תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בגדר חיוב בניית הכותל בהזיק ראיה
בבא בתרא
כותב החידוש: אליעזר ליפשיץ

מראה מקומות: בבא בתרא דף ב. וכן ברא"ש בסימן ב וה

 

איתא במשנה ריש פרק השותפין "השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין את הכותל באמצע".

ומבואר בגמרא לפי הלישנא בתרא דמה שבונין כותל זה הוא מכיון שהיזק ראיה שמי היזק.

וכבר נתקשו כל הלומדים בגדר חיוב בניית כותל זה, שכן הסיבה של בניית הכותל ידוע רק שבגדר חיוב בניית הכותל צ"ב.

הקדמה לפרק לא יחפור ולפרק השותפין.

במסכת בבא קמא מבואר וכן בתורה כתוב במפורש שיש חיוב לגברא, חיוב לשמור על הממון שלו שלא יזיק, בפשטות מקור לחיוב זה הוא ממה שכתוב "ולא ישמרנו", שמשמע שיש חיוב לשמור [יש הלומדים דהווי תנאי לפטור ואין באמת חיוב שמירה].

וצ"ב בפרק שני בבא בתרא מוזכרים כל מיני דיני שמירה ע"י הרחקת נזיקין, וצ"ב מה זה שונה מחיוב השמירה שנאמר על נזקי ממון בבא קמא ולמה לא הווי אותו דין?

ובפשטות מקובל לבאר שמדיני שמירה של "ולא ישמרנו" לא היינו יודעים את דיני הרחקת נזיקין כלל, משום שהתביעה של "ולא ישמרנו" היא לשמור על הממון שלך שלא יזיק אבל אף פעם לא היה תביעה על הגברא לבטל את התשמיש שלו ברמה מסוימת [אפילו שזה תשמיש שמותר לו לעשות] ע"י הרחקה אלא התביעה היא להשתמש מבלי להזיק.

ובפרק "לא יחפור" התחדש שיש תביעה על הגברא, שאפילו תשמיש שמותר לו לעשות הוא צריך לבטל אותו ברמה מסוימת ע"י הרחקה כדי שלא יזיק.

דוגמה לדבר, במסכת בבא קמא אף פעם לא היה תביעה על הגברא שלא יצא עם השור שלו לרשות הרבים, אלא אומרים לו שאם הוא יוצא שישמור על השור שלא יזיק.

יש משל ממש טוב להמחיש את ההבדל המהותי בין זכויות השימוש של בבא קמא לזכויות השימוש של פרק "לא יחפור". משל למה הדבר דומה, לשני כבישים שמותר לנסוע בכל אחד מהם במהירות של מאה קמ"ש, בין שני הכבישים יש נקודת חיבור אשר באופן עקרוני מצד הדין, כל נהג יכול להמשיך לנסוע במהירות של מאה קמ"ש, אולם במצבים מסוג זה, העולם לא יכול להמשיך להתקיים, ועל כך נאמר בתורה "דרכיה דרכי נועם". לכן קבעו חכמים כל מיני גדרים על מנת שלא כל אחד יממש את מלא זכיותיו, שע"י כך אי אפשר לחיות.

הן הן מהות הדברים בפרק "לא יחפור", שכל הפרק עוסק בציורים של זכויות של שני אנשים שמגיעים לפונדק אחד, שמעיקר הדין מותר להם לעשות את השימושים שלהם כי כל אחד עושה בשלו [כדוגמת שני הכבישים] רק שאי אפשר לחיות כך, ולכן קבעו חכמים את דרך החיים שכל אחד יבטל קצת מתשמישו [לא את כל תשמישו] כדי שתהיה מציאות של שכנים שיוכלו לחיות אחד ליד השני [יש אומרים שלומדים את זה ממה שכותב בתורה "דרכיה דרכי נועם"].

וזה אי גופא מחלקות ר"י ורבנן שרבנן אומרים על המזיק להרחיק את עצמו ור"י אומר זה נוטע בתוך שלו הכונה שאני עושה תשמיש שמותר לי לעשות ומהיכי תיסי שאני צריך לבטל את התשמיש שלי שהניזק יבטל את התשמיש שלו.

בגדר חיוב בניית הכותל.

אפשר לבאר שהוא מדין הרחקת נזיקין של פרק "לא יחפור" רק שאין תביעה על הגברא לבטל את תשמישו לגמרי והדרך להרחיק את הנזק הוא ע"י בניית הכותל [והראיה לדבר שאין דין לבטל את התשמיש לגמרי, הוא מהדין שנפסק בשו"ע שבשניהם עניים לא צריכים לצאת מין החצר, רק שיזהרו לא להסתכל אחד אצל השני].

ויש מין הלומדים שסוברים שאין גדר חיוב בניית הכותל מדין הרחקת נזיקין, אלא הווי מדיני השכנים, כמו החיוב של בניית בית שער שמוזכר בגמרא בדף ז', שבמקום שיש צורך משותף לשכנים הם יכולים לתבוע אחד את השני לעשות זאת ביחד.

ופשטות נראה לבאר [אפילו שלא מוכרח] שהם סוברים שלא דמי להרחקת נזיקין, כי שם מדובר על שימוש שמעיקר הדין מותר לו לעשות, רק שהוא שנכנס לרשות השני ואי אפשר להתקיים כך, לכן אומרים לו שאפילו שמעיקר הדין מותר לו לעשות שימוש זה, עליו להרחיק כדי שלא יכנס לרשות חברו. אבל בהיזק ראייה זה אפילו יותר חריף וקיצוני שהוא עושה שימוש בתוך שלו ולא נכנס לרשות חברו, ובכל מקרה יש תביעה עליו לבנות כותל, בהכרח שזה לא מדין הרחקת נזיקין אלא זה מדין שכנים, כדוגמת בית שער וועד בית של ימינו, שיש צורה איך חיים שכנים בלי קשר להרחקת נזיקין, שבכל מקום שיש צורך משותף של שכנים הם יכולים לכפות אחד על השני לעשות את זה ביחד.

מראה דנחלקו בזה הראשונים בסוגיין.

ידוע שבפרק "לא יחפור" נחלקו ר"י ורבנן על כל הרחקת נזיקין, על מי להרחיק את עצמו, על המזיק או על הניזק, שיטת רבנן שעל המזיק להרחיק את עצמו ושיטת ר"י שעל הניזק להרחיק את עצמו.

ולכאורה שיטת ר"י צ"ב הרי בסברה פשוטה היה נראה לומר שעל המזיק להרחיק את עצמו שכן הוא המזיק, אבל לפי מה שהקדמנו לבאר, הדברים מובנים כמין חומר כי סוף סוף אני פועל ברשותי פעולה שמעיקר הדין מותר לי לעשות, ולכן יש מקום להבין את שיטת ר"י שעל הניזק להרחיק את עצמו.

בראשונים בפרק השותפין הקשו על שיטת ר"י בשני מקומות שהרי קי"ל כר"י שעל הניזק להרחיק עצמו, ולכאורה מבואר דלא כדבריו.

א: במשנה בדף ב. שיש חיוב לבנות כותל כדי לא להזיק בהיזק ראייה.

ב: בגמרא בדף ו. שמבואר שבגג הסמוך לחצר יש דין על בעל הגג לבנות כותל, כדי לא להזיק את בעל החצר בראייתו.

ותרצו דהווי גירי דילה ומודה ר"י בגיריה דיליה [ובגדר גיריה דיליה אולי יתבאר בסוגיית מחיצת הכרם].

אמנם בר"י מיגאש שאל את זה רק בגמרא בדף ו' לגבי גג הסמוך לחצר, ולא בדף ב'. ומקובל לדייק מזה שלמד שחיוב בניית הכותל בחצר השותפין, הוא לא מדיני הרחקת נזיקין שא"כ למה הוא שאל את זה רק בדף ו'. ואילו האור זרוע היקשה קושיה זו כבר בדף ב', בהכרח שהוא הבין במשנה, שגדר חיוב בניית הכותל הוא מדין הרחקת נזיקין.

נמצא בפשטות וכך גם למדו הרבה מין האחרונים שיש מחלוקת ראשונים בגדר חיוב בניית הכותל.

ולי נראה.

שאי אפשר לתלות חקירה זו במחלוקת ראשונים.

א: שכן גג הסמוך לחצר הווי דומיה דכותל בחצר השותפין, שבשתיהם השימוש לא נכנס לרשות חברו ובכל אופן הר"י מיגאש מגדיר את גג הסמוך לחצר כדין הרחקת נזיקין.

ואפילו אם נבוא לחלק ולומר שגג הסמוך לחצר הווי מדיני הרחקת נזיקין, אבל בכותל שהווי צורך משותף זה נהפך לחיוב שכנים כבית שער וועד בית.

ב: אי אפשר לומר כן שכן מוכח בר"י מיגאש שגם במקום שיש בו צורך משותף עדיין זה מוגדר כחיוב של הרחקת נזיקין, שכן היקשה הר"י מיגאש קושיה זו גם על שני גגין  משני צידי רשות הרבים, שכן על זה דיבר בריש דבריו, ושני גגין משני צידי רשות הרבים ודאי דומה לכותל השותפין.

וז"ל אם תאמר אי הכי נימא ליה בעל חלון לבעל חצר אגבה לי לכותלא דידך כי היכי דליסתליק ליה היזקא דידי מינך דהא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו קאמרינן וכיון שכן אמאי סתמיה להאי חלון כוליה מקמי היזקא דחצר. לא דמי דאלו לענין גגין כי היכי דלהאי אית ליה היזקא מיניה דהיאך הכי נמי אית ליה להך היזקא מיניה דהאי הילכך הא דאמרינן זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' לא לסלוקי היזקא דחברא מיניה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו להאי מעקה אלא לסלוקי היזקא דידיה מחבריה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו אבל הכא כיון דחלון הוא דמזיק ליה לחצר וחצר לא קא מזיק ליה לחלון ליכא למימר דבעל חצר הוא דעליה לסלוקי נפשיה אלא בעל חלון הוא דמחייב לסלוקי היזקא מיניה דהא קיימא לן דהיזק ראיה שמיה היזק. ואי קשיא לך הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו והכא קמחייבינן ליה לבעל חלון לסלוקי היזקא מיניה דחצר. שאני היזק ראיה דגיריה דידיה הוא וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

שיטת החזו"א.

החזו"א כתב שגדר חיוב בניית הכותל מתחיל בחיוב של הרחקת נזיקין, ונגמר בחיוב שכנים כשיש צורך משותף. והדברים צ"ע ואלוי נבארם בהמשך.

בשיטת הרא"ש בסוגיין.

הרא"ש בסימן ה' הביא מחלוקת בין שיטתו [ויש מפרשים קמא] לשיטת היש מפרשים, מה קורה בחצר השותפין כשאחד מהם רוצה לכנוס בתוך שלו בהוצא ודפנא שיטת הרא"ש [והיש מפרשים קמא] שהוא יכול לכנוס, שכן סוף סוף הוא הרחיק את הנזק ורק כשבאו לבנות ביחד יש עליו תביעה שהוא לא רוצה להוציא ממעותיו הנפראות [וצ"ב בגדר טביעה זו]

ושיטת היש מפרשים שהוא לא יכול, והטענה שלו שהוא לא רוצה להתעצם עמו בבית דין כל פעם שהכותל נופל. וצ"ב מה זה הטענה הזאת [דומים דבריו לדברי ארא"ה ודברי ארא"ה בעצמם צריכים ביאור].

ומקובל לבאר שמחלקות הרא"ש והיש מפרשים היא בגדר חיוב בניית הכותל בחצר השותפין, שיטת הרא"ש שהווי ככל דיני הרחקת נזיקין של פרק "לא יחפור", ולכן יכול לכנוס בתוך שלו בהוצא ודפנא, רק במקום שהם בונים ביחד יש לו טענה שהוא לא רוצה להוציא מעותיו הנפראות.

ושיטת היש מפרשים שחיוב בניית הכותל הווי כחיוב בית שער, ולכן הוא מחוייב לחברו ולא יכול לכנוס בתוך שלו בהוצא ודפנא.

בסתירה בשיטת הרא"ש.

הרא"ש בסימן ב' דן לגבי הדין הכללי שנאמר בחזקת תשמישין שמדלא מיחה הוא יכול להשתמש שימוש מסוים, ודן האם מועיל מדלא מיחה גם על היזק ראיה כמו מדלא מיחה בחזקת תשמישין. וברור שאין הפשט שמדלא מיחה זה סיבת הקניין, שכן, למה שלא יוכל לחזור בו ממחילתו [אפילו שיש ראשונים שכותבים שהמחילה בעצמה יוצרת את הקניין ודבריהם צ"ב], אלא שמדלא מחיה יש ראיה שהיה קניין או מתנה וכלשונו "ושותפין שחלקו את החצר ולא בנו כותל בינייהו ואחר כמה שנים תבע האחד לבנות כותל ביניהם ושכנגדו טוען הנה מחלת לי על היזק ראיה שאני מזיקך ונתת לי או מכרת לי והחזקתי בו כמה שנים אין טענתו טענה".

וכתב הרא"ש שתי סברות למה לא מועיל מדלא מיחה בהיזק ראייה.

א: אין ראיה של מדלא מיחה במקום שזה בעיה הדדית, שכן אפשר לומר שהוא לא מחה כי חיכה עד שהשני יקום ויתבע.

ב: היזק ראיה בחצר דמיא לקוטרא ובית הכיסא שבסתם הוא לא מוחל.

המשיך הרא"ש וכתב שאם השותפין מחלו על היזק ראיה בפני עדים זה מועיל [בקוטרא ובית הכיסא יש מחלוקת אם יכול לחזור בו, עיין בתוספות בדף כג.], והם לא יכולים לחזור בהם.

והמשיך הרא"ש והקשה מאי שנא מקרע כסותי, שכול עוד שלא קרע כסותו, בעל הכסות יכול לחזור בו, מה שאין כן במחילה על היזק ראייה בעדים הוא לא יכול לחזור בו. ותירץ הרא"ש שחיוב בניית הכותל הווי חיוב ממון כנתחייב לחברו מנה ומחלו שאינו יכול לחזור בו.

בביאור הדין של קרע כסותי, מקובל לבאר שמה שהוא יכול לחזור בו זה מדיני הבעלות שלו על החפץ, שכמו שהוא יכול לתת לו רשות לקרוע את החפץ והווי מדיני הבעלות, כן הוא יכול לחזור בו והווי מדיני הבעלות.

ויש עוד להעיר שבקרע כסותי לא הפשט שהוא מתחייב על הקריעה ואז הוא מוחל לו, שכן אי אפשר למחול על דבר שעדיין לא קרה, שכן החיוב חל רק אחרי שקרע את הבגד, אלא ודאי הפשט הוא שמעולם לא היה כאן חיוב כי נתן לו רשות לקרוע.

ומקובל להקשות בשיטת הרא"ש דבישלמה אם היה סובר שחיוב בניית הכותל הווי מדיני השכנים שיש להם צורך משותף שהם משועבדים זה לזה בממון כבית שער, אז ניחא שמובן למה הרא"ש הגדיר את חיוב זה, חיוב ממון. אבל לשיטת הרא"ש שגדר חיוב בניית הכותל הווי מדין הרחקת נזיקין, צ"ב למה זה מוגדר כחיוב ממון ודברי הרא"ש צ"ב גדול.

ביישוב שיטת הרא"ש.

יש כמה גישות ביישוב שיטת הרא"ש, יש מי שרצה ליישב ע"פ דברי החזו"א, שבעיקרון היזק ראיה מחייב לבנות כותל מדין הרחקת נזיקין רק כאשר שניהם מחליטים לבנות את הכותל ביחד הווי דומיה דבית שער וחשיב חיוב ממון.

בצ"ב שבביאור הנ"ל, שכן גם אם מחל לו על דין השכנים עדיין נשאר החיוב הרגיל של הרחקת נזיקין, ולמה שלא יתחייב לבנות כותל בגלל הדין הרגיל של הרחקת נזיקין.

יש נוסח באחרונים שבאמת חיוב היזק ראיה מחייב רק הרחקת נזיקין ,רק במקום שהם חולקים חצר, דין החלוקה של חצר שיש בה היזק ראיה הוא לחלוק בצורה שלא יהיה היזק ראיה, וזה מחייב להעמיד כותל וחיוב העמדת כותל הוא חיוב ממון .

וצ"ב גם על גדר זה, שגם אם מחל לו עדיין יש לו את הדין הרגיל של הרחקת נזיקין ולאן נעלם חיוב זה.

ונראה לבאר ע"פ מה שנתבאר בכולל אברכים של ישיבת מערבא, שבאמת גדר חיוב בניית הכותל הוא מדיני הרחקת נזיקין [כמו שכתב הרא"ש בתשובה בכלל צ"ח], רק שאי אפשר לומר לו ולתבוע אותו להרחיק עצמו מן החצר, שכן אין תביעה על הבן אדם לבטל תשמישו לגמרי [כמו שמצינו בשתיהם עניים], אלא הדרך היחידה להרחיק היזק ראייה זה ע"י זה שחכמים נתנו לו זכות תביעת ממון של כותל, ואחרי שמחל תביעת ממון זו לא יוכל לחזור בו כי זה זכות התביעה היחידה שחכמים נתנו לו.

ובעיקרון יש לו תביעת ממון של כותל של הוצא ודפנא, רק במקום שהם בונים ביחד הוא יכול לטבוע אותו שהוא רוצה לבנות כמנהג המדינה כי לא רוצה להוציא מעותיו הנפראות.

ברווח שבביאור הנ"ל.

א: זה מיישב את הסתירה ברא"ש.

ב: לפי הסבר האחרונים לא מובן הרא"ש בסימן ב', למה בהתחלה כתב שותפין שמחלו זה לזה על היזק ראיה ואז דיבר על חיוב ממון שנראה כפתח בחבית וסיים בכד. ולפי ביאורינו הטי שפיר שכן הם הם הדברים שכשאני מוחל על היזק ראייה אני מוחל על חיוב הממון.

ג: בסוף דברי הרא"ש הוא כתב שמחילה זו מועילה בלא קניין, לדברי האחרונים צריך ביאור, הרי גם אם מחל יש כאן היזק ראיה שמחייב חיוב ממון כל רגע ורגע ומה מועילה המחילה? ומקובל לבאר שגדר המחילה הווי כאילו התקבלתי ולכן לא מתחדש חיוב היזק ראייה בכל רגע ורגע [וזה דומה לציור שהוא יבנה כותל לחברו וחברו ישבור את הכותל ויתבע אותו על היזק ראייה שוודאי שלא מהני].

ודבריהם צ"ב דבישלמה אם המחילה הווי סילוק התביעה, עוד אפשר לשמוע שמועיל מחילה בלי קניין, אבל אם מחילה הווי כאילו התקבלתי ברור שלמחילה כזו צריך קנין.

שכן נחלקו הראשונים אם מחילה הווי סילוק או דהווי, כאילו התקבלתי ומקובל לומר שהנפק"מ בין הצדדים עם מחילה צריך קנין.

אבל ליסוד דידן הטי שפיר שוודאי שהמחילה הווי רק סילוק זכות תביעת הממון וממילא מובן שלא צריך קניין וזה מה שסיים הרא"ש וכתב "שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהן שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין:"

היוצא מהנ"ל שבגדר חיוב בניית הכותל נמצאו חמש גישות אצל הלומדים.

א: שהוא מדין הרחקת נזיקין של פרק "לא יחפור" רק שאין תביעה על הבן אדם לבטל את תשמישו לגמרי, והדרך להרחיק את הנזק הוא ע"י בניית הכותל [והראיה לדבר שאין דין לבטל את התשמיש לגמרי, זה מהדין שנפסק בשו"ע שבשניהם עניים הם לא צריכים לצאת מן החצר].

ב: ויש מן הלומדים שסוברים שאין גדר חיוב בניית הכותל מדין הרחקת נזיקין אלא הווי מדיני השכנים כמו החיוב של בניית בית שער שמוזכר בגמרא בדף ז', שבמקום שיש צורך משותף לשכנים הם יכולים לתבוע אחד את השני לעשות את זה ביחד.

ג: בחזו"א כתב שגדר חיוב בניית הכותל מתחיל בחיוב של הרחקת נזיקין ונגמר בחיוב שכנים כשיש צורך משותף.

ד: יש נוסח באחרונים שבאמת חיוב היזק ראייה מחייב רק הרחקת נזיקין ,רק במקום שהם חולקים חצר, דין החלוקה של חצר שיש בה היזק ראיה הוא לחלוק בצורה של יהיה היזק ראיה, וזה מחייב להעמיד כותל וחיוב העמדת כותל הוא חיוב ממון.

ה: מה שנתבאר בכולל אברכים של ישיבת מערבא, שבאמת גדר חיוב בניית הכותל הוא מדיני הרחקת נזיקין, רק שאי אפשר לומר לו ולתבוע אותו להרחיק עצמו מין החצר שכן אין תביעה על הגברא לבטל תשמישו לגמרי, אלא הדרך היחידה להרחיק היזק ראיה זה ע"י זה שחכמים נתנו לו זכות טביעת ממון של כותל, ואחרי שמחל טביעת ממון זו לא יוכל לחזור כי זה זכות התביעה היחידה שחכמים נתנו לו.

ובעיקרון יש לו תביעת ממון של כותל של הוצא ודפנא, רק שבמקום שהם בונים את הכותל ביחד, הוא יכול לתבוע אותו שהוא רוצה לבנות כמנהג המדינה כי הוא לא רוצה להוציא מעותיו הנפראות.

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים