תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בדין לפני עיור לא תתן מכשול נפק"מ לימינו עם כל פרטי הדין.
שבת
כותב החידוש: בנימין תמיר

מראה מקומות: שבת ד' ע"א פסחים ו' ע"א תוס' ותוס' הרא"ש ור"ח שם, קידושין ל"א תוס' וריטב"א שם, חפץ חיים הלכות לשה"ר ומנחת שלמה שבט הלוי ועוד.

סימן ה' א. הזהירות הרבה בלא להכשיל את חבירו באיסור ולהציל את חבירו מאיסור. ובדין לעשות איסור קל כדי להציל עצמך מאיסור חמור.
ב. אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
ג. בדין לפני עיור לא תתן מכשול ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך עם נפק"מ למעשה בימינו.
ד. האם יש לפני עיור גם על מחשבת איסור אף שבאמת המעשה יתברר שאינו אסור.
ה. והאם יש לפני עיור גם על דברים שאינם איסור גמור.
ו. האם אדם עובר על לפני עיור דווקא כשהשני בפועל נכשל או דילמא אפילו אם השני עבר את המכשול ולא נכשל גם כן עבר נותן המכשול על לפני עיור.
א. אקצר ולא הכנס יותר מדי לפרטים אלא אשתדל לבאר הכללים. בגמ' בשבת דף ד' ע"א בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו וכו' ומסקינן שהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה, ובתוס' (שם ד"ה וכי אומרים לו) כתבו בשם ריב"א שהיה צד לרב ביבי שעדיף שלא ירדה את הפת ולא יציל עצמו מאיסור שבת דאורייתא משום שהמעשה איסור כבר נעשה וממילא יגמר על ידי התנור, אבל איסור רדית הפת יצטרך לעשות מעשה בשביל כך, ואע"פ שזה איסור קל של רדיית הפת מדבריהם בכל זאת עדיף שיגמר הבישול ולא יעבור איסור קל בידיים עכ"ד.

ויש לעיין האם מסקנת הגמ' היא שיש לעבור איסור דרבנן אף בשביל לא לעבור איסור דאורייתא הבא ממילא בשב ואל תעשה, או דילמא נחשב הכנסת הפת לתנור קום ועשה, דאף שכבר המעשה היה ועכשיו נאפה ממילא, בכל זאת הכל הוא מכח המעשה הראשון של הכנסת הפת לתנור, אבל באיסור בלא עשיה כלל אפשר שאין לעבור איסור דרבנן כדי להנצל מאיסור דאורייתא.

ונראה מדברי הר"ח בפסחים (ו' ע"א) שיש לעבור איסור דרבנן גם כדי להנצל מאיסור דאורייתא בשב ואל תעשה כלל, דאמרינן המוצא חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר, ופרש"י שמדובר שמצא את החמץ לא ביו"ט עצמו אלא קודם יו"ט בי"ד ומדובר בחמץ כזה שאינו עובר עליו בבל יראה משום שלא קיבל עליו אחריות, ועושה את המחיצה כדי שלא ישכח ויאכלנו, ונראה שרש"י פירש שמדובר שמצאו בי"ד משום שאם מצאו ביו"ט אין לו לעשות מחיצה זו דהוי מחיצה המתרת[1].

וברבינו חננאל שם ביאר שעושה מחיצה כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, ונראה שהר' חננאל מפרש שמדובר שמצא את החמץ ביו"ט כדמשמע פשטות לשון הגמ', ובכל זאת עושה מחיצה כדי להוציא מרשותו ואף שאם על ידי המחיצה מוציא מרשותו נראה ודאי דהוי מחיצה המתרת ואסור לעשות מחיצה המתרת בשבת כדאיתא בש"ע סימן רט"ו סעיף א', וחזינן שמוטב שיעבור איסור קל דרבנן של מחיצה המתרת משיעבור איסור דאורייתא של בל יראה [ולר"ח צ"ל דאיירי באופן שעובר עליו בבל יראה], וא"כ חזינן שמותר לעבור איסור דרבנן בקום ועשה כדי לא לעבור איסור דאורייתא בשב ואל תעשה גמור בלא מעשה כלל מתחילה שהרי החמץ הוא של נכרי והנכרי הביאו לבית הישראל קודם הפסח.

ובתוס' הרא"ש בפסחים (דף ו' ע"א ד"ה כופה) חידש חידוש גדול והוא שאפילו כדי להנצל מספק איסור דאורייתא מותר לעבור על איסור דרבנן, דאמרינן בגמ' המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי, והקשו תוס' למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איך כופים עליו כלי הרי הוי איסור מוקצה, ותירצו בתירוץ ראשון דאיירי בצריך למקומו, ובתירוץ שני וז"ל א"נ הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה עכ"ל, ובתוס' הרא"ש שם הוסיף וביאר שמותר כדי להציל עצמו מחשש שיבוא לאוכלו ויעבור איסור דאורייתא, וכמו שמצינו בשבת (קנ"ד) שמותר לבטל כלי מהיכנו כדי לא לעבור איסור דאורייתא של צער בעלי חיים, וסיים וז"ל ולא דמי לגמרי, דהתם אתי ודאי לידי איסור דאורייתא עכ"ל, וחזינן שיש צד שיש לעבור איסור דרבנן אפילו להציל עצמו מספק איסור דאורייתא, ועוד יותר שלכאורה החשש שיבוא לאכול את החמץ אינו גדול כל כך[2], וזה חידוש עצום שהרי לרב ביבי היה צד שאסור לעבור איסור דרבנן בידיים בשביל להציל עצמו מאיסור דאורייתא הבא ממילא, ואף שמסקינן למעשה שכן יש לעשות איסור דרבנן כדי להציל עצמו מאיסור דאורייתא בכל זאת אין להרחיק את המסקנא מהספק ולהתיר לעבור איסור דרבנן בשביל ספק איסור דאורייתא.

ואפשר שלא הקלו כן אלא באיסור מוקצה, ובמיוחד באיסור מוקצה כזה שנוטל כלי בשביל לא דבר הניטל שגם בתוך איסורי מוקצה נראה שהוא יותר קל, עיין באות ב' מה שהבאתי בשם הגרש"ז.

ב. ולגבי לעבור איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור הסיקה הגמ' בשבת שם שהדבר תלוי אם חבירו עבר במזיד או אף בשוגג אז אין לעבור איסור קל כדי להצילו, אבל אם עבר באונס יש לעבור איסור קל של רדיית הפת כדי להצילו מאיסור דאורייתא של בישול בשבת.

ועיין במנחת שלמה (חלק ב' סימן ט"ו אות ו') שכתב וז"ל יש להסתפק במקרה שנעשה קלקול בשבת ברשת החשמל והזרם נפסק וידוע שגם בשבת נעשה התיקון ע"י פועלים יהודים ונמצא שע"י התיקון מדליקין הפועלים היהודים אלפים ורבבות מנורות של חשמל, וכיון שיש סוברים דרבויי בשיעורא הוי איסור תורה יש מקום לדון שתיכף עם הקלקול "יתחייב" כל אחד ללחוץ על הכפתור החשמלי שבביתו כדי שלא יודלק אח"כ החשמל שבביתו ע"י התיקון, ואע"ג שבסיבוב הכפתור כדי למנוע את ההדלקה שהרי הוא מזיז את המוקצה, כיון דביהשמ"ש היה אסור לסובב את הכפתור משום איסור כבוי וממילא אמרינן מגו דאתקצאי ביהשמ"ש אתקצאי לכולי יומא, מ"מ אפשר דמוטב לעבור על טלטול מוקצה דקיל (כדמצינן בסוכה מ"ב ע"ב דקרי ליה בגמ' טלטול בעלמא) כדי להציל בכך את הפועלים ממלאכת מבעיר דאורייתא, ובפרט שהכפתור הוא מחובר לקרקע ויש סוברים שאין איסור טלטול מוקצה נוהג במחובר וכמו"ש המחה"ש בס' ש"ח ס"ק י"ט דבדבר שמחובר לקרקע לא שייך כלל איסור מוקצה, ואף לפי מה שנתבאר במג"א דבכה"ג שהוא מוקצה מחמת איסור שפיר נוהג איסור מוקצה גם במחובר, ועיין בא"ר סי' רנ"ד ס"ק י"ז שהביא מהראב"ן סי' שמ"ו דאין ראוי לטלטל אסור מוקצה כדי להציל חברו מאיסור סקילה עכ"ל הנוגע אלינו, וחזינן שיש לגרש"ז צד שאיסור מוקצה שנחשב קל יותר יש להתירו כדי להציל את חבירו מאיסור תורה אף שחבירו אינו אנוס, ועוד יותר שמציל את חבירו מריבוי בשיעורים שלא לכ"ע הוי איסור דאורייתא.

ובשם הראב"ן הביא האליה רבה שאסור לעבור איסור מוקצה כדי להציל חבירו מאיסור סקילה, ועיין במשנה ברורה בס' רנ"ד (ס"ק מ') שהביא את האליה רבה וכתב שמצדד "דאסור" לאחר, ולא רק אין ראוי כלשון הגרש"ז, ולענד"נ שאם היה ה"א לגמ' שאפילו להציל עצמו אין לו לרדות הפת משום שאין לעבור איסור קל בידיים כדי להציל עצמו מאיסור החמור הבא ממילא, אף שאין המסקנא כן בכל זאת לפחות כדי להציל את חבירו אין לו לעבור אפילו איסור קל מאד כדי להציל את חבירו מאיסור חמור כאשר חבירו עשה זאת במזיד או בשוגג, לפחות באיסור הבא ממילא לחבירו והוא כדי להצילו צריך לעבור איסור בקום ועשה.

ג. וחזינן מדברי הגרש"ז כמה יש לאדם להשתדל כדי להציל את חבירו מאיסור עד כדי שאפשר שיש לעבור איסור מוקצה כדי להציל את חבירו מחילול שבת של ריבוי בשיעורים שאינו ודאי אסור מדאורייתא, ומצינו שהכריע המ"ב סימן ש"ו סעיף י"ד ס"ק נ"ו בשם האליה רבה שיש לעבור איסור דרבנן כדי להציל יהודי או יהודיה מלהשתמד אף שאותו יהודי רוצה מרצונו להשתמד, והטעם שיש ליהודי להשתדל מאד להציל את חבירו מאיסור וכל שכן שלא להכשיל את חבירו ח"ו בשום איסור משום שעם ישראל ערבים זה לזה, וכמו שכתב המ"ב בסימן רי"ג (ס"ק י"ד) שאדם יכול להוציא את חבירו בברכת המצוות וז"ל שכל ישראל ערבין זה בזה, "וכשחברו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא וכו'".

והמקום המפורסם בש"ע של איסור לפני עיור הוא בסימן קס"ט סעיף ב' שכתב הש"ע וז"ל לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, וביאר הביא"ה שבמוחזק לכשר מספיק, ונראה שבימינו כל החובש כיפה לראשו מוחזק לכשר לענין זה שיברך, ואף שלצערנו יש הרבה המזלזלים בברכה אחרונה ושמעתי כמה פעמים שיש שטעו לומר שברכה אחרונה אינה חיוב גמור, בכל זאת נ"ל שיש לסמוך על כך שרובם יודעים שיש לברך גם ברכה אחרונה אא"כ הוא חושש מאד לגבי אדם ספציפי.

ודומה לזה כתב הרמ"א ס' קס"ג סעיף ב' שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול.

ודנו האחרונים האם מותר לעבור על איסור לפני עיור ולהכשילו באיסור קל כדי שלא ילך מעצמו ויכשל באיסור חמור יותר, לדוגמא אם יודע שאם לא יביא לו לאכול אוכל כשר יאכל אוכל טרף, עיין בספר משנ"ב ביצחק יקרא שכתב שמותר להאכיל אדם שאינו שומר תורה כדי להפרישו משנאת ישראל, או כדי להפרישו מאיסור מאכלות אסורות, ודומה לכך כתב הגרש"ז (במנחת שלמה ח"א ס' ל"ה אות א') שאם יש חשש שיגיע לשנוא שומרי תורה מחמת שלא הציע לו לשתות או לאכול, כגון שאינסטלטור וכדומה בא לעשות לו תיקון בבית וודאי שאם לא יציע לו משהו לשתות יאמר אותו אינסטלטור עבדתי אצל יהודי שומר תורה ומצוות ואפילו כוס מים לא הציע לי, ויהיה מכך חילול ה' וגם יכול לגרום לשנאה וללשון הרע, לכן מוטב שיציע לו לשתות, אלא שסיים שהדבר צריך הכרעה.

וכן דומה לכך למד מרן האגר"מ (או"ח חלק ה' ס' י"ג אות ט') בשיטת המ"ב שכתב שאין ליתן לעני שאינו מברך דווקא אם אינו מברך מחמת רשעותו אך אם מתוך אנסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה, וביאר האגר"מ שאפשר שסובר המ"ב שאין איסור לפני עיור אלא כאשר השני יודע ומבין שעושה דבר אסור, אבל אם עושה כן מחמת שאינו יודע את האמת אין בכך איסור לפני עיור, והוסיף האגר"מ שמסתבר שאף באופן זה נאמר איסור לפני עור, ומכל מקום הרוצה להקל כמשנה ברורה רשאי עכת"ד, ועוד הוסיף שאף אם אינו נותן לו אוכל מחמת צדקה אלא כדי לקרבו לשמירת תורה ומצוות, יש להתיר דמסתבר שזה עדיף אף מלתן צדקה[3].

ודומה לזה גם בשבט הלוי (חלק ו' ס' ל"ו) ששאלוהו שכמה אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות הגרים בקיבוץ שאין להם מי שילמדם תורה מבקשים מבן תורה אחד שיבוא לשבות עמהם בשבת כדי ללמדם תורה, האם ילך אף ששם יפסיד את כל תפילות שבת בציבור משום שאין מנין מתפללים, והשיב שילך ובמיוחד שאינו עובר איסור אלא רק מבטל מצוות ולדעת השדה חמד (כללים מערכת האלף כלל רפ"ז, ובפאת השדה שם אות נ"ז) שאומרים תתבטל ממצוה כדי להציל את חברך מאיסור חמור, וכל שכן ביטול מצוות דרבנן של תפילה במנין וקריאת ספר תורה.  

ומאידך השבט הלוי (ח"ד ס' י"ז) נשאל באותו ענין שדיבר הגרש"ז שאם לא יביא לו אוכל או שתיה יגרום לו לשנוא שומרי תורה וכו', ונוטה דעתו יותר שאין להתחשב בכך ולעבור איסור לפני עיור בשביל שאחרי כן לא ישנא שומרי תורה, ודימה למה שכתבו הפוסקים (הרמ"א הט"ז והנקודות הכסף יו"ד ס' של"ד סעיף ג') אם מנדין אדם על עוון שיש לנדותו אף אם יש חשש שאם ינדוהו יצא לתרבות רעה לגמרי, ופסקו שמנדים ואין לחוש, דאל"כ בטל דין מישראל, אלא שהוסיף שאין הנידונים דומים, מכל מקום אין לנו לותר על הלכה דלפני עיור מחשש שיצא אחר כך לרחוב ויאכל מאכלות אסורים או ישנא שומרי תורה, עכת"ד ואין זה סותר לדבריו לעיל משום ששם אינו עובר שום איסור של לפני עיור ופשוט, [ולמעשה בנידון שם הכריע שכן יש להביא אוכל לאדם שאם לא יביא לו יאכל דבר אסור, משום שיכול אותו אדם להשיג מאכל במקום אחר וא"כ אין על כך איסור לפני עיור אלא רק מסייע לדבר עבירה, ויש לסמוך בכה"ג על הפר"מ (ס' קס"ג באשל אברהם ס"ק ב') שסובר שבאיסור דרבנן לא נאמר איסור מסייע, וכן על הש"ך (יו"ד ס' קנ"א ס"ק ו') שסובר שבמומר אין נוהג איסור מסייע לדבר עבירה].

ולענ"ד נראה שיש להוכיח מדברי הריטב"א שהביא בהמשך (באות ד') שיש לעבור על איסור לפני עיור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור יותר עיין שם, וכן עיין בסוף אות ד' שכן נ"ל מוכח מהגמ' בסוף קידושין ומדברי הירושלמי, ולכך נ"ל שכן יש לעשות למעשה כדברי הגרש"ז והספר ביצחק יקרא.

ד. הגמ' בקידושין (ל"ב ע"א) מספרת שרב הונא קרע שיראי (מעיל משי) בפני בנו רבה, כדי לבדוק אם רבה ירתח או לאו, ומקשה הגמ' איך עשה כן רב הונא הרי אולי רבה בנו יכעס ויעבור רב הונא איסור של לפני עיור לא תתן מכשול, וביאר רש"י שדלמא בשעת כעס רבה יאמר איזה משהו לא ראוי לאביו, ומתרצת הגמ' שרב הונא מחל על כבודו.

וכתבו התוס' (ד"ה דמחיל ליה) והתוס' רא"ש שצריך לומר שהודיע רב הונא קודם לכן לבנו שמוחל לו, כדי שלא יהא בנו כנתכון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך מחילה וכפרה עכ"ד, [וודאי שכוונתם שהודיעו לו זמן קודם ולא על דבר זה ספציפי אלא הודיעו בכללות שאם פעם ח"ו יגנהו הרי הוא מוחל לו על כך, דאם לא כן לא היה כלל נסיון לבנו].

וכן פסק החפץ חיים בהלכות לשה"ר (כלל ד' בבאר מים חיים ס"ק מ"ו) שכתב שאסור לשאול את חבירו דבר על פלוני כשיודע שחבירו שונא את פלוני וודאי יתכון בדבריו לגנותו ולא לתועלת, וביאר הטעם משום שדומה לנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, ושיך על כך גם לפני עור כדמשמע בתוס' בקידושין הנ"ל, ועוד המשיך שאפשר שלא נקרא עלה בידו בשר טלה אלא בשר חזיר [והארכתי בדבריו בקונטרס קול יעקב כלל א' עיי"ש].

ואם אינו יודע שהדבר אסור לדוגמא, איש שאינו יודע על איסור יחוד ונכנס לעשות עבודה באיזה מקום שהזמינוהו והאשה יודעת שאין לה בכך איסור יחוד משום שבעלה בעיר, נראה שאינה צריכה להודיעו שבעלה בעיר ולכן אין בכך איסור יחוד, משום שאינו עובר איסור יחוד למעשה משום שבעלה בעיר, וגם אינו מתכון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה משום שאינו יודע כלל שיש בכך איסור.

אבל באמת אם הוא יודע שיש איסור יחוד חייבת להודיעו כדי לא להכשילו במחשבת איסור זה, כמו שכתב מרן הגרש"ז במנחת שלמה (חלק א' סל"ה אות ד').

ומאידך הריטב"א בקידושין שם התקשה שבנו אינו יודע שמחל רב הונא על כבודו והוי כמי שעלה בידו בשר טלה ונתכון להעלות בשר חזיר שצריך כפרה, ותירץ וז"ל ואפשר דבלאו דלפני עור לא תתן מכשול כיון שהוא לאו כולל לא מחמרינן כולי האי, ושרינן בהכי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה אי רתח עכ"ל, ופשוט שאין לעשות כן לכתחילה אלא רק בשביל להדריכו בדרך ישרה כמו שהדגיש הריטב"א אבל בלא כך אסור, ולכן ודאי שמה שהבאתי מהחפץ חיים ומהגרש"ז הם לכ"ע.

…ויש לעיין בדברי הריטב"א דאף אם אין בכך איסור של לפני עיור בכל זאת איך לא חשש רב הונא על איסור שיעבור רבה בנו, ונראה מוכח מכך שלא חשש דאם יכעס מוטב שיכעס פעם אחת ועל ידי כך ידריכו אביו בדרך ישרה וינצל מהרבה פעמים של כעס, ומכאן נ"ל הוכחה לדברי האחרונים שהבאתי באות ג' שמוטב לגרום לאדם לעבור באיסור קל בשביל להצילו מאיסורים גדולים יותר, ועיין עוד הוכחה לכך בהמשך.

וקשה לי מהגמ' בקידושין (פ"א ע"ב) שמספרת שר' חייא בר אשי היה מתפלל קבוע בנפילת אפיים שהרחמן יצילנו מיצר הרע, ויום אחד שמע אשתו שמתפלל כן ואמרה מדוע מתפלל כן הרי כמה שנים פורש הוא ממני, קשטה את עצמה באופן שלא ישים לב שזאת היא וחלפה וחזרה בפניו כאשר למד בחצרו, ור' חייא בר אשי שאלה מי היא וענתה לו שהיא הפרוצה המוכרת בעיר (לפרש"י) ותבעה, אמרה לו תביא ענף קטן שבגובה הדקל קפץ והביא לה, וכשהגיע לביתו ראה את שאשתו מסיקה את התנור נכנס וישב בתוכו, שאלה אשתו מדוע עושה כן וסיפר לה שנכשל באיסור חמור וכך וכך היה מעשה, ואמרה לו שהייתה זאת היא ולא האמין לה עד שנתנה לו את הענף של הדקל והאמין, ובכל זאת היה מתענה עד שמת באותה מיתה עכת"ד (ועיין בהערה ביאור המעשה הנ"ל ודברים נפלאים שיש ללמוד ממנו)[4], וקשה לי איך הכשילה אותו אשתו בדבר זה, ולפי הריטב"א שיש להכשיל אדם בדבר שהוא במחשה כדי תועלת גדולה אפשר לומר ששם עשתה זאת לתועלת משום שחששה שנתן עיניו באשה אחרת כמו שכתב היד רמה, ולכן בדקה אותו בכך כדי שא"כ נתן עיניו באשה אחרת תצערו פעם אחת ותפרישו מכך לעולם, א"נ תקשט עצמה הרבה כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת, א"נ י"ל שהיא חשבה שר' חייא בר אשי פורש ממנה מחמת שהוא זקן ולכן מחלה על מצות עונה, ורצתה לבדוק זאת שמא הוא משקר עליה ובאמת יש בכחו לקיים מצות עונה ולכן בדקה אותו בכך ואם תמצא שיש בכחו לא תמחל על מצוה זו.

אבל לפירוש התוס' שאין לעבור על לפני עיור כזה אפילו בשביל לתקנו ולהדריכו בדרך ישרה להמשך, נ"ל שבכל זאת טבע האשה שחוששת שנתן עיניו באשה אחרת לבודקו בצורה זו אף אם יש בכך איסור קצת.

ועוד יש לעיין בגמ' בקידושין פ"א ע"א שמספרת על רבי מאיר ורבי עקיבא שהיו מתלוצצים בעוברי עבירה ולכל אחד מהם פעם אחת היה נדמה השטן כאשר יפה מאד ולר"מ היה זה מעבר השני של הנהר ועבר ר"מ את הנהר ע"י חבל שהיה מתוח משני צידי הנהר, ולר"ע היה נדמה השטן על העץ דקל כאשה יפה והתחיל ר"ע לטפס על העץ עם ידיו, והשטן שיחרר אותם ואמר להם שמשום שהכריזו בשמים הזהרו מתורת ר"מ ומתורת ר"ע לכן לא הכשילם ובלא זה היה מכשילם, ודומה לכך איתא בירושלמי (פרק ג' דשבת) וכן הביא הבן יהוידע בגמ' בברכות ה' ע"א על מה דאמרינן לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, לעולם בא לומר אף בעת זקנתו, ששם בירושלמי שנו משנה אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והגמ' מספרת מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנתך שהיה חושב בעצמו שלא ישלוט בו יצר הרע מפני שהיה זקן, יום אחד באה רוח אחת ונעשית לפניו כאשה יפה מאד ועברה לפניו והתחיל לתובעה, ואחר כך התחיל להתחרט בו מחטאו, ואמרה לו אל תצטער כי רוח היא, ולא נכשלת באשה, אך לך והשוה עצמך לחבריך ותשנה המשנה כמו שהיא עד יום מותך עכת"ד, ויש לעיין שבכל זאת עברו איסור במה שנתכונו לאכול בשר חזיר כלומר נתכונו לאיסור, ונראה כנ"ל שמוטב שפעם אחת ילמדו את טעותם ויכשלו במחשבת איסור ולכן נתנו מהשמים שיכשלו מעט בכוונת איסור כדי שיתקנו בהמשך, שר"מ ור"ע יפסיקו להתלוצץ בעוברי עבירה, ואותו חסיד ילמד את המשנה כראוי ולא ישנה מדבריה.

והטעם שאדם צריך כפרה על מחשבתו לאכול חזיר אף שעלה בידו בשר טלה, התקשה העיון יעקב הרי אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ובן יהוידע תירץ בתירוץ ראשון שאין מצטרפת מחשבה למעשה משום שאפשר שבפועל היה מתגבר ולא היה עושה את המעשה, אבל כאשר עשה מעשה אף שאותו מעשה באמת אינו אסור בכל זאת מצטרפת המחשבה לאותו מעשה ונענש על אותה מחשבה, א"נ תירץ דאין מצרפין מחשבה למעשה להביא עליו יסורין או גינהם, אבל ודאי צריך כפרה, ודמי למצות עשה שאין מענישין על ביטולה, אלא בעידן רתחא ועל כל פנים צריך סליחה וכפרה עכ"ד.

ה. עוד יש לעיין בגמ' בקידושין ל"ב שם איך רב הונא קרע את המעיל בפני בנו רבה הרי אף אם מחל רב הונא על כבודו בכל זאת יש חשש שרבה בנו יכעס ועצם הכעס הוא איסור שכל הכועס כאילו עובד ע"ז, והתקשה בזה הברכי יוסף (יו"ד סימן ר"מ ס"ק י"ג) ותירץ שרב הונא לא חשש שרבה יכעס כעס כזה שעליו נאמר כאילו עובד ע"ז, אלא כעס מועט ובזה אין איסור לפני עיור, ועפ"ז יישב עוד קושיא שהתקשה מה מועיל שרב הונא מחל על כבודו הרי אינו יכול למחול על פגיעה בו, ועפ"ז כתב שלא היה חשש שרבה יאמר לו דבר גנאי ויפגע בו, אלא יאמר לו דבר שאינו כבוד כל כך, כגון אין זה נכון לעשות כן וכדומה.

ובשו"ת תורה לשמה המיוחס למרן הבן איש חי (ס' ש"ע) הוכיח מהגמ' הנ"ל שאין איסור לפני עיור במי שמכשיל את חבירו בכעס לחוד, ויש לעיין אף דאין בכך איסור לפני עיור בכל זאת איך לא חשש רב הונא שיכשל בנו באיסור, וצ"ל כנ"ל שמוטב שיכשל פעם אחת כדי שידריכו וילמדו לכל חייו להתרחק מהכעס.

ובארחות צדיקים (מידת הכעס) כתב וז"ל ואמר החכם כשתרצה לחבר עם אדם, הכעסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו התחבר לו, ואם לאו עזוב אותו עכ"ל, ויש לעיין מדוע מותר להכעיס את חבירו כדי לבדוק אם להתחבר אליו או לאו הרי אם דילמא יכעס ויגרום לו לעבור בכל הכועס כאילו עובד ע"ז, וא"כ מוכח כדברי הבן איש חי, או דילמא יש לדחות דילמא כוונת הארחות צדיקים הכעיסהו מעט באופן שלא נאמר על זה הכעס כאילו עובד ע"ז וזה מותר בשביל לבדוק אם להתחבר עמו או לאו.

עוד יש לעיין במה שכתב המהרש"א בברכות (ו' ע"ב) שאין לומר שלום למי שאין רגיל ליתן לך שלום ויש חשש שלא יענה[5], משום שמכשילו באיסור שיקרא גזלן, וא"כ חזינן שאפילו שלא באיסור גמור אלא בדבר שנקרא גזלן אף שאינו גזלן ממש בכל זאת אין להכשילו.

עוד יש לעיין בגמ' בנדרים (דף מ' ע"א) דאמרינן שכשרבא חלה ביום הראשון לחוליו אמר לסובבים אותו שלא יגלו לאף אחד כדי שלא ירע מזלו, ואחר היום הראשון אמר להם ללכת ולהכריז בשוק על כך שהוא חולה כדי שכל השונאים שלו ישמחו וכתיב (משלי פרק כ"ד פסוקים י"ז י"ח) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, וכדי שהאוהבים שלי יתפללו עלי עכ"ד.

ולהטעים גמרא זו עיין בגמ' בשבת דף …

ובאמת צריך לעיין מדוע אין בכך איסור של לפני עיור לא תתן מכשול בכך שמכשיל אותם לשמוח בנפילתו, ונ"ל שצריך לומר שאין בשמחתם שום איסור נוסף, שהרי איסור של לא תשנא את אחיך בלבבך הם עוברים על עצם כך שהם שונאים בלב אף אם אינם שמחים בנפילתו, וכדמשמע בפסוק שאמר אל תשמח לא משום דהוי איסור דאורייתא של לא תשנא את אחיך בלבבך אלא פן יראה ה' וכו', ואם היה בכך איסור דאורייתא נוסף חוץ מלא תשנא את אחיך בלבבך שעובר גם בלא זה, היה לומר לא תשמח מחמת איסור, ולכן רבא לא הכשילם כלל בלפני עיור לא תתן מכשול.

ונ"ל שלכן דקדק ואמר רבא לספר כדי שהשונאים שלו ישמחו ולא אמר שהאויבים שלו ישמחו אף שבפסוק כתיב בנפול אויבך אל תשמח, אמר לשון שונאים כדי לומר להם שאינו מכשילם באיסור משום שכבר עוברים על לא תשנא את אחיך בלבבך.  

אלא שעיין בפירוש ר' יונה במשלי שם שביאר בפירוש ראשון שבאמת אה"נ ודאי שיש בעצם שמחתו על נפילת אויבו חטא, אלא שהוסיף הכתוב ואמר שחוץ מהחטא גם ע"י כך ישמע ה' לתפילת הנופל, א"נ פירש שמדובר ברשע שנפל ואותו רשע הוא אויב של הצדיק, ואף שכתוב באבוד רשעים רנה ומותר לשמוח בנפול הרשע לשם שמים, בכל זאת אם אינו שמח לשם שמים אלא מחמת ריב אישי שיש בינהם ישיב ה' אפו מעליו עכ"ד, ונראה שצ"ל שאין כוונת הר' יונה דהוי חטא ממש חוץ מהאיסור דאורייתא של לא תשנא את אחיך בלבבך שגם ככה עובר, אלא רק תוספת לא ראויה שלא רק ששונאו אלא גם שמח בנפילתו ומשום שאין זה חטא נוסף לכן אין בכך איסור של לפני עיור.

ובכל זאת יש ללמוד שבשביל ענין המוסר שקורא לו הר' יונה חטא בזה אין איסור לפני עיור לא תתן מכשול, ועוד עיין במצודת דוד וברלב"ג שם שביארו שלא רק שה' יקח את החולי מהחולה אלא יעביר אותו לשמח בנפילתו, ולפ"ז אף שגורם להם רעה גדולה אין בזה איסור ומותר מעיקר הדין לעשות כן, ואעפ"כ נראה ודאי שאין לעשות כן שלא לתועלת, ואפשר שדווקא רבא שהיה ראש ישיבה של כל הכרך והיה תלוי בו תורה של רבים וכל יום שהוא חולה יש ביטול תורה דרבים מחמת כך לכן הסכים לעצמו לעשות זאת, אבל בלא טעם פשוט שאין להכשיל אחרים גם לא בלשמוח על נפילת אויבהם. [ונ"ל שבימינו אם יספר לשונאיו על כך שהוא חולה יש לחשוש שחוץ מכך שישמחו בנפילתו גם יקללוהו ויתחילו לדבר עליו לשון הרע מדוע מגיע לו למות וכו' וכו' ועל ידי זה ודאי יעברו איסורים נוספים ולכן לא יעשה כן, אלא רק יאמר לאוהביו שיתפללו עליו].

ו' מלשון הפסוק לפני עור לא תתן מכשול משמע שהאיסור הוא בעצם נתינת המכשול ולא אכפת לן אם בפועל העור יכשל או לאו בכל מקרה נותן המכשול עובר איסור דאורייתא על נתינתו, ובאמת נחלקו בזה הפוסקים אם עובר איסור לפני עיור גם כאשר השני בפועל לא נכשל, ונפק"מ אם לפני שהשני נכשל מחוייב לעשות הכל כדי למנוע מהשני להכשל בשביל להציל עצמו מאיסור של לפני עיור, ואף אם במניעתו יצטרך לעבור על איסור דרבנן קל יותר מוטב שיעבור איסור קל מדרבנן כדי להציל עצמו מאיסור דאורייתא של לפני עיור, ועוד נפק"מ לגבי תשובתו אם צריך לעשות תשובה כעובר איסור דאורייתא או לאו.

ושיטת החזו"א (יו"ד ס' ס"ב ס"ק כ"ה) שאין איסור לפני עיור אם בפועל השני לא נכשל, וכתב כן מסברא בלא שום ראיה, ונ"ל שיש לדקדק כן בלשון הגמ' בקידושין שרב הונא קרע את המעיל משי בפני בנו ושואלת הגמ' איך עשה כן הרי דילמא רתח רבה ועבר רב הונא על לפני עיור, משמע שדווקא אם רבה יכעס ויאמר דבר מה לאביו אז יעבור רב הונא על לפני עיור, אבל על הצד שלא ירתח אינו עבר על לפני עיור, ואחרי כן ראיתי שכבר דקדק כן בספר יד מלאכי (ס' שס"ז) וכן ראיתי שהוכיח כן בשו"ת פרי יצחק (חלק ב' ס' מ"ט) ודחו ראיה זו שמא כוונת הגמ' שמשום שיש צד שירתח הרי עובר רב הונא בלפני עיור במה שגורם שאפשר שיכעס אף אם בפועל לא יכעס.

ובספר יד מלאכי הסיק שאדם עובר בלפני עיור אף אם השני לא נכשל, ובפרי יצחק שם דחה הוכחותיו והוכיח איפכא גם מגמ' בע"ז דף ט"ו, וגם מדברי הריטב"א בב"מ דף י' ומהריטב"א בע"ז דף ט"ו, ולכן הסיק שאינו עובר אם השני בפועל לא נכשל עיי"ש בתשובתו ביד חזקה וזרוע נטויה.

ובקהילות יעקב (ע"ז סימן ג') הוכיח מדברי התוס' והר"ן בע"ז דף ט"ו שאם הושיט לנזיר כוס יין שישתה ובפועל הנזיר לא שתה לא עבר המושיט איסור לפני עיור, והביא שראה בספר המצות לרס"ג ז"ל שהגר"י פרלא ז"ל כתב שדבר זה מחלוקת גדולה בראשונים מוני המצוות שיש מהם שכתבו הלאו דלפני עיור בזה"ל שלא לתת מכשול לפני עור ומשמע שעצם נתינת המכשול היא האיסור דאורייתא, ויש שכתבו שלא להכשיל את העור ומשמע שאם בפועל לא הכשיל לא עבר נותן המכשול על לפני עיור.

ונ"ל שמוכח ממרן החפץ חיים (בהלכות לשה"ר כלל ט' בהגה"ה הראשונה) שסבר שיש איסור לפני עיור אף אם בפעול השני לא נכשל, שהתקשה בדברי הרמב"ם ור' יונה מדוע כתבו שהמדבר דברי שבח על פלוני בפני שונאיו עובר על איסור אבק לשה"ר, הרי היה להם לומר שעובר יותר מכך דעובר איסור דאורייתא של לפני עיור דמסתבר מאד שדבריו יגרמו לשונאים של אותו אחד לגנותו, ועיי"ש מה שנדחק לתרץ, ונראה מכך שלא תירץ יותר פשוט שלא אמרו איסור לפני עיור אלא אבק לשה"ר משום שרצו לומר שאף אם בפועל השני לא נכשל על ידם בכל זאת עבר איסור גמור מדרבנן שהוא אבק לשה"ר, משמע שסובר שעובר איסור לפני עיור אף אם בפועל השני לא נכשל.   

למעשה א. מותר לעבור איסור דרבנן כדי להציל עצמו מאיסור דאורייתא, ואף אם יעבור את האיסור דאורייתא בשב ואל תעשה, וצריך להציל עצמו על ידי איסור דרבנן בקום ועשה. ואפשר שאף כדי להציל עצמו מספק איסור דאורייתא יש לו לעבור איסור דרבנן.

ב. אין לעבור איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור אף איסור קל כגון טלטול, ובמיוחד כאשר מציל את חבירו מאיסור שכבר מעשה האיסור נעשה והאיסור יעשה ממילא.

ג. אין להכשיל אדם באיסור אף באיסור קל שבקלים אף כאלו שלא נאמר עליהם איסור מפורש אלא נקרא גזלן או כאילו עובד ע"ז וכדומה, וכן לא לגרום לאדם לעשות דבר שחושב שהוא אסור אף אם באמת אינו אסור דמכשילו במחשבת איסור, ויש אופנים שמותר כמו שהארכתי בפנים.

ד. למעשה נראה שמוטב לגרום לאדם לעבור איסור קל כדי להציל עצמו מאיסור חמור יותר. 

ה. איסור גמור ליתן מכשול בפני עור כשיש חשש שיכשל בעוון מחמת זה, ונחלקו הפוסקים אם עובר על לפני עיור אף אם בפועל השני לא נכשל כך שיטת היד מלאכי, או דילמא אינו עובר אם בפועל השני לא נכשל אלא שאסור ליתן מתחילה דהוי ספק איסור דאורייתא כך שיטת החזו"א הפרי יצחק והוכיח כן מהש"ס ומהריטב"א וכך שיטת הקהילות יעקב והוכיח כן מהתוס' והר"ן.

[1] ויש לדון אם בפועל לא יעשה כלום אם מותר לו לשהות בבית זה או לאו, ואם אסור לו, פשוט דהוי מחיצה המתרת ואסורה, ואם מותר אלא רק לכתחילה צריך לעשות מחיצה נראה שאין זה מחיצה המתרת.
[2] ונראה שאם יכול בלא טלטול הכלי כגון שיכול לטלטל הפת ברגלו עד מחוץ לביתו ולהניח הפת בצד הפח שבכה"ג ודאי אין חשש שיבוא לאוכלו משום שכבר הפת התלכלכה כך יעשה דהוי טלטול בגופו שאינו שמיה טלטול, מאשר שיטלטל כלי ויעבור איסור מוקצה כדי להציל עצמו מחשש איסור דאורייתא.
[3] ועל כך סמכתי להביא אוכל ושתיה לנוער שאני מוסר להם שיעורי תורה וחלקם עדיין אינם מברכים או לפחות לא יודעים מה לברך על מה ולכן הרבה פעמים נמנעים מלברך, ובכל זאת אני מבקש שיביאו אוכל ושתיה כדי לגרום ליותר בני נוער להגיע לשיעורים וכן עוזר להם בריכוז להבנת השיעור, ולנוער זה, השיעורי תורה הם הצלת חייהם ממש כידוע ומפורסם מה שמלמדים בבתי ספר חילוניים דברי כפירה ממש ומכניסים לראשם התועבות החמורות ביותר מגיל קטן אשר אין ביד הילד להתנגד ולהכפיש הדברים, ולכן נ"ל שודאי יש להביא אוכל ושתיה לשיעורי תורה אם דבר זה מושך יותר בני נוער להגיע לשיעורים, ואפילו לעבור איסור חילול שבת מדרבנן התיר מרן המשנה ברורה כדי להציל יהודי שרוצה להשתמד אף שהולך ומשתמד במזיד כדאיתא במשנה ברורה ס' ש"ו סעיף י"ד ס"ק נ"ו בשם האליה רבה, ונידון דידן אינו רחוק מלהצילם מהשתמדות לפי החומר המסוכן שמלמדים אותם בבתי הספר, ועוד ששם מדובר שהולך להשתמד במזיד, ובנידון דידן אין הילד אשם במה שהוריו שלחוהו לבית ספר כזה ונחשב לאנוס והוי תינוק שנשבה, ויש לעבור איסור דרבנן כדי להצילו מלהשאר שם ולפחות שלא יכנסו כל דברי הכפירה שמלמדים שם לנשמתו הטהורה של יהודי ויהודיה, וכל שכן בדבר זה שהרבה נוער כן מברך ואדרבה לומדים על ידי כך מה מברכים על כל דבר ובאיזה שיעור מתחייבים בברכה אחרונה וכו'.

וודאי שמה שאפשר למעט באיסורים יש למעט, ולכן אפשר שיש עדיפות לא להביא פיצות וכדומה שברכתם המוציא אם חושש שיש מהם שלא יברכו ברכת המזון שחיוב ברכת המזון דאורייתא, אלא יביא מיני מזונות וממתקים למינהם שגם אם לא יברכו לא יבטלו מצות עשה דאורייתא אלא דרבנן, ואם יודע שע"י שיביא פיצות הדבר ימשוך יותר לא ימנע מלהביא פיצות וכדומה. וכן אם אפשר ללמדם שלא בתוך בית הכנסת יש ללמד בחדר צדדי בבית הכנסת וכדומה, כדי שלא יעברו איסור אכילה ושתיה בבית המדרש, ובמיוחד אם פעמים שוחקים ומדברים גם הרבה דברי חול ויש בינהם שלפעמים מסתכלים בפלאפונים הטמאים והמטמטמים רח"ל, ואם אין מקום אחר ילמדם בבית הכנסת ולא ימנע מחמת כך מהטעמים הנ"ל.
[4] ונדקדק בכמה דברים חשובים במעשה זה, א' חזינן שאף אדם זקן יש לו להמשיך ליתפלל בקביעות שה' יצילו מיצר הרע של עריות.

ב' יש לדקדק איך אשתו של ר' חייא שקרה ואמרה שהיא חרותא דהדרי מיומא ופרש"י שם זונה ניכרת בעיר, וי"ל שבשביל להצילו מלתן עיניו באשה אחרת או בשביל להפסיק למחול על מצוה עונה כמו שאבאר בהמשך מותר לשנות, ובאמת יש שפירשו אחרת מרש"י, שבערוך גרס לא חרותא אלא חדותא וביאר הרד"ל שכוונתה הייתה לחדוה ושמחה שתשמח מלקיים עמו מצות עונה, ולפ"ז באמת לא שיקרה כלל.

ג' יש לעיין במה שנכנס לתנור האם כוונתו להרוג עצמו או לאו, וברש"י כתב שנכנס לתנור כדי להמית עצמו וכתב הרד"ל שמשום שלשם כפרה היה מותר לעשות כן, והוסיף כמו שכתב בשיטמ"ק לכתובות ק"ג ע"ב בשם רבינו קלונימוס וכן בחדושי מהרי"ט על ההוא כובס דנפל מאגרא ומית, דלכפו עון חלול שבת עשה כן, ובספר עיני שמואל (ד"ה שגרא) כתב שאין ההיתר להמית עצמו בשביל כפרה אלא על עוון שחייב עליו כרת כמו ששם הכובס נתחייב על חילול שבת דאורייתא, ולכן כתב שצריך לומר שהייתה אותה אשה נדה.

ובבן יהוידע חלק וכתב שלא היה התנור חם כדי להמית אותו דא"כ הוי מאבד עצמו בידים, אלא היה אש רק בקרקע התנור ורצה לעמוד בתוכו שתכוינה כפות רגלים, ובצער כויות רגליו יתקן הקלקול שקפץ והגביה רגליו מן הארץ כדי להביא הרמון בשביל אתנן.

ד' האם בפועל ר' חייא בר אשי עשה את המעשה או דילמא אחר שנתן לה את הרימון או את הענף של הדקל גבר על יצרו ולא עשה את המעשה, ובמאירי כתב בהדיא שכן עשה את המעשה עיי"ש, וברד"ל כתב שאפשר שלא עשה את המעשה אלא רק על המחשבה לעבור כזה איסור יצטער כל כך, ולענ"ד נראה כדברי המאירי שהרי אם בפועל לא עשה את המעשה מה נשתנה שאחר שאשתו אמרה לו שהייתה זו היא יצא מהתנור ויצטער פחות הרי אם כל צערו היה על המחשבה ולא על עצם המעשה מה נשתנה שאמרה לו שהייתה זו היא ונ"ל שזו הוכחה מספקת, אבל יש להוכיח עוד דלפרש"י נכנס לתנור כדי להמית עצמו ולפי דברי העיני שמואל אין להמית עצמו על עוון של מחשבה בלבד אלא רק על עוון שחייב מחמתו כרת כמו שהבאתי למעלה בהערה.
[5] ועיין מה שהארכתי בקונטרס קול יעקב בכלל ד' בדוגמא ד' בהערה שלענ"ד מוכח מהש"ס שאיסור לפני עיור אינו דווקא כאשר קרוב לודאי שהשני יכשל, אלא אפילו אם הוא ספק ואף פחות מספק, ודלא כדברי מרן החפץ חיים שהבאתי שם שסובר שדווקא אם קרוב לודאי שהשני יכשל אז עובר הוא באיסור לפני עיור.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים