תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בדברי התוספות לפיכך
בבא בתרא
כותב החידוש: אליעזר ליפשיץ

מראה מקומות: תוספות ד"ה לפיכך

איתא במשנה השותפין שרצו לעשות מחיצה וכו' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם.

ולכוראה כל הלומד את דברי המשנה יש לו שתי קושיית

א: לכוראה דין הלפיכך פשוט ולא היה צריך לאומרו שכן אין אחד שיותר מוחזק מחברו.

ב: במשנה מבואר שלומדים את דין הלפכיך מכח הדין שחייבום חכמים לבנות כותל בין שניהם וצ"ב גם לולי חיוב חכמים האינו יודעים דין זה.

ובביאור מה שדין נפילת הכותל נלמד מהדין הראשון במשנה ולמה לא היה אפשר ללמוד דין זה ממקום אחר ועוד שלכוראה דין זה פשוט יבואר שזה שאלת הגמרא בדף ד. והשקלא וטריא שם.

ביאור דברי הגמרא בדף ד. [יבואר בג' דרכים בראשונים תוספות רש"י ור"י מיגש]

לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם. פשיטא! לא צריכא, דנפל לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה, מהו דתימא: ניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, קמ"ל.

ובביאור השקלא וטריא ומה שאלה הגמרא ומה, הקמ"ש ,נראה שנחלקו בראשונים.

שיטת התוספות : דשאלה הגמרא למה צריך להגיע ללפיכך, תיפוק שאין חזית והוי חוסר ראיה לשניהם כמו שמבואר בגמרא בדף ד: לגבי בקעה, ומספק יחלקו ואף עם אחד מהם יתפוס לא מהני תפיסה אחרי שנפסק יחלקו [יש שמבארים שלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק] ועל זה תירצה הגמרא לא צריכה דנפל לרשותא דחד מיניהו פירשו ששהו ברשתו הרבה והיה הו"א שנאמין לו במיגו קמ"ש שלא כי הוי מיגו במקום אנן סהדי ולא מהני.

בצ"ב שבדבריו שעיקר חסר מין הספר ולא מוזכר בגמרא שנפל לרשותא דחד מינייהו הפשט ששהו ברשתו הרבה.

שיטת רש"י : בביאור דברי הגמרא שלא צריך להגיע ללפכיך כשסתם נפל הכותל ביניהם כי אין אחד שמוחזק יותר מחברו ועל זה תירצה הגמרא דנפל לרשותא דחד מינייהו והיה הו"א שיחשב מוחזק ועל זה נאמר הלפיכך שלא מהני תפיסה זו להיחשב מוחזק כי יש את הדין הראשון של המשנה שחייבום חכמים לבנות את הכותל וממילא [כנראה שיש אנן סהדי] ולא יהני טפיסה בהכהי גונא.

בצ"ב שבשיטת רש"י .

א: יש ראיה מהגמרא בדף ד: שאפילו אם זה נפל לרשותא דחד מיניהו לא מהני כשאין חזית וא"כ צ"ב למה צריך להגיע ללפיכך, וביותר לשיטתו שהוי סימן חיובי שהוא של שניהם יש סיבה חיובית לומר שזה של שניהם גם לולי הלפיכך עיין שם ברש"י.

ב: בתוספות כתוב שתי הסברים למה כשזה נפל לרשות דחד מיניהו לא מהני תפיסה א: שלא מהני תפיסה מיחלקו [הוי תפיסה לאחר שנולד הספק] ב: שותפין לא קפדיי הדדי, וזה עוד שתי פשטים למה לא צריך להגיע ללפיכך ולמה רש"י לא היסתפק בטעמים אלה.

בביאור שיטת רש"י יש לבאר בקצרה שאת ב' הטעמים שכתובים בתוספות על הפשט הראשון או שהוא חולק וסובר שמהני טפיסה מיחלקו או שהוא סובר שהיה קודם טפיסה ואז יחלק ובעצם במילים אחרות או שסבר כרשב"א בדף ד או כרמב"ן בסוגיה של תוקפו כהן ויבאר בהמשך

ועל הקושיה הב': שותפין לא קפדי הדדי מהני שלא יעזור תפיסה רק אחרי שיש את הלפיכך אבל לפני הלפיכך אין לנו ראיה שהם שותפים ולא קפדי הדדי[ונבאר בעריכות יסוד זה בדברי התוספות.]

ובביאור הגמרא בדף ד: יש לבאר ששיטת רש"י לשיטתו שכשאין חזית הוי ראיה חיובית שהם בנו את הכותל ביחד וכל זה במקום שתיקנו לעשות חזית אז עם לא עשו חזית הוי ראיה אבל במקום שלא תיקנו חזית לא הוי ראיה.

וכן כתב להדיא כיסוד הנ"ל הרמב"ן  וז"ל

לדידן לא קשיא לן שכבר פרש"י ז"ל ולא יעשה לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד משלו שאלו עשאה היה עושה חזית מבחוץ, אבל בכותל חצר שלא תקנו בו חכמים חזית אי פנינהו חד לרשותיה בדין היה שיהא נאמן, ומפני מה אינו נאמן מפני שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע.

וצ"ב הרי הגמרא בדף ד. מדברת לפני הלפיכך ואין אנן סהדי שבנו יחד ולמה שחצר תיהיה שונה מבקעה ועיין בקצות בקנזו שכתב כעיין זה

שיטת הר"י מיגש לבאר את דברי הגמרא כמו כל פשיטה שבש"ס שהדין הנ"ל פשוט.

עיקר הסוגיה הם דברי

התוספות

יש להקדים שדברי התוספות הם מהיסודיים שבש"ס ומוזכרים בו כמה סוגיות מעמוקות שבש"ס.

א: אם חזית מועיל בחצרהוי סוגיה מקומית].

ב: ביאור דין המוציא מחברו [ונראה שיש כמה סוגים של המוציא מחברו]

ג: תפיסה בספיקות [תקפו כהן]

ד: בגדר דררא דממונה.

ה: בביאור דין חזקת כל מה והחזוקי אינש בגנבא [נראה דהם ב' גדרים ולא כדרכם של האחרונים]

בביאור דברי התוספות נצטט כל קטע בדבריו ונבאר את דבריו.

.תוספות מסכת בבא בתרא דף ב עמוד א

לפיכך אם נפל הכותל וכו' – פי' לפי שבונים הכותל בעל כרחם או משום דהקנו זה לזה לעשות גודא ללישנא קמא וכגון דידוע לנו עדיין וזוכרים שהקנו זה לזה וללישנא בתרא משום היזק ראיה

לפי הלישנא בתרא דבר פשוט שלא צריך לזכור שהם הקנו זה לזה לחלוק את הכותל שכן דבר פשוט שחצר שאין בה כדי חלוקה והיה כאן כותל שנפל אז ברור שהיה קנין ביניהן ועיין שכן כתב המהרה"ם.

ויש להקשות אולי אחד רצה לחלוק בתנאי שהשני יבנה לבד עיין ברבינו יונה ברשב"א וברא"ש

וא"ת ומאי איריא משום דבונין הכותל בעל כרחם בלאו הכי נמי הוי של שניהם אפי' נפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה כדפריך בגמרא גבי בקעה לא יעשה חזית לא לזה ולא לזה ואי הוה דהאיך דנפל לרשותו מאי פריך הא צריך לעשות חזית שלא יפול לרשות אחר ויאמר שלו הן

א:בביאור הסוגיה של חזית בחצר.

מבואר בתוספות שחזית מועילה בחצר כמו בבקעה ולעל כן תוספות הבין שהדין של הכותל גםבלי הלפיכך יהיה של שניהם מספק אפילו נפל לרשות של אחד מהם כמו בבקעה.

ועיין ש"ך שכן למד בדברי התוספות וז"ל ש"ך חושן משפט סימן קנז ס"ק י

דמהני בה חזית כו'. וכן מוכח דעת התוס' ריש ב"ב ד"ה לפיכך ודלא כב"י:

אמנם היה אפשר ללמוד שמועיל חזית בחצר רק לפני הלפיכך דלא שנה מבקעה אך אחרי הלפיכך תוספות מסכים אם דברי הראשונים שלא מועיל חזית בחצר דהוי כנגד אנן סהדי.

וכן כתב הקצות להדיא לחלוק על דברי הש"ך וז"ל קצות החושן סימן קנז ס"ק ו

(ו) דמהני ביה חזית. כתב הש"ך (סק"י) וז"ל, וכן מוכח דעת התוס' ריש ב"ב (ב, א) ד"ה לפיכך ודלא כב"י (סעיף י"ד) וע"ש. ולפי מ"ש בסק"ג דהא דלא מהני חזית בחצר היינו לבתר דינא דמתניתין דבחצר כופין זה את זה ולא שכיח שיעשה אחד מהם ולכך לא מהני חזית ואמרינן ברמאות עבדיה, אבל אי לאו דינא דמתניתין דכופין ודאי מהני חזית בחצר כמו בבקעה, וא"כ שפיר הקשו תוס' היכי תני לפיכך הא בלא"ה חולקין מספק כמו דאמרינן בבקעה (ד, ב), ואי משום דבבקעה היינו טעמא משום דאילו אחד עשאו היכן החזית הוא, בחצר נמי נימא הכי אי לאו דינא דכופין. וע"ש עוד מ"ש על דברי הרמב"ן, ולפי מ"ש אין ראיה מדברי תוס' דסברי (דלא מהני) [דמהני] חזית בחצר, והוא משום דלמ"ד (שם ב, א – ב) מאי מחיצה גודא והיזק ראיה לא שמיה היזק גם בחצר מהני חזית, וא"כ אכתי תיקשי קושית תוס' למ"ד מחיצה גודא:

ועיין עוד במחלקות הראשונים אם מועיל חזית בחצר עיין רי מיגש דף ד ורשב"א ד. עיין רא"ש ב..ועיין עוד נחלת דוד.

 

והא דאמרינן בהשואל (ב"מ דף ק.) גבי מחליף פרה בחמור וכן בריש הבית והעלייה (שם דף קטז:) וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה.

מבואר בתוספות להקשות למה לא מהני תפיסה כמו שמצינו במחליף פרה בחמור וכן בבית ועלייה

והצ"ב שבדברי התוספות

למה הוא לא הקשה מהמקור של הדין המוציא מחברו ב"ק מו: שאיתא התם לגבי שור שנגח את הפרה שאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה

ועוד צריך להבין איך השאלה הזאת כשורה לשלב הקודם בתוספות.

ב:בביאור הדין של המוציא מחברו עליו הראיה.

איתא בגמרא ב"ק מו:

וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה. א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!.

מבואר בדברי הגמרא שאת הדין של המוציא מחברו היה סק"ד שנלמד מפסוק ולמסקנה הגמרא למדה את זה מסברא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!.

נראה בגמרא הזו שדין המוציא מחברו של שור שנגח הוי סברא שאם יש מישהו שהוא בעלים על כסף עם מישהו רוצה לטבוע אותו הוא צריך להביא ראיה ובאמת הוי סברא פשוטה ואף שיש כאן דררא דממונה זה לא סיבה להוציא ממישהו מספק כי שם התפוס נראה כבעלים .

ודין זה הוא מה שנקרא לפי העולם מוחזק.

אמנם יש עוד סוג של המוציא מה שנאמר לגבי המחליף פרה בחמור שלא מדובר על טביעה ממישהו שהוא ודאי בעלים אלא מדובר בציור שהיה ולד שהוא ספק, ספק נולד הולד לפני ההחלפה או אחרי החלפה ושם הוי ספק גמור ואין סיבה שהולד יש של מישהו מסוים שהגמרא שם אמרה וליחזי ברשותי דמאן קיימי ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה ששם התופס לא נראה כבעלים כי התפיסה הייתה תפיסה מקרית לגמרי .

ודין זה נקרה בעולם תפוס ולא הוי כמוחזק שנראה כבעלים.

בישוב דברי התוספות להנ"ל.

ולהנ"ל אפשר ליישב למה תוספות לא הקשה ממקרה של שור שנגח את הפרה משום ששם הוי מוחזק ולא דמי לנפל הכותל לרשות של חד מיניהו שהוי רק תפיסה מקרית ועל כן הוא שאל מתפיסה על ציור של תפיסה ולא מציור של מוחזק על תפיסה והדברים ברורים.

ועוד למה תוספות שאל את שאלתו דווקא כאן נראה לומר דבר פשוט שתוספות רצה לתרץ על שאלתו על דרך השאלה שהוא בה לתרץ למה אי אפשר ללמוד את הדין של המשנה מדין בקעה ובה לתרץ שא"כ צריך להועיל תפיסה ועל זה תירץ שלא מועיל תפסיה כי הוי תפיסה לאחר שנולד הספק וכמו שנבאר בהמשך הדברים.

בחילוק שבין מוחזק לתפוס.

א: נראה לחדש חידוש גדול ,אף שלא מצאתי סמך לדבר שיש חילוק מהותי בין מוחזק לתפוס, שכן הגמרא בב"ק מו: אומרת שמוחזק הוי סברא ,נראה לי שהוי סברא רק בציור של מוחזק אבל לגבי תפוס לא הוי סברה שכן אין שום איגיון שנלך בתר תפוס מיקירי ובאמת דין זה נלמד מקרא.

אמנם מצאתי דבר דומה בפני יהשוע בגיטין בריש הנזקין מח: ששם רש"י כתב וז"ל  רש"י מסכת גיטין דף מח עמוד ב

המוציא מחברו עליו הראיה – עליו להביא עדים לברר את הספק ודאורייתא היא בבבא קמא (דף מו:) מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד) יגיש ראיה אליהם.

וכל לומד יתקשה בדברי רש"י שכן הגמרא אמרה שזה נלמד מסברא ולמה רש"י כתב את הו"א של הגמרא בב"ק.

וכבר עמד בשאלה זו הפני יהשוע שם ותרץ שיש גם סברא וגם פסוק וצריך את הפסוק למקרה שכנגד דין המוציא יש רוב שאפילו הכי אולכים בתר המוחזק.

וז"ל פני יהושע מסכת גיטין דף מח עמוד ב

רש"י בד"ה המוציא מחבירו כו'. ודאורייתא היא בב"ק מי בעל דברים כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהתם מקשה הש"ס גופא הא למה לי קרא סברא היא ומפיק לקרא לדרשה אחריתי ע"ש ריש פרק הפרה. מיהו למאי דפרישית שם אתי שפיר דהא דמקשה סברא היא היינו למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דבהכי איירי הסוגיא שם וא"כ כיון דלא אמרינן לעולם המוציא מחבירו עליו הראיה אלא בדליכא רובא נגד המוחזק וליכא נמי ברי ושמא א"כ מקשה שפיר ולמה לי קרא משא"כ אליבא דהלכתא דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה אפילו בברי ושמא ואפילו יש רוב נגד המוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב אם כן ודאי צריך קרא להכי.

ונראה לי לחדש ולומר אפילו יותר חריף מהפני יהשוע שצריך את הפסוק גם לציור של המחליף פרה בחמור שהוי רק תפוס ואין שום סברא שנלך אחרי תפיסתו ולכך צריך לקרא.

ב: מוחזק בפשטות הוי הכרעה על הספק [כמו חזקה דמעיקרא באיסורין] וכן משמע בדברי הקצות בסימן לדה וכן משמע במהרי"ק המפורסם שורש עב במה שכתב "אין לנו לבדות השתנות ממון מיד כי אם באשר יוכרך [אמנם בקונטרס הספיקות בכלל א אות ו חלק וצ"ב דבריו עיין שם].

אמנם תפוס בפשטות אינו הנעגה של הכרעה אלא הוי ספק שהדין בו הוא המוציא מחברו עליו הראיה.

ג: לכוראה בפשטות אפשר לשמוע שתפיסה מתפוס מועילה ולא ממוחזק ובעיקר סוגיה זו נבאר בהמשך.

ד: ידועה שאלת האחרונים [מהר"י בסן מובא בתומים בקיצור תקפו כהן וכן בקונרס הספיקות וכן בשערי יושר גג הא]  למה בספק ממון אומרים המוציא מחברו עליו הראיה הרי הוי ספק גזל והוי ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא. ונראה ששאלה זו כלל לא קשה על מוחזק מב' סיבות הרי בכל ספק דאורייתא הולכים אחרי הכרעה של חזקה וא"כ הוא הדין בספק גזל נלך בתר הכרעה של מוחזק אמנם כל קושייתם קשה רק בתפוס שהוי ספק ואין הכרעה והדי הוא ספק דאורייתא לחומרה, ועוד שמוחזק לא הוי ספק גזל אלא ספק אם הוא חייב לשני כסף בשונה מתפוס שהוי באמת ספק גזל.

 

היינו משום דהתם מתחילה מבורר היה הדבר וברשות אחד מהן נולד הספק אבל הכא מעיקרא נולד הספק ואם היו באין לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקין בשוה מספק אפילו לרבנן דסומכוס דלית להו ממון המוטל בספק חולקין הכא מודו כיון דליכא הכא חזקה לזה יותר מלזה הילכך אפילו נפל לרשותא דחד מינייהו לא יפסיד האחר כחו

צ"ל מה תוספות היתכון לתרץ

צ"ל למה הוא לא הזכיר את הסוגיה של תקפו כהן שהיא מקור הסוגיה של תפיסה.

ועוד צ"ל למה הוא לא תירץ כאן ששותפין לא קפדי הדדי ולכן לא מועילה תפיסה.

ג: בביאור דין תפיסה בספיקות.

בגמרא ב"מ הסתפקה הגמרא לגבי ספק בכור אם תפסו כהן מוצאין מידו או שאין תופסים מידו.

שיטת רוב הראשונים שמוצאים מידו חוץ משיטת הרמב"ם שפסק שאין מוצאין מידו.

ומקור שיטת הרמב"ם בפשטות לפסוק כך להלכה הם מדברי הגמרא בכתובות [טז] ובדף כ.

שמבואר בגמרא בדף כ שבמקרה שיש שתי עדים בשטר והיה קיום לשטר ויש שתי עדים שבאים לפסול את השטר הוי תרי נגד תרי ולשון הברייתא שם שהשתיים שבאים לפסול את השטר הם לא נאמנים.

ובמשמעות הדבר שהם לא נאמנים, הוא למקרה שיהיה תקיפה בפשטות ומכיוון שהוי ספק ממון לא מוצאים מידו.

בגמרא הזאת לכוראה נראה דלא כראשונים שכתבו שתקפו כהן מוצאים מידו.

ובאמת כבר עמד על כך התספות בבא מציעא ותירץ שבאמת תקפו כהן מוצאים מידו רק שבגמרא בכתובות אין מוצאים מידו מכיוון שהוי תפיסה לפני שנולד הספק ומהני[וצ"ב מה ההבדל בין תפיסה לפני שנולד הספק לתפיסה לאחר שנולד הספק ונבאר בהמשך]

וז"ל תוספות מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב

והא דאמרי' בפ"ב דכתובות (דף כ. ושם ד"ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה.

אמנם בתספות בכתובות תירץ באופן אחר שבאמת כל מה דאמרינן שתפיסה לא מועילה אחרי שנולד הספק היא רק תפיסה בטענת שמא כמו בתקפו כהן אמנם תפיסה בטענת ברי מועילה.

וז"ל תוספות מסכת כתובות דף כ עמוד א

פירש בקונט' ואינן נאמנין דקתני לאו דמגבינא בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמר בפ"ק דב"מ (דף ו: ושם) גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום היא

ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה.

בביאור דברי התוספות להנ"ל.

בהבנת עיקר דברי התוספות כתב הקונטרס הספיקות בכלל בז שתוספות כתב לבאר שכאן לא מועילה תפיסה כי הוי תפיסה לאחר שנולד הספק וכמו שמצינו בתוספות ב"מ ו: דלא מהני

[ובחילוק בסברא בין תפיסה קודם שנולד הספק שמהני לתפיסה לאחר שנולד הספק שלא מהני נראה לומר שתפיסה יש לה כח כאשר אין כח אחר שסותר אותה מה שאין כן אחר שנולד הספק הספק סותר את התפיסה ולא מהני.]

בקושיית על דרך זו בתוספות א: נמצא שסותר לתספות בכתובת כ. ששם כתב שתפיסה בברי מועילה.

ועוד קשה למה תוספות לא הזכיר את הסוגיה של תקפו כהן ששם זה המקור שתפיסה לא מועילה.

ועוד קשה שכאשר תוספות רוצה לדבר שתפיסה לאחר שנולד הספק לא מועילה הוא יודע לכתוב את זה כמו שכתב להדיא בב"מ ו:.

בדרך אחרת בדברי התוספות הביא בשם אחיו שתפיסה אחרי שנולד הספק מועילה אף שנפסק דין המוציא אבל כאן התפיסה לא מועילה כי כבר בעוד שהכותל היה קיים נפסק על הכותל דין יחלקו ותפיסה מיחלקו לא מועילה.

ולפי זה יוצא שהוא לא סותר את מה שכתב בכתובות שאפילו שתפיסה בברי מועילה היא לא מועילה נגד פסק של יחלקו.

ובחילוק בין תפיסה מיחלקו לבין תפיסה מהמוציא מחברו שכן מועילה נראה לומר בפשטות שתפיסה מהמוציא לא סותרת את הפסק של המוציא כי הפסק לא היה על מישהו מסוים רק שהוי הנעגה שהממון ישאר אצל מי שתופס בו ומקודם ראובן היה תפוס ועכשיו שמעון, אבל מה שאין כן תפיסה מיחלקו שהתפיסה סותרת את זה שלכל אחד מגיע חצי.

שיטת הרמב"ן בדיוק להפך משיטת התוספות והביאור בקצרה שהרמב"ן סבירה שיחלקו לא הוי פסק והוי רק מצב עד שיתברר אחרת מה שאין כן המוציא הוי פסק ולכן לא מועילה תפיסה כנגד המוציא.

בעצם דבר התוספות צריך להבין למה חשיב תפיסה מיחלקו עם עדיין לא יתעצמו בדין ונבאר כאשר נבאר את דברי הרשב"א בסוגיה.

והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה אומר של אבותי (לקמן דף לד:) התם הוא דליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא

צריך להגדיר איזה פסק אומרים בספק ממון.

ועוד צריך להבין למה כאן זה נחשב דררה דממונה.

ד:בגדר דררא דממונה.

ידוע שנחלקו רש"י ותוספות בבא מציעא בהגדרת דררא דממונה.

שיטת רש"י

שהוא חסרון והפסד ממון, שאם יפרע זה שלא כדין הרי זה חסרון ממון לו ואם נפטרנו שלא כדין נמצא השני חסר, ודבר שאין בו דררא דממונא הוא כגון ספק במציאה: שנים אוחזים בטלית, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, שאם נפסוק הדין כאחד מהם אין בזה חסרון ממון לשני, שבחנם באה לו.

אמנם שיטת התוספות

שדררא דממונא שהוא שייכות וזיקה לממון שיש לבית דין ספק בלא טענותיהם., והספק נולד מעצמו אצל בית דין, כגון שור שגנח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם ילדה לפני שנגחה ולא מת הולד מחמת הנגיחה אלא מאליו, ואין בעל השור חייב לשלם בעד הולד או שמחמת הנגיחה מתה וחייב, שהספק הוא בעצם, אפילו אם לא יטענו הם טענותיהם, או כגון המחליף פרה מעוברת בחמור וילדה, ואין ידוע אם בשעה שמשך בעל הפרה את החמור כבר ילדה הפרה, ונמצא שהולד לא נקנה לבעל החמור, או שילדה אחר קנין המשיכה, והולד של בעל החמור, שאף כאן הספק הוא אף אם לא יטענו הם, וציור שאין בו דררא דממונא הוא כגון במציאה, שבלא טענותיהם לא היה לבית דין ספק בדבר, ששנים שאוחזים בטלית, כיון ששניהם מוחזקים היינו אומרים של שניהם היא.

ובתוספות כאן כתב שחשיב דררא דממונה וכל לומד צריך לשאול את עצמו איזה ספק יש לבית דין ומאי שנא משניים אוחזין בטלית ששם לא חשיב דררא דממונה וכן מההוא ערבא דהוי מנצי עליה בי תרי.

ובאמת בקצות הקשה כן וז"ל קצות החושן סימן קנז ס"ק ג

ואיכא למידק במ"ש תוס' דלא אמר הכא כל דאלים גבר ומשום דהוי דררא דממונא, דבמאי הוי דררא דממונא יותר משנים אוחזין בטלית, וכבר הקשו תוס' ריש פ"ק דמציעא (ב, א ד"ה ויחלוקו) גבי שנים אוחזין דאמאי לא אמרינן כל דאלים גבר, וכתבו משום דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאין מוחזקין וע"ש, וא"כ ה"נ לאו דררא דממונא, דהא מפרשי תוס' (שם ע"ב ד"ה היכא) דררא דממונא היינו היכא דבלא טענותיהם הספק לב"ד, והכא אין הספק אלא ע"י טענותיהם, כמו גבי שנים אוחזין דאי לאו דשניהם מוחזקין הוי אמרינן כל דאלים גבר, והכי הו"ל לתוספות לחלק, דגבי ארבא אין שניהם מוחזקין, והכא כיון דשניהם עומדין בצד הכותל הו"ל כשנים אוחזין וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מטוען (ה"ז) ובטור (סימן קל"ט סעיף ו') ושו"ע סימן קל"ח (סעיף א') בשנים יושבין בצד ערימה דיחלוקו, אבל מ"ש לחלק מענין דררא דממונא צ"ע. ועיין בקונטרס הספיקות כלל ב' סי' ז'.

ומה שנראה ליישב שיש ספק לבית דין בלא טענותיהם זה במקום שיש לבית דין ספק ממוני למי שייך החפץ ויש להם סיבה ליסתפק גם בלי הטענות.

ולעל כן בשניים אוחזין אין לבית דין סיבה ליסתפק בלי הטענות כי כאשר רואים ששתים אוחזין בטלית אולי זה של שניהם אולי זה של מישהו אחר אין כאן שתי צדדים של שייכות ממון שבית דין מסתפקים אליהם וכן אין סיבה חיובית להיסתפק וכן בההוא ערבא אולי זה בכלל שייך למישהו אחר ואין לבית דין שתי צדדים למי שלייך את הממון דהוא אולי הוא של אחר.

מה שאין כן בסוגיין כותל שיש בין שתי חצירות ואין בו חזית [לפני הלפיכך] זה סיבה להיסתפק למי זה שייך ויש לבית דין רק שתי צדדים למי לשייך את הממון והוי ספק בלא טענותיהם.

ומתרץ ר"י דהיינו הך דפריך בגמרא פשיטא כדפירש בקונטרס דאפילו לא פסיק לן דינא דמתניתין שמתחילה בין שניהם עשאוה בעל כרחם היו חולקין בשוה ואפילו דנפל לרשותא דחד מינייהו כדמוכח גבי בקעה ומשני לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו פירוש ושהו ברשותו הרבה מהו דתימא כיון דשהו ברשותו הרבה ניהמניה שעשאוה כולה מיגו דאיבעי אמר ממך לקחתיה והיה נאמן משום דשהו הרבה ואף על גב דאמר בריש הבית והעלייה דשותפין לא קפדי אהדדי הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות דאטו משום דשותפין נינהו לא יקפידו עד עולם ולא דמי לגודרות דאין להם חזקה (לקמן דף לו.) לפי שאין ידוע ביד מי הם אבל הכא לא היה לו להשהותו כל כך ברשותו קמ"ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שהיה עושה עמו.

צ"ב למה למעלה כשתוספות ביאר למה לא מועיל תפיסה הוא לא כתב ששותפין לא קפדי הדדי כמו שכתב כאן.

ובאמת עמדו על שאלה זו המהרש"א והמהר"ם ובמהרה"ם תירץ שתוספות למעלה דיבר לפני הלפיכך ולעל כן לא היה שייך לומר ששותפין לא קפדי הדדי כי הוי רק ספק שותפין.

והצ"ב שבדבריו שכן גם כשתוספות אומר ששותפין לא קפדי הדדי מדובר עוד לפני הלפיכך.

ומה שנראה לתרץ בחשבון שבאמת בשתי השלבים בתוספות מדובר לפני הלפיכך רק שתוספות דיבר על שתי סוגים של זכייה בממון ,ועל אחד ספק שותפין עוזר שהזכייה בממון לא תועיל ובאחר הוא לא מועיל.

והביאור שתוספות למעלה דיבר שיהיה זכייה בכותל מכח תפיסה ועל זה לא שייך לומר שספק הוי שותפים ולכן הוי ספק תפיסה ולא הוי תפיסה, לא שייך לומר כן שכן המהות שלא שותפים לא קפדי הוא שאין ראיה מעצם התפיסה כי מה שזה עושה אצלך זה בגלל שהשאלתי מקום ברשותך [עיין רש"י בבית ועליה] אבל מספק לא אמרינן כן כי העמד קרקע בחזקת בעליה.

מה שאין כן בסוף דברי התוספות שהוא רוצה לזכות מכח ראייה דשהו ברשותו ועל זה שייך לומר שספק הוי שותפין וא"כ הוי ספק ראיה וספק ראיה לא חשיב ראיה.

צ"ב למה היה צריך להגיע למיגו שהיה יכול לטעון לקוח ,תאמין לו מכיון דשהו ברשתו הרבה שהוא בנה את הכותל.

וכבר מצינו שעמד על שאלה זו רעק"א ולא תירץ.

ה: חזקת כל מה שתחת יד האדם שלו.

ומקובל לתרץ בשם הגרנ"ט שחזקת כל מה הוי מטעם החזוקי אינש בגנבי לא מחזיקנן עיין שבועות מו: אבל חזקה זו יוצרת רק ספק והוא זוכה מכח תפיסה עיין שהוכיך כן מתוספות בדף לג:.

ע"פ הנ"ל ביאר ששהו ברשותו הרבה הוי חזקת כל מה וזה רק מעורר ספק ובמקרה דידן זה מעורר את אותו ספק שכבר היה ולא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק ולעל כן צריך להגיע למיגו דלקוח שזה מעורר ספק חדש והיה תפיסה לפני שנולד ספק זה.

בצ"ב שבדבריו.

א: מי אמר ששהו ברשותו הרבה הוי כחזקת כל מה לכוראה הוי ראיה שזה שלו.

ב: יש להוכיך שחזקת כל מה והחזוקי אינש בגנבי הוי שתי מוסגים.

איתא ברמב"ם שמי שחייב לחברו כסף אפשר לגבות אפילו ממטלטלין שבביתו אפילו אם הוא אומר שהמטלטלין האלה לא שייכים לו.

וז"ל רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה ד

כשיתבע המלוה הלואתו אף על פי שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין ב גובין לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לב"ד, וגובין מכל קרקע שיש לו אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף, טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא ג פקדון הם בידי או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו.

וכתב המגיד משנה שדין זה לא מוזכר בגמרא וז"ל מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה ד

טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות.

וכן כתב הלחם משנה שהוי מטעם חזקת כל מה וזה לא מוזכר בש"ס וז"ל משנה למלך הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה ד

וחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו לא נתפרשה בגמרא כלל ודו"ק

ובביאור הגר"א ובחידושי הרי"ם שם כתבו שמקור לדין זה הוא בסוגיה של נסכא דר' אבא שכאשר רואים מישהו שחוטף חפץ מחברו הוא גזלן כי יש פשטות שכאשר רואים חפץ ביד אדם שי מהיכי תיסי ליסתפק שזה לא שלו וזה הביאור של המוסג חזקת כל מה.

ואם כדברי הגרנ"ט היה צריך להביא מקור לחזקה זו מהגמרא בשבועות מו: שהחזוקי אינש בגנבא לא מחזיקנן.

אלא נראה בפשטות שיש שתי גדרים.

א: חזקת כל מה והוא כאשר יש חפץ תחת יד אדם ולא ידוע לנו שיש מרא קמא אחר אז יש פשטות שזה שלו וכמו שמבואר בסוגיה שלא נסכא דר' אבא.

ב: ויש גדר שני שהוא החזוקי איש בגנבא והמקור לכך הוא שבועות מו: ומדובר בציור שהיה מרא קמא ולאחר מכן רואים את החפץ ביד אחר בלא חטיפה שאנחנו אומרים שזה שלו כי החזוקי אינש בגנבי לא מחזיקנן.

ואני נתקשתתי למה המקור להבנה הזאת שחפץ שנמצא ברשותו של אדם יש פשטות שזה שלו נאמר בסוגיה של נסכא דר' אבא ולכוראה המקור לזה הוא הלאו שלא תגזול שכאשר יש חפץ ביד אדם יש פשטות שה שלו וממילא אסור לגזול חפץ זה.

[ עוד בעניין חזקת כל מה עיין אור שמח מלווה ב הלכה ו רמב"ן כתובות יט שבעות מו: ]

ועוד יש להוכיך בסברא שחזקת כל מה והחזוקי הוי שתוי מוסגים שא"כ לא יהיה שייך להיות מוחזק על בהמה כי החזקה בנויה על החזוקי אינש בגנבי ובגדרות אין חזקה זו שכן הגדרות אין להם חזקה אלא בהכרך שיש את השלב של חזקת כל מה גם בבהמה שיש מהיכי תיסי ליסתפק ונבאר על זה עוד בריש חזקת ורק החזוקי אינש אין בגודרות.

אבל בבקעה אם שהו הרבה היה נאמן לומר שעשאה במיגו דאי בעי אמר לקחתיה והאי שינויא אינו אלא מאבנים אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקין אותו ואיידי דנקט אבנים נקט המקום.

למה על מקום הכותל כל כך פשוט שחולקין אותו יותר מאבנים.

ונראה לומר שלא שייך תפיסה בקרקע כמו שנבאר בעריכות בחזקת.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים