תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בדין נישואין הראשונים מפילים
יבמות
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: יבמות דף יג

בשמעתא דנישואין ראשונים מפילים.                                                                                    בס"ד חורף פ"ג

א. צורתא דשמעתתא.

אמרי' במתני' וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו צרותיהן מותרות, והגמ' חוקרת מתי הם מיאנו וכו' לפני שהוא נשא את הצרה או דהוא דוקא שהתגרש לפני, והיינו אי סגי שהיא לא תיהיה צרת ערווה בשעת מיתה או דבעי שהיא לא תיהיה צרת ערווה כלל ואפי' שעה אחת, והגמ' אומרת בדף יג. ואפי' כנס ולבסוף גירש ומשמע דסגי שיגרשה בשעת מיתה ופריך ממתני' בד' אחין ותריץ ר' ירמיה האי תנא סבר מיתה מפלת ולפיכך הוא תלוי בשעת מיתה ותנא דפרק ד' אחין סבר נישואין ראשונים מפילים, ובדף כט. אמרי' במתני' המגרש את האשה והחזירה מותרת ביבם ור"א אוסר, ואמרי' דטעמא דר"א דנישואין ראשונים מפילים והיינו שאם מיתה מפלת ניהיה מותר כל האש"א אבל אם נישואין ראשונים מפילים בעי שהוא לא יגרש אותה, וזה צ"ב דנהי דנישואין ראשונים מפילים אבל לכאו' גם מיתה מפלת, ויש מקום נוסף בריש יש מותרות, דאמרי' דכהן שלקח אשה ויש לו אח כה"ג ומת, הוא מייבם אותה דקסבר נישואין ראשונים מפילים וממילא יוצא שכשהוא לקח אותה היא לא היתה אלמנה וממילא היא נופלת לייבום ופריך ע"ז בגמ' דסו"ס השתא היא אסורה וחלל שנשא כשרה היא גם היתה מותרת בתחילה ואמאי אינה מתייבמת ועכ"פ הגמ' רצתה להעמיד שאם נישואין הראשונים מפילים אם היא היתה בתחילה מותרת אין לה אפשרות להאסר.

ב. כמה תמיהות במ"ד נישואין ראשונים מפלת.

ובתוס' שם הק' ע"ד הגמ' היכן מצאנו נישואין ראשונים להקל, והיה מקום לומר דהתוס' הק' סתם בביאור השקו"ט, אמנם נראה דהביאור בקו' דגם אם היה דין שאחר שהיא ניהת יבמה שוב אינה נאסרת מ"מ הלא השתא הוא עדיין חי ואפשר שאחיו עדיין לא נולד וא"כ איך שייך לקרוא לה יבמה, וזה כוונתם היכן מצאנו נישואין ראשונים להקל, ויש בגאונים חידוש גדול, דהנה בריש מסכתין יש נדון גבי מומר, והם כתבן דאינו מפיל ליבום משום דאינו אח, והיא פטורה מיבום וחליצה, ובאופן דהוא ניהיה מומר אחר שהתחתן כתבו דאם נישואין הראשונים מפילים, היא נופלת לייבום ואם מיתה מפלת היא לא נופלת לייבום, ואנן לא קיי"ל כן משום דס"ל דמומר קרוי אח, וג"ז תמוה, וכבר בתרומת הדשן כתב לתמוה דאטו מחיים היא כבר נחשבת יבמה של האח והלא בעלה עדיין בחיים והוא עדין אינו נולד. ועכ"פ הדברים המפורשים שמצאנו בהם נישואין ראשונים מפילים הם גבי צרת ערווה גבי גירש את הערווה וגבי דין נאסרה דהמגרש את אשתו והחזירה, ותוס' כתבו דלא מצאנו בשום דוכתא דהוא להקל.

ג. חקירה בביאור מ"ד מיתה מפלת. וביאור במ"ד מיתה מפלת

והביאור בזה הוא דדין נישואין ראשונים מפילים, אין הביאור שהאח כבר חשיב ייבום מחיים, והרי נישואין ראשונים מפילים נאמרו גם באופן שהאח עדיין לא נולד, ובזה ודאי שלא שייך לומר שהאח שלא נולד כבר קרוי יבם, ובהכרח הביאור הוא שזה מדיני המת, והיינו דז"פ דהא דהאח מת בלא בנים זה המפיל לייבום, אבל הנושא הוא האם התורה נתנה דין שהאישות של שעת מיתה היא מזכה לו את אישות האח והאישות שהיתה קודם היא לא סיבה לזכייה או שהסיבה של הזכיה היא מכח האישות של שעה ראשונה, וביתר ביאור דלמ"ד מיתה מפלת יש לחקור האם הוא חולק שמיתה מפלת או דהוא ס"ל דהרגע האחרון של מה שהיא היתה של אחיו זה המפיל לייבום, דהנה גבי ירושת ממון נראה פשוט שהרגע האחרון של המוריש זה המזכה, והממון של שעת מיתה שהיה של המוריש זה מזכה לו את הממון, והיינו דבעלות של שעה אחרונה, היא המזכה ובעי שיהיה בעלות של שעת מיתה, וא"כ אפשר דזה הביאור במ"ד מיתה מפלת, דהאישות של שעה אחרונה היא המפילה. ונ"מ בזה לולי הדין של דרכיה דרכי נועם שמי שהיו לו בנים ומתו אשתו נופלת לייבום, וא"כ יל"ד מה הדין אם היתה צרת ערווה בשעה אחרונה והיו לו בנים אם יש דין של צרת ערווה, דהנפילה היא רק בשעה שמתו הבנים אבל זה מכח האישות של הראשון וא"כ כיון שבאישות של שעה אחרונה היא היתה צרת ערווה היא פטורה מייבום, אמנם אי נימא דהאי מ"ד פליג כלל על כל ענין הנישואין מפילים א"כ בשעת הנפילה והיינו שמתו הבנים היא כבר לא היתה צרת ערווה, ונ"מ שנייה בראובן שהיה נשוי לבת שמעון והיה נשוי לעוד אשה ונפל הבית עליו ועל בת שמעון ואפשר לצמצם דמתו בב"א, דאז הערווה לא נפלה לייבום, אבל הצרה היתה בשעה אחרונה של הנישואין  צרת ערווה, ואי נימא דמ"ד מיתה מפלת חולק על כל המושג של נישואין מפילים א"כ לא יהיה לה דין צרת ערווה אמנם אי נימא דס"ל דשעה אחרונה מפילה א"כ יהיה לה דין של צרת ערווה. ועכ"פ אי נימא דבעי את השעה אחרונה, א"כ למ"ד נישואין ראשונים מפילים הביאור הוא שגם השעה ראשונה הוא גם סיבה לנפילת ייבום, אבל זה רק בנישואין שיש בהם דין נפילה וממילא ודאי שהיבם ויבמתו הוא רק בשעת נפילה, אבל בחיי הבעל חשיב כאילו האח עדיין לא נולד ואין לו שום צד בשם יבם שלו, וכל הדין של נישואין ראשונים הוא רק ביחס לדין הייבום. ובאופן דאביו של ראובן התחתן אם אשה אחרת שהאשה האחרת היה לה בת שהיתה אשתו של ראובן והוא גירש אותה, והשתא היא ניהתה אחותו מאמו האם יהיה דין צרת ערווה למ"ד נישואין ראשונים מפילים דכשהיא היתה ערווה הוא עדין לא נולד. ויש בזה ב' סברות שהיא לא תיהיה צרת ערווה חדא דבשביל שיהיה לה דין צרת ערווה צריך שיהיה מישהוא שאסור בחתיכה דאיסורא הזו ואם בתוס' לב מבואר דבעי שהדין יהיה נוהג בשביל לאסור צרה א"כ אם הוא לא נולד אפשר דהוא גריעא טפי מהא דמבואר התם גבי אין איסור חל על איסור. (ולפי האמת יש ראיות מכריעות שאין איסור חל על איסור יותר טוב מאחד שלא נולד אבל מ"מ זה מחודש) סברא נוספת יש לומר בזה דחזיר הוא חתיכה דאיסורא וכן ממזר, אבל איסור קרובים כל עוד אין קרובים היא לא חתיכה דאיסורא כלל, והיינו דכל זמן שאין אבא או אח וכו' אין כאן חתיכה דאיסורא כלל וה"נ כאן כל זמן שהוא עדיין לא נולד הוא לא נחשב קרוב וממילא אין כאן חתיכה דאיסורא וודאי שלא יהיה בזה צרה. ולפי"ז יש לומר דהנה הר"מ שכתב דאם האיסור מוסיף על עוד אנשים איסור האיסור הנוסף חל, וכגון אחות אשתו שהתחתנה אם אח שלו דהשתא נאסרת על כל האחים באשת אח ונוסף עליה עוד איסורים, וכתב בפ"ד משגגות ה"ג דצריך שיהיו האנשים האחרים מצויים בעולם אבל אם אינם מצויים אין אומרים אילו היו לו אחים היתה נאסרת עליהם שהרי אין שם עכשיו אח והיינו דאם הם רק שני אחים אין האיסור חל, והאחרונים מוציאים מדברי הר"מ דבעי שהאיסור יאסור בפועל, וה"נ באחותו שניהת אלמנה אבל הוא הכה"ג היחיד בעולם, אמנם לדברינו הביאור בר"מ הוא דכשהוא האח היחידי,  ואין עוד אחים כלל, א"כ על האחרים היא לא חפצא דאיסורא כלל, והיום היא לא אחות אשה של אחרים וממילא אין כאן איסור מוסיף ואין לזה שייכות לנדון אי בעי שהאיסור ינהג בפועל,

ויש לדון עוד בדין צרת ערווה והגרי"ז ביאר דהוא איסור צרה, למ"ד נישואין ראשונים מפילים אימתי היא נאסרת באיסור צרה והאם האיסור יחול עליה כבר מחיים ולכאו' דודאי חלות דין צרת ערווה הוא רק במיתה, דהיא צרה של ערווה וכשהיא יבמה הא אסורה אבל קודם לכן היא לא תיהיה יבמה וממילא היא לא תאסר קודם מיתה, ונ"מ בזה דהנה הדורש לציון אומר דלמ"ד נישואין ראשונים מפילים משכת צרה באח אחד, דיש להק' להו"א דרק הבכור מייבם דא"כ היכא משכחת לה צרת צרה והרי נופלים רק לאח הבכור, והנוב"י תי' דאם היה דין של בכור א"כ היה הביאור דנישואין ראשונים מפילים וא"כ כשראובן הבכור ושמעון לקח אשה שהיא ערווה לראובן ועוד אשה וגירש את הערווה ואח"כ לקח אשה אחרת אשה זו חשיב צרת צרה בנפילה ראשונה, וא"כ יל"ד באופן דהיה לו אשה ערווה אם עוד אשה וגירש את הערווה ונשא עוד אשה ואח"כ גירש את הצרה, ובזה י"ל דהצרה לא תאסור את הצרה השניה כי עדין לא היה כאן נפילה, ורק בנפילה היא נאסרת באיסור צרה והיא יכולה לפטור צרה נוספת אבל כל זמן שהוא חי אין כאן דין צרה כלל, וודאי שאין כאן דין שכבר היום הצרה היא כבר יבמתו. ועכ"פ כ"ז כמה הערות בדין נישואין ראשונים מפילים. והתוס' בדף ל דן למ"ד נישואין ראשונים מפילים וצרת אחות אשה שגירשה פטורה מייבום וחליצה, מה הדין באחות אשה עצמה שהותרה קודם מיתה, האם כיון שהיא היתה אסורה שעה אחת היא נאסרה או לא, והוכיחו שם התוס' ממתני' דאינה אסורה משום זה, ויש לחקור בתי' התוס' שאינה פטורה האם הוא הלכה בפטור ערווה או בדין נאסרה, דאפשר לומר בכוונתם דערווה קודם מיתה אין בה סתירה כלל ליבום, וגם בזמן שהיא ערווה יש נישואין הראשונים מפילים וכל הבעיה של ערווה הוא רק שהוא יבם אבל מחיים אין בזה שום סתירה ליבום, וא"כ אפשר דזהו כוונת התוס' דאין שום סתירה בין הערווה לנישואין ראשונים מפילים, ואין פטור ערווה מחיים דמחים חשיב אשה הראויה לייבום, ואין הביאור דערווה היא לא ראויה ליבום רק מחים זה לא נוגע כי הוא לא יבם אלא הביאור הוא דמחים אין כאן כלל סתירה לייבום, והגע עצמך אי נימא דהיא נחשבת ערווה קודם שהוא נולד אטו גם אז חשיב שיש כבר פטור, והרי הוא לא קיים, ועכ"פ כוונת התוס' דערווה מחיים לא מתנגדת כלל ליבום והיא מתיבמת וממילא אין שייך להעמיד מחמת זה נאסרה, ומ"מ צרה כן שייך כי סו"ס היא צרה שלה, אבל מצד האישות של הבעל אינה כלל בעיה ליבום והוה כיש לו בנים ומתו דגם למ"ד נישואין ראשונים מפילים ודאי שצריך קרא למעוטי. אלא דהיה מקום לומר דהתוס' העמיד סברא בדין נאסרה שהרי לולי נאסרה גם אחרי מיתה היה דין שמתיבמת וא"כ נניח דהשתא היא פטורה אבל עכשיו היא לא פטורה וכי היכא דלולי דין נאסרה אם היא עכשיו לא ערווה היא מתיבמת, וא"כ גם בזה עכשיו היא תיפול ליבום, והיינו דגם אם היא ערווה מחים מ"מ השתא היא תיפול, ונאסרה לא שייך מחיים, ולפי"ז כונת התוס' לומר שאין דין נאסרה, ואי נימא דנאסרה הוא דין שאש"א שנאסר שוב אינו מותר א"כ שפיר יש לומר דמחים אי"ז שייך כי בכל מקרה האש"א אסור, וגם אי נימא לא כן מ"מ י"ל דמחים הנאסרה לא מעמיד דין ערווה באש"א, ובעצם יש בזה נ"מ גבי אחות אשה דמתלא תלי וקאי שהאחות אשה לא פוטר ובתוס' שם מבואר דהאש"א פוטר, וא"כ יל"ד אחות אשה דמתלא תלי וקאי למ"ד נישואין ראשונים מפילים האם הוא יפטור צרה או לא, ואי נימא דהאחות אשה לא חל כלל מחים א"כ אין כאן צרת ערווה, דהלא צרת אחות אשה דמתלא תלי וקאי אינה נפטרת דזה מתלא תלי וקאי, ובשביל שיהיה לזה אש"א בעי שיהיה לזה דין פוטר והכא היא עצמה לא פטורה, אמנם אי נימא דהיא עצמה כן פטורה משום הערווה מחים, א"כ אפשר דבזה כן יהיה פטור צרה.

ביאור בהא דלמ"ד נישואין ראשונים מפילים החזירה אסורה.

ור' ירמיה קאמר דגירש מחיים מתני' בד' אחין סבר דאיכא צרה דנישואין ראשונים מפילים, והא דנקט נישואין ראשונים ולא אמר תחילת נישואין צ"ל דמיירי ע"ד ר"א דאוסר בגירש והחזיר דבזה שייך נישואין ראשונים ושניים, אבל בעצם הענין הוא תחילת נישואין, ועכ"פ ר"א אוסר דנישואין הראשונים מפילים וכשהוא גירש הנישואין הראשונים לא יכולים להפיל וצ"ע דדל מהכא את תחילת הנישואין ואטו רק הקידושין הם המפילים, ושהיא תתיבם מצד מה שעכשיו היא נפלה, ובשלמא גבי איסור צרה כיון שזה גם מפיל זה אוסר צרה אבל מה זה שייך להיתר ייבום, ובפשטות יש לומר בזה דר"א ורבנן נח' חוץ מהנושא אי נישואין ראשונים מפילים במח' נוספת, דהנה יש לחקור אם הביאור בהיתר ייבום הוא שאח שזוקק ליבום לא אוסר את אשתו או דהביאור הוא דאישות הזוקקת ליבום אינה אוסרת ואישות שגורמת ליבום היא לא אישות שאוסרת, (והיינו דחוץ מהנושא מהי הסיבה דמפילה ליבום יש נושא נוסף מה המתיר של האיסור ליבום, וכי היכא דגבי יורש נתבאר לעיל דהסיבה מצד המוריש היא השעה אחרונה של הבעלות, ובל זאת יש נושא נוסף מה הסיבה שהיורש נקרא יורש ויש לו זכיה בממון, וזבה הביאור הוא שהמיתה של המוריש היא הופכת אותו ליורש או המיתה בצירוף מה שיש לו שם יורש, אבל עכ"פ יש נושא אחד מה הסיבה שהמוריש חשיב מוריש ויש נושא נוסף מה הסיבה מצד היורש שהוא נחשב יורש, וה"נ יש נושא אחד מה הסיבה מצד המת שמזכה ליבם את היבמה, ויש נושא נוסף מה המתיר של האיסור אשת אח שמתירה ליבם את היבמה) והגמ' נקטה שפשטות הסברא היא שאישות שגורמת ליבום היא לא אישות שאוסרת, אמנם למ"ד מיתה מפלת אין שייך לומר כן כי אף פעם האישות של ההתחלה לא גורמת לייבום וא"כ איך היא מותרת ובהכרח שאח הזוקק ליבום לא אוסר, (אלא דבאמת קשה להלמו דהלא הצד שהאישות מתירה היא לכאו' רק האישות הזוקקת לייבום, דודאי דאין סברא לומר דאישות שאינה זוקקת ליבום תתיר את האש"א וא"כ גם למ"ד מיתה מפלת יש לומר דהאישות של שעה אחרונה היא המתירה את האיסור אש"א לייבום ושוב אין כל הכרח לומר דלמ"ד מיתה מפלת לא האישות מתירה את האיסור אלא האח, אלא א"כ נימא דהאי מ"ד פליג לגמרי על כל המושג של נישואין מפילים והוא סבר שאין שום סיבה באישות להפיל לייבום אלא רק המיתה עצמה היא הסיבה שמפילה לייבום והיינו שלא האישות שלה לבעלה היא המזכה והתובעת את הייבום אלא המיתה של בעלה בלא בנים זה עצמו כבר סיבה לייבום, וממילא אין יש הכרח לומר שהאישות לא מתירה את האיסור כי לעולם האישות לא זוקקת ייבום, אמנם זה דוחק גדול לומר דאין באישות שום סיבה ליבום דהלא אם היא לא היתה אשתו לא היה מתחיל כאן ייבום כלל וקשה לומר שהאישות היא רק תנאי להא דהמיתה עצמה היא זו שתתיר וצ"ע) והיינו דלמ"ד מיתה מפלת יש הכרח שההיתר הוא משום שהאח האוסר זוקק ליבום ובזה אין איסור, אבל למ"ד נישואין מפילים אין הכרח לזה וממילא נשאר שההיתר הוא דאישות הזוקקת אינה אוסרת וממילא קאמר ר"א דבעי שכל האישות מזקיקה, כי אם לא היא כבר אוסרת, ובזה מיושבים דברי הבעה"מ ורבינו אפרים שפסקו בדף ל כמתני' דארבעה אחין דגירשה והחזירה ואח"כ מת אסורה מדין נישואין ראשונים מפילים והרמב"ן הק' ע"ד מסתם משנה דהמגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם, ובשלמא גבי דין צרה יש שני סתם משנה אבל בדין של המגרש את אשתו יש סתם משנה שהיא מותרת וא"כ מדוע פסק כמתני' דד' אחין, אמנם לפמשנ"ת הביאור הוא דר"א ס"ל שפשטות הסברא היא דבעי את ההיתר לאישות, ור"א סבר שנישואין ראשונים מפילים ואם הוא לא היה סובר שנישואין ראשונים מפילים הוא לא יכל לסבור דהאישות מתירה, אבל יכול להיות שנישואין ראשונים מפילים ועצם הא דהוא אח זה המתיר כמו למ"ד מיתה מפלת, ות"ק סבר שלומר נישואין ראשונים מפילים זה רחוק וממילא ודאי שהאח הוא המתיר ור"א סבר שנישואין ראשונים מפילים ובהכרח דהביאור הוא דהאישות היא המתרת.

ביאור דברי הגמ' בהחולץ להנ"ל.

ובהחולץ פליגי רב ושמואל אי הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון או לא, ומיתי' לר"א דכיון שנאסרה שעה אחת נאסרה עליו עולמית ורבנן פליגי עליה, (וכן מייתי בדף כח.) וצ"ע היכן מצאנו בר"א נושא אי הותרה ונאסרה וחזרה ונאסרה אי חוזרת להתירה הראשון, ור"א קאמר נישואין ראשונים מפילים, ולכאו' צ"ל בזה דבזמן הנאסרה היא ודאי אסורה באיסור אש"א, והוא איסור אש"א דלאחר מיתה והיה כאן שעה אחת של איסור אש"א שהוא לא היה סיבה להיתר ולפי רבנן יש נושא אחר בהותרה ונאסרה וחזרה והותרה כי האח מתיר וממילא תמיד יש את המתיר של האח אלא יש נדון אם יש נאסרה אבל לר"א סגי בהא דשעה אחת אינה מותרת דשוב היא לא תותר כי האישות היא זו שמתירה, והיינו דאין הביאור בגמ' דבר"א מיירי בהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אלא הביאור הוא דלר"א בכה"ג ודאי שהיא אסורה כיון שיש כאן חלות איסור אש"א שאינו ניתר, ואין הביאור דבהותרה ונאסרה וחז"ו, לר"א יש בזה לדינא דכל יבמה שאין אני קורא בה וכו' אלא הביאור הוא דלר"א היא אסורה, וע"ז הגמ' דוחה דכל דברי ר"א הוא היכא דלא חזיא בשעת נפילה והיינו דכיון דכל האיסור לאחר נפילה בא מכח אישות של שעת נפילה והאישות של שעת נפילה יש בה דין גורם ליבום א"כ אף שהיה זמן שבטל מזה דין גורם ליבום מ"מ זה כבר לא מפקיע את המתיר, והיינו דבהו"א אחזה הגמ' דכל רגע האש"א דורש מתיר וממילא השתא אין מתיר, ולמסקנא כיון שסו"ס יש כאן אישות שכן התירה את האש"א א"כ אפשר דאף אליבא דר"א היא מותרת,  והתם מיתינן דר"א סבר דלא תחזור להתירה הראשון ונמצא דלמסקנא באמת ר"א אזיל לשיטתו דבעי כל רגע מתיר לאש"א וממילא כשאין בה מתיר היא אסורה ומ"מ גם אליבא דרבנן יש מקום לדון אם אמרי' בה כל יבמה שאין אני קורא בה וכו', אבל לר"א הנושא הוא שעמדה עליו שעה אחת באיסור וזה האוסר, דשוב אין מתיר לאש"א וממילא היא אסורה דבעי שלכל רגע של האוסר יהיה את המתיר, וכך מסקנא דסוגיא התם דכיון דעמדה שעה אחת עליו באיסור שוב ממילא אין כאן אישות של היתר והיא שוב קיימא עליה באיסור אש"א. והנה נתבאר לחקור בתוס' בדף ל שכתבו דבאחות אשה עצמה כשהותרה היא נופלת לייבום גם למ"ד נישואין ראשונים מפילים ונתבאר לחקור האם הביאור דערווה שלא בשעת מיתה לא סותרת ליבום ואין בה דין פוטר או שיש לה דין פוטר אבל אין את ההלכה של נאסרה מחיים, כי רק משעת מיתה יש את הדין של ר"י אמר רב, ולדברינו השתא אי נימא פטור ערווה מחיים למ"ד נישואין ראשונים מפילים, א"כ נמצא שעל זמן הערווה לא היה היתר של ייבום כי אז היא היתה פטורה, ונמצא שהיה כאן עמדה עליו שעה אחת באיסור, וא"כ לכאו' מוכרח דודאי דביאור דברי התוס' הם דל"ח ערווה כלל מחיים, אמנם אפשר דאין זה מוכח, דכי היכא דלדידן אף אם בשעת נפילה לא היה לה דין ליפול ליבום מ"מ אח"כ היא היתה נופלת ליבום וה"נ גם אם בשעתו היה פטור ערווה אבל כשהלך הפטור האישות של שעת הערווה חוזרת להיות מפיל וממילא ניתר האש"א, ומ"מ יש לחלק בין נאסרה לעמדה עליו שעה אחת באיסור דהוא דין אחר, וכמו שנתבאר, ועכ"פ מוכרחים להביא את דינא דר"י אמר רב דכיון ששעה אחת היא היתה אסורה שוב האישות לא זוקקת לייבום, וממילא בזה דנו התוס' אי אמרי' להא דר"י אמר רב גם מחיים, כי יש דין שהיא תיהיה אסורה ליבם ויבם הוא עוד לא וזה הסברא בנאסרה שהוא רק באסורה ליבם ולא כשעדיין אינו יבם.

והא"מ בסי' טו לא ביאר כמו שביארנו וכתב דלמ"ד נישואין ראשונים מפילים יש לאש"א היתר גם בנישואין ראשונים וההלכה של נישואין ראשונים מפילים אין ביאורה דהוא הגורם לייבום אלא כן הוא עיקר הדין דהאיסור אש"א לא אסור לייבום, והנה הגמ' בדף מד רצתה שגם בשלא במקום מצווה לא יהיה איסור אש"א, ואפי' כשאין לו בנים וגירשה היא מותרת באש"א וא"כ י"ל דלר"א נאמר הלכה שלא חל בה דין איסור אש"א ליבום, והיינו דמסברא אין שייך לומר דהמיתה מתרת את האש"א, אלא דלמ"ד מיתה מפלת מוכרחים לומר כן, אבל למ"ד נישואין ראשונים מפילים הביאור הוא דמעולם הוא לא נאסר וממילא בגירשה שנאסר האש"א שוב אין לו היתר, והוא לא מבאר את דברי הגמ' במא. והרמב"ן במלחמות בדף ל מעמיד שאלה למ"ד  נישואין ראשונים מפילים ויש צרה האם הוא דוקא כשנשא את הערווה ואח"כ את הצרה או גם אם הוא נשא קודם את הצרה שאז יש בצרה הותרה ונאסרה וחזרה להתירה וא"כ יהיה לה דין של תחזור להתירה, ונהי דר"א לא ס"ל כן מ"מ לדידן נימא הכי, וכתב הרמב"ן דא"כ בטל דינו של ר"א גבי גירשה, דגם בזה היא הותרה ונאסרה וחזרה והותרה, וצ"ע דבריו דהלא הצרה יש בה שם צרה  וכמו שביאר הגרי"ז וזה האוסר וא"כ מה שייך בזה תחזור להתירה הראשון והלא היא צרה, ובגירשה וחזר ונשאה גם צ"ע דההותרה שהיה כשהוא לקח אותה בהתחלה כבר לא קיים ואיזה הותרה יש בזה דהשתא רק הנישואין הראשונים קיימים, ודבריו צ"ב טובא. ועכ"פ הרמב"ן דן למ"ד נישואין ראשונים מפילים דיש דין צרת ערווה גם אם הוא גירש את הערווה, וכתב דיש מקום לחלק אם קודם נשא את הצרה או את הערווה כי אם הוא לקח קודם את הצרה א"כ בשעת הלקיחה של הערווה היא נאסרה וכשהוא מגרש את הערווה יש כאן הותרה ונאסרה וחזרה והותרה, ואפשר דבזה הצרה תתיבם, ולכאו' קשה דלא מיבעיא אי נימא כהגרי"ז דבנישואין ראשונים מפילים חל בה שם צרה דערווה, דאיזה הותרה יש כאן והלא היא נאסרה לייבום והיא מעולם לא הותרה, ומה ביאור דברי הרמב"ן, ואף אי נימא לא כן מ"מ איזה היתר יש כאן לצרה, ואחר דהיא נאסרה ע"י היותה צרת ערווה ושב אין כאן שום מתיר שיתיר אותה ומה המכוון בדברי הרמב"ן דיש כאן חזרה להתירה הראשון, ואיזה שם היתר יכול להיות כאן ובר"י אמר רב הביאור הוא דחל היתר באיסור אש"א אבל הכא ההותרה חל כלפי האישות הראשונה ואח"כ בא עליה אוסר חדש ומה מעלה ומוריד ההיתר שהיה בתחילה, ואם א"א להתיר את הזמן שהיא היתה צרת ערווה א"כ איך שייך לומר דל מהכא את הזמן הזה, ואטו בגלל שהיה עוד אוסר והוא הותר זה יתיר גם את האוסר הזה, והאפשר לומר דאיסור אח שלא היה מתיר כלל לא יכול אח"כ להתחדש מתיר, אבל אם היה מתחילתו מתיר זה לא עושה מתיר רק על האיסור הזה אלא על כל האיסורים שמונעים את הייבום וההיתר הוא בעצם האח שחלה באישות שיהיה בה דין מתיר, אלא דצ"ב דהרמב"ן כתב דא"כ צריך להיות הדין שגם בגירשה וחזר ונשאה צריך להיות הדין של חזרה והותרה, והתם לכאו' ודאי שהיא לא נופלת מכח הנישואין הראשונים וא"כ ההיתר הראשון בטל ופרח לגמרי וא"כ מה שייך לומר שם תחזור להתירה, והוא פלא גדול בדברי הרמב"ן ולכאו' מוכח בביאור דבריו, דס"ל דהנה הא"מ כתב דבהלכה של נישואין הראשונים יהיה מבואר דאש"א אין לו היתר אלא הוא לא נאסר מעיקרו לייבום ומעולם לא חל בו איסור ליבום ואם רק יחול בו איסור אש"א ליבום שוב הוא לא יותר, ושורש הדין מצאנו במד ע"ב דהגמ' רצתה שכל אש"א בלא בנים תיהיה מותרת מאיסור אש"א, ובגמ' שם איכא קרא לא כן אבל היה הו"א דעצם זה שיש שם של ממלא מקום אחיו זה עצמו המתיר, ואם זה היה כך, מבואר בגמ' דהוא רק באופן דאין לו בנים למרות שאין שום נ"מ כלפי הבנים אם יש לו בנים, אלא רק כשאין לו בנים הוא חשיב ממלא מקום, ורק אז הו"א דאין איסור אש"א, וע"ז מיתי קרא דאין כזה דין ולא אמרי' כן, אבל למ"ד נישואין ראשונים מפילים יהיה נאמר שנישואין שיש בהם דין להפיל לייבום אף קודם הנפילה אין כאן איסור אש"א כלל והנישואין האלו לא נותנים דין איסור לגבי ייבום, ולא חל בהם איסור אש"א כלל (והיינו דעד השתא נתבאר דהביאור במ"ד נישואין במ"ד נישואין הראשונים מפילים הוא דסיבת המפיל לנפילה הוא כל הנישואין ראשונים מפילים ולא רק שעה אחת קודם המיתה כמו שנתבאר שקורה בכל ירושת ממון דאין הביאור דהבעלות של המת משעה ראשונה היא הסיבה לירושה וודאי שאין לזה שום שייכות לירושה אלא רק השעה אחרונה של קודם המיתה של המת היא הסיבה לירושה, וה"נ גבי יבום דרק השעה אחרונה היא הסיבה להפיל ליבום וכך ס"ל למ"ד מיתה מפלת, אמנם למ"ד נישואין ראשונים מפילים הביאור הוא דההלכה שנאמרה בדין הייבום הוא שכל שעת הנישואין ראשונים הם סיבה להפיל לייבום, ויהיה מקום לבאר את מח' בשתי דרכים או דהם נח' האם שייך לומר דכל הנישואין מפילים והיינו דתרויהו ס"ל דיש סיבה בכל הנישואין להפיל אלא דמ"ד מיתה מפלת ס"ל שלא שייך לומר שכל הנישואין מפילים כי כל זמן שהוא חי שעה אחת אחר הא דאין לו בנים שוב התברר שאין כאן מפיל לייבום, וכל ההמשכיות שהתורה דורשת במת בלא בנים הוא רק הרי אם הוא מת ולא כשהוא חי וממילא אין שייך לומר דכל הנישואין ראשונים מפילים כיון שכל זמן שהוא חי אין כאן דרישה להמשכיות ורק השעה האחרונה קודם מיתתו היא הדורשת את הייבום, כי רק השעה הזו הסתיימה במיתה ורק היא יכולה לדרוש את הייבום, ומ"ד נישואין ראשונים מפילים ס"ל דנהי דבעת חיי חיותו לא היה דרישה לייבום כיום שהוא המשיך לחיות אבל מ"מ כשהוא מת לבסוף מתברר למפרע דכל חיי הנישואין דרשו את הייבום, ולכאו' אין הביאור דיש כאן הרבה סיבות כי אם זה היה הרבה סיבות א"כ אין סברא לומר שאחר שהתחדשה כאן סיבה נוספת ליבום הסיבה הקודמת עדין תדרוש את הייבום ולכאו' כשתתחדש סיבה חדשה ליבום הסיבה הקודמת תתבטל אלא הביאור הוא שהכל ניהיה סיבה אחת ארוכה לייבום, וא"כ השתא כשהוא מת נמצא דכל הנישואין היו סיבה לייבום, או דנימא דהם נח' אליבא דאמת האם חיים בלא בנים הם סיבה לייבום, והיינו דתרוייהו ס"ל ששיך לומר שאחר המיתה נמצא דכל החיים הם סיבה לייבום, אלא דמ"ד מיתה מפלת ס"ל דאין שום סיבה מחיים ליבום דעצם החיים שלו זה גופא ההקמת שם הכי גדולה שיכולה להיות, וממילא בהכרח שרק שעה אחרונה היא הזוקקת ליבום, ואילו מ"ד נישואין ראשונים מפילים ס"ל דאין הביאור דכשהוא חי אין סיבה ליבום אלא גם כשהוא חי כל זמן שאין לו בנים זה כבר סיבה לייבום אלא כיון דאפשר שיהיה לו בנים ממילא אין חיוב יבום אבל כשהוא מת נמצא דכל חייו היו סיבה ליבום, ונמצא ב' דרכים בביאור מח' אבל לפי ב' דרכים אלו אין כאן שום דין ביבם עצמו וודאי שהיא לא נחשבת יבמה קודם מיתה אלא דהם נח' מה הסיבה שדורשת את הייבום, אמנם לפי המבואר בא"מ יש כאן סברא אמיתית באיסור אש"א ולמ"ד נישואין ראשונים מפילים הביאור הוא דנישואין כאלו שדורשים ייבום לא אוסרים את האח באיסור אש"א, ומ"מ יצוין שגם הביאור שנזכר למעלה הוא ביאור מחודש ורבותינו האחרונים הגרי"ז והברכ"ש לכאו' למדו בדרך אחרת שהם ביארו את תוס' אמאי ליכא נאסרה מחיים, ולכאו' לפי כל מה שנתבאר לא יועיל שלא נאמר נאסרה כי גם לולי דין נאסרה היא אסורה מחמת נישואין ראשונים מפילים. ובחזו"א נראה דהוא באמת ס"ל דאף לולי דין נאסרה צריך להיות שהיא אסורה אם היא היתה ערווה מחיים, אלא שהוא כתב לבאר לתי' התוס' שגם הערווה היא חלק מהתנאים שלא אכפ"ל בהא דהיא ערווה, והיינו דכי היכא דגם למ"ד נישואין מפילים בהיו לו בנים ומתו או באופן דהאח עדין לא נולד, דלא אמרי' דכיון דהיה שעה אחת אישות שאינה ראויה ליבום שוב אינה מתיבמת, והביאור הוא דהתורה התירה את האישות לכשיושלמו תנאי הייבום, היינו כשלא יהיה בנים וכשיהיה אח, וה"נ י"ל דהתורה התירה את האישות כשלא תיהיה ערווה ומ"מ הצרה אסורה כי שם צרת ערווה נשאר עליה גם לאחר מיתת הערוה, וממילא היא אסורה ליבום, והחזו"א כתב בביאור דינא דר"א גבי המגרש את אשתו והחזירה דהתם הוא ענין אחר ואינו שייך לעיקר המח' אי נישואין ראשונים מפילים או מיתה מפלת, והתם הביאור הוא דלר"א כיון שחל שעה אחת איסור אש"א שוב גם בנישואין שניים שהתחדשו לאחמ"כ לא יתחדש ההיתר באש"א וכתב החזו"א דזה גם שייך למ"ד מיתה מפלת וצ"ע דבריו, ובחי' הגרש"ש סי יט' כתב דלעולם הוא אותו מח' דלמ"ד נישואין ראשונים מפילים בעי דכל האישות תיהיה ראויה לייבום בהתמלאות תנאי הייבום, וממילא אם היא צרת ערווה בשעה ראשונה היא אסורה, וממילא אם היה שעה אחת שהיא היתה גרושה שוב אין כאן היתר, והא דלא אמרי' דהוה כערוה שמבואר בתוס' שגם היא חלק מהתנאי והיינו שכשהיא תותר יותר האש"א והויא כמי שיש לה בנים, כתב הגרש"ש לחדש דכשהאח מגרש את אשתו היא נשארת באישותה לגבי שאר האחים וזה הביאור באיסור גרושת אחיו דהאישות של המגרש נשארת קיימת לגבי שאר  האחים וממילא ביאר הגרש"ש דבשלמא אם היא ערווה או שיש לה בנים בזה יש לומר דכשישלמו תנאי הייבום והיינו שהיא לא תיהיה ערווה או כשלא יהיה לה בנים היא תיהיה מותרת, אבל כשהוא גירש אותה, כיון שהיא נשארת אשתו לגבי האחים א"כ נמצא שלא חסר כאן בתנאי האישות ואפ"ה היא אסורה באיסור אש"א וממילא לא יועיל מה שהיא תחזור ותנשא לו עכ"ד. ובסוף דבריו כתב דהמקור להא דאין נאסרה  מחיים הוא משום דגם למ"ד נישואין ראשונים ראשונים מפילים טעמא משום ד"נ וכיון דמחיים אי"ז שייך ממילא אין נאסרה) ועכ"פ יהיה מבואר ברמב"ן שאם היה דין בנישואין שהיה בהם דין של מפיל מצד המת זה עצמו מגרע את איסור אש"א אפי' אם לבסוף הנישואין לא יפילו, כי זה עצמו שהנישואין ראויים ליבום זה כבר מבטל את האיסור וא"כ אם בסוף הוא ייבם כבר לא יהיה איסור אש"א ליבום, כי יש כאן נישואין הראשונים וממילא הוא רצה שבגירשה וחזר ולקחה, האיסור אש"א לא יחול במקום ייבום וממילא גירשה לא יפקיע את זה וזה כוונתו דחשיב הותרה ונאסרה וחזרה והותרה, דלא חל איסור אש"א אם יהיה כאן ייבום, ונהי שבסוף לא היה נפילה כשהוא גירש מ"מ זה לא מגרע בגריעותא באיסור אש"א, וממילא בנשאה וגירשה וחזר ולקחה צריך להיות שלא יהיה כאן איסור אש"א, כי גם בזמן שגירשה לא יהיה איסור יותר מהאיסור של שעת הנישואין, וכיון שאז נגרע האש"א כיון שזה היה נישואין שמפילים ממילא נגרע האש"א, וכשהוא חזר ולקחה צריך להיות שתחזור להתירה, וזהו דכתב הרמב"ן דגם בנדו"ד גבי נשא קודם את הצרה מ"מ היא תהיה אסורה אע"ג שהנישואין לא אסרו אש"א ליבום, והרמב"ן ממשיך שא"כ צריך להיות הדין שגם בצרת ערווה אם היא היתה צרת ערווה מתחילה לא היה מתיר כי היא אסורה לייבום וממילא לא היה דין מתיר ולא חל באותו הזמן היתר של אש"א, ובנישואין כבר יש אש"א שאסור מתחילתו, אמנם אכתי קשה שבצרת ערווה הזמן שבאמצע יוצר אש"א חדש שאין בו היתר, ובשלמא בגירשה והחזירה אין כאן אש"א חדש, אלא שאין היתר, אבל גבי צרה הזמן שהיא צרה באמצע הוא אוסר מצד עצמו ובו אין היתר והכא הוא חי' גדול לומר דאעפ"כ אש"א שנקבע בדינו שהוא מותר לייבום תו לא יתוסף בו דין שהוא אסור לייבום והרמב"ן ס"ל שהוא אפי' אם יש כאן אוסר חדש ולכן גם הסיבה החדשה צריכה להיות מותרת, וממילא דימה הרמב"ן דין גירשה לדין צרה אחר שנשאה מתחילה.    (ובאמת דלכאו' היה מקום לומר באופן אחר דהביאור בדברי הגמ' הוא דאם כל הנישואין הם סיבה לייבום, א"כ בעי שכל הנישואין יהיו סיבה ליבום, ומשום הכי מבואר בגמ' לעיל בדף יג שאם הוא נשא ערווה וגירש אותה קודם המיתה היא גם אסורה דכיון שכל הנישואין היא סיבה למיתה ממילא צריך שכל הנישואין יהיו כשרים להפיל, וממילא אם שעה אחת היה קלקול בהפלה ליבום שוב היא לא יכולה ליפול ליבום כלל, ואין להק' דא"כ בגוונא שהיו לו בנים ומתו היא לא תיפול ליבום כיון שהיה זמן בנישואין שהיא לא נפלה ליבום באותו הזמן כיון שהתנאי הוא שנישואין שמפילים ליבום יוכלו להפיל, אבל בנישואין כאלו שלא מפילים ליבום אין בהם חסרון, כי רק בנישואין שמצד עצמם מפילים ליבום ואפ"ה יש בהם חסרון שהיא לא יכולה ליפול זה מעמיד חסרון בכל האישות שמפילה ליבום, אבל נישואין כאלו שהם כלל לא מפילים ואינם במקום מצווה, זה לא יוצר חסרון באישות שמפילה ליבום, ואם כנים הדברים א"כ יש לומר דגם באופן שהיו נישואין שנגמרו בגירושין גם זה קלקול באישות שגורם לה שהיא לא תוכל להפיל, כי הרי אישות שלא נגמרה במיתה התורה לא הפילה ליבום וממילא גם זה קלקול ליבום)

ובגאונים כתבו דמומר אין לו דין אח וממילא אם הוא היה מומר כל הנישואין היבמה פטורה מיבום וחליצה ואם הוא המיר דתו אחר הנישואין זה תלוי אם נישואין ראשונים מפילים ואם מיתה מפלת היא לא נופלת לייבום, ואנן דלא ס"ל כן הוא משום דסבירא לן שמומר קרוי אח, אבל לא מצאנו מח' בהא דאם הוא לא היה אח זה היה תלוי במח' ובתרומת הדשן הק' עליהם מה הנישואין ראשונים יכולים להוסיף מעבר למיתה ואם הוא לא קרוי אח א"כ איך היא תיפול לייבום, והיה מקום לדון הפוך אם בהתחלה הוא היה מומר אמנם בזה גם אין נדון כי לכתחילה יש היתר לכזה אח והוה כהיו לו בנים ומתו, ועצם מש"כ הגאונים אי"ז כ"כ קשה כי לא חייב להיות שדין אח שנאמר לגבי סיבת הייבום זה אותו דין אח שנאמר לגבי חלות הייבום, דהנה באופן דהיא נפלה ליבם והוא ניהיה מומר לכאו' ודאי שהוא ימשיך להיות אח וכל מה דאינו אח הוא רק להזקיק ליבום, וכן נתבאר באשת אחיו שלא היה בעולמו, דלכאו' הביאור הפשוט הוא שאין חסרון בשם אח אלא התורה לא נותנת דין נפילה אם הם לא היו יחדיו, אבל המשמעות ברמב"ן ובריטב"א בדף ג כתב דלגבי ייבום לא חשיב אחיו, וודאי שאם היא תיפול לפניו הוא כן יהיה אח ליבום, וממילא גם במומר הוא אח, ואינו אחיו לגבי האדם שמעביר את היבמה וכמו"כ ודאי שיהיה איסור קרובה דאח, וממילא אם יש סיבת מפיל כבר לא אכפת לן שהוא נופל, והנה בתוס' בקידושין מבואר שיש קנין ויש קידושין והיינו שיש אופן שזה שלי וממילא יש איסור ויש אופן שחל בה דין להיות של הבעל וממילא היא של הבעל וכי היכא דכשמקדישים לבדק הבית שזה ניהיה ישר של בדק הבית וכשמקדשים חטאת הוא מעמיד בה דין חטאת ואז זה ניהיה של הקדש וממילא כתב שכשאשה מתקדשת בה חל בה דין לבעל וליבם וחלות דין שחל קיים כבר אם הוא נמצא, וזה הביאור בדין נישואין ראשונים מפילים.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים