תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בדין ספק דרבנן שהתגלגל מדאוריתא
שבת
כותב החידוש: שלמה יאיר יאיר

מראה מקומות: מפורט בחידוש

בדין ספק דרבנן שהתגלגל מדאוריתא

א.

ראה מש"כ בשו"ת זית רענן (ח"ב סי' ה) שנשאל במשרתת שהביאה תבשיל של שבת לאופה טרם בוא השמש, והאופה היה טרוד בתבשילים של אחרים להורידם אל התנור, עד כי איחר לתת את התבשיל הזה אל התנור בבין השמשות, ולא ידען מזה, רק בשבת הודיעם אברך אחד והזהירם שלא יאכלו ממנו בשבת כדין המבשל בשבת בשוגג, וכתב דהא ודאי איסור הבישול בבין השמשות הוי ספיקא דאורייתא, אלא שנתגלגל לספקא בקנסא דרבנן, והרי האחרונים[1] הסכימו למ"ש מהריב"ל ח"ג סי' קג שכלים שנתבשל בהם ספק טריפה, ועבר עליהם מעל"ע, י"ל שאוסרים הכלים אע"פ שאינם בני יומן, מפני שעיקר הספק נולד בדאוריתא, וה"ה כאן[2], ושוב כתב שמכיון שכבר הכריע הש"ך בזה שבהפסד מרובה או לצורך סעודת מצוה מותר, היכא דלא נודע האיסור דאוריתא עד שנתערב אח"כ, כדברי המצאתי כתוב שהביא הב"י יו"ד (ס"ס נז) אף כאן מותר. ע"ש. (וז"ל, דלא איירי ר"י אלא דוקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים וא"כ כיון שנודע מיד שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאוריתא ובאותו פעם לא היה עדיין רק ספק אחד שהרי לא נתערב עדיין, ונעשה הספק כודאי וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאוריתא שנתערב בעדר, אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחד שנתערב בעדר מודה שמותר מטעם ספק ספיקא הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד כשנולד הספק ע"ש עוד).

ב.

ועי' עוד בשו"ת עמודי אור סי' נא שנשאל אודות פרה שנחלבה ויצא דם בחליבה, ובשלו החלב, ואין ידוע אם היה בחלב ששם נגד הדם, וכתב להקל משום שלדעת רוב הפוסקים דם שבישלו דרבנן, וא"כ הו"ל ספקא דרבנן לקולא. ע"ש.

וכתב בספר הליכות עולם (ח"ו עמ' רטז) וז"ל ואע"פ שמתחילה היה אסור מן התורה מכח הדם המעורב בו, וכבר כתב בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' קג) דאע"ג דקייל ספקא דרבנן לקולא הני מילי היכא דנפל הספק בדרבנן, כגון מין במינו ונשפך אבל היכא דנפל הספק בדאוריתא אלא שהתגלגל ובא לדרבנן, ל"א ספק דרבנן לקולא, ע"ש.

מ"מ כאן שלא נודע האיסור עד אחר הבישול, שפיר סמכינן להקל משום ספקא דרבנן לקולא, וכמ"ש הב"י ביו"ד (סוף סי' נז) דשם מצאתי כתוב. ע"כ[3].

ג.

ולפי"ז יש לדון במסופק אי בדק החמץ ולאחר ביטלו דהשתא ה"ל ספיקא דרבנן, אך כיון דהתגלגל מספק דאוריתא, (דמהתורה סגי בחד מינייהו, ורבנן הצריכו לתרוויהו ראה משנ"ב סי' תלא ס"ק ב) יש מקום לאסור וכמש"כ מהריב"ל, אולם דשנודע עד אחר הביטול יש להקל, מיהו בכה"ג נראה דאי"ז שייך.איברא דיעויי' בשער המלך הל' מקואות (פ"י ה"ו כלל ו) מש"כ דכה"ג שאני, דהביטול מצד עצמו מ"ע הוא, וחיובא קמיא אקרקפתא דגברא להיות כל איש מבטל החמץ בביתו, שהרי קייל (פסחים ו ע"ב) דהבודק צריך שיבטל, והילכך אע"ג דחל הספק קודם הביטול הו"ל כאילו חל אחר הביטול, כיון דסופו לבא לידי ספק דרבנן. ע"ש.

מיהו יש לעיין במש"כ בהליכות עולם (חו עמ' רנב), והוא בבא"ח (פר' בהר בחוקותי אות ה) וז"ל וכן השוחט בסכין בדוקה כדת, ואחר שחיטה מצא בה פגימה, יש לחוש שמא בעור התרנגולת נפגמה, והסימנים נשחטו בסכין פגומה, הילכך התרנגולת ספק נבילה, ואסורה וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' שחיטה הכ"ד), וכ"ה בש"ע (יו"ד סי' יח ס"א) ע"ש, ומ"מ אם מצא בה ביצה, מותרת, מפני שאיסור ביצת נבילה הוא רק מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא. ע"כ. ולכאו' יש מקום עיון בד"ז, דהיה לו לפרש ולחלק בין היכא שנודע קודם שנולדה הביצה לאח"כ, וכמש"כ הב"י (יו"ד סוף סי' נז) דאל"כ ה"ל ספק דרבנן שנתגלגל מדאוריתא, שכ' מהריב"ל (ח"ג סי' קג) לאסור, וצ"ב. ויבואר בזה לקמן, בתרי אנפי.

ד.

והנה אתאן לידה מש"כ מרן בש"ע (או"ח סי' תסז ס"ט) וז"ל תבשיל שנתבשל ונמצא בו שעורים או חטים אם נתבקעו ממש הרי כל התבשיל אסור, ואם לא נתבקעו ממש, התבשיל מותר. הגה ואין המנהג כן, אלא אוסרים הכל במשהו אפילו לא נתבקעו, ע"כ. ואותם חטים או שעורים שורפים אותם. ע"כ.

והנה חטה שלא התבקעה הוי כדין ספק חמץ, והוי פלוגתא דרבוותא, די"א דל"ה חמץ עד שיתקבעו ממש, ויש חולקם דאם הם נפוחים כ"כ עד שקרובין להתבקע ג"כ אסורין ולכן נקטינן לחומרא, לענין למיכל אותם בעיניהו דאסור אפי' לא נתבקעו ממש, אבל לענין לאסור התבשיל שנמצאו בו הגרעינין שהוא רק אסור משהו דרבנן נקטינן לקולא דאין אוסרין עד שיתבקעו ממש. ע"כ.

ובדעת הרמ"א דאסר התבשיל, פי' בספר חזו"ע (פסח עמ' צג) דודאי ס"ל שמכיון שבעיקר איסור חמץ הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא, אף דשנתגלגל אח"כ לדרבנן משום התערובת אין להקל, וכמש"כ כיו"ב בב"י יו"ד סי' נז וזה שלא כדעת הרי"ף והראו"ש, אלא שיש לומר דשאני הכא שנודע אחר התערובת, הילכך שפיר סמכינן אכללא דספקא דרבנן לקולא כדברי הרי"ף והראו"ש ע"ש.

ובעמ' צד כ', והנה בימי חרפי אמרתי ליישב הקו' (מדברי התוס' בחולין צז ע"א דס"ל שכשנמצאת חטה בתרנגולת רותחת בפסח היה אוסר ר"ת לאוכלה בפסח, ע"ש) דהרי"ף לשיטתה אזיל דס"ל דהא דקי"ל ספיקא דאוריתא לחומרא הוי רק מדרבנן וכדמוכח ברי"ף (שבת קלו ע"א), ולכן ס"ל להרי"ף שאף שהחטים שלא נתבקעו אסורים מספיקא דאוריתא, כיון שאין האיסור אלא מדרבנן, משום דספיקא דאוריתא לחומרא מדרבנן, אין לאסור התבשיל ב"משהו" משום פליטת טעם של החטים, דספיקא דרבנן לקולא, אבל ר"ת לשיטתיה אזיל דס"ל דספיקא דאוריתא לחומרא מן התורה וכדברי התוס' בכ"ד דס"ל הכי, וכמש"כ הפרי חדש (יו"ד סי' קי) ומרן החיד"א בברכ"י (סי' תקפח ס"ק ב), וכן מבואר בתוס' בעירובין (טו ע"ב) ד"ה פרוץ כעומד, וכמש"כ להוכיח הגאון בעל שואל ומשיב בספר יוסף דעת (סי' קט עמ' פ), לפיכך כיון שהחטה נאסרה מן התורה מכח ספיקא דאוריתא לחומרא, יש לאסור גם התבשיל במשהו, דה"ל כאיסור תורה שנתגלגל לאיסור דרבנן שכתב מהריב"ל לאסור, ע"כ, ע"ש עוד.

והשתא דאתינן להכי י"ל בכולהו נמי לקולא, למאן דס"ל דספיקא דאוריתא מדרבנן לחומרא ונפיק דינא דכ"ה אף בשנודע מתחילה, דמ"מ השתא הוי ספיקא דרבנן ולקולא.

ולפי"ז שפיר דינא בהשוחט בסכין בדוקה כדת, ואחר שחיטה מצא בה פגימה, דיש לחוש שמא בעור התרנגולת נפגמה, והסימנים נשחטו בסכין פגומה, הילכך התרנגולת ספק נבילה ואסורה, ומ"מ אם מצא בה ביצה, מותרת, מפני שאיסור ביצת נבילה הוא רק מדרבנן, וספקא דרבנן לקולא. ע"כ.

הואיל ודעת מרן, דספיקא דאוריתא מדרבנן לחומרא, וכמשנ"ת בחזו"ע (פסח עמ' צד ואילך) דכן דעת ג עמודי הוראה[4]דע"כ ליכא לאפלוגי בין שנודע קודם שנולדה הביצה לאח"כ, דמ"מ הל' ספיקא דרבנן לקולא. מיהו מידי פלוגתא ל"נ, דלהרמ"א (בסי' תסז ס"ט) דאסר לכל התבשיל בשנמצאת בו חטה שלא התבקעה, נראה דיש לאסור נמי בנידו"ד, הואיל וטעמו דספיקא דאוריתא מדאוריתא לחומרא, וכמשנ"ת לעיל, רק יש להקל דשנודע לאחר שנולדה הביצה וכמש"כ הב"י ביו"ד סוף סי' נז בשם מצאתי כתוב, ומוכרח שכ"ה, דהא לשיטתו הוי ספקא דרבנן שנתגלגל מספיקא דאוריתא דמהריב"ל (ח"ג סי' קג) כתב לאסור. מיהו ,שוב בינותי דיש לעיין בדעת הרמ"א הואיל ובאהע"ז סימן ה ס"א שתק הרמ"א למרן דש"מ אודי קא מודית ליה ,דהעיקר לדינא דספק דאוריתא מדרבנן לחומרא ,וכמש"כ הפמ"ג בשו"ת מגידות סימן מג הו"ד בש"ת יב"א חלק י חלק יו"ד סימן ו בסופו.ע"ש. וכן מוכח ביו"ד סימן סו ס"ב ובאו"ח סימן תרטז ס"ב ,ע"ש.

 

ה.

ולאחר כותבי ד"ז, עלה בדעתי לדון במש"כ הב"י (יו"ד סוף סי' נז) דהנה כתב בזה"ל דלא איירי ר"י אלא דוקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים וא"כ כיון שנודע מיד שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאורייתא ובאותו פעם לא היה עדין רק ספק אחד שהרי לא נתערב עדיין "ונעשה הספק כודאי" וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב בעדר, אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר מודה שמותר מטעם ספק ספיקא, הואיל ששני הספיגות באים יחד מיד כשנולד הספק. ע"כ.

והנה עלה בדעתי, דיש לדקדק ל' המצאתי כתוב (דהם דברי הגאון מהרא"י בעל תה"ד באיסור והיתר שלו, כמ"ש בספר בן אברהם אבוקרא סי' טז, ע"ש, והו"ד בספר הליכות עולם ח"ו עמ' רטז).

מש"כ דהוי כמו ודאי דאוריתא, דהנה כ' הפר"ח בליקוטים סי' קפד) לדון אי המחוייב לברך ברהמ"ז מספק וכמבו' בש"ע (או"ח סי' רט ס"ג וסי' קפד ס"ד) שפיר יכול להוציא המחוייב בברהמ"ז בודאי.

וכ' דהוא תלוי בפלוגתת הראשונים אי ספק דאוריתא מדאוריתא לחומרא או מדרבנן לחומרא ע"ש[5].

וכ' עלה בשו"ת רעק"א (סוף סי' ו)[6] דז"א, דאף למאן דס"ל דמדאוריתא לחומרא נמי אינו יכול להוציא המחוייב בודאי, הואיל ואין חיובו אלא מתורת ספק הילכך אין המחוייב בברהמ"ז בודאי יוצא בשמיעתו מן המסופק, דשמא המסופק כבר בירך, וממילא אינו יוצא י"ח בשמיעתו ממנו. ע"כ. הא קמן דנח' הרעק"א והפרי חדש, אי כללא דספק דאוריתא למאן דס"ל מדאוריתא לחומרא, היינו מתורת ודאי או מתורת ספק, והנה למשנ"ת בתרוה"ד והוא מש"כ הב"י בשם המצאתי כתוב, נראה דס"ל דהוי מתורת ודאי, וכמש"כ בל' "ונעשה הספק כודאי, וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאוריתא שנתערב בעדר". ונפיק דינא דלרעק"א דהוי מתורת ספק, א"כ אף בשנודע קודם התערובת, יש להקל ומטעם ספק ספיקא, הואיל ולעולם תורת ספק עליו. ודו"ק בזה.[7]

שו"ר שכדברי גרעק"א כתב להדיא בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' רעז, שכתב שהמסופק אם אכל כדי שביעה אינו מוציא ידי חובת ברהמ"ז מי שאכל ושבע ודאי, לא מיבעיא למ"ד ספק דאוריתא לחומרא מדרבנן, דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא, אלא אפילו למ"ד ספק דאוריתא לחומרא מן התורה, אינו אלא ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ע"כ.

וראה בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' י בהערה) דכ' משם ספר מועדי ה' דס"ל להלכות קטנות שאף למ"ד ספק דאוריתא לחומרא מן התורה, אינו מצד הדין הגמור אלא מצד חומרא ועפי"ז כתב דאפי' נימא שכ"ל להראו"ש דספיקא דאוריתא לחומרא מן התורה, אין הנשים מוציאות אנשים ידי חובת ברהמ"ז כיון שאין חיובן אלא מצד ספק שהוא חומרא, לכן אינן יכולות להוציא אנשים שחייבים מן הדין, שא"כ ה"ל חומרא הבאה לידי קולא. ע"ש.

מיהו ראה מש"כ שם משם ערך השלחן (יו"ד סי' קי ס"ק יט) דבתחילה כתב כדברי הלק"ט, אך שוב ראה בשו"ת הר"ן (סי' נא) שכתב דלמ"ד ספק דאוריתא לחומרא מן התורה, חשיב כודאי חל הנדר, ויכול להתיר נדרו היום, ולא מחמרינן מספק שמא עדיין לא חל הנדר, והו"ד בב"י סי' רכח, ע"כ. והוי תנא דסייען בהדיה דהפרי חדש (בליקוטים סי' קפד), וכמש"כ בב"י (יו"ד סוף סי' נז) בשם המצאתי כתוב, ודו"ק בזה.

ו.

והשתא ניהדר אנפין למשנ"ת בדין חיטה שלא התבקעה, דהנה יעויי' בספר שער המלך (הל' מקואות פי'פ ה"ו כלל ו) מש"כ עפ"י הפר"ח (כללי ס"ס כלל י) לבאר הטעם דהתבשיל מותר, וז"ל דביצה מספק נבילה מותרת מטעמא דכל שהן ב' גופין נפרדין אסרינן התרנגולת ושרינן הביצה, וא"כ ה"נ דכותה ב' גופין נפרדין הן החטין והתבשיל, והלכך שרינן התבשיל ואסרינן החטין, מיהו יש להקשות לתי' זה ממש"כ הפר"ח, גבי נדון מהריב"ל (ח"ג סי' קג) על בהמה שנמצאת ספק טריפה ונתבשלה, והכלים עברו מעת לעת שאסר הרב ז"ל, התם שאני דהספק טריפה עצמו אסרנו משום ספק דאוריתא ואח"כ אנו באים להתיר פליטה עצמה מצד אחר, אינו בדין, ע"ש. ואח"כ ה"נ דכוותא גבי חיטין הנמצאים בתבשיל, כיון דהחיטין עצמן אסרנו משום ספק דאוריתא, ואח"כ אנו באים להתיר פליטתן מצד אחר אינו בדין, ואולם לטעם אחר שכתב הפר"ח ז"ל דמוהריב"ל שאני דהכלים עצמן בו ביום נאסרו מחמת ספק דאוריתא ואח"כ אנו באים להתיר מצד אחר בכה"ג ל"א ספיקא דרבנן לקולא, יע"ש. ניחא שפיר, דלטעם זה משום היתר פליטתן לא חשיב כגוף אחד, אלא כשני גופין נפרדין. וכמובן.

ובסו"ד כתב הכלל העולה, דעד כאן ל"א דכל שנתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא חשבינן ליה ספיקא דרבנן, אלא דוקא כשבאו זה אחר זה, כההיא דספק דרוסה שנתערבה וכו', אמנם כל שבאו ב' הספיקות כאחד, כההיא דביצת ספק נבילה, וכההיא דתבשיל שנמצאו בו חיטים שאינן מבוקעות, דמיד שנאסר התרנגולת או החטים מכח ספיקא דאוריתא הותרה הביצה והתבשיל מכח ספיקא דרבנן, לכ"ע אמרינן ודאי דחשיב ספק דרבנן, ואזלינן לקולא, ודלא כמשמע מדברי הפר"ח. ע"כ.

ולמשנ"ת נפיק דינא, דבגוונא דהזית רענן, ובדין חיטה שלא התבקעה, ובביצת ספק נבילה, יש להתיר, ואינו ענין כלל לספק דרבנן שנתגלגל מדאוריתא הואיל ובאו ב' הספיקות גם יחד, ובלאו הכי יש להתיר ד"ז לדעת מרן הואיל וס"ל דספיקא דואריתא מדרבנן לחומרא, וכמשנ"ת.

ומינה יש למילף נמי לענין המסופק אם בירך ברהמ"ז דקייל (סי' רט ס"ג וסי' קפד ס"ד) דחוזר הואיל והוי מ"ע דאוריתא, אך לענין ברכה רביעית, נראה דאינו חוזר דה"ל ספיקא דרבנן לקולא דלמשנ"ת בשער המלך כל שבאו ב' הספיקות יחד, לכ"ע אמרינן דחשיב לספק דרבנן, ואלזינן לקולא, וא"צ למימר דלדעת מרן דספק דאוריתא מדרבנן לחומרא, דודאי נפיק דינא, דלענין ברכה רביעית אינו חוזר, וכן הלכה, ולא אכחד דדעת המג"א דחוזר וטעמו עמו דלא ליזלזלו ביה, מ"מ סב"ל כידוע. ואכמ"ל.

֍֍֍

[1] ראה בש"ק בכללי ספק ספיקא סעיף יט והפרי חדש ס"ק ח, דכ' דאע"ג דספק דרבנן לקולא, אי כשהספק נפל הוי מדאוריתא, אע"ג דבתר הכי מתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן, לא מיקרי ספיקא דרבנן, ע"כ.
[2] הנה לכאורה היה לו לאסור בלאו הכי (היינו, אף בלא ס' מהריב"ל) מצד דהוי דבר שיש לו מתירין דכל כה"ג ל"א ספיקא דרבנן לקולא וכמבו' בש"ס (ביצה ד.) ובש"ע (או"ח סי' תקיג ס"ב) ובאמת הך קושיא יש להק' נמי על מש"כ הפמ"ג (הו"ד במשנ"ב ריש סי' שיח, ובס"ק כ, ובס"ק כז וראה עוד בבה"ל סי' רסא ס"א, מיהו יש סתירה בדבריו כמבו' למעיין בס"ק עד.) דכל דבר שנחלקו בו הפוסקים אם יש בו איסור אי לאו לענין איסור הנאה ממנו יש להקל, הואיל ואיסור הנאה ממעשה שבת הוי איסור דרבנן כמבו' בש"ס (כתובות לד.) וספיקו לקולא, והק' האחרונים הא קי"ל שכל דשל"מ ל"א דספיקו לקולא, ובספר לוית חן סי' מג, ובכ"ד, תירץ עפ"י מש"כ הפרי חדש (בסי' תצז ס"ג) דכל הא דאזלינן לחומרא בספיקא דרבנן בדשל"מ, זהו רק בספק דמציאות, משא"כ בספיקא דדינא גם בדשל"מ אזלינן בספיקא דרבנן לקולא וכ"כ השאגת אריה (סי' צ), ובשו"ת גרעק"א (סי' סה), וראה עוד בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סי' ט אות ג), ובנידו"ד דמיירי בבין השמשות נראה דנמי הוי ספד"ד וז"ל המהר"ל בחי' בספרו גור אריה (שבת לד ע"א ) וז"ל דספק בין השמשות איננו דבר שאפשר לדעם אם הוא יום או לילה ואין אנו יודעים, שזה דוחק גדול לומר שכל התנאים והאמוראים דפליגי בבין השמשות לא היו יודעים דבר שאפשר לדעת ועל כרחך דבין השמשות בין א"א לעמוד עליו אם הוא יום או לילה ע"כ.

עוד תדע דיש שכ' להוכיח כן מהא דאמרו באבות (פ"ה מ"ו) ש"עשרה דברים נבראו בערש"ק בין השמשות", שמשמע שגם כלפי הקב"ה יש זמן כזה שמוגדר בין השמשות (ועי' בתוס' יו"ט שם ד"ה וי"א). וראה מש"כ בגליוני הש"ס, דבין השמשות הוי דבר שלא ניתן לעמוד עליו כלל, לכן זה מורה היות בו ב' הענינים באמת ענין היום וענין הלילה, ואי"ז ספק של טעות לגמרי כשאר ספיקות, דאם הוא כך אינו כך ואחד מב' הצדדים טעות בהכרח, ע"ש. וכ"כ בספר משנת רבי אהרן (או"ח סי' ב, ד-ז), ע"ש.וראה עוד בשו"ת יב"א יו"ד חלק ו סימן כג אות ב. ובזה יוברר למשנ"ת מדוע לא נדון בזה מצד חזקה דמעיקרא, דה"ט דבין השמשות הוא זמן ספק בעצם, וכמבואר. והנה למשנ"ת דהוי (היינו בין השמשות) ספק בדין, לכאו' י"ל דאין לאוסר מצד דהוי דשל"מ, דלענין דיעבד שרי וכמש"כ הפרי חדש ודעימיה, אולם דה אינו, די"ל דדוקא בספק בדין, והיינו במח' הפוסקים דיי'א דשרי לכתחילה אמרינן דלענין דיעבד שרי וכמש"כ במשנ"ב (סי' שיח ס"ק כז) ואף בכה"ג דהוי דשל"מ, משא"כ בנידו"ד דאף ונימא דהוי ספק בדין, מ"מ ביסודו דמי לספק במציאות, הואיל וליכא צד ברור דשרי לכתחילה, דלעולם ספק לפנינו ולכן שפיר הוצרך בקס"ד לאסור מטעם אחר.

ובגוף הקו' הנ"ל על יסוד הפמ"ג, י"ל עוד, דהואיל ולמזיד אסור עולמית וכמבו' בש"ע (בסי' שיח ס"א), וב"ב דנגררים אחריו שרי להם במוצ"ש, ע"כ דשרי לכ"ע דאין זה מן הישרות, להתיר למזיד, ולאסור לב"ב הואיל ויש להם מתירין וכדאמרו בש"ס (מכות יא.) "טוביה חטא וזידוג מנגיד", וסייען בהדיה מש"כ רבינו ירוחם משם הרמ"ה הו"ד בב"י (יו"ד ס"ס קב) וז"ל דבר שיש לו מתירין שהוא אסור לזה ומותר לזה כגון המבשל בשבת, שאין לו מתירין למי שאסור לו עולמית, לאו דשל"מ הוא ובטל, עכ"ל.

וכ"נ ברמ"א שם, ע"ש. וכ"ב במאמר מרדכי ס"ק א, (סוף ד"ה ולאחרים). וכ"כ התוספות שבת (ס"ק ב), וכן פסק החת"ס בהגהותיו לש"ע (ריש סי' שיח) וז"ל, שאין כלל כלל דין דשיל"מ, שמאחר שלמבשל עצמו אין דין דשיל"מ והותר התבשיל, איך נאסור לאחרים שאינם אסורים אלא משום קנסא דהמבשל, ע"ש. וכ"ז דלא כמש"כ המג"א (סי' שיח ס"ק ב), ובשו"ת רב פעלים ח"א סי' י'ז, ע"ש. ודע דאף דאיירינן במזיד, ור' דה"ה י"ל בשוגג (דלו ולב"ב שרי במוצ"ש) דזיל בתר טעמא דעיקר הטעם במזיד (דשרי ול"ח דשל"מ), דהיאך נאסור לאחרים שאינם אסורים אלא משום קנסא דהמבשל, ולמבשל גופיה שרי, ה"ה י"ל בכה"ג דעבד בשוגג, דאין זה מסתבר דשוגג חמיר טפי ממזיד, שהרי שוגג ביסודו הוי קל ממזיד, ובפרט בנידו"ד דשרי למוצ"ש (היינו כה"ג דעבד בשוגג) משא"כ מזיד דאסור עולמית, וכמשנ"ת דש"ע (ריש סי' שיח) לכן נראה דלה"ט שנתבאר, אף כה"ג דעבד בשוגג שרי, דל"ח דשל"מ (ואף שלו ולב"ב שרי במוצ"ש, וספיקא דרבנן לקולא, וכמש"כ הפמ"ג.

עוד י"ל עפ"י מש"כ המרדכי (רפ"ג דביצה) וכ"ה בב"י (או"ח סי' תקטו ס"ג) משם הראבי"ה, דכל הא דאמרו בש"ס דל"א דס"ל בדשל"מ היינו בדאיתחזק איסורא דוקא, דביצה מקרי איתחזק איסורא, דהעמד האם בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, ולכן דוקא ביצה וכיו"ב אסורה משום דהוי בשל"מ, אבל ספק תחומין דליכא חזקת איסור מותר, ע"ש. ובנידו"ד דהפמ"ג שפיר סמכינן על כללא דסד"ל ואף דהוי דשל"מ הויאל ול"ח איתחק איסורא.

וראה עוד להגאון בעל משמרות כהונה בספר שלחנו של אברהם (או"ח סי' תצז) שהביא מ"ש הרשב"א בספר עבודת הקדש דספק מוקצה שרי, והקשה הרב המגיד, דמ"ש מביצה שנולדה ביו"ט שספיקה אסורה, משום דהוי דשיל"מ, וכתב ונ"ל דס"ל להרשב"א כמ"ש המרדכי (ר"פ אין צדין) דביצה מקרי איתחזק איסורא, דהעמד האם בחזקת מעוברת והשתא ילדה, ולכן ביצה אסורה משום דהוי דשיל"מ, אבל ספק תחומין דליכא חזקת איסור מותר, ולפי"ז י"ל דספק מוקצה דמי לספק תחומין, ע"כ. והו"ד בספר הליכות עולם (ח"ו עמ' צב), הא קמן, דנמי הרשב"א ס"ל דאמרינן סד"ל אף בדשל"מ כל של"ח דאיתחזק איסורא. ובזה ניחא שפיר כללא שהפמ"ג. ול-ב' תירוצי הנ"ל, ניחא נמי כה"ג דעבד מלאכה בבין השמשות, די"ל דשרי ואף דהוי דשל"מ, דע"כ בקס"ד דהזית רענן לאסור מצד דנתגלגל מספק דאוריאתא. ודו"ק.
[3] ראה מש"כ בהליכות עולם (ח"ד עמ' לד, וח"ו עמ' רטז). דאיכא סתירה בשו"ת רב פעלים, אם יש לסמוך להקל על מ"ש מרן הב"י בשם מצאתי כתוב, שהרי בש"ע יו"ד סי' קי ס"ט פסק בסתמא לאסור ספק טרפה שנתערב באחרות משום דהוי ספק אחד בגופו, וספק שני בתערובת, ולא חילק בין נודע ללא נודע עד אחר התערובת, ומ"ש בשו"ת אהל יוסף (סי' ל) דאנן אתרא דמרן הב"י סמכינן שקבלנו הוראותיו אף להקל, ולכן יש לסמוך להתיר ע"ד המצאתי כתוב, במחכ"ת זהו דוקא במ"ש מרן בש"ע, אבל במ"ש בב"י אין לסמוך ע"ז להקל אלא א"כ יכתוב בפירוש שכן הלכה. ע"כ. כ"כ בשו"ת ר"פ ח"א (חיו"ד סי' כד), אך בשו"ת ר"פ בח"ב (חאה"ע סי' יד) כתב, בשם שו"ת בית דינו של שלמה (חיו"ד סי' יב) שכיון שמרן הב"י הביא התשובות של הריב"ש והרשב"ץ ולא כתב שיש מי שחולק עליהם, וגם לא פקפק על דבריהם, הא ודאי דס"ל דהכי הלכתא, שאל"כ לא הוה שתיק להו, והסכים לזה, שכל שכתב מרן איזו סברא בב"י ולא הביא מי שחולק עליה, משמע דהכי ס"ל, ע"כ.

וראה שם שהביא עוד פוסקים דהכי ס"ל, וכ"כ בספר ברכ"י בשיורי ברכה (יו"ד סי נה) שהביא דברי הגאון מהר"ש עמאר שפסק כדברי המצאתי כתוב הנ"ל, ואין שום הכרח מד' הש"ע ביו"ד סי' קי, דלא ס"ל הב' שילמד סתום מן המפורש. ע"ש.
[4] תדע ,דכן מוכח במרן בא"ח בסימן תרטז ס"ב ,ובאהע"ז סימן קנו ס"ד ,ובסימן ה ס"א, וביו"ד סימן סו  ס"ב וראה בזה בש"ות יב"א ח"י חלק יו"ד סימן ו אות כ,ואין להקשות ממש"כ מרן בא"ח בסימן רעא ס"ב דנשים מוציאות האנשים בקידוש דלכאורה שמעינן דס"ל דספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא הואיל וכל חיובן בקידוש היינו מחמת דמקשינן זכור לשמור וראה בתוספות בשבועות (כ ע"ב) ד"ה כל שפירשו דלחומרא מקשינן ,וכ"ה בפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ח"א אות י ,וא"כ מדפסק דמוציאות לאנשים ש"מ דס"ל דמדאוריתא לחומרא, זה אינו דאפשר דס"ל דעיקר דמדרבנן לחומרא ושאני כה"ג הואיל וס"ל כתוספות בב"ק (ג ע"א)ד"ה דומיא דהא דמקשינן לחומרא אינו משום הספק דאוריתא דלחומרא נקטינן אלא דכך היא מדה בתורה ,ודו"ק בזה (ודע דלפי"ז אין להוכיח דספק דאוריתא לחומרא משוי ליה לודאי ,שהרי כתב רעק"א בשו"ת סוף סימן ו משם ליקוטי פרי חדש מי שנסתפק אם בירך ברה"מז שחוזר ומברך ,למאי דקי"ל כהרמב"ם דספקיא דאוריתא לחומרא רק מדרבנן ,אינו יכול להוציא מי שמחויב לברך בודאי ,דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא ,והעיר על זה דבפשוטו נראה שאפילו לאינך פוסקים דסד"א לחומרא מן התורה ,מ"מ כיון שמחויב רק מכח ספק ,אין האחר יוצא י"ח בשמיעתו, דשמא המוציאו י"ח כבר בירך לפני כן ולא יצא י"ח בשמיעתו ממנו ע"כ  . והנה בפשוטו היה מקום להוכיח ממרן כדעת הפרי חדש הואיל וס"ל למרן דנשים מוציאות לאנשים ,אם לא שנפרש דעת מרן על פי דברי התוספות בב"ק וכמשנ"ת). מיהו ממש"כ מרן ביו"ד בסימן סז ס"א יש מקום עיון ,אם לא שנימא עפ"י מש"כ היד מלאכי (כללי הש"ע אות י"א)שדרך מרן להעתיק לשון הפוסק אות באות אפילו יש איזה פירוש בדברי הפוסק ההוא ,שאינו מסכים עמו,ואע"פ שיש נפק"מ לדינא בדבר,אע"פ כן מעתיקו כלשונו.ע"כ.
[5] וע"ש שהעלה לפי"ז דהמסופק אי בירך ברמה"ז דחוזר לפי מאי דקייל בש"ע (סי רט וסי' קפד), נראה דלמאן דס"ל דספיקא דאוריתא מדאוריתא לחומרא יש לו לחזור נמי אברכה רביעית שגם ברכת הטוב והמטיב נמשכת אחר ברהמ"ז, וכיון שהספק כודאי, וצריך לברך גם ברכת הטוב והמטיב, ורק להרמב"ם דס"ל דספיקא דאוריתא להחמיר מדרבנן, המסופק אם בירך בהמ"ז, אינו יכול להוציא את מי שמחוייב לברך בהמ"ז בודאי דלא אתי דרבנן ומפיק י"ח לדאוריתא. וכן אינו חוזר עד ברכה רביעית. ע"ש.
[6] וכ"כ בשו"ת כתב סופר (חלק או"ח סי' ל).
[7] וראה בספר חזו"ע (שבת ח"ב עמ' כג) שכ' לסייע לרע"קא ממתני (ר"ה כט ע"א) טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו, אנדרוגינוס מוציא מינו ולא שאינו מינו, ולמ"ד סד"א לחומרא מה"ת, אמאי אנדרוגינוס אינו מוציא שאינו מינו, הא מחוייב מה"ת מכח סד"א לחומרא (וכן טומטום), א"ו שעכ"פ כל שחיובו מכח ספק אינו מוציא את הודאי, וקשה מכאן על הפר"ח, וזה י"ל הואיל ואפשר להתברר, ע"י שיקרע וימצא נקבה, עוד יש ליישב ע"פ מ"ש בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' ו) שהביא מ"ש מהר"י אלפנדארי במוזל מאש ח"א (סי' יב) דעל כרחך ס"ל להרא"ש שחומר הספקות מדבריהם, שאם לא כן למה כתב שכיון דלא איפשטא בעיין אי נשים חייבות בברה"מז מה"ת, אינן מוציאות את האנשים, ואמארי, הא כיון שמחוייבות מספק, וסד"א לחומרא מה"ת, הו"ל דאוריתא ודאוריתא, אלא ודאי דס"ל שחומר הספקות מדרבנן. והעיר על זה, דאה"נ בגברא דאיהו ודאי בר חיובא בברכה"מז ונסתפק לו אם בירך בהמ"ז, שפיר אמרינן דהו"ל סד"א ולחומרא, משא"כ נשים שמעיקרא אנו מסופקים אם חייבות בברה"מז מה"ת, מי שם פה לאדם לומר דמשום דסד"א לחומרא מן התורה, חשיבי כמחוייבות מו התורה, זו לא שמענו, עכת"ד. ולפי"ז יש ליישב דברי הפר"ח הנ"ל דלא תיקשי ליה ממתני דטומטום ואנדרוגינוס גבי שופר, דהתם מעיקא יש להסתפק אם נתחייבו בשופר דשמא נקבות הן, משא"כ בגברא בר חיובא, ובפרט שיש לו חזקת חיוב,ע"כ.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים