תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בדבר החקירה בחתיכה של טריפה של ראובן שנתערבה בהרבה חתיכות של שמעון
בבא קמא
כותב החידוש: שלמה יאיר יאיר

מראה מקומות: חושן משפט ויורה דעה, מפורט היטב בחידוש תורה המצורף

בדבר החקירה בחתיכה של טריפה של ראובן שנתערבה בהרבה חתיכות של שמעון

א.

בדבר החקירה בחתיכה של טריפה של ראובן שנתערבה בהרבה חתיכות (כשרות) של שמעון ונתבטלה (דקייל ביו"ד (סי' קט) יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל), למי מגיע השבח שהשביחה החתיכה הטריפה ע"י הביטול. א"ה, כיו"ב יש לעיין במש"כ התסו' סנהדרין לג ע"א בד"ה מה שעשה וז"ל, וי"ל דהשתא ס"ל כשעירבן בעה"ב ולבסוף ס"ל כשעירבן חכם והשתא מה שעשה עשוי שעירבן ברוב פירותיו טהורים, דבטלי ברובא, ע"ש. ויש לדון, אי הדין יכול לתבוע לשבח, שהגיע (גם) מחמתו שהרי ע"י הפסק שפסק דטהור הוא, עירבן השואל עם פירותיו והשתא קא שבח, וא"כ אפשר דמ"מ יחלוקו בשבח, שהרי שבח גם ע"י פסק הדיין, דטהור הוא וגם ע"י רוב פירותיו הטהורים של בעה"ב.

והנה לכאו' בפשיטות י"ל דכולו לראובן (בעל החתיכה הטריפה) דשלו השביח.

ואף דמ"מ נהנה מממונו של שמעון, הא קיי"ל בש"ס (ב"ק כ ע"ב) ובש"ע (חו"מ סי' שסג ס"ו) דזה נהנה וזה לא חסר פטור.

אולם יעויי' במרחשת (ח"ד סי' לה, ענף ב אות ב) שעמד בד"ז, וכתב דדין ז"ז ונל"ח לא שייך אלא בדבר שההנאה אינה בעין כמו בדר בחצר חבירו שלא מדעתו שא"צ להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאקרא בשכבר דר בה והיינו משום שהחיוב לשלם מה שנהנית כשההנאה אינה בעין וכבר נאכלה אינו אלא בתורת חוב ומה"ט כתב הקצוה"ח (סי' שצא ס"ק ב) שמה שנהנית אינו משלם אלא מבינונית שאינו אלא כמו בע"ח וחיוב פריעת בע"ח אינו אלא במקום שהבע"ח נחסר על ידו כמו בהלואה וכדומה אבל במקום שאין חסרון לחבירו אין חיוב ושעבוד של חוב כלל שאין כאן תורת בע"ח וחיוב פריעה כלל, וכיון שזה לא חסר אף שזה נהנה אין כאן תורת חיוב כלל ופטור, וא"כ אין זה אלא בדבר שההנאה אינה כעין וכבר נאכלה שאין בזה תורת חוב וחיוב פרעון. אבל בדבר שהוא בעין ובא ע"י שניהם שהדין נותן שיחלקו בין שניהם ל"ש לדון בזה דין ז"נ וזל"ח כיון שהדבר בעין, וה"ז כמו שכ' התוס' דגם בדר בחצר חבירו שא"צ להעלות לו שכר הוא דווקא בשכבר דר אבל לכתחילה יכול לעכב עליו וכאן בדבר שהוא בעין הוא כמו לכתחילה וכיון שהדין נותן שיחלוקו שניהם יש לו חלק בגוף הדבר ואיך יגזול ממנו השני והוא פשוט. ע"כ.

והנה מאי דפשיטא למר, לן בעניותין מספקא לן, הואיל ונראה דכה"ג חשיב להיכא דההנאה עברה, הואיל וכבר הושבח ממונו דראובן (בעל החתיכה הטריפה) ויתרה מזו, יש להעיר בזה, דאף לדבריו דחשיב דההנאה בעין ול"א לכללא דז"נ וזל"ח, הא כתב הרמ"א (סי' שסג ס"ו) והוא במרדכי (פ' כיצד הרגל) בדין ז"נ ונל"ח דקייל דפטור היינו דוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שניחנו לדור בו אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר ה"מ בדבר. דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות, אבל בכה"ג דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם ע"כ, ש"מ דכל דלא יוכל המהנה ליהנות מזה בעצמו כופין ע"מ סדום, והדרינן לכללא דז"נ וזל"ח פטור, וא"כ בנידון דידן ודאי דלא יוכל שמעון (בעל החתיכות הכשירות) ליהנות מממונו, ולהכשיר ע"י בשר טריפה, דהא קייל דאין מבטלין איסור לכתחילה, ואם ביטל בידים אסור כל התערובות. וכל שאינו יכול ליהנות מממונו, פסק לן הרמ"א דכופין ע"מ סדום וכמשנ"ת והדרינן לכללא דז"נ ונל"ח דפטור.

אולם לא אכחד, מש"כ בשו"ת נודע ביהודה (תניינא סי' כד), דפשוט שזה רק להרמב"ם בר"ס קעד, אבל לדעת הראו"ש פשיטא דלא שייך בזה כופין ע"מ סדום, והו"ד בפת"ש (חו"מ סי' קע ס"ק א) ע"ש, וראה עוד מש"כ בתשו' בית אפרים (חו"מ סי' מט) וז"פ וצ"ע על הרמ"א בסי' שסג שכ' טעמא כיון דהוי מצי לארווחי אלא דלא בעי והוא מדברי המרדכי, אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן, אלא דאפילו היכא דלא שייך ה"ט לא מצי לכופו לכתחילה, ע"ש.

הא קמן, דמ"מ נידון דידן, דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות מידי פלוגתא לא נפקא, וי"א והוא פסק הרמ"א דכל כי האי כופין על מדת סדום, ופטור.

ב.

עוד תדע, דאף אי נימא בד' המרחשת, דהוי קודם שעברה ההנאה, ושפיר מצי לעכב בעדו, מ"מ יש לדון בנידון דידן ממש"כ התוס' (ב"ק קא ע"א) גבי הא דאמרו בש"ס שם, רבינא אמר הכא במאי עסקינן כגון דצמר דחד וסמכין דחד וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין יש שבח סמנין ע"ג צמר דא"ל הב לי סמנאי דגבך נינהו או דלמא אין שבח סמנין ע"ג צמר וא"ל לית לך גבאי כלום. ע"כ.

ובתוס' שם הקשו, תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מתוך הרחבה דפ"ב (יט ע"ב) ונפלה לגינה דהכונס (לעיל דף נה ע"ב), ובפ' אלו נערות (כתובות ל ע"ב) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה.

ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה ע"י מעשיו מ"מ נהנה גופו. ע"כ.

ולדבריהם עולה לדינא בנידון דידן, דהכל של בעל החתיכה הטריפה אף שהוכשרה והוא נהנה ע"י ממונו של זה מ"מ כיון שזה בא לו ממילא ולא ע"י מעשיו או מעשה בהמתו, ומכש"כ שאין זה נפסד כלל דודאי הוי השבח של בעל החתיכה שגוף החתיכה היא שלו. ואף דבתוס' שם תירצו בתי' ה"ב, א"ז הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאינו אלא נוי בעלמא יותר. ע"ש.

מ"מ כתבו הראו"ש והמהרש"ל כתי' הא' של התוס', דלפי"ז ה"נ שנתערבה החתיכה מעצמה אע"פ שהושבחה יותר א"צ לשלם כלל השבח ואף דהש"ך (חו"מ סי' שצא ס"ג ב) הקשה בזה וצ"ל אבל תמיהני על הראו"ש ומהרש"ל דהא התסו' מסק' שם וצ"ל א"ז הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאינו אלא נוי בעלמא יותר עכ"ל. כלומר משום דחזותא לאו מילתא היא וכדקאמרינן בש"ס התם ותירוץ זה נ"ל לכאורה עיקר דמניין לנן לחלק בחלוקים שלא נזכרו בש"ס ע"כ, הא מ"מ ב' הש"ך בסו"ד, ועכ"פ נ"ל דדין זה כשממונו נהנה מממונו של אחר שלא ע"י מעשה ממונו הל' ספיקא דדינא אי פטור אי לאו, ודו"ק. לדבריו בנדו"ד שלם לו רק נבילה ובעל הכשרות בבשר.

אך עוד יש להוסיף בזה, משנ"ת בפסקי התוס' (בב"ק שם) דהביאו התי' הא' בלבד וכבר כ' בשו"ת צפיחת בדבש דכל כה"ג לכ"ע העיקר כתי' הא' של התוס' והו"ד בשדי חמד (כללי הפוסקים סי' ט אות ו) ע"ש.

וכן מבו' בנתבה"מ (סי' רלו ס"ק ז) ע"ש[1]. ולפי"ז הכל של בעל החתיכה הטריפה.

מיהו לפי מש"כ התוס' הנ"ל, דההיא דכתובות בתחב לו חבירו "אע"פ שאין זה ע"י מעשיו ומ"מ נהנה גופו", נר' דבכה"ג דידן באם סופו שיאכל החתיכות עצמם, וא"כ נהנה גופו מהם, שפיר בעי שלומי ,דוכי יאכל הלה וחדי.

אולם יעויי' מש"כ במחנא"פ (בהל' נזקי ממון סי' ב) דס"ל דאין חילוק בין נהנה גופו לנהנה ממונו, ע"ש. ואע"פ כל שרוצה למוכרן וליהנות מדמיהן שפיר מצי וא"צ לשלם בעבור ההנאה, לפי משנ"ת בד' התוס' הנ"ל. (בתי' ה"א).

אולם יעויי' במרחשת (ח"ב סי' לה ענף ג אות ג) דכתב לחלק בין היכא שלא יכל הנהנה להגיע לההיא הנאה אלא ע"י חבירו לבין היכא שיכל להגיע לזו ההנאה אף בלעדיו.

דהנה התוס' איירי בשבח הצבע שאותו השבח שנתעלה הצמר ע"י הסמנין היה יכול גם בעל הצמר לעשותו שהיה יכול לקנות צבע ולצבעו, נמצא שבעצם השבח שנעשה לא בא ע"י סממנין של בעל הסממנין דוקא, שזה היה יכול בעל הצמר לבדו לעשות וא"כ לא הועיל לו ולא מידי בעל הסממנין בעצם השבח, ורק בעל הסממנין גרם לו הנאה לבעל הצמר בזה שמשתרשי לו ממון שהיה צריך להוציא על דמי הסממנין א"כ ההנאה היא לא בגוף השבח שבצמר רק בזה שלא היה צריך להוציא מעות על הסממנין ומשתרשי ליה דמי הסממנין, וא"כ אין זו הנאה ושבח בעין ורוח לפנינו רק הנאה לבדה, ועל כיו"ב אם לא היה בעל הסממנין חסר היה הדין דז"נ וזל"ח פטור, כבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שהיה צריך להוציא דמים על דירה אחרת ואעפ"כ פטור, ועל אופן כזה חדשו עוד התוס' והוסיפו וכתבו שאף במקום שנפסד זה מ"מ כיון שההנאה והשתרשות הממון בא לו לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו כה"ג א"צ לשלם אף אם נפסד זה על ידו, אבל בנידון דידן בתערובות שהוא בעצמו לא היה יכול לערב ולבטל בתוך חתיכות כשירות של עצמו שאסור לבטל איסור לכתחילה ואם ביטל בידים אסור כל התערובות, וא"כ השבח בא דוקא ממילא וע"י מעותיו של בעל החתיכות הכשירות המרובות, וע"כ כיון שאותו שבח לא היה יכול לעשות לבדו, ודאי דבעי שלומי ל"ה עבור הנאתו, עכת"ד.

וראה עוד שם שהעלה לפי"ז, דבתרומת חו"ל לדעת הפוסקים שמותר לבטל לכתחילה ברוב אפי' בלא נתערב מקודם בפחות כמבואר בש"ק (יו"ד סי' שכג כ"ק י) בזה אם נתבטלה אין לבעל החולין כל חלק בשבח התרומה שנתבטלה שזה היה יכול בעל התרומה בעצמו לעשות ולערב בשלו וע"כ אין לבעל החולין חלק בגוף השבח ולא אהני לו ולא מידי. ע"כ.

אולם בד' הפוסקים מתבאר דד' התוס' הנ"ל הוו גדר בדין נהנה וכמבו' בש"ק סי' שצא ס"ק ב, ע"ש.

ג.

והנה כיו"ב מצינו בנתבה"מ (סי' רלד ס"ק ב), דאיתא בש"ע שם (ס"ב) השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים, ע"ש. ובסמ"ע ס"ק ד' כתב ב' טעמים באיסור דאוריתא דחייב להחזיר הדמים א. משום דקנסוהו. ב. משום דלא חשיב הנאה כשאכל איסור דאוריתא ע"ש. וכ' הנתבה"מ דנפק"מ אם עירבם הלוקח בששים בלח בלח ואכל אחר שכבר הותר א"כ חשיב א"כ חשיב הנאה ומ"מ שייך קנס על שגרם במזיד לבטל האיסור, אך יש לספק אם עירבו ועדיין בעין דנראה דיכול לחזור הדמים וליקח חלקו מהתערובת המותר דכשר וטריפה כשני מינים דמי והמקח בטל. ע"כ.

ומבו' דס"ל בפשיטות דאין המוכר צריך לשלם על השבח שהשביח בשרו, (שהרי תחילה היה אסור באכילה והשתא הותר ע"י שביטלו הקונה ברוב כשרות) וע"כ ה"ט או כמש"כ התוס' בד"ק (קא ע"א) בתי' ה"א וכמש"כ בנתבה"מ (סי' רלו ס"ק ז) או דס"ל דהוי ז"נ וזל"ח, וכפסק הרמ"א בסי' שסג ס"ו.

דכל דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות, כופין ע"מ סדום.

רק דא עקא בזה, דיש להעיר בדבריו, דהואיל ומידי פלוגתא לא פנקא דדברי התוס' בב"ק הוו ספיקא דדינא, וכן דינא דהרמ"א (בסי' שסג ס"ו) מידי פלוגתא לא נפקא וכמשנ"ת לעיל, א"כ שפיר מצי הקונה למיטען קים לי ולהחזיק בשבח, עד שישלם המוכר לדמי השבח, וככל ספיקא דדינא דהמע"ה.

ולא היה לו לכתוב בפשיטות, דיכול לחזור הדמים וליקח חלקו מהתערובת המותר. אולם ניחא באם נימא דס"ל לנתבה"מ, דהכא הוי דינא דזה נהנה וזה לא חסר דקייל דפטור והכא ק אחשיב שההנאה עברה, הואיל וכבר הושבח ממונו, וכמשנ"ת לעיל, ודלא כמשנ"כ המרחשת דחשיב דההנאה בעין. והו"ד לעיל.

ד.

והנה בשו"ת עמודי אור סי' נה, עמד בחקירה זו, והוכיח במישור דין זה מהירושלמי (פ"ה דתרומות ה"ב) תני סאה תרומה שנפלה למאה, אומר לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך, טול לך דמי עציך, והוא אומר לו, וכי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שמא אינה מדמעת את הכרי, ועצים מדמעים את הכרי, ולא סופק מיתנינה לכהן חורן והוא נותן לו דמים עצים, מאי כדון נותן לו דמים עצים והשאר יחלוקו, פירוש שנפלה סאה תרומה טמאה לתוך מאה חולין, דהשתא הותרה התרומה הטמאה באכילה, ובעל החולין רוצה לשלם לכהן רק כשווי תרומה טמאה דהיינו דמי עצים, דלא חזיא אלא להסקה. והכהן טוען אילו היתה כעף בעלמא לא היתה מדמעת, וא"כ יתן לו סאה מתוך התבואה. ומסיק שכיון שהשבח הוא מבין שניהם, שהתרומה של כהן, והחולין של הבעלים הם שהועילו להשביחה להיות בשיווי דמי סאה של תבואה, הרי הם כשותפים, ולכך ישלם לו דמי עצים, ושזהו הקרן של הכהן ויתרון השבח יחלוקו, ומייתי עלה לבסוף, דחד בר נש נתערבו לו שעורים בתוך חיטים, ושניהם של חולין, לאא שעתה נמכרים השעורים בכלל החטים שדמיהן יקרים יותר, ופסקו שיקבל דמי שעורים, ומה שהושבח יחלוקו, ולפ"ז בנ"ד נמי ישלם לבעל הנבילה דמי חתיכת הנבילה, ומה ששוה עתה יותר יחלוקו. עכת"ד.

מיהו בשו"ת מרחשת ח"ב (חו"מ סי' לה ענף ב אות י) אחר שהביא לד' העמודי אור להלכה, כתב ע"ז למידק מהא דתנן בב"מ (ק- ע"ב) שטף נהר זיתין ונתנם לתוך שדהו של חבירו, ז"א ארצי גדלה, וז"א זיתי גדלו יחלוקו, ובגמרא (קא ע"א) אמר עולא אמר ר"ל, לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ולאחר שלש (שנעקרו עם הקרקע שסביבותיהן, שיכולין לחיות על ידו ופטורין מן הערלה, כדתנן בערלה (פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, רש"י) אבל בתוך שלש הכל של בעל הזיתים דא"ל אי את נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת, (גושין של בעל הזיתים הוא דקא שרי להו, מש"ה הכל שלו. רש"י).

הרי מפורש יוצא מזה, שכיון שהגושין של בעל הזיתים הם שהתירו את הפירות באכילה בתוך שלש, הכל שייך לבעל הזיתים, ומכאן קושיא עצומה לד' העמודי אור שכותב דבכה"ג יחלוקו, אע"פ שחתיכות הכשרות הם שהתירו באכילה את חתיכת הנבילה שנפלה לתוכן, וכבר ידוע דהעיקר כהבבלי, וכמש"כ בספר יד מלאכי (כללי שני התלמודים אות ב') משום ספר כנה"ג (כללי הפוסקים אות ג') בשם הרי"ף ,שבכל מקום שנחלקו הבבלי והירושלמי הלכה כהבבלי, ושכן כתבו הרש"ק ומ"ף ובנימין זאב ובטעם מפני שהתלמוד בבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד הירושלמי ורוב תלמוד בבלי מהן, כגון דברי ר' יוחנן ור"ל. וכן הנקראים בשם רבי ומה שראו הוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי, ע"כ. וכן כתבו עוד פוסקים. וכ"כ בשדי חמד (מערכת ת' ערך תלמוד), היכא דתלמוד בבלי חולק עם הירושלמי, נקטינן כהבבלי. והיינו אפילו היכא דמיקל.

וראה עוד מש"כ התוס' (יבמות קד ע"א) שהרבה דברים יש בירושלמי שצריך להפכם, ע"ש. וע"ע במש"כ הש"ך (יו"ד סי' קמג) ואע"ג דבכל דוכתא קייל כש"ס דילן היכא דפליג אירושלמי היינו ודאי היכא דש"ס פליג אירושלמי, אבל הכא דר' ירמיה מפרש דברי ר"א בעבודת כוכבים עצמה, והא ליתא, ע"ש.

וכן מבואר בשו"ת חתם סופר (ח' או"ח סי' עב, וכ"כ בחלק ב יו"ד סי' רלג) וראה מש"כ הגאון הנצי"ב בהעמק דבר (שמות לד) שהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי, באשר נעשה על ידי אמוראי קמאי. וכמאמר רבא בשבת (קלד.) אנא בהדי תרגימא דסבי ל"ל, הרי הודה שקדושת הראשונים יותר לכוין אל האמת, וגם קדושת ארץ ישראל היתה מועילה, מ"מ הרי ידענו דכח תלמוד בבלי מכובד מהירושלמי, ואע"ג שנקרא בסנהדרין במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, מ"מ אינו לגנאי ח"ו, אלא כוחה הנפלא להאיר הלכה אפילו במחשכים, היינו בבל שאין בה אור ארץ הקודש, ולולי כח התלמוד בבלי לא הגענו לאור ההוראה שם ומעין זה בבחינה עליונה היה הבדל בין הלוחות הראשונות ללוחות השניות. ע"ש עוד.

ולכן נ"ל לחלק דדוקא בחתיכה האסורה באכילה בלבד שיש עליה תורת דמים יחלוקו בשבח החתיכה, אבל בדבר שאסור בהנאה שאין עליו תורת דמים כלל והוי כעפרא בעלמא, הכל שייך לבעל החתיכות הכשירות[2], שדומה כאילו כל הגוף והשבח שלו, ולפי"ז א"ש הא דב"מ דהתם מיירי בערלה שאסורה בהנאה, ואי לאו הגושין של בעל הזיתים לא היה שום ערך לפירות כלל ולכך הוי הכל של בעל הזיתים, והחילוק ברור ונכון. עכת"ד.

אולם העיר בזה לנכון בשו"ת יבי"א (ח"ד חחו"מ סי' ד אות ב) דהתם בגמרא שם, פריך לעולא (דאמר דבתוך שלש הכל של בעל הזיתים דא"ל אי את נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת), ולימא ליה אי אנא נטעי, לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה, השתא אכילת פלגא בהדאי. ומש"ה מסיק, אלא כי אתא רבין אמר ר"ל, לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, דא"ל אי אכא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה. ולימא ליה אי את נטעת, בתוך שלש לא הוה אכילנא ליה כוליה. ולימא ליה אי את נטעת, בתוך שלש לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי, משום דא"ל אי אנא נטעי הו הקטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא. ע"כ. הא קמן דמסקינן דבתוך שלש יחלוקו, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהל' שכנים ה"י) וז"ל הטוש"ע חו"מ (סי' קסח ס"א) ואם עקרן הנהר בגושיהן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל שלש שנים, ולאחר ג"ש הכל לבעל השדה, אלא שצריך ליתן לבעל הזיתים דמי הזיתים כמו שהיו שוים מתחילה כששטפן הנהר, ע"כ. ומעתה אין מקום לקו' המרחשת ע"ד העמודי אור, דאדפריך ליה מדעולא, לסייעיה מדרבין דהלכתא כוותיה, אלא דמכל מקום נראה שאין להקשות ממסקנת הגמרא על מה שחילק המרחשת בין דבר שאסור בהנאה לדבר שאסור באכילה בלבד, דהא הכא בתוך שלש כל היתר הפירות אינו אלא משום הגושין של הזיתים, וזולתם היו הפירות אסורים בהנאה, ובכל נאות הדין נותן שיחלוק עמו בעל הקרקע, די"ל דשאני הבא דמצי א"ל בעל הקרקע אע"פ שגושי הזיתים התירום, הואיל והפסדתי מה שהייתי יכול לזרוע סילקא ורקא תחת הנטיעות הדקות דתוך שלש, לכן יש לי לחלוק עמך בפירותיהם.

אבל חתיכת בשר בחלב של ראובן שנפלה לתוך שתי חתיכות היתר של שמעון, שלא הפסיד ראובן מאומה עי"ז, הכל שייך לשמעון. וכן ראיתי להגאון חקרי לב (ח"א מיו"ד סי' צא) שחקר בנ"ד, ופסק מסברא, שאם החתיכה אסורה בהנאה לא חשיבא שלו כלל וזכה בעל חתיכות ההיתר בכולן, אבל אם היא מאיסורי אכילה בלבד דחזי ליה ליהנות בה, אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו דקיי"ל (ביצה לח ע"ב) ממונא לא בטיל ע"כ והוא תנא דמסיע למרחשת בעיקר החילוק בין דבר שאסור בהנאה לדבר שאסור באכילה בלבד.

ה.

עוד יש לדון בנד"ד מהא דאיתא בכתובות (צח ע"ב) הוסיפו לו אחת יתרה (היינו השולח שלוחו לקנות סחורה והוסיפו לו על המדה) רבי יהודה אומר הכל לשליח רבי יוסי אומר חולקין, והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות, אמר רמי בר חמא לא קשיא כאן בדבר שיש לו קיצבה (חולקין), כאן בדבר שאין לו קיצבה (הכל לבעל המעות דאמרי' מסתמא בעד המעות שקיבל ממנו נתן לו כל כך שהרי אין לו קיצבה וידוע לפעמים מוכרים כ"כ בדינר), ומפרש הרי"ף שם, שטעמו של ר' יוסי, שהואיל ובאת לשליח הנאה ע"י בעה"ב חולק עמו, וכ"ה בירושלמי (פ"ו דדמאי ה"ח), תמן ע"י מעותיו של זה ורגליו של זה, הרי מפורש שכיון שבא השבח לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב, חולק עמו הבעה"ב, והראו"ש (סי' טו) כתב בלשון הרי"ף, וכ"כ בעל העיטור בשלישות ממון וכ"כ הרשב"א בתשו' (בסי' תרעא), דבדבר שיש לו קיצבה חולקין, הואיל ובאה לו הנאה ע"י בעל המעות חולק עמו. (אולם יש לעיין ממש"כ בתשו' המורשות סי' ס ועי' בכנ"ה הגב"י אות סו). וראה בהר"ן שם, דלהרי"ף אפי' נתן המוכר לשליח בפירוש, כיון שבאה הנאה לידו ע"י הבעה"ב חולק עמו[3], וא"כ בנ"ד נמי הואיל ושבח חתיכת הנבילה בא ע"י חתיכות הכשירות שעמה חולקין שניהן בשבח החתיכה, וכההיא דהירושלמי תרומות (פ"ה ה"ג) הנ"ל, ע"כ[4].

אולם כ"ז ניחא לפי' הרי"ף דוקא דרש"י בסוגין (בד"ה שיש לו קיצבה) פירש דחולקין דמתנה הואי י"ל לשליח בשפירש נתנה וי"ל לבעל מעות נתנה, ע"ש. לשליח דוקא הרייף פי' הרש"י לשליח. וכן פסק הרמ"א (סי' קפג סו') שאם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח הכל של השליח, וכ' הסמ"ע שם (ס"ק כב) שכ"ה בתשו' המיוחסות להרמב"ן (סי' ס), ומשום דהתם ה"ט דחולקין כמ"ש רה"ג בס' המקח דמספק"ל שמא הוסיף המוכר ד"ז לשליח או שלא הוסיף אלא מפני שלקח החפץ ונמצא שהוא לבעה"ב ולפיכך חולקין והוי כפי' הרש"י הנ"ל, ולפי"ז כשנותן בפירוש לשליח הכל לשליח ואינו ענין לנד"ד, אך מסתימת מרן הש"ע (סי' קפג ס"ו) דיחלוקו שב דכ"ה אף בשפירש שנותן לשליח בפרט כך הוי דעת הרי"ף והראו"ש הוו ב' עמודי וראה סמ"ק גייהו. [וראה בש"ך (שם ס"ק יב) דתמה ע"ד הרמ"א שפסק כן בפשיטות דהא לדעת הרי"ף והראו"ש ובעל העיטור חולקים, וכן נראה דעת הר"ן וגם בירושלמי איתא כסברת הרי"ף דהואיל ובא לשליח הנאה ע"י בע"ה חולקים, ע"כ אולם יעויי' בקצוה"ח (סי' קפג ס"ק ז) ביישוב דעת הרמ"א ונראה דכיון דכתב הרמב"ן בתשו' (במיוחסות סי' ס) שטעם הגאון (רב האי בספר המקח שער ו הדרך החמישי הדין הב') ורש"י (כתובות צח ע"ב ד"ה שיש) יפה, והובא בב"י (מחודש ה). ע"ש.

אומנם בט"ז (סי' קפג ס"ו) כתב שגם רש"י ס"ל קצת כסברת הרי"ף, דאל"כ אמאי חולקים, נימא המוציא מחבירו עליו הראיה, וע"כ צריך לפרש כוונתו שלכל אחד יש בבירור צד זכות, המשלח שמעותיו גרמו והשליח שהלך לקנות אצלו, ולכן אמרינן יחלוקו ול"מ מוחזק, ע"ש, אולם בדברי משפט ביאר דה"ט דל"ח מוחזק, הואיל והספק נולד מיד כשבא ליד השליח דע"כ ס"ל לרש"י דחולקין, ע"ש]. ולפי"ז נר' דבנד"ד יחלוקו השבח בינייהו, הואיל ושבח חתיכת הנבילה בא ע"י חתיכות הכשירות, דיחלוקו שניהן בשבח החתיכה[5].

ו.

ולענין הלכה, הנה איתא באור זרוע הגדול, והו"ד בתרוה"ד (סי' נד), ובהגהות אשרי (סוף ע"ז) וז"ל אם נפלה חתיכת נבלה של ראובן בתוך חתיכות היתר של שמעון, ויש בהם כדי ביטול, אע"ג דאיסורא בטיל, צריך לפרוע לראובן חתיכה שלו. עכ"ל ומלשון "לפרוע" מוכח שמשלם לו דמים, והדמים יהיו של "חתיכה שלו" כלומר דמי חתיכת נבילה. ולפי"ז ודאי, דא"א להוציא הממון מידו, וככל ספיקא דדינא דאמרי' דהמע"ה דמבו' באו"ז דקמן, דבעל חתיכות ההיתר זכי בשבח, והו"ד בחקרי לב (בח"ב מיו"ד, בהשמטות דמק"ז ע"ב) וע"ש מש"כ ליישב מההיא דירושלמי דתרומות, וראה עוד בזה בשו"ת יבי"א ח"ד (חחו"מ סי' ד אות ה).

הנה יש להוכיח בזה ממש"כ התוס' (כתובות צח ע"ב ד"ה אמר).

והמרדכי (שם סי' רנה) והגהות בפ"ה מהל' שלוחין ה"ה ששאל ה"ר יעקב ישראל את ר"ת על ראובן ששלח את שמעון לקבל מעות מן הגוי וטעה הגוי ונתן לו יותר המותר למי, והשיב דחולקין, דמעות הוי כדבר שיש לו קיצבה וחולקין משום דע"י מעות בעה"ב נשתכר יהיבי ליה פלגא, וה"ה נמי גבי טעות חשבון ע"ש. הא קמן דשפיר דינא דיחלוקו, ואף שאינו ענין כלל לשליחות, וכד' המרחשת. אולם, שוב חזר בו ר"ת ואמר דכל טעות בין שעל ידי המקח בין שהטעות במנין הכל לבעל המעות כמתני', ולא דמי להוסיפו לו חאד דהתם ליכא טעות, ור"י ס"ל, דהכל לשליח, שהרי אם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעה"ב בזה, ואפילו חולקין לא שייך למימר, ולא דמי לשאר טעות דאמרינן הכל לבעל המעות, דהתם הוא סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות על מקח זה, אבל הכא טעות בעלמא הוא שהגוי ידע הסיך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפנע"צ הוא, כאילו גנב לו היתרון, תדע דאילו היה רוצה אומר לגוי טעית בחשבון ומחזיר לו המותר, דתימה הוא לומר שלא היה יכול להחזיר לו ע"ש. ודע דאף דהעיטור (אות ש שלישית ממון) כתב כדברי ר"ת דקודם חזרה, וכן ס"ל לרב צמח גאון והו"ד במרדכי (כתובות סי' רנו) וכ"כ בתשובות מיימני דספר קנין סי' כב והו"ד בב"י כאן. ע"ש. (אולם ראה מש"כ בד"מ ס"ק הנ וצ"ב). מ"מ עיקר ילדינא כד' ר"י דהכל לשליח, וכמש"כ בב"י, דנר' שאפי' לדעת הרי"ף שהטעם שחולקין הוא משום דאה לו הנאה ע"י בעה"ב אפשר דאיתנהו לדברי ר"י, שהיתרון דבר בפנע"צ הוא ואם גנב וגזל או הטעה את הגוי מה טיבו של בעה"ב בזה, ע"כ. ואף דבכסף משנה (פ"א ה"ה מהל' שלוחין) כתב שלדעת הרי"ף שהטעם שחולקין בדבר שיש לו קיצבה משום שבאה לשליח הנאה ע"י בעה"ב, ה"ה בהטעה נמי חולקים, וכתב בלחם משנה שם, שהב"י חזר בו בכס"מ, ע"ש (א"ה, מש"כ שהב"י חזר בו בכס"מ, דש"מ שהב"י קדם לכס"מ, הנה יש לסייע בזה למש"כ בספר אז נדברו ח"ד ע"מ (קכב) שכ' שהכל יודעים שהב"י קדם לכס"מ, אך ראה מש"כ ביד מלאכי, ובשדי חמד (כללי הפוסקים כלל יג אות כט) שאין זה פשוט כלל שהרי מרן בב"י מזכיר את אשר כתב בחיבורו על הרמב"ם, וכ"כ בשם הגדולים מערכת ספרים (ערך כסף משנה).

עוד ראה מש"כ בספר ברכת יוסף להגר"י ידיד ח"ג עב קנב, שכתב שבמקום שמרן סותר את עצמו מהכסף משנה למש"כ בש"ע, פשוט שהלכה כמש"כ בש"ע שהוא אחרון, ועוד שהכס"מ הוא פירוש לדברי הרמב"ם ואינו לפסק הלכה, משא"כ הש"ע שהוא לספק הלכה ע"ש וכתב עליה בשו"ת יבי"א ח"י (חיו"ד סי' לז אות ב) וה"ה לגבי הב"י שהוא עיקר להלכה נגד הכס"מ, וכ"ש כשיש סתירה בכס"מ עצמו שבודאי יש לפסוק כמש"כ בב"י, ע"כ). מ"מ לדינא פסק מרן בש"ע (סי' קפג ס"ז) דהכל לשליח, וז"ל שלח שלוחו לקבל מעות מהעכו"ם וטעה העכו"ם ונן לו יותר הכל לשליח, ע"כ. וכ"כ בבדך הבית, דנה"ל ולענין הלכה כיון שהרשב"א והראו"ש מסכימים לדבריו הכי נקטינן, ע"ש. והעיקר כמו שפסק מרן בש"ע כנודע.

[1] א"ה מש"כ משם נתבה"מ בסי' רלו ס"ק ז, המעיין שם יראה שכ' לדון בדין המובא בש"ע (סי' רלו ס"ח) ככה"ג שבא הגוי בעקיפין על ישראל ולקח שדה, ומכרו לישראל או נתנו דצריך להחזירו לבעלים אפי' שהתה בידו כמה שנים וא"צ להחזירו בחינם אלא שמין כמה היה רוצה ליתן לגוי כדי שיחזירנו לו וכך יתן לישראל ע"ש. והק' בנתבה"מ דמ"ש מסי' שנו ס"ב בלקח מגנב מפורסם דא"צ להחזיר ודוקא כשטוען לאבה נתכוונתי ולהציל כתב שם דחייב להחזיר לו, משמע דאם מדוה שרצה ליקחנו לעצמו ולא הצילו להחזירו לבעה"ב א"צ להחזיר לו המעות, ומ"ש הכא דלא חילק וכתב סתם דחייב להחזיר מה שהיה צריך להוציא, ומשמע אפי' היה דעתו לקנות לעצמו ולא להצילו לחבירו מחוייב ג"כ להחזיר לו, והא עכו"ם להרבה פוסקים גפי' שנו כגנב מפורסם דמי, אח"כ מצאתי בקצוה"ח בסי' שנו ס"ק ג שכ' באורך דגם שם אפי' לא נתכוין להציל צריך ליתן מה שנהנה. ע"ש. ולפענד"נ דגם כאן א"צ להחזיר לו רק כשטוען לאבה נתכוונתי דירד להשביח לחבירו ,ואז ודאי חייב כמו ביורד לשדה חבירו של"ב, וכו', אבל אם קנאה לעצמו אפי' בשוגג שלא ידע שהיא גזולה אינו חייב להחזיר לו, דדמי למ"ש הש"ך בסי' שצא ס"ק ב דשם בתוס' (ב"ק קא ע"א ד"ה או דלמא) והראו"ש (ב"ק פ"ט סי' יז) דדוקא בשגופו נהנה ע"י אחר או שממונו נהנה ע"י מעשה ממונו, אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטור, ודוקא ביורד של"ב חייב מטעם שנתכוין להשביח אבל בלא"ה פטור, וה"נ כשקנאה לעצמו ולא נתכוין להשביח לחבירו רק שממונו של חבירו נשבח ע"י אחר פטור להחזיר לו, וע"ש עוד (ע"ש מש"כ לחלק בין היכא שקנו בשוגג להיכא שקנה במזיד דלא כיון כלל לטובת חבירו, רק לקנות בעצמו באיסור דנר' דפטור לכ"ע וכמבו' בסי' שנו. ע"ש) הא קמן דדעת הנתבה"מ דכל שלא כיון להשביח לחבירו, דינא הוי דא"צ לשלם אפי' מה שנהנה, ודלא כמש"כ הקצוה"ח (בסי' שנו ס"ק ג) דאף בשלא נתכוין להציל צריך ליתן מ"מ מה שנהנה.

אך דא עקא בזה דיעויין בסי' קנח ס"ט בדין המקיף את חבירו מד' רוחותיו, דמבו' בש"ע דאם מתחילה א"ל ניקף לא אתן לך כלום דלדידי סגי ל' בנטורא בר זוזא דהיינו גדר של קוצים, אינו נותן לו אלא דמי נטורא בר זוזא אפי' לא א"ל כן אלא לאחר שגדר השלישית כיון שא"ל קודם שגדר הרביעית. ע"כ.

והנה ברמב"ן (ב"ב ד ע"ב) כתב דה"ט דמשלם לפי מה שגדר בכה"ג שלא מיחה בו, הוא מטעם דס"ל דהוי כשדה העשויה ליטע דעומד לכך לגדור כפי מנהג העולם, ובשדה העשויה ליטא א"י לומר טול עניך ואבניך. ע"ש. והק' בנתבה"מ כיון שכ' הרמב"ן דהוי כשדה העשויה ליטע א"כ אמאי מחזיר רק ההוצאה היה לו ליתן ג"כ שבח, ותירץ דז"א דדוקא בירד להשביח אדעתא דחבריה כמו בסי' שעה משא"כ הכא דאדעתא דידיה השביח, ועי' ש"ך סי' שצא ס"ק ב. ע"כ. הא קמן דדעת הנתבה"מ דאף בכה"ג שלא כיון להשביח לחבירו, מ"מ בעי שלומי להוצאותיו ואינו נפק"מ רק לענין השבח בלחוד, ולכאו' סתר דבריו ממשנ"ת לעיל.

וראה עוד כיו"ב בסי' קסד ס"ה, דבין נפלו שניהם הבית והעליה, אמר בעל העליה לבעה"ב לבנות כדי שיבנה עלייתו על גביו והוא א"ר הרי בעל העליה לבעה"ב לבנות כדי שיבנה עלייתו על גביו והוא א"ר הרי בעל העלייה בונה את הבית כשהיה ויושב ודר בתוכו עד שיתן לו כל יציאותיו ואח"כ יבא ויבנה עלייתו אם ירצה. ע"ש. והק' בנתבה"מ ס"ק יא מ"ט דנותן לו כל יציאותיו גרידא, דהא קייל דאפי' יורד של"ב כשגילה דעתו דניחא ליה נותן לו השבח. וכמבו' בש"ס (בב"מ קא ע"א) ובש"ע (סי' שעה ס"ג) ותירץ דהיינו דוקא כשנתכוין להשביח לחבירו, אבל הכא עיקר כוונתו לצרכו שיהיה לו מקום דירה, לא היה כוונתו להשביח לחבירו, ועי' ש"ך סי' שצא ס"ק ב דבעינן שיהיה כונתו להשביח לחבירו. ע"ש. הא קמן דס"ל לנתבה" מלעיקר דיציאותיו לעולם דעי שלומי ואף שלא כיון להשביח לחבירו, וכמש"כ בסי' קנח, וכמשנ"ת לעיל, ודלא כמש"כ בסי' רלו דאף יציאותיו א"צ לשלם, כל שלא כיון להשביח לחבירו. וצ"ב.

ונראה ביאור כוונתו כך. דההיא דסי' רלו מיירי בקרקע דקייל דאינה נגלית וקרקע של הנגזל היא, וא"כ אין הנידון דבעי שלומי אלא לענין הנהנה גרידא, ועל הא קאמר דא"צ לשלם הואיל ולא כיון להשביח לחבירו אך שאני המבו' בסי' קנח ובסי' קסד דשפיר מסתבר דבעי שלוה להוצאותיו מ"מ ואף שלא כיון להשביח לחבירו, הואיל וממוני גבך קמן שהרי משתמש בממון שלו, ודו"ק.

שו"ר מש"כ בקובץ עומקא דדינא (בדין תביעת השבחה שנעשתה ללא כוונה באות טז) שעמד בד"ז וכ' ונראה דשאני מקיף וניקף ובעה"ב ובעל העליה שהם כשותפים שהרי יש להם צורך משותף, וגובים הוצאות מדין כופין בני החזר זה את זה, וכפי שכ' הנתבה"מ בסי' קנח שם בענין מקיף וניקף, ובסי' קעח ס"ק ג בענין בית ועליה ואין חלבו של הניקף ושל בעה"ב מדין יורד שהרי לא התכוונו לטובתם, אלא מדין כופין דני החזר. ויש לעיין אמאי בשותפות מכורח הצורך המשותף אין השותף שבזה חלק שחבירו היה חייב לבנותו נוטל כאריס, הרי חבירו היה מוכרח לבנין זה, ותו, והרי שותף דינו כיורד ברשות, וכמבו' בחו"מ סי' שעה ס"ה, ואף שהתם י"ל דאדעתא דהכי נשתתפו, מכ"מ הדבר ברור שכאשר יש צורך בבנין משותף חייבים כל הנצרכים להשתתף בבנין כפי מה שנותנים לקבלנים, ולמה יגרע אחד מן השותפים שבנה בעצמו מקבלן אחר.

ואולי אפשר ליישב דחיוב השותפים לבנות הוא רק קודם הבניה, אבל אחר שבנה אחד מן השותפים ונסתלק הצורך המשותף, אין חיוב שאר השותפים רק מדין פורע חובו של חבירו, ואינם חייבים רק בהפסד ברור, וכמש"כ התוס' (בב"ק נח ע"א ד"ה א"נ) וכיון שאפשר שהיו שאר שותפים בונים בעצמם או שוכרים פועלים, אינם חייבים רק הוצאות או אפ"ל דנתנו חכמים רשות לשותף להוציא הוצאות שיחזרו להיות כהלואה על החייבים להשתתף בהוצאה אלא שאין נעשה הלואה אלא מה שהוציא מרשותו לרשות אחר, דהיינו יציאותיו.

 
[2] ראה במרחשת (שם אות יא) שכתב, דלא מיבעי למ"ד דאיסור הנאה לית ליה בעלים (א"ה, וכ"ה שיטת הראב"ד, הו"ד בריטב"א סוכה לד ע"ב, בד"ה של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. דכל היכא דוהי איסוה"נ לא קרינא ביה לכם, דהא לית בהו מידי, ומאן דגזל להו מיניה ל"ה גזלן, ע"ש. וכ"כ הרשב"א בתשו' (ח"א סי' תרב), וכ"כ בחי' לנדרים מז ע"ב, דכ' להדיא דאיסוה"נ אינו שלו כלל, וראה עוד באבנ"מ סי' כח ס"ק זו דהביא מהריטב"א (קידושין נו ע"ב) דמוכח שם מדבריו שאיסוה"נ ל"ל בעלים כלל וראה עוד בקצוה"ח סי' ר ס"ק ה, דהק' לדבריהם דאיסוה"נ לית ליה בעלים א"כ היאך יפרנסו הא דאיתא בש"ס (גיטין כ ע"א) כתבו גט על איסוה"נ בשר, והא ליכא תורת זכיה כלל באיסוה"נ, וביאר ע"כ דגט שאני, דא"צ זכיה שיזכה דרך זכיה אלא בעי רק ונתן בידה, וע"ש. וראה עוד מש"כ בקצוה"ח סי' תו ס"ק ב) אלא אף למ"ד דאיתא בעלים לאיסוה"נ, מ"מ אין לבעלים בהם שווי דמים כלל, בזה אם ע"י ביטול הוכשר באכילה ובהנאה המכשיר נוטל כל השבח משום שהוא עשה הכל כיון שמקודם לא היה לו שווי דמים כלל והוי כעפרא בעלמא, ממילא זה שנתערב אצלו הוא עשה כל השבח וע"כ הכל שלו שדומה כאילו עשה כל הגוף הושבח לבדו כיון שמקודם לא היה לו שווי דמים כלל, ע"ש.
[3] אולם תדע דכל דאית לן תרתי, חדא דא"ל המוכר בפירוש שנותן לו ועוד השליח ההנה למוכר אף לרי"ף ודעימיה, כל כה"ג שאני והכל לשליח, וכמבו' כז בתשו' המיוחסות להרמב"ן בסי' ס', וכמשנ"ת כ"ז בכנה"ג (הגב"י אות סה) דכל דאיכא תרתי הנאת השליח ופירוש הנותן הכל לשליח, ואת חסר אחת משתים כגון שנותן בפירוש ולא ההנה או שההנה ולא פירש בפירוש חולקים.
[4] א"ה כעת יש לי לעיין ממשנ"ת בחו"מ בסי' רלב סי"ד, קנה סדין וקרעו לעשות חלוק ואח"כ נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים, תפרו ואח"כ נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מהמוכר וכן כל כיו"ב. ויש לעיין למשנ"ת כאן מדוע לא יחלקו בשבח, והרי השבח הגיע ע"י תרוויהו גם יחד וכההיא דירושלמי (תרומות פ"ה ה"ג) וכבסי' קפג הנ"ל, וכההיא דשטף נהר זיתיו (ב"מ קא.) וכנפסק בש"ע חו"מ סי' קסח דנהר שעקר את העצים של ראובן ונטען בשדה שמעון, אם העצים ללא גושי אדמה, הפירות שגדלו שייכים לשמעון, ובאם נעקרו עם הגושים, שבזה ליכא ליאסור ערלה תוך ג"ש א"כ נמצא שהגוש של ראובן התיר את הפירות בג"ש הראשונות, לכן יחלוקו בפירות, ולאחר ג"ש, כל הפירות של שמעון, הואיל ולעולם הפירות, שייכים לבעל הקרקע. ע"ש. וכן יש לעיין ממשנ"ת בחו"מ בסי' שסב ס"ד, הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש, ומה שהשביח מכר וקנה לוקח או יורש את השבח ונוטל דמי השבח ונוטל דמי השבח מנגזל ומחזיר הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן שהרי לא נתיאש, וכן אם השביח הלוקח או היורש נוטל השבח מהנגזל, ע"כ. וה"ה יש להבין מ"ט ל"א דיחלוקו בשבח, דמ"ש ממשנ"ת דקמן. וצ"ל דכל דעביד לשבח בידים שאני, ודו"ק.
[5] ובעיקר הס', דבאתה ההנאה להשליח ע"י מעותיו של המשלח. דע"כ דינא דיחלקוו. יש לחקור אם זכי בעה"ב בחלקו הואיל ומ"מ עבד השליח לטובת המשלח, וע"כ אף כשנהנה השליח, מחמת השליחות זכי בעה"ב בחלקו, הואיל ובאתי הנאה לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב. או דכל דמחמתו באה ההנאה לשליח, ולולי שליחותו ל"ה זכי לה שפיר מצי בעה"ב לקבל חלקו ואף שהנאת השליח. באה לו מן הצד. בעה"ב, היינו דעצם המציאות השליח בההוא אתרא הוי מחמת בעה"ב שפיר מצי בעה"ב מה"ט לקבל חלק ו.)

וראה במרחשת (שם ענף א אות ה) שהביא לההיא דנדרים נ ע"ב, בעובדא דרב גמדא יהיב ד' מאות זוזי לספונאי לאתויי ליה מדעם לא אשכחו אתיוה ליה בהון קופא אישתמיט על לחרתא חפרו בתריה עשכחוה דרביע על מרגלייתא אייתינן ליה כולהון, וכ' הראו"ש והר"ן שם שזה שנתנו לו המרגליות וללוא הקופא שלו דרביע על מרגלייתא לא מצאו את המרגלית נמצא דממונא של רב גמדא גרם לזה וא"כ מן הדין הוא שלו כמו בהוסיפו לו אחת יתירה שהבעה"ב נוטל חלק משום שע"י מעות שלו דאת הנאה לשליח והכ"נ כן.

ונוכל לומר באמת שמה שכ' הראו"ש והר"ן שממדת חסידות נתנו לר"ג ולא מן הדין הוא על מה שנתנו לו כולם כל המרגליות ועפ"י הדין היה להם לחלוק עמו ולא לתת לו כל המרגליות, וע"ז כתבו שזה היה לפנים משורת הדין אבל המחצה היה שייך לר"ג מן הדין משום שע"י ממונו שלו נמצא המרגליות וע"כ הוא חולק עמהם, ע"ש. הא קמן דס"ל למרחשת דכל דיש לנו לומר דע"י מעותיו באה הנאה לשליח, שפיר אמרי' דיחלוקו, ואף שההנאה שבאה לשליח מן הצד היא ואינה מעצם ענין השליחות כלל, רק דכל שבלעדי מעותיו של בעה"ב לא היה יכול להגיע לההיא הנאה שפיר אמרי' דיחלוקו.

אולם תדע, דאף דבשו"ת יבי"א (ח"ד, חחו"מ סי' ד אות ד) מצא לו חבר הוא הרב מלך שלם בחי' הש"ס ע"ש, אך העיר שם בזה דשאני התם דהשליח קונה לבעה"ב וזוכה לו בכל הסחורה שקנה לו, וע"כ כשנהנה מהנה לבעה"ב, אבל כאן איך יזכה רב גמדא ע"י רביצת הקוף על המרגלית, והרי לא נעשה שום קנין בדבר ומיד כשהגביהו הספנים את המרגלית זכו בה. ואין כאן אלא חסידות ממש בכל הנתינה של המרגלית, ע"ש. ובאמת, אינו ענין לקנין, ודלא כמש"כ לה"ך ביבי"א הנ"ל "אבל כאן איך יזכה ר"ג ע"י רביצת הקוף על המרגלית, והרי לא נעשה שום קנין בדבר" דהא אף בדין הוסיפו לו אחת יתירה, דאמרי' דיחלוקו (כתובות צח ע"ב) אין השליח מכוין לזכות המתנה למשלח, ובפרט כה"ג שפירש המוכר דנותן דוקא לשליח, דכ' הר"ן דלפי הרי"ף אף בכה"ג יחלוקו, וכמשנ"ת לעיל ואם תיבעי קנין, היאך זכי בעה"ב, דהא ודאי אין השליח מכוין לזכות אלא לעצמו בלחוד, אלא עיקר טעם בדינא דיחלוקו, דכל שבאת הנאה לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב, חשיבי כשותפין, וכמבו' בירשולמי (תרומות פ"ה הל"ג) הנ"ל, דחולקין השבח בין שניהם אף שבעצם השעורין הם של ראובן מ"מ כיון דבלא החטין של שמעון לא היו דמי השעורין יקרין כמו חטין ואף ע"י התערובות בחט' שמעון נעשו יקרין כמו חטין ע"כ חולקין ביניהם משום שבאת לו לראובן הנאה ע"י מעותיו של שמעון. אלא דבעיקר כללא דכל שהגיע הנאה לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב יחלוקו אפשר לפרשו בתרי אכפי, חדא דהוא דוקא לגבי אותו ענין דעכיך ביה, וכהאי דשלוחו לקנות עבור משלחו, דאז אמרי' דהואיל והשליח קונה לבעה"ב וזוכה לו בכל הסחורה שקנה לו, שפיר אמרי' דכל שנהנה השליח זכי נמי בעה"ב בחלקו, הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב. או דנימא לאידך גיסא, דכל שמחמת בעה"ב, הגיעה הנאה לשליח ואף שאינה דוקא בענין השליחות, אלא כל שלולא השליחות או מעשה בעה"ב לא הוה מצי שליח להגיע להאי הנאה, שפיר אמרי' דינא דיחלקוו, והר"ז כמש"כ במרחשת להוכיח מהגמ' בנדרים הנ"ל, וכמבואר, שו"ר שכן נראה בש"ע הרב (הל' מכירה סעיף יא) וז"ל וי"א שאפי' פירש לו המוכר שניתנה לו צריך ליתן חציה להמשלח הואיל וע"י מעותיו באה לו הנאה זו, ויר"ש יחוש לדבריהם, וכן בכל הנאה שבאה לשליח ע"י שליחותו, עכ"ל (אולם יעויי' בספר פתחי חושן הל' פקדון ושאלה פרק יא ס"ק כו, שכ' א"ד ש"ע הרב הנ"ל, דמסברא נראה דהיינו דוקא כשההנאה באה מחמת המשלח, אבל אם שלחו למקום מסוים וע"י כך הרויח לשא מחמת השליחות, אין סברא שצריך לחלוק עם המשלח, ע"כ. אולם מד' המרחשת הנ"ל ל"מ כן וכמשנ"ת, ודו"ק. ולפי"ז איכא כמה נפק"מ טובי, וד"ז חידוש הוי. וכמשנ"ת.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים