן סי' קנט' דהתוס' קיב: ד"ה ודגים וברא"ש סי' לח' פירוש ב' כתבו דדוקא בשעת פליטת הדם הוי רותח אבל אחר גמר הפליטה אי"ז כרותח כיון שפסק כח המלח מחמת שהפליט הבשר ויצא כח המלח עם הדם, אך בספה"ת ס"ג ואור זרוע תסט' ושערי דורא כא' וכ"מ בתוס' והרא"ש בפי' הא' שגם אחר גמר הפליטה זה כרותח, וכ"ה בפר"ח (צא' י') שכן דעת רוב הפוסקים. וביש"ש פ"ח ריש סי' סח' והב"ח (סט' יט') כתבו דהחילוק בין גוף החתיכה לבין המלח, דכח המלח פסק אך החתיכה לא פסקה מרתיחתה וממשיכה לפלוט, ויל"ד מהו האופן שמלח גורם לחתיכה האסורה לפלוט טעמה האם המלח מפליט הטעם או שהמלח מחמם החתיכה וחום החתיכה מפליט הטעם, וי"ל דמאן דס"ל שהמלח מפליט הטעם לכן אם המלח אינו כרותח אין החתיכה מפליטה טעמה וכדהביא התרוה"ד מהראשונים, וליש"ש והב"ח דחום החתיכה מפליט ולכן שייך חלק בין המלח לחתיכה דאף אם פסק כח המלח אחר הפלטת הדם אכתי נשארה החתיכה בחמימותה.

והנה נחלקו הראשונים אם מליח נעשה מיד, דכ"ה ברשב"א במשמרת הבית ב: וברא"ש סו"ס מט' והש"ך צא' יא' בסו"ד, או דבעי שישהה שיעור מליחה להכשר, והביאם הב"י צא' ה' ד"ה ורבינו.

וי"ל דפליגי בנדון הנ"ל מהו האופן שהמלח מפליט הטעם מהחתיכה האסורה, דאם המלח מחמם החתיכה ולכן היא פולטת וע"כ הצריכו שהמלח ישהה כדי שיחמם את החתיכה ויהיה בכח החתיכה לפלוט, אך אם המלח מפליט את הטעם שבחתיכה לכן אי"צ שהמלח ישהה כדי שיהיה כרותח דכשם שהוא מתחיל להפליט את הדם מיד כך הוא מפליט את טעם האיסור מיד.

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים