תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בדין קנין מעות בחנוכה
חנוכה
כותב החידוש: שלמה יאיר יאיר

מראה מקומות: מפורט בחידוש היטב

בדין קנין מעות בחנוכה

א.

הנה איתא בר"ן (פסחים ד ע"א מדפי הרי"ף) כלל חשוב בהל' ברכות דכל שמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכים בעל, אך מצוה שא"א לעשותה ע"י שליח מבריכם בלמ"ד, וכ' עלה ונ"ל ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפילו הכי מברכין עליה להדליק ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג ע"ג) דצריך לאשתתופי בפריטי [1] כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זה יכולה להתקיים ע"י אחר. עכ"ל. הא קמן דדעת הר"ן לעיקר, דנ"ח בעינן משלו דוקא.

וכ"כ בספר מקראי קודש (חנוכה סי' כא, עמ' מח-מט) להגרצ"פ פראנק זצ"ל לדקדק מהר"ן, דנ"ח בעינן משלו דוקא. וכ"ב בספר שבות יצחק (ח"ח פ"ט ס"ק א ו-ד) משם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, דבעינן משלו דוקא, וכ' דמ"מ אם בזמן קניית הנרות קנה בעה"ב גם עבור האכסנאי, שוב א"צ לעשות בהם קנין, ע"כ.[2]

ב.

אך דא עקא בזה, מש"כ בספר חזו"ע (חנוכה עמ' צט) דכ' להעיר בזה מדברי הגאון ר' יוסף משאול בספר זכר יהוסף בחידושיו לשבת (ר"פ במה מדליקין, כו ע"ב מהספר) שכתב, ואם בעינן בנ"ח שיהיה שלו דוקא, והוכיח מר מד' הר"ן פ"ק דפסחים, שאינו יוצא אלא בשלו, י"ל דאדרבה משם מוכח להיפך, דדמאי מהני ליה שיתוף בפריטי, הא קייל מעות אינן קונות, הא אין לנו לומר אלא דהיינו רק להיכרא בעלמא לכל אחד ואחד לפרסומי ניסא, מש"ה כשאינו מדליק בעינן שישתף בפריטי, וכו'.

ואין לנו ענין שיהיה השמן שלו. עכת"ד. ועוד כ' משם שו"ת בית יצחק ח"א מיו"ד (ס"ס קמה) להוכיח ממש"כ בשו"ת שער אפרים, שדן באיסור הנאה, כגון חמאה שנתבשלה בקדרת בשר, אי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, ואילו היה צריך שיהא השמן שלו, ובעינן שיהיה בו דין ממון, ודאי שלא היה יוצא י"ח[3], ולכן יוצא י"ח נר חנוכה בשמן של מעשר שני, אף דממון גבוה הוא. ע"ש. וכן הוכיח במישור בשו"ת פני מבין (סוף סי' רנג) מדברי השער אפשרים, וסיים, ולפע"ד נראה ודאי שבנ"ח יוצא אף בשאינו שלו, וכו', ע"ש.

וכן העלה בשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' קיב), ע"ש. וראה עוד מש"כ בספר הליכות שלמה, להגרש"ז איערבך זצ"ל, (חנוכה פי"ג דבר הלכה אות יב) שענין ההשתתפות בנ"ח אינו בתורת בעלות על השמן, כיון שאין צריך בזה לכם כמו באתרוג, אלא ענינו הוא שעל ידי השתתפותו נעשה כאחד מבני הבית, ולכן נפטר בהדלקת בעה"ב. ע"ש.

הא קמן דס"ל להני פוסקים, דא"צ בעלות בנ"ח ויש שכתבו להכריח כן מהא דקיי"ל דמעות אינן קונות.

ג.

והנה בר מהא, דמשמעות הר"ן, דנ"ח בעי בעלות וכמשנ"ת עוד יש לתמוה בזה.

חדא דכ' מרן בש"ע (חו"מ סי' קצח סעיף ה) וז"ל ולמה תקנו חכמים שלא יהא מעות קונות גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, כגון שתפול דליקה וישרף או יבואו לסטים ויטלוהו ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל לפיכך העמידוהו חכמים דרשות המוכר כדי שישתדל ויציל, לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר העמידוהו על דין תורה שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל, ע"ש. הא קמן, דכל שהלוקח מצוי, העמידוהו על דין תרוה, ואף דהרב המגיד (בפ"ג מהל' מכירה ה"ו) כתב דקני לה מטעם חצר, מ"מ הב"י לא הסכים עמו, וכמבו' למעיין, וראה בסמ"ע ס"ק ט, ובש"ק ס"ק ה שכתב דגם המ"מ גופיה חזר בו אח"כ, וכתב שלא נתבאר ברמב"ם בפירוש כן, ע"ש.

ולפי"ז שפיר ניחא נידו"ד, הואיל והאכסנאי מצוי אצל בעה"ב, וכל שהקונה מצוי אצל המוכר, שפיר העמידוהו על ד"ת, וכמשנ"ת.

ד.

עוד י"ל עפ"י משנ"ת במרן בסי' קצח סו' וז"ל י"א דשכירות מטלטלים נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליליה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל. ע"כ.

ולפי"ז שפיר ניחא נידו"ד, הואיל ובעה"ב שותף עמו בשמן יחד, וכיון שלעצמו ודאי יציל, תו ליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, וכל כה"ג העמידוהו על דין תורה דמעות קונות.

מיהו מידי פלוגתא ל"נ די"א (ראה בנימוק"י פ' השואל בסוגיא דכשם שתיקנו משיכה בשומרים, כתב דשם הרשב"א, דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות, וסיים וכן דעת האחרונים ז"ל, ע"ש.) דלא פלוג רבנן, וראה בפת"ש (סי' קצח ס"ק ח) מש"כ האחרונים לתמוה על מרן, דהואיל ומידי פלוגתא ל"נ, כל כה"ג המע"ה וככל ספיקא דדינא, ומדוע פסק מרן דמעות קונות.

ואף שהוציא מרן הש"ע בל' י"א, הנה כבר כתבו הפוסקים דמ"ש מרן דין בשם יש מי שאומר, אינו מוכרח דהוא משום דאיכא מאן דפליג דהא אשכחן טובא דמייתי מרן האי לישנא אסברא דליכא מאן דפליג עלה, וכמ"ש הסמ"ע (סי' טז ס"ק ח) שלא כיון המחבר לומר שיש פלוגתא בזה, אלא כל מקום שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים כותבו בלשון יש מי שאומר, ע"ש. וכ"כ החיד"א בברכ"י או"ח (סי' תרעב ס"ק א ד"ה אמנם) ובמחב"ר יו"ד (סי' פג ס"ק טז) וכ"כ הרבה אחרונים ואספם השד"ח בכללי הפוסקים ח"ו (סימן יג אות כב).

וראה עוד בשו"ת יבי"א ח"ב (חאו"ח סי' ד ס"ק ג), וכ"ז דלא כמש"כ בכף החיים (סי' נד ס"ק יא), ומיהו בכ"ד כ' כף החיים כסברת הסמ"ע, וכבר העיר בזה בספר עין יצחק יוסף ח"ג עמ' תקלח.

מיהו נראה דכ"ז דוקא בדליכא פלולגתא, וכמש"כ בספר עין יצחק הנ"ל וז"ל דבמקום שיש מחלוקת וכותב מרן בשלחנו הטהור בלשון מחלוקת, אז הוא דאמרינן דדעתו לפסוק כהסברא האחרת שלא הביאה בש"ע, אך אם אין בדבר מחלוקת ומרן כתב בלשון יש מי שאומר בהא ודאי אמרינן כ' כלליה דהסמ"ע. ע"ש.

ולפי"ז בנידו"ד דאיפלגו בהו קמאי, נראה דחש מרן לחולקים והוי ככל ספיקא דדינא, דהמע"ה, וכמש"כ בספר שלחן גבוה, דמש"כ מרן בש"ע (סי' תרי) דיש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יוהכ"פ, היינו מפני שחשש לדעת הסמ"ג דיוהכ"פ שחל בשבת מדליקים בו נר בלי ברכה, הואיל ואינו בא לצורך אכילה, ולכך כתב סברת הראו"ש שמברך בלשון יש מי שאומר, כלומר, יש מי שאומר כך, ואין דעתו לפסוק כן, מה גם דסב"ל, ע"ש. ואף דבנידו"ד לא זכר הב"י לחולקים, מ"מ בסימן שז בסופו, הביא ב' דעות בד"ז, וז"ל כתוב במישרים נתיב ל חלק ג בשם הרמב"ן (ב"מ צט ע"ב) שכירות מטלטלין נקנה בכסף וכן כתב נמוק"י בפרק הזהב (ב"מ ל ע"א) שיש מדקדקין כן מדאמרינן התם (מט ע"ב) דכיון שעומד במקום דליכא למיחש שלא יטרח המוכר אוקמוה אדינא דאוריתא, ובפרק השואל (נז ע"א) כתב דשכירות מטלטלין הוי כמכירה ואינו נקנה אלא כמשיכה וכן כתב הרשב"א והסכימו עמו האחרונים. עכ"ל.

וכ"ז דלא כמשנ"ת בד' הפוסקים והו"ד בפת"ש (סי' קצח ס"ק ח), שכ' לתמוה על פסק הש"ע דמעות קונות, הואיל ומידי פלוגתא לא נפקא, די"א דלא פלוג רבנן, וא"כ לכל הפחות להוי ספיקא דדינא, ע"ש. הא קמן דס"ל בדעת מרן דפסק כן לעיקר, דשכירות מטלטלין, נקנה בכסף.

ומ"מ לדעת הי"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף, וה"ט דהואיל והגוף שלו טרח ומציל, ה"ה בנידו"ד, דתו ליכא למיחש לשמא דא"ל נשרפו חיטך בעליה, וראה כיו"ב בנתבה"מ (סי' שלג ס"ק א)[4], ובמחנא"פ (הל' שכירות פועלים סי' ג), דשכירות פועלים נקנה בכסף, דתו ליכא למיחש לנשרפו, ע"ש.

ה.

עוד י"ל עפ"י משנ"ת בסי' קצט ס"ג, ברמ"א, וז"ל ויש מי שכתב דה"ה הנותן מעות על יין לקידוש בערש"ק דקנה דכל כה"ג העמידו דבריהם על דין תורה. ע"כ.

ולפי"ז כל דבר מצוה, אמרי' כן דהעמידו דבריהם על ד"ת וראה בקצוה"ח ס"ק ב, דכתב דה"ה הנותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה, כיון דמקדשין על הפת. ע"ש. וראה עוד בבה"ל (סי' תרנו ס"א, ד"ה ועיין לקמן) מש"כ משם הפמ"ג, דלדעת הי"א בחו"מ (סי' קצט) דאם נתן מעות על יין לקידוש קונה, דדין תורה מעות קונות והעמידו על דין תורה בקנית מצוה, א"כ י"ל דה"ה אתרוג, ושניהם אין יכולין לחזור בו. ע"כ. מיהו מידי פלוגתא ל"ז, דיעויי' בביאור הגר"א ס"ק ו' דכ' דאינו מוכרח, ע"ש. ופירש בערוה"ש (סי' קצט) דה"ט דדוקא קניית בשר לחג, דמבו' בחולין (פג ע"א) דב-ד' פרקים בשנה העמידו דבריהם על דין תורה הואיל וא"א במשיכה (שהרי אין בעה"ב מסכים לשחוט אלא ביו"ט לאחר שימכור לכל חלקי הבשר), דע"כ העמדיו דבריהם על ד"ת משא"כ ביין לקידוש, וכל כיו"ב דאפשר שבמשיכה, מהיכי תיתי ומ"ט, דנימא דהעמידו חכמים דבריהם על ד"ת, ע"ש. (וע' עוד ברעק"א בגליון ש"ע שם.

ו.

מיהו י"ל דאף דכל הני גווני מידי פלוגתא ל"נ, נראה דמ"מ לדינא, שפיר קונה דמעות, דכללא דהרב המגיד (פ"ד ה"ז מהל' גזילה) קמן, דכל שהוא ספק בתקנה, העמידוהו על ד"ת, לאפוקי דל"א בתר המוחזק, וככל ספיקא דדינא וכפי שכתבו הפוסקים ליישב דעת מרן (בחו"מ בסי' קצח ס"ו) בדין שכירות מטלטלים דנקנה בכסף ול"א דהמע"ה, והו"ד בפת"ש (סי' קצח ס"ק ח), דיעוי" שם ,דהק' גרעק"א (בחי' סוף מס"כ ב"מ) די"א (והוא בנ"י פ' השואל בסוגיא דכשם שתיקנו משיכה בשומרים) דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות וכן בספר מראות הצובאות בסוף הליקוטים תמה ג"כ בזה מדברי הנ"י פ' השואל מש"כ בשם הרשב"א דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות, והוסיף עוד וכתב וכן יראה להדיא מפרש"י הונ"י פ' מרובה (עט ריש ע"ב), וא"כ לכל הפחות להוי ספיקא דדינא, ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהתעורר בזה, ולפע"ד היא תמיה קיימת, והרציתי הדבר לפני רבנים גדולים והסכימו לדברי עכ"ל, וכן תמה בספר שער המשפט, איך סתם כדברי הנימוק"י דפרק הזהב אף להוציא מן המשכיר, בדבר שרש"י ותוס' והרשב"א והסכמת האחרונים הוא להיפך, וכ' ליישב.ע"פ כללא דהרב המגיד ,דכל שהוא ספק בתקנה ,העמידוהו על דין תורה . וכן יש להוסיף בזה מש"כ הרמ"א (סי' קצח ס"ה) די"א דבמקום דליכא למיחש לדליקה, קונה במעות, ואף דמידי פלוגתא ל"נ, וכמש"כ בש"ק שם (ס"ק ט) משם הב"י דכ' דאין נראה כן מדברי הפוסקים, וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, וראה עוד מש"כ בבדק הבית וכן העלה הש"ך (ס"ק ט) לדינא לעיקר והוסיף דכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר. ע"ש. מ"מ לא יהא אלא ספק בתקנה, דכל כה"ג העמידוהו על ד"ת, וכמשנ"ת.

דא עקא בזה, דדברי הרב המגיד נסתרים ממש"כ הרמב"ם בפ"ז הי"ח ובפ"ח ה"ז מהל' חובל ומזיק, וכפי שתפסו בזה הלח"מ שם, ע"ש. ואלו תורף הדברים ,עיקר התקנה המבו' בש"ס (פ' כל הנשבעין, מד ע"ב) הוא דהנגזל נשבע ונוטל, דקנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן, ומספק תלמודא אי תקנת נגזל שייכא נמי בשכירו ולקיטו, ולא איפשטא, וכתב הרמב"ם בפ"ד ה"ז מהל' גזילה, וז"ל היה שם שכירו או לקיטו של בעה"ב אינן נשבעין ונוטלין, ואין הנגזל יכול לישבע שהרי לא היה בביתו בשעה שנגזל ואין העדים יודעים מה נטל תחת כנפיו כדי לחייב הגזלן להחזיר, ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על שהבועה, עכ"ל. וכ' ה"ה שם, שכירו ולקיטו בעיא דלא איפשטא שם, ולפיכך כתב אין אלו נשבעין ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיקו האמורין בתלמוד "לפי שכל זה מן התקנה הוא ובמה שלא התקינו בפירוש, אפי' תפס מוציאין מידו". עכ"ל. הא קמן, דכל שהוא ספק בתקנה, מוקמינן אדמעיקרא, ול"א המע"ה ככל ספיקא דדינא.

רק דא עקא בזה, דגבי תקנת ניזק והיינו בכה"ג דאין המזיק יודע מה הזיק, דקייל דנשבע הניזק בתקנ"ח ונוטל כמו הנגזל, אך מספק תלמודא באופן דחטף המזיק חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן, ולא פשט תלמודא אי נמי בכה"ג איכא להאי תקנה. וכ' הרמב"ם (פ"ז הי"ח מהל' חובל ומזיק), דינא הוי דא"נ ואין משביעין אותו על כך, שאין דרך בנ"א להניח מרגליות בסלים ובחמתות, "ואם תפש אין מוציאין מידו", אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו, וכן כל כיו"ב. עכ"ל. הא קמן דאף בספק בתקנה ס"ל להרמב"ם, דהוי ככל ספק"דד דהמע"ה. וכן מבו' ברמב"ם (בפ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ז) גבי תקנת מסור, דמספק תלמודא, אי איכא ביה להאי תקנה כבנגזל ולא איפשטא, וכ' הרמב"ם דאם תפש אין מוציאין מידו, שמ' דליכא לפלוגי בין ספק בתקנה לשאר ספק"ד. וצ"ב ובלח"מ (בפ"ד ה"ז מהל' גזילה,) בתחילה כתב ליישב המבו' ברמב"ם בפ"ז מהל' חובל ומזיק, דדוקא כה"ג דשכירו ולקיטו (והוא מש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ז מהל' גזילה) דהוי הוספה על התקנה ל"מ תפיסתו משא"כ התם דלא פורש בתקנה דדוקא בדרכו להניח בכיס נשבע ונוטל אבל אין דרכו לא, וא"כ ל"ה הוספה על התקנה בכל, אך הוקשה לו ממשנ"ת ברמב"ם בפ"ח ה"ז גבי עשו תקנת נגזל במסור או לא דהוי בעיא דלא איפשטא וכתב רבינו ז"ל דאי תפס לא מפקינן מינה אע"ג דדהוי הוספה על התקנה בהחלט. עכת"ד.

וראה עוד במחנא"פ (הל' גזילה סי' לב) מש"כ ליישב הרמב"ם דהא דאמרינן דספק תקנה מוציאין מידו, היינו היכא דהתקינו ופירשו התקנה כגון גבי נגזל דהתקינו דהנגזל יהיה נאמן, והספק הוא אם שכירו ולקיטו הוא בכלל התקנה אי לאו, אז ודאי אמרינן כיון שלא פי' אין לך בו אלא חידושו, אבל כשהספק הוא אי אעיקרא דדינא אי עשו תקנה כגון מסור ובת יבמה דהספק הוא אי עשו תקנה או לא, אז לא שייך לומר אין לך בו אלא חידושו, והוי ככל ספק דעלמא. ע"כ.

ונראה שנעלם מעינו מש"כ הרמב"ם בפ"ז הי"ח מהל' חובל ומזיק לענין אי עשו תקנה במזיק באופן שאין דרכו להניח בכלי זה, דהל' ספיקא אי כה"ג הוי בכלל התקנה, ואעפ"כ כתב הרמב"ם דאם תפש אין מוציאין מידו, ולמשנ"ת במחנא"פ היה צ"ל דמוציאין מידו, הואיל ובכל כה"ג אמרינן דאין לך בו אלא חידושו. וצ"ב.

ז.

וראה מש"כ רעק"א בגליון ש"ע (חו"מ סי' צ ס"ד) לפרש הטעם דתפיסה ל"מ בדין שכירו ולקיטו דהנגזל הואיל וכל עיקר תפיסתו בשמא של תקנה דהא הבעה"ב א"י וטוען שמא התקנה דשכירו נאמן, אבל היכי דתופס בברי אלא דהוי ספק אם מכח התקנה נאמן, בזה מהני תפיסתו, ולפי"ז שפיר ניחא פסק המרב"ם בפ"ז ומחובל ומזיק, בדין מזיק בדבר שאין דרכו להניח וכן בפ"ח מהל' חובל ומזיק, בדין מסור הואיל ובתרוויהו תופס בברי, וסו"ד כתב, דמצא שכ"כ בבית מאיר אה"ע סי' קיב ס"ה, ולפי"ז שפיר ניחא הא דהק' רעק"א על מש"כ מרן בדין שכירות מטלטלים דקונה במעות, והו"ד לעיל, ולא תירץ עפ"י ד' הרב המגיד (פ"ד ה"ז מהל' גזילה) דכל שהוא ספק בתקנה העמידהו על ד"ת, הואיל ולמשנ"ת, ס"ל לרעק"א לפרש הרמב"ם באופן אחר, דה"ט דל"מ תפיסה, הואיל ועיקר תפיסתו בשמא דהא בעה"ב א"י וכמשנ"ת, ותו ליכא לפרושי, להך כללא דכל שהוא ספק בתקנה העמידוהו על ד"ת, ובפרט דלמשנ"ת לעיל איכא סתירה בד"ז, מהמבואר ברמב"ם בפ"ז ובפ"ח מהל' חובל ומזיק.

ח.

אך יעויי' בפת"ש סי' יח ס"ק ח, מש"כ משם תשו' נאות דשא סי' צא, דהיכא בע"פ הדין זולת התקנה חייב הנתבע לשלם, והוא בא לפטור עצמו מכח התקנה ויש ספק בלשון התקנה, בכה"ג ל"א המע"ה, רק אמרינן אוקמא אדינא וחייב לשלם, וכן מבואר מדברי הרשב"א שהובא בב"י ס"ס יג שכתב וז"ל, כל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל לנתבע, חדא שכל שהוא חוף מדגר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור, וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד, ועוד שכל המע"ה, עכ"ל.

וא"כ היכא שהנתבע מתחייב ע"פ הדין ויש ספק בתקנה, חייב הנתבע מטעם ה-א' דספק תקנה אינו מוציא מידי ודאי ד"ת, וכ"ת אכתי נימא המע"ה דדילמא התקנה מזכה להנתבע ואיך נוציא הממון מספק, הא ליתא, דבזה לא שייך המע"ה, וראיה מדברי הש"ך סי' מב ס"ק יח גבי ספק בשטר, דמבואר שם דכ"ע מודים דאין ספר בשטר מוציא מידי הדין אפילו למוחזק, דכיון שהוא בא לשנות ע"פ התקנה את הדין נקרא מוציא ועליו לברר[5], ונ"ל דמה"ט קיצר הסמ"ע (סי' יח ס"ק י) בהעתקת דברי הרשב"א ולא כתב רק טעמא דהמע"ה, משום דבה"ט נכלל הכל, כי מי שהוא רוצה לעשות חוץ מגדר הדין הוא הנקרא מוציא ועליו הראיה והבירור. ע"ש. הא קמן דס"ל, דכל שהוא ספק בתקנה, מוקמינן אדאוריתא, ולפלא שלא זכר לד' ה"ה בהל' גזלה, שכ"כ להדיא וכמשנ"ת[6]. וראה עוד בפת"ש שם, שכתב דכן מבואר במסגרת השלחן סי' קמ בדיני חזקה דכנה"ג אות ג, והאריך עוד להביא כמה ראיות לזה.

מיהו במסקנתו כתב דכל זה בתקנות בני העיר וכ"ש תקנות ארצות אבל בתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא, וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין דהמע"ה, ושכ"כ בתשובת פרח מטה אהרון (ח"א סי' יא), ע"ש.

ולמאי דמסיק, נראה דבנידו"ד אין לומר דקונה במעות לכ"ע, דמידי פלוגתא ל"נ ול"א העמידוהו על ד"ת, דה"ל ספק בתקנת חכמי התלמוד וכמשנ"ת.

שו"ר, דמד' הד"מ (אהע"ז סי' א) יש לסייע למשנ"ת, דדוקא בתקנות בני העיר וכיו"ב אמרי' כן דכתב הדרכי משה (אבעהע"ז סי' א) והו"ד בבאר היטב ס"ק כ לענין חרד"ג על הנושא על אשתו, דפי' דהוא משום קטטא ולא משום דררא דאיסורא ונ"מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד, וגם עכשיו אחר אלף החמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה, ע"כ.

ש"מ דדוקא במנהג שנהגו כן, אמרי' כל דהוי ספיקא העמידוהו על דין תוכה, לאפוקי כל כה"ג דהוי תקנות דחכמי התלמוד, דכל ספיקא אמרינן להמע"ה וככל ספיקא דדינא.

ואף באלף החמישי וקודם לכן, ל"ה תקנות דחכמי התלמוד שהרי אינו אלא חרד"ג, דאפשר במשה"כ ס"ל דכל היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. ולמשנ"ת בדבריו היינו דוקא בדליכא דררא דאיסורא. ודו"ק. ועי' עוד בשדי חמד (מערכת מ כלל רטז).

֍֍֍

 

[1] וכ"נ  בש"ע סימן תרעז ס"א.
[2] וראה מש'כ בכף החיים (סי' תרעז ס"ק ב-וח') דה"ה לגבי הקנאת הפתילות וכמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקמב) ע"ש.
[3]נראה דס"ל בפשיטות, דכל שהוי איסור הנאה אין לו דין בעלים. ונעלם מעינו דאיפלגו בהא קמאי, והו"ד בקצוה"ח סי' ר ס"ק ה וסי' תו ס"ק ב, ואכמ"ל.
[4] מיהו יש לעיין בנתבה"מ במש"כ בסי' רד ס"ק א, ובסי' קפג ס"ק ד, דלכאו' סתר דבריו וכמבו' למעיין.
[5] ראה כיו"ב בחו"מ סוף סי' של, וברעק"א בגליון ש"ע חו"מ סי' שלא ס"א, בדין שכירות פועלים, דכל שטוען נגד המנהג נקרא מוציא, אף שהוא מוחזק לפנינו.
[6] שו"ר שכבר העיר בזה בפת"ש סי' קצח ס"ק ח, והוא אזל למאי דמסיק דגבי תקנות של חכמי התלמוד ל"א כן, הואיל ודין תורה נקרא, ע"ש. ולמשנ"ת לעיל שפיר מבו' מדוע לא זכר לה"ה, הואיל וד' נסתרים ממש"כ הרמב"ם בפ"ז ובפ"ח מהל' חובל ומזיק, ואף במש"כ לפרש ברמב"ם בפ"ד מהל' גזילה ה"ז אינו מוכרח, הואיל וי"ל דה"ט דל"מ תפיסתו, הואיל וקא טעין שמא, וכמש"כ רעק"א בגליון ש"ע (חו"מ סי' צ) וכמשנ"ת לעיל.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים