תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ביאורים בדיני בור
בבא קמא
כותב החידוש: צבי יצחק שפירא

מראה מקומות: בבא קמא כח ב

 

 

תוכן הענינים

בביאור החילוק בין הפותח לכורה. 4

בדברי רב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו 6

יבאר את יסוד עיקר חיוב בור ברה"ר  6

יבאר דמה דרב פוטר על החבט הוא פטור בכרית הבור עצמה  7

יבאר מדוע אינו נחשב כ'כורה' לגבי החבטה  8

יחזור לבאר במה נחלקו 10

שאלת האחרונים מדוע אליבא דרב מתחייב הפותח על ההבל  10

בדברי רש"י שכתב שאף נחבט מ"מ מתחייב בנזקיו 10

מודה רב בבור ברשותו 13

צ"ב מ"ט מודה רב  13

חבטה לרב בהפקיר רשותו ובורו לדעת רש"י. או לדעת הסמ"ע בהפקיר רשותו ואח"כ בורו. 13

בביאור שיטת שמואל בחבטה  16

בביאור שיטת התוס' בפירוש קמא   16

בתוס' רי"ד כתב דאין חילוק בין הקרקע שסביבות הגובה לבין קרקע הבור  18

יש להוכיח כמו שביארנו בתוס' 18

דברי התוס' לקמן אזלי כשיטתייהו דהכא  19

שי' הראב"ד והר"י מלוניל שנחלקו האם שייך לחייב על העדר 19

בביאור בתרא של התוס' צ"ב שלכאורה יוצא שנחלקו בב' מחלוקות  20

בביאור דברי רב דתקלתו משורו למדנו 21

צריך ביאור היאך שייך ללמוד תקלה משורו 21

ביאור שיטת רש"י 21

בביאור שיטת הבעה"מ   22

בביאור דברי הרמב"ן 23

בביאור שיטת הראב"ד  23

עוד יש לבאר בדעת הראב"ד וכעי"ז מצינו בד' הרמב"ן 24

ועפי"ז יש לישב דשייך למילף תקלתו משורו לחודיה  26

בביאור השני דהרמב"ן 26

יל"ע מה החילוק בין ב' תירוצי הרמב"ן 28

לכאו' הרמב"ן לקמן סותר את דבריו הכא  29

כמה הערות בדברי הרמב"ן 31

בביאור החילוק בין שור לבור 37

יל"ע היאך מתחייב מדין בור כשפקע ממנו חיוב דממונו 38

בריב"א מבואר כדברי הסמ"ע דהמפקיר בורו לא מיפטר בהכי 39

קשה מדברי רש"י לקמיה  39

תמצית חבורה במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס  51

בהא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס חייב  51

עוד מצינו בראשונים שדנו לחייב במפקיר נזיקו לאחר נפילת אונס   51

צ"ע דלכאו' בברייתא מבואר דאף ר"מ פוטר לאחר נפילת אונס   52

בתור"פ כ' דזו קושית אביי ממעלה קנקנים   53

בתלמיד ר"ת מבואר דלמד כן באביי וצ"ע  53

במהרש"א כתב לישב דאין הוכחה מהברייתא דשמא איירי בשעת נפילה  53

וצ"ב מה טעם יש לחייב במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס   54

בריב"א כתב דאם שעה אחת היה שלו לא יפטר לכשיפקיר  54

ולדברי הריב"א ניתן לבאר הטעם דחייב במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס   54

בר"י מיגש כתב לבאר מה דאיכא הו"א דבשעת נפילה הוי אדם המזיק  55

וקשה דא"ה נימא דלהריב"א כל כורה בור ברה"ר יתחייב אף לר"י 56

וצ"ב למה שיחשב מעשה דידיה. וכן למה שנחשיבו לבור דאדם. 56

יל"ע מדוע צריך לחדש עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ולמה לא מתחייב מחמת דיש לו תורת כורה בור ביחס לאותו ההיזק. 57

מכאן צריך לסדר 58

תקלה בהדי דמנח לה  60

 

 

בס"ד

בביאור החילוק בין הפותח לכורה.
איתא בגמ' ור"ע הנהו מיצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי קמ"ל.

ומבואר, דלמ"ד דפטר בור ברה"ר, נצרך לו הכפילות של פותח וכורה כיוון דבלא הא היינו פוטרים את הפותח, כשיכסה. אבל את הכורה עד שימלא ויסתום את הבור כמו שהיה מתחילה.

וזה צ"ב, דממנ"פ, אם כיסוי, חשיב שמירה מעולה, גם הכורה בור, יפטר בכיסוי. ואם כיסוי, חשיב שמירה פחותה, גם הפותח, יתחייב עד דטאים ליה.

ולכאורה, אינו מובן הטעם, לומר חילוק, בין פותח בור, לכורה בור. לגבי הדרגת החיוב שמירה, שנכון להטיל עליהם.

ואם היינו אומרים שהפותח בור עשה פחות העמדת תקלה, היה מקום להבין סברה זו. אך כיוון דלכאורה, תרוויהו הניחו תקלה, לבני רה"ר באותה המידה. מה המשמעות, אם לפני כן היה כבר בור באותו מקום. וצ"ע.

והיו שרצו לישב, דנ"מ לגבי אם יפול הכיסוי ברוח שא"מ, דהפותח בור, כיוון דכל מה שעשה הוא את פתיחת הבור, א"כ במה שכיסהו, כבר ביטל את מעשהו הראשון. וא"כ עתה כשהוסר הכיסוי שוב כבר אינו תחת אחריותו. אך הכורה בור, כל עוד לא אטם להבור, לחלוטין, שוב מוטל עליו האחריות לכסות את הבור, ואפי' כשנפל ברוח שא"מ, יתחייב שוב לכסותו, ורק אם טאים ליה להבור לגמרי אז נסתלקו לו מעשיו הראשונים וכבר אינו תחת אחריותו.

אמנם בחידושי הגר"ח כתב את החילוק הזה למעשה. ומשמע מדבריו דלא זה ההו"א דהגמ' דידן.

דהנה בגמ' מבואר דלמאן דמיחייב בבור ברה"ר, לומד זאת מן הפסוק אם על הפתיחה חייב על הכריה כ"ש וכו'.

וכתבו בתוס' שיש מאן דדריש מדרשא זו דאין עונשים מן הדין. עיי"ש.

והקשו האחרונים, מה שייך לומר בזה אין עונשים מן הדין והא תרוויהו חד נינהו, דהא בתרוויהו העמיד תקלה לבני רה"ר בשווה.

ותי' הגר"ח דשאני פותח מכורה, דהפותח ברגע שכיסה נסתלקו מעשיו הראשונים משא"כ הכורה, דאם יפול הכיסוי ואפי' ברוח שאינה מצויה מחוייב להחזיר את הכיסוי כיוון שאכתי חשיב ככורה עד דטאים ליה.

וחזינן דאף למסקנא נקט הגר"ח דיש חילוק מהותי בין הפותח לכורה, דהפותח מתחייב רק על מה שמגלה תקלה, משא"כ הכורה מתחייב על מה שיוצר תקלה, וממילא כל עוד יצירתו קיימת ומזיקה מתחייב, עד שיסתור את יצירתו והיינו שיסתום את הבור.

ועוד חזינן דלא זו ההו"א בגמ', דהכורה יתחייב לכסות אם הכיסוי נפל ברוח שא"מ.

וא"כ אכתי צ"ב מה ההו"א לחייבו עד דטאים ליה.

ושמא היה הו"א שהמחייב של בור, אינו לשמור שלא יזיק, אלא כיוון דהוא שלא כדין בגוף יצירת התקלה [דהא היה ביאה בגבול חבירו בעצם חפירת הבור.] א"כ חל עליו חיוב לתקן את מעשיו הראשונים.

וממילא, הפותח, דינו לכסות, דבזה מתקן הנזק שעשה בפתיחת הבור. וכיון דכבר אין עליו, שום תביעה, לסלק הנזק שעשה, במה שהעמיד תקלה לבני רה"ר, שוב אין לחייבו באחריות על הבור. אך הכורה, שיצר תקלה, והעמיד בור שכלל לא היה קודם, כל עוד שלא יסלק מעשהו זה של יצירת תקלה, ע"י 'דטאים ליה', לא יפטר מן האחריות על הבור. ודוק.

עוד מבואר בגמ', דהיה הו"א לומר דהפותח יפטר לגמרי, ואפי' לא יתחייב לשמור על הבור שלא יזיק, ולא יתחייב בכיסויו, ובנזקיו. ורק על הכורה בור, הטילה התורה חיובי שמירה[1] על הבור שכרה, ולכך בעי לכסותו.

ולכאו' צ"ב, דמאיזה טעם היה מקום לומר דהפותח בור, יפטר. בשונה מהכורה בור, שחייב. וצ"ע.

וביותר צ"ע דהא איירי למאן דפטר בור ברה"ר, וא"כ מה המשמעות בכלל של פותח וכורה, והא מתחייב במה שהבור שלו. וצ"ע

ועי' ברבינו אפרים שהק' כעי"ז ונשאר בתימה.

 

בדברי רב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו
אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטה קרקע עולם הוא דמזקא ליה ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו וא"ת לחבטו אמרה תורה ולא להבלו התורה העידה על הבור ואפילו מלא ספוגין של צמר מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב מ"ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע

ויל"ע במה נחלקו רב ושמואל.

ברש"י ביאר מחלוקתם, וז"ל, להבלו, משום דעבד ליה הבל לבור ולא משום חבטו. קרקע עולם ואינו שלו. שמואל אמר להבלו, חייבה תורה כדקאמרינן ואע"ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה. עכ"ל.

ומבואר בפירוש רש"י שלרב ס"ל שיש יותר מקום לחייב על ההבל כיוון דאיהו עביד ליה לההבל. ולשמואל יש יותר מקום לחייב על החבט מאותו טעם בדיוק משום דאיהו עביד ליה. וצ"ב.

עוד מצינו דנחלקו רב ושמואל האם מחייבים רק על מה שיש מקום יותר לחייבו, וכמו שאומר רב שרק על ההבל הוא מתחייב. אך על החבט פטור לגמרי. אך לשמואל אע"פ שיש יותר מקום לחייב על החבט, מ"מ חייב אף על ההבל. ובגמ' דרשינן להקרא ד"ונפל" מר כדאית ליה.

ויל"ע האם הוא מחלוקת בדרשות גרידא. ואינה קשורה לעיקר מחלוקתם כלל.

או דהיא מחלוקת אחרת מסברה, שאינה קשורה לעיקר מחלוקתם. האם עדיף לחייב על הבל, או על חבט.

או דלמא דהכול ענין אחד, דמאותו הטעם דלשמואל יש יותר מקום לחייב על החבט, פשיטא ליה דחייבה תורה להבלו וכ"ש לחבטו. ולרב מאותו טעם דיותר פשוט לו לחייב על ההבל, ס"ל דבור שחייבה תורה הוא להבלו ולא לחבטו.

ובאמת דהיותר נראה לומר דהכול ענין אחד, והכול מחלוקת אחת, וצ"ב.

והנה במה דרב פוטר על החבט, מטעם דקרקע עולם הזיקתו, לכאו' צ"ב דהא הכורה העמיד תקלה לבני רה"ר, ומה הטעם לפטור את הכורה מחמת זה.

יבאר את יסוד עיקר חיוב בור ברה"ר
בברכ"ש כתב לבאר הענין, [עיי"ש מש"כ בזה] דהמחייב של בור הוא על "ההכשר נזיקין", ולכך הוי גרמא בעלמא. וכתב דרק אם נימא הכי א"ש דברי רב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. אבל בלא זה לא היה מקום לחלוקה זו. וצ"ב.

ובאמת שכן מצינו ברא"ה, דהרא"ה כשבא לבאר דברי רב, הקדים, דאם היה חיובו, מדין מעשה ההיזק שעשה, א"כ היה פטור הן על הבל והן על החבט, דהא תרוויהו גרמא נינהו. אלא על כרחך, דבבור התחדש חיוב מחודש, שמתחייבים על ההכשר נזיקין, שמתחייבים על כריית הבור. ובחיוב המחודש הזה שייך לומר דיש חילוק בין הבל לחבט, ובזה ס"ל לרב, דנתחדש  דמיתחייב רק על ההבל, ולא על החבט[2].

[וכ"כ בפסקי הרי"ד, (לקמן דף נג ע"א) כשבא לבאר מ"ט שמואל פוטר בחבטה שחוץ לבור. עיי"ש. וכתב הטעם משום דהחידוש שנתחדש בפרש בור, דאע"פ שמעיקר הדין כל נזקי בור, הוי גרמא, מ"מ הכתוב חייבו כאילו עשה בידיים ודווקא בנזקי בור עצמו, אבל לא בקרקע שסביב הבור, והוי גרמא בעלמא ופטור. ומבואר מדבריו כעין מה שמצינו בד' הרא"ה. דהמקום לפטור בחבטה, הוא משום דלא נתחדש בזה הדין דמתחייב בכריה שלו, והוצרך לחזור ולפרש את עיקר חיוב בור כדי לבאר מה טעם יהיה פטור בחבטה. ודוק בזה. ויל"ע.]

והיינו, דהנה מצינו בבור, דצורת חיובו, שונה משאר חיובי נזיקין. דבבור הניזק בא בגבול הבור, ובעצם היה מקום לומר דאיהו דאזיק אנפשיה[3]. והוי גרמא בעלמא.

וא"כ יל"ע דאחר שנתחדשה פרשת בור בתורה, משום מה חייב, והרי מה שהניזק נכנס להבור כלל אינו סיבה לחייב, וכמשנתב"ל.

וביאור הענין בזה, דבבור המקום לחייבו על נזקי הבור. הוא בהכשר נזיקין שלו, הוא בכרית הבור, דבזה הוא בא בגבול ההליכה דבני רה"ר, ובזה הוא עושה שלא כדין, ופוגע בזכאותם להליכה ללא תקלות.

והיינו, דהמחייב שלו על נזקי הבור, הוא כריית הבור, והעמדת התקלה. וממילא, כל הנזקים, שיקרו בבור בעתיד, הם באחריותו, והוא מתחייב לשלם עליהם.

יבאר דמה דרב פוטר על החבט הוא פטור בכרית הבור עצמה
וא"כ כשרב אומר קרקע עולם הזיקתו, וכ' רש"י, קרקע עולם ואינו שלו. ולכך אינו מתחייב על החבט. ביאור הענין, דס"ל לרב דהנידון, באיזו צורה העמיד את התקלה דהחבט, בשעת הכריה. ולא באיזו צורה יקרה הנזק העתידי. ואם בצורה שבא בגבול ההליכה של בני רה"ר בשעת הכרייה, היה בצורה שהעמיד חבט, בהליכתם, לא חשיב מעשה דביאה בגבול חבירו, ולא חשיב מעשה היזק בהליכה של בני רה"ר, ולכך לא מתחייב על נזקי הבור. ואינו אחראי על נזקין שיקרו בכזה בור. אלא הוי גרמא בעלמא.

אך אם יש בהבור הבל, בזה כיוון דכבר בא בגבול הליכתם בעצם העמדת הבור, א"כ כל הניזקין שיקרו בהבור, הם תחת אחריותו. ויש מקום לחייבו על אותם נזקים. ועיין.

אך אם חיובא דבור לא היה על העמדת התקלה, אלא דהיה מתחייב על המעשה נזק העתידי, בזה גם רב מודה דמיחייב אף על החבטה, וכמו דמצינו דבשור שדוחף חבירו לבור, לא יכול בעל השור למימר ליה קרקע עולם הזיקתך. כיוון דממונו הוא דמזיק ליה. וכ"כ הרא"ה עיי"ש שהאריך בזה.

והנה אכתי צ"ב, מדוע לא נחשב ביצירת התקלה דהחבט כהעמדת מזיק גמור, וכמו ביצירת ההבל. ומדוע יצירת בור דאית ביה חבטא, אינו מחייב כמו ביצירת בור דאית ביה הבלא. דהא בתרוויהו העמיד תקלה בגבול הליכת בני רה"ר. וצ"ע.

וכתב בפסקי רי"ד, דמה דבורו גרם לו ליפול, ולהיחבט בקרע עולם, סבר רב דגרמא בעלמא הוא. וצ"ב. וברש"י משום דהקרקע אינו שלו. [והיינו דכוונתו לכאו' דלא חשיב כיוצר כח היזק בהקרקע. שמחמת זה יהיה נכון ליחס אליו את קרקע הבור. וכמו שאנחנו מיחסים אליו את ההבל[4]. וצ"ב] וכמו שהבאנו לעיל.  ברמב"ן (במלחמת כח ע"ב סד"ה והא דאקשינן) כתב דהבל הוא הניחו שם, וחבטא אינו שלו, אלא הוא גרם החבט, ע"י שסילק את העפר ושויא בור, וקרקע החבט לאו דידיה היא אלא קרקע עולם. וצ"ב.

ולכאו' מצינו בכל הראשונים דכיוון דבמעשה הכריה שלו אין מקום לחייב את הכורה בור, ביצירת מזיק דחבט מאיזה טעם שיהיה, ממילא הקרקע לא מיוחסת אל המזיק ולא יתחייב בנזיקין. או מטעם דכל היחס שלו לנזק העתידי הוא של גרמא בעלמא, וכמש"כ הרא"ה, וכ"מ בפסקי הרי"ד. או מטעם דכבר אין עשאן הכתוב על קרקע זו, וכמש"כ רש"י והרמב"ן. ולכאו' אין מחלוקת ביניהם אלא שתי הסברות נכונות, לחייב אותו מדין מה שחפר בלא עשאן הכתוב, ובלא דין כורה בור, מול הנזק דהחבטה, בזה באו דברי התוס' רי"ד[5] והרא"ה דהוי גרמא בעלמא, אך לגבי מדוע אין לומר בזה חיוב דפרשת בור, בזה כתבו הראשונים דכיון דמשום מה ס"ל דאינו מספיק העמדת תקלה, ממילא לא מתיחס אליו קרקע הבור, ולא נחשב שיצר את זה שקרקע הבור נחשבת ל'מזיק' וממילא אין בזה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ולכך פטור.

אך אכתי צ"ב מדוע לא נחשב הכשר נזיקין דחבטה, כהכשר נזיקין דהבל. וכמו שהקשינו וצ"ע.

יבאר מדוע אינו נחשב כ'כורה' לגבי החבטה
והנה בגרנ"ט כתב לבאר בתחילה מפני שאף הניזק משתתף בהחבטה, שהרי בלא כובד משקלו, לא היה שום נזק בהחבט. רק דצ"ב דאף בהבל לולא דהיה נכנס הניזק, לא היה מזיק. ונראה דכוונתו דבכל אופן לגבי החבט אף אחר דכבר יכנס להבור, אכתי בשביל שינזק צריך שישתתף הניזק בעשיית ההינזקות שלו. וא"כ א"א לראות את הבור כמעשה נזק דידיה. ועיין בחזו"א שביאר כעין זה.

והקשה על זה דבבור ברשותו כתוב בגמ' דמודה רב, ואם זה הטעם מאי שנא. ואמנם שמא יש לישב [וכן קצת משמע מלשון החזו"א] דבבור ברה"ר דבעינן לטעם דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו, בזה לא חידשה תורה דאף בעשיית חבט, שייך לומר כן, אך במקום דהחבטה דידיה, ולא צריך להגיע לזה, בזה מודה רב דמיחייב על החבט[6].

אך אכתי קשה דהא באסו"מ דאפקרינהו, כתבו התוס' (ג.) דרב מודה דמיחייב על החבטה כיוון דהחבטה דידיה, וכן בנחבט בגובה (נ:) וכן בנתקל באבן ונישוף באבן (כח:), ורואים דרב מודה דשייך לחייב על החבטה, גם לא מדין בור ברשותו. וצ"ע.[7]

וכתב לבאר, משום דלגבי החבטה לא חשיב כעשיה של הכורה, אלא החבט כבר היה קיים, דהרי הקרקע שנחבט בה כבר היתה וכל מה שיצר, את האפשרות שיוכל להיפגש עם אותה הקרקע, דהיינו שיצר את זה שיפול, ועד כמה שהוא יהיה במצב של נפילה הרי הקרקע שעוצרת את נפילתו היא מזיקה לו.

וזה גרמא, בדומה לזורה ורוח מסיעתו, דלגבי נזיקין חשיב גרמא, כיוון שרק העמיד את זה שכוחות הטבע יוכלו להזיק, וגם כאן העמיד את זה שקרקע עולם שאינה שלו תוכל לבוא ולהזיק, אך לא יצר כאן מזיק, ובזה חשיב כגרמא, משא"כ לגבי ההבל, שממש יצר כאן מזיק גמור, שהוא זה שמזיק, ובזה חשיב מעשה מזיק גמור כבר בכריה שלו.

אך אכתי צ"ב מאי טעמא באסו"מ מיחייב אף על החבטה.

ובזה כתב הטעם דבהנחת האסו"מ יצר כאן חבטה חדשה, וזה קצת צ"ב, מה החילוק בין זה לבין קרקע הבור. שהרי בשניהם יצר חבטה.

והנה יל"ע מה יהא הדין [וכגון לשמואל דמחייב על החבטה.] באדם שחפר בור כ', ובא אחר ומילא י', ועכשיו נשאר בור י', האם יתחייב על החבטה שעשה, כיוון שהוא הניח שם את הקרקע המזיקה. א"ד דאדרבה הוא רק בא להציל ולא חשיב כנותן חבט.

וכמו דבאדם ששם ספוגין של צמר, פשוט שלא נחשב כהעמדת תקלה. א"כ גם אותו אחד שאטם חלק מן הבור, ודאי דאין לחייבו, שהרי לא העמיד תקלה, אלא רק הציל[8].

ואחר דאתינן להכי, מבואר היטיב, דבבור, התקלה שלו הוא מה שהוא נכנס להבור, ומה שהוא במצב של נפילה, ורק מחמת זה הקרקעית של הבור מזיקה לו, ובזה לא נחשב כיצירת מזיק החבטה, אלא רק כעצירת הנפילה. [ועי' בלשון הפסקי רי"ד מש"כ בזה ולפי דברינו א"ש היטיב.]

משא"כ בהנחת האסו"מ דהניח להם בגבול הליכתם תקלה דחבט. ודוק.

והיינו דלגבי קרקע הבור, אין טענה, שיסלק את קרקעית הבור. אלא הטענה, שיסיר את החלל, שגורם שקרקעית הבור מתקילה. בשונה מאסו"מ שהטענה עליו היא סלק את האסו"מ, שהוא עצמו מתקיל את בני רה"ר בהליכתם.

ויוצא שהצורה שהבור מזיק בחבטה שונה מהצורה שאבן מזיקה בחבטה, דבשביל שהבור יזיק בחבטה, צריך שיהיה דבר מוקדם שיכניס אותו לבור, ויעמיד אותו במעופה מהירה, ובזה קרקעית הבור מזיקה ע"י שעוצרת את נפילתו, ובעצם הנזק קרה ע"י שנכנס להבור, ע"י הנפילה של הניזק בחלל הבור, וקרקעית הבור רק קטעה את הנפילה, וא"כ בזה אומר רב דהוי גרמא בעלמא[9]. אך באסו"מ דאפקרינהו ס"ל דחייב, ואפי' ע"י אית ליה למלויי [למאן דאית ליה דהוא סיבת חיוב בלא כריה] יתחייב אף על החבטה, ודוק[10].

יחזור לבאר במה נחלקו
והנה שמואל ס"ל דזה לא נחשב קרקע עולם הזיקתו, דכיוון דלפני כן הקרקע הזו כלל לא היתה יכולה להזיק שהרי היתה מכוסה א"כ בעצם זה שחשף את הקרקע, בזה נתן עליה שם מזיק, ובזה חשיב כמזיק בידיים ביצירת התקלה, אף מול החבטה, כיוון שממש עשה בידיים את זה שהקרקע הזו תהיה קרקע מזיקה בחבט. [ויש להרחיב עוד בביאור שיטת שמואל, דהביאור בזה תלוי בשיטות הראשונים על הקרקע שסביבות הבור.]

וודאי שגם על ההבל יתחייב דהא בזה ודאי אין סברה לומר שיפטר דהא ודאי הוא זה שיצר את ההבל, רק דס"ל לשמואל דכיוון דההבל מגיע ממילא ע"י חפירת הבור, ואילו את חשיפת קרקעית הבור, עשה בידיים ממש. בזה יותר פשוט לחייבו אליבא דשמואל.

אך לשמואל כלל אין מקום לומר דיפטר על ההבל, דהא ודאי גם יצירת ההבל היא יצירה גמורה שלו בחפירת הבור, רק דיצר זאת קצת בצורה עקיפה, בשונה מהחבט דהוא פעולה ישירה שלו.

שאלת האחרונים מדוע אליבא דרב מתחייב הפותח על ההבל
שאלת ר' אליעזר טעלזער, דחזי' דהפותח חייב על ההבל, אע"ג דלאו איהו עביד ליה. עי' בגרנ"ט מה שישב בזה.

ולפי מה שביארנו א"ש, דכיוון דההבל הוא חפצא דמזיק, ולא רק אפשרות להינזק בהקרקע שהיא דבר קיים תמיד, א"כ ודאי דבמה שפתח להבור, א"כ נהיה אחראי על אותו חפצא דמזיק, ולכך חייב בניזקיו. ודוק.

בדברי רש"י שכתב שאף נחבט מ"מ מתחייב בנזקיו
ברש"י כתב בד"ה מאי בינייהו, דלרב אף אם נחבט בקרקע חייב, כיוון דאיכא למימר דההבל כיחש אותו, ומשמע דאף אם ודאי ניזוק מהחבטה גרידא, מ"מ מתחייב כיוון שהיה יכול להנזק מההבל. וצ"ב.

ולא שייך לומר בכה"ג יפטר דא"כ בכל מקרה שנחבט, היה מקום לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל הניזק להביא ראיה שניזוק מההבל ולא מן החבטה, וא"כ יפטר, אא"כ יוכיח הניזק שניזוק מן ההבל קודם, וא"כ זה נ"מ טובא. ועיין.

ועי' במהרי"ל דיסקין שכתב דאה"נ זה ספק רק דכיוון דרוב הבהמות נזיקות מן ההבל קודם אין זה בכלל הספק[11]. ואח"כ כתב לומר דשמא אכתי הוי ספק, רק דרב לשיטתו דאזלי' בתר רובא. או מטעם אחר, דכיון דהוא הפושע בכרית הבור, כבר אין בזה הדין דהממע"ה[12].

ומ"מ מבואר מדברי האג"מ דאי ידעי' בוודאי דמת מחמת החבטה ולא מחמת ההבל בזה ודאי פטור.

ובאמת דהתוס' רי"ד כך ס"ל אך בדעת רש"י יש להסתפק בזה. דהא ברש"י כתב אפי' נשברה מפרקתו, וכתב הטעם כיוון דאיכא למימר ולא כתב כיוון דודאי מית מן הבלא קודם הכי. ויל"ע. [ושמא לביאור הב' במהרי"ל דהוא מספק זה ביאור מש"כ רש"י ואיכא למימר.]

אמנם מדברי התור"פ הובא בשטמ"ק, נראה להדיא לא כן דכתב וז"ל וא"ת מה סברא היא זו, והלא דבר הנראה לעינים הוא שמת מחמת חבט שנשברה מפרקתו. יש לומר דאפילו הכי איכא למיתלי בהבלא, דלולא ההבלא, היה השור מעמיד עצמו על רגליו בכח ולא היה ניזוק כלל, אבל על ידי ההבל, חלה השור, וכחש מחמת החולי, ולא היה בו כח להעמיד עצמו, ועל כן נפל באותו ענין שנשברה מפרקתו. וכהאי גוונא מצינו לקמן דקאמר כיון דאהני ביה אהני. עכ"ל.

ומבואר מדבריו דהוקשה לו דאם חזי' דנשברה מפרקתו ע"כ אינו מחמת ההבל, דהא דבר הנראה לעיניים הוא. ודלא כדברי המהרי"ל. אלא ההבל שנכנס בו בתחילה גרם לו ליפול באותה צורה שהוא יחבט.

וצ"ע, דהא ס"ס, ההיזק הוא, ע"י קרקע עולם, ומה המשמעות שההבל גם הזיקו קצת. וצ"ע.

ובאג"מ (ח"א סי' צ"ט) כתב לבאר, דהוא מתחייב מדין זה וזה גורם, ומעשה החבט אינו פוטרו, עיי"ש. וכתב לבאר כן גם בדברי רש"י.

אך קצת צ"ב מה מהני ההיזק קצת דההבל והא ניזוק מן הקרקע עולם שבזה הוי גרמא, דהא תמיד מה שהוא מביאו להינזק מן הקרקע עולם עשה בידיים ומ"ש אם ע"י חלל הבור ועומק הבור, או ע"י הבל הבור. וצ"ע.

ושמא לפי מה שביארנו יש ליישב, בדעת רש"י, דכיווון שמתחייב על הכרייה בעצמה, א"כ כל נזק שיקרה בהבור יש לחייבו. היינו שבהכריה נהיה אחראי על כל הנזקין שיקרו בבור. וכבר לא משנה אם בסוף ניזוק ע"י הבבל או ע"י חבטה.

ובזה כתב רש"י דיש לחלק, דאם אילולא החבטה היה ניזוק מההבל, א"כ שפיר יש לחייבו, דהא בכריית הבור כבר גרם שיוכל להינזק באותו הנזק מן ההבל. ולא שנא אם בסוף ניזוק מן החבטה. אך אם אילולא החבט לא היה יכול להינזק מן ההבל, וכגון דנפל לאחוריו, בזה ודאי יפטר, דהא מול הינזקות זו כלל לא העמיד את בורו, דהא לרב העמדת הבור היא רק לגבי ההבל. וא"כ מול היזק זה אין לו דין כורה.

וביותר דהרי כיוון שאם לא היה ניזוק מן החבט, היה ניזוק מן ההבל, א"כ כבר לא יוכל לומר להניזק קרקע עולם הזיקתך. דהרי ביארנו לעיל, שכל טענה זו באה לומר, היית יכול להמשיך ליפול, ואני לא יצרתי את ההיזק. אלא ההיזק נוצר, ממה שהקרקע עצרה את נפילתך. אך בדידן כיוון דאם היה ממשיך בהנפילה היה ניזוק, מההבל, א"כ ודאי שבמה שנכנס להבור, ובעצם השהיה שלו בחלל הבור, הוא ניזוק, ואף אם לא יעצר בקרקעית הוא ינזק, וא"כ במקום כזה הטענה של קרקע עולם אינה טענה לפוטרו.

ושמא התוס' ר"פ התנה בזה שההבל יגרום גם חלק מן ההיזק. וצ"ב.

ברא"ה הקשה שלרב יתחייב על החבטה מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונב, ותי' דודאי זה לא מהני דהא אפי' אם יפשע לגמרי מתחילה יתחייב.

וצ"ב מה הוקשה לו, דהא כלל לא נחשב כמעשה דידיה, וכמו שכתב בתי'.

גם יל"ע האם הק' רק במקרה של רש"י שגם ההבל היה יכול להרוג, ותי' דלא כרש"י[13].

או דלמא שהקשה אפי' בצורה שאף אם לא היה נחבט לא היה ניזוק מהחבט. וזה צ"ב טובא. ותי' כדברי רש"י. ויל"ע בזה. ודוק.

והנה יש ב' סיבות לא לחייב לרב על החבטה בבור, א' מה דלא חשיב ככורה מול ההיזק דחבטה, דהא קרקע עולם הזיקתו וכמשנתב"ל. ב' מה דאינו פושע בכרית הבור מול החבטה [והיינו דכיוון דבחבטה אמרי' דקרקע עולם הזיקתו א"כ נחשב כדין בעשיית החבטה, ובזה אינו נחשב כפושע בחבט זה.]

ונראה דבקושיתו הבין הרא"ה דאין חיסרון משום דלא חשיב כלל ככורה מול הבור, וצ"ב. ושמא משום דכיוון דכבר נתחייב שלא יהיה כאן הבור כבר מתחייב בכל הנזקין שיקרו בהבור.

והבין הרא"ה שכל הטעם שרב פטר בחבטה, הוא משום דאין לו דין דפושע מול החבטה [דהא אין בזה חיוב דבור ביצירת חבט, ואולי הוא חשיב פושע בד"ש, שהרי זה גרמא, וכתוב דאף גרמא אסור.] ובזה הקשה דא"ה נימא בזה תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

ותי' דאף אם היה פושע בחבטה אינו מתחייב, וא"כ לא יהני בזה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וצ"ב.

ושמא כוונתו, לחזור ולומר דאינו חשיב ככורה מול החבטה וא"כ הטעם אינו חיסרון בהפשיעה אלא חיסרון בעיקר החיוב.

רק דיל"ע במקום דאילולא החבטה היה ניזוק מההבל, בזה לכאו' נימא דהוא חשיב ככורה מול הההיזק הזה. ובזה עדיין יודה הרא"ה לרש"י דיחשב לתחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב, דהא מול ההיזק הזה הוא חשיב ככורה שהרי העמיד הבור לזה שיעשה את ההיזק הזה, וזה שבמקרה נחבט קודם י"ל דאינו פוטר.

[היינו דהרא"ה רצה לחדש אפי' יותר מרש"י שיתחייב אפי' בלא שאילולא החבטה, היה מת בההבל, כיוון דהו"א דיתחייב כבר על כל הנזיקין שיהיו בהבור, ובתירוצו שייך לומר שחזר לדברי רש"י [למרות שיתכן שכבר חזר בו לגמרי וס"ל כהרי"ד שפטור. ויל"ע.]

אך דיש להעיר שהרי הרא"ה הביא קושיא זו אחרי שהסביר שהחיוב של בור הוא על ההכשר נזיקין ולכך מתחייב רק על ההבל, ולכאו' בזה הקשה שהרי בהכשר נזיקין שלו הכשיר כבר את ההיזק ומתחייב לשמור על הבור, ולכך הבין בקושיתו שכבר אין משמעות באיזו צורה הבור מזיק.

דלכאו' היה מקום להקשות, היאך מה שעשה שלא כדין בכרית הבור, ובזה שהעמיד תקלה בגבול ההליכה דבני רה"ר, הוא מתחייב לשלם על הנזק העתידי, שיתחייב לשלם את כיסוי הבור.

ולכאו' הביאור בזה דאה"נ זה החיוב שלו לכסות את הבור, רק דכל עוד לא מכסה זה בור שמוטל עליו לכסותו, ונזקין שקורים בבור שמוטל עליך כיסויו הם נזקים שאתה אחראי עליהם ונכון לומר שהם קרו לך. וכבר לא משנה באיזה צורה נעשה הנזק. דהא ההיזק שקרה מחר בכל מקרה לא מיוחס אלי, דהא זה גרמא בעלמא. וכך הבין הרא"ה בקושיתו.

ויל"ע במה חזר בו. ושמא י"ל, דעתה סובר, דבאמת הדין דעשאן הכתוב כאילו הם ברשותו, גורם שההיזק שיקרה מחר ע"י ההבל בהבור, מיוחס אל הכורה. וא"כ יתחייב רק על הבל. ודלא כרש"י.

מודה רב בבור ברשותו
 צ"ב מ"ט מודה רב
בחדושי הרשב"א (דף נג עמוד א) הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו, קושטא דמלתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברה"ר דמודה בהו רב כשהפקירן.

וצ"ב מדוע הוצרך לדמות זאת לאסו"מ דהפקירן.

ונראה שבא לומר דמאותו הטעם דבאסו"ם דהפקירן חייב על החבטה, כיוון דהתם החבטה דידיה במה שהוא יצר אותה, ה"ה דהכא חייב על החבטה במה שהחבטה היא דידיה, במה שהיא רכושו וקנינו.

ויש מן הראשונים שכתבו דחיובו משום שורו, עי' תור"פ. וברמב"ן דן בזה ולבסוף הסיק שחיובו משום בורו.

ולכאו' יהיה תלוי בביאורי האחרונים שהבאנו לעיל, מ"ט רב פוטר על החבטה, דלכאוק' לד' החזו"א דטעם הפטור משום דמשתתף הניזק בהינזקות, ולכך לא הושלם ההכשר נזיקין [וכמו ההו"א של הגרנ"ט.] א"כ לכאו' אף בבור ברשותו  כן הוא. ולכאו' להטעם הזה יהיו חייבים לומר כמו דברי הראשונים שחיובו משום שורו. ודוחק.

ולפי מה שביאר הגרנ"ט, דאת הקרקע המזקת לא יצר, אלא היא היתה קיימת כבר בעולם. א"כ בזה י"ל, דכיוון דהקרקע שלו הוא אחראי עליה.

ולפי מה שרצינו לבאר [ושמא זו כוונת החזו"א, וכמשנתב"ל], א"כ תמיד הטעם הוא שגוך החבטה עצמה אינה שלא כדין, דהא הוא כדין שיהיה הקרקע במקומה, רק השלא כדין הוא מה שהעמיד את המצב של הנפילה לחבט, ובזה לא קיים הנזק המושלם דהא ללא שיעצר בקרקע עולם, אינו יכול להינזק. אך עד כמה שהקרקע שלו, א"כ העמיד נפילה לקרקע דידיה ובזה העמיד מזיק מושלם. ועיין.

חבטה לרב בהפקיר רשותו ובורו לדעת רש"י. או לדעת הסמ"ע בהפקיר רשותו ואח"כ בורו.
ולכאו' נראה לחלק הנידון לב' חלקים.

דבהפקיר רשותו ובורו לכאו' כלל אין מקום לחייבו על החבטה, לא מיבעי להראשונים שהחיוב על החבטה בבור ברשותו הוא מטעם שורו, דלכאו' כלל לא מתחילה השאלה לשיטתם, דלכאו' לשיטתם כלל לא מצינו לרב חיובא דפרשת בור שמתחייב על החבטה [בצורה שלא חשיב ככורה על החבטה.] [ועי' מה שהבאנו לקמיה מקובץ שיטות קמאי, שמחייב משום שורו. ומשמע מיניה, שאם יפקיר יתחייב מדין בור אף על החבטה. וצ"ע.]

אלא אפי' להראשונים דחיובו משום פרשת בור, ובאמת תמהו האחרונים, מאיזה טעם רב מחייב בבור ברשותו על החבטה, והא כיוון דהוכחנו דבעי' "כמאן דכרייה דמי", אף לבור ברשותו, וא"כ כיוון דלעולם אינו חשיב ככורה מול החבטה, א"כ היאך שייך לחייבו מפרשת בור, ובזה יש שהלכו ואמרו דעד כמה שהחבטה דידיה יש לו דין שהדברים שלו לא יזיקו אף בצורה של חבטה, וא"כ חשיב כמאן דכריה אף על החבט, ולפי"ז לכאו' עד כמה דחשיב ככורה מול החבט, היה מקום בכה"ג לחייבו אף על החבט, אף לרב.

אך לכאו' אכתי יהיה צ"ע מה שהקשה הרב דבאיזו שעה, אית ליה למלויי דהא כשהבור דידיה אינו שלו וכשהפקיר כבר אין לו דין למלויי, וא"כ גם סברה זו לא תהני לחייבו לכשיפקיר רשותו ובורו.

אא"כ נאמר, כמו שהרב רצה לפרש, דהחיוב הוא דחשיב ככורה מתחילה, רק דבשעתו היה כורה ברשות ועכשיו אין לו רשות בכריה זו, וא"כ בזה ודאי אין מקום לחייבו על החבטה, דלא גרע מכל כורה בור ברה"ר.

אך לכאו' בלאו הכי, נראה לי דמ"מ יותר פשוט לומר דכלל אין כמאן דכריה דמי על החבטה, אף בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, ולישב מה דהקשינו מ"ט חייב על החבטה והא בעי' שיהיה לו דין דכמאן דכריה דמי, בזה י"ל על פי מה שפי' הרב, דכיוון דחשיב ככורה בור אף לגבי החבטה, לכה"פ כלפי האי דינא, דחשיב שהעמידו לנפילת חבטה, רק דברה"ר יכול לטעון לניזק, וכי מה בכך דהעמדתיך לחבטת הקרקע, הא קרקע זו, קרקע עולם היא, ואיני שלא כדין בגוף קימה כאן, וכיוון שכך מה שהעמידו לחבטת הקרקע במה שחשף לו את הקרקע התחתונה, והעמיד חלל לפניה,הוי רק גרמא. אך במקום שהקרקע שלו, א"כ חשיב שלא כדין בהעמדת נפילה שתגרום לחבטה בקרקע זו, דכיוון דהקרקע שלו, לא יוכל לומר קרקע עולם הזיקתך, אדרבה, העמדת נפילה והיזק, שיקרו אצלך. וא"כ לכאו' אף הדין דכמאן דכריה דמי, לא הצליח להחשיבו כמאן דכריה לגבי החבטה, אלא דיש לבדוק האם העמדת הנפילה הזו היא לקרקע עולם ויפטר, או לקרקע דידיה ויתחייב.

אך אכתי יש לבוא ולומר סברה אחרת והיא סברת הסמ"ע, אשר כתב בזה, דמתחייב בהפקיר רשותו ואח"כ בורו מטעם דלאו כל כמיניה להפקירה, והיינו דכיוון דכבר היה לו בור, וכבר התחייב עליו שלא יזיק, ונהיה אחראי על בורו שלא יזיק לרבים, לא מהני ליה שיפקירו להיפטר מאחריותו, וזה ודאי שייך אף לגבי החבטה. ופשוט.

[אך יל"ע אם שייך סברת לאו כל כמיניה בהקיר רשותו ובורו יחדיו, דהא אכתי לא היה שעה שחייבנוהו, וכמש"כ לעיל. אך אם משום מה היו שלמדו דיש לו דין של הוי ליה למלויי מקמיה דליפקריה וכבר התחייב קודם שיפקיר אף בחבטה [והחיוב הוא לגבי זה שלא יפקיר בצורה כזאת שיעשה נזק] א"כ בזה י"ל שיהיה הטענה לוא כל כמיניה להיפטר אף מהחיוב דחבטה מחמת מה שהפקיר].

ולכאו' יש להוכיח כן מד' רש"י, שכתב דבור האמור בתורה, הוא בהפקיר רשותו ובורו. ועל כזה בור, רב פטר בחבטה, שהרי דרש על הבור האמור בתורה, "ונפל" עד שיפול דרך נפילה.

בקובץ שיטות קמאי (דף נג עמוד א) אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו כו'. כגון שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או שסמכו ברה"ר.

והיכא דהפקיר בורו פטור על [הכלים], והיכא דלא הפקיר בור הו"ל שור וחייב על הכלים כדפרישית במה"ק. עכ"ל.

והיינו דהעמיד את המקרה של הגמ' דחייב בחבטה דידיה, בכה"ג דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, או בגוונא דסמך בורו לרה"ר, ואח"כ כתב דאם הפקיר הוי בור ואל"ה הוי שור, ובאמת דמצינו בעוד מן הראשונים דדנו לחייבו משום שורו, אך צ"ע מה כוונתו דאם הפקיר הוי בור, דלכאו' איירי לגבי חבטה, ובא לומר דאם הפקיר רשותו ואח"כ בורו או בסומך לרה"ר ואח"כ הפקיר בורו, יהא חייב על הבור אף אחר ההפקר אך לא משום שור שהיה חייב קודם, אלא הוא חיוב חדש משום בור.

וצ"ב מדוע שיהיה חיוב חדש אחר שהפקיר והא כבר נפטר מחיוב דשורו, כשהפקיר, והחיוב החדש נוצר אחר שהבור כבר לא שלו, ושמא נקט שההפקר עצמו הוא כעין כריית בור וזה מחייבו וא"כ מצינו שהוא סובר דיש לחייבו על החבטה [דלכאו' בזה עסקינן.] אם המחבטה היתה שלו והפקירה, דכיוון שהיא היתה שלו האיסור להפקיר מתיחס למה שהיה אצלו, וכיוון שהיה לו חבטה שלו, ואותה היה אסור לו, להפקיר, א"כ כשהפקיר נחשב שהעמיד גם את החבטה וגם את ההבל כתקלה.

אמנם שמא הוא מדבר בהפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו, וכעין דברי הסמ"ע דלאו כל כמיניה, לאפקורי, וזה קצת מענין דאי מטעם זה, היה צריך להיות לכאו' שנשאר חיובו משום שורו.

 

בס"ד

בביאור שיטת שמואל בחבטה
יל"ע במה פליג שמואל על דברי רב, ומחייב על החבטה. דהנה מצינו כמה ביאורים בראשונים ובאחרונים בטעמו של רב, מדוע פטר את הכורה מחבטה. ויל"ע במה נחלק שמואל. ובמה הוא מחייב.

והנה לכאו' מצינו בביאור דעת שמואל כמה דעות בראשונים, ויש לבאר, כל חד לפי טעמו את עיקר מחלוקתם של רב ושמואל בזה.

בביאור שיטת התוס' בפירוש קמא
בתוס' בכמה מקומות נקט (בתי' קמא דף נ: וכן בתוס' כח: בד"ה נישוף, ובדף ג.  ד"ה בין לרב) דשמואל אינו מחייב על כל חבטה, אלא רק על חבטה, ששייך ליחס אותה אל ה'כורה'. אך בחבטה של קרקע עולם, וכגון בנתקל באבן ונישוף בקרקע, מודה שמואל דפטור. וצ"ב מה החילוק, דצ"ב מתי נכון ליחס את החבטה אל ה'כורה', ומתי לא.

והיינו דאין חיוב על ההתקלה, אלא שהכורה בור מתחייב על החבטה בעצמה. משום שהיא מיוחסת אליו. וצ"ב איך החבטה מיוחסת אליו.

באסו"מ ברה"ר דאפקרינהו מודה רב שחייב, אף אם נחבט בהאסו"מ, (תוס' ג.) מטעם דהחבטה דידיה, והיינו שיצר את החבטה בעצמה. ועי' ר"פ שכתב דהוי כעין מה שכתוב לק' מודה רב בבור ברשותו שהוא חייב, וצ"ב מה בא לבאר בזה. וע"ע ברשב"א לק' נג. שכתב דמודה רב בבור ברשותו שהוא חייב משום דהוי כעין אסו"מ דאף רב מחייב כיוון דהחבטה דידיה. ונראה שביאור הענין שבמקום ששייך ליחס את גוף החבטה בעצמה אל הכורה בור אם מטעם דהוא העמיד חבט בהליכתם דבני רה"ר בידיים ודרישת בני רה"ר עליו, היא סלק חבטה זו, וכן במקום שהחבטה היא דידיה במה שהיא בבעלותו, ונדרש מבעל הבור, שהבור דידיה לא יזיק את בני רה"ר, וא"כ בשתי המקומות האלו ודאי רב מודה דחייב אף על החבט.

רק במקום דהוא לא יצר את החבט, כיוון דקרקע עולם מזיקתו, וכמשנתב"ל. והחבט אינו דידיה, במקום כזה פוטר רב, משום דאין לחייבו, על העמדת הניזק, לחבט של קרקע עולם. דבזה גרמא בעלמא עביד. וכמש"כ בפסקי הרי"ד. ודוק בזה.

ויל"ע במה פליג שמואל אדברי רב, האם משום דס"ל, דגוף טענת קרקע עולם הזיקתו אינה נכונה, וס"ל דאין חילוק בין העמדת הבל להעמדת החבט, משום דס"ס בתרוויהו מעמיד היזק בהליכתם דבני רה"ר. א"ד דמסכים עם עיקר החילוק של רב, רק דס"ל דעל גוף מה דמעמיד אותם לחבטה בהקרקע בזה מתחייב.

והנה כתבו התוס' לפי פירושם זה דבנפל לאחורי הבור, פטור, משום דהוא רק התקלה, ובזה אף שמואל מודה דאין לחייבו, משום דלא העמיד חבטה זו במקום שתזיק, אלא גרמא בעלמא הוא, ועוד צ"ב.

עוד כתבו התוס' דבהוחלק אחד במים צ"ל דאיירי שנתקל בקרקע שהמים עליה, כיוון דע"י כך יש להקרקע שם תקלה, וצ"ב מהוא שם תקלה שחיפשו התוס' ומה המשמעות שיש מים מעל קרקע זו, וצ"ב.

וביותר תמוה מה שכתבו התוס' דשמואל מחייב את הנותן אבן ע"פ הבור דחבירו, משום דיש שם תקלה על הבור, וכי מה המשמעות של השם תקלה הא זה שם תקלה שנוצר ע"י כורה הבור. אדרבא זה טעם לחייב יותר את כורה הבור ולא את המניח האבן ע"פ הבור. וצ"ע.

וביותר דלשי' רב כתבו התוס' דאינו מובן לשיטתו מ"ט לא יאמר לו בור של פלוני הזיקו[14]. וצ"ע מדוע הוקשה להם זה רק אליבא דרב ולא אליבא דשמואל. וצ"ע.

והנה בחזו"א (סי' ה יב) כתב לבאר דברי התוס' דהטעם שלשמואל יש מקום לחייב אם יש שם תקלה על הבור, הוא מדין מקרב הדבר אצל הבור. [וכעין שמצינו דיש דין שלמקרב הדבר אצל האש.] והיינו דכיוון דיש שם תקלה על הבור, א"כ מתחייב, המקרב דבר אצל הבור, מדינא דבור, וחשיב כאילו הוא כרה הבור.

רק דכתב דלפי הטעם הזה ה"ה דהיה מקום לומר אף לדברי רב, דיתחייב המניח אבן ע"פ הבור, מדין מקרב הדבר אצל הבור, ויתחייב מדין בור, ויתחייב כעין הכורה שמתחייב רק על ההבל. ונשאר בצ"ע מדוע התוס' לא תירצו כן. [עיי"ש דבריו, הובאו לא במדוייק.]

וא"כ אכתי צ"ב מ"ט לדברי רב לא יכלו התוס' לומר את דבריהם, שיתחייב מדין מקרב הנזיק אצל הבור, וחיובו כעין הכורה בור.

עוד יל"ע דהתוס' כתבו דע"י שעושה גובה ה' וחלל ה' מתחייב גם במיתה, ולכאו' צ"ב דאם נחייבנו מדין מקרב הדבר אצל הבור הרי דחיובו מחמת שנחשב כהכורה, וא"כ איך נחייבנו במיתה והרי בחפירתו לא חשיב ככורהשל מיתה, וא"כ אף במה שהעמיד את הגובה לא יתחייב ביותר, וצ"ע.

[אמנם היה מקום לחקור בהא דהכורה בור פחות מי"ט אינו מתחייב במיתה האם מטעם דלא חשיב ככורה, וא"כ יש מקום לקושיתנו, או מטעם דהוי אנוס מול המיתה בבור זה, וא"כ אין מקום לקושיתנו, דבדידין אינו אנוס מול המיתה. ועיין.]

ומחמת כל זה נראה לומר דשמואל לא חולק על עיקר הסברה של רב, דהקרקע היא קרקע עולם, ובעצם אינו פושע במה שהקרקע קיימת, שהרי היא צריכה להיות, וכל פשיעתו הוא בהחלל שמעליה. רק דרב מחמת זה סובר דא"כ בהיזק של החבטה, הוי גרמא, כיוון שרק העמידו במצב שינזק מן הקרקע עולם.

ובזה גופא פליג שמואל דכיוון דהעמיד אדם במצב של נפילה לקרקע, בזה מיוחס אליו היזק הקרקע. ואין הבדל אם מעמיד חבטה בהליכה של בני רה"ר, דבזה הרי גם רב מודה. לבין אם מעמיד את הניזק במצב שיעוף להחבטה. וכמו דחזי' דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר, לבין מקרב הדבר אצל האש.

ונחזור לבאר את יסוד מחלוקתם דרב ושמואל. והיינו דנחלקו, האם צריך להעמיד את החבטה עצמה, כמזיק בגבול ההליכה של בני רה"ר, או סגי במה שמעמיד את בני רה"ר, במצב שילכו לחבטה. ודוק בזה.

ועפי"ז מיושב קושית החזו"א, שלא מובן קושית התוס' בדף כח:, על רב דנימא דמתחייב על ההבל של בור דפלוני. מחמת שהוא מקרב הניזק אצל ההבל. וכמו שאמרנו אליבא דשמואל לגבי החבט.

אך לפמש"כ א"ש, דבזה גופא נחלקו רב ושמואל. האם שייך לומר דבמה שהכורה מקרב את האדם אל החבט דהקרקע עולם. שייך להחשיבו כמקרב אל הבור. ורב אומר שזהוא רק גרמא בעלמא, כיוון דבמעשהוא לא הושלם היצירת מזיק הגמורה, אלא אכתי מחוסר ההיזק של הקרקע עולם, וה"ה במניח אבן ע"פ הבור אכתי מחוסר המעשה שלו ביצירת ההיזק, שהרי בור של פלוני הזיקו. ודוק בזה.

אך א"כ צ"ב, מ"ט שמואל לא מחייב אף בהעמדת אדם לחבטת קרקע עולם גמורה. [וכגון בנתקל באבן ונישוף בקרקע דכתבו התוס' דאף שמואל מודה דפשטור וכגון נתקל בבור, ונפל לאחורי הבור.]

וצ"ל דבזה אומר שמואל שהוא לא מקרב הניזק אצל הבור, כיוון דכלל אינו בור, אלא רק הוא נתקל בקרקע רגילה, וקרקע זו אינה מזקת יותר משאר הקרקע דרה"ר. אלא רק שגרם לו להיתקל, ובלא מעשהו, ובלא אבנו, אם היה נופל היה ניזוק באותה המידה, ובזה ודאי מודה שמואל, שאין לחייבו. דהא כלל אין בקרקע העולם שם בור.

בתוס' רי"ד כתב דאין חילוק בין הקרקע שסביבות הגובה לבין קרקע הבור
והנה בתוס' רי"ד מחמת הטעם הזה כתב לחייב אף בנפל מן הגובה ונפל לקרקע עולם, דס"ל דבכה"ג כבר לא חשיב כקרקע עולם כיוון דע"י הגובה העמיד את הקרקע כמזקת, והיינו שהעמדה הקרקע כמזקת היא מחמת הפרשי הגובה, ואין הבדל לשיטתו האם מחמת שיש לידה גובה או מחמת שהיא יותר עמוקה. [וכן לכאו' מבואר מד' הטור,עי' בסמ"ע שפי' כן בדבריו.]

אך בתוס' דידן ס"ל דס"ס כיון דלא נשתנה שום דבר בממשות הקרקע, א"כ אכתי חשיב קרקע עולם גמורה, ולא שייך דין מקרב אצל קרקע זו, כיוון דקרקע זו דינה להיות באותו מקום, וכל התביעה על מעמיד הגובה סלק גובה זה, א"כ בזה לא חשיב כמעמיד את הקרקע במצב של חבטה, והוי כעין נתקל באבן ונישוף בקרקע, ועוד צריך לחדד קצת במה נחלקו.

אמנם לפי זה מיושב מה שהקשינו, דבמקום שכבר חפר במקצת א"כ בזה הוא חשיב בהמדת הגובה כמעמיד בור של י"ט ובזה מודו התוס' להתוס' רי"ד דוודאי חשיב כמעמיד את ההולכים להיתקלות בהחבטה, ורק ע"י מה דהוא חפר ה' טפחים א"כ כבר לא חשיב כקרקע עולם אלא כקרקע דבור, והוי שלא כדין בקיום הקרקע הזו בצורה כזו, ושוב שייך לחייבו. ויל"ע בזה.

ואת עיקר סברת מקרב הדבר אצל הבור מצינו בחידושי הראב"ד שכתב שלרב שור שדחף שור חבור לבור חייב רק על ההבל מדין מקרב. ונימא דשמואל ס"ל דאף בחיוב של פרשת בור עצמה שייך הסברה של מקרב הדבר אצל הבור. [אמנם הראב"ד הזה לכאו' סותר למה שהוא כתב בעצמו לפני כן שנראה בעיניו כפירוש בתרא. וצ"ת.]

יש להוכיח כמו שביארנו בתוס'
בביאור דברי התוס' שכתבו דשייך לחייב את המניח אבן על פי הבור משום שיש שם תקלה על הבור. וצ"ב לכאו' מאי מהני הא דיש שם תקלה על הבור, כדי לחייב את המניח האבן.

וכתבו האחרונים לבאר, דהמניח אבן על פי הבור, נהיה שותף עם בעל הבור, בכרית הבור.

וצ"ב דהא מבואר דלרבנן דלא ס"ל דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, פטור בכה"ג, ונחלקו רש"י ותוס' לקמן האם הטעם משום דבתר מעיקרא אזלי' או מטעם דעד שיפול ולא שיפילוהו אחרים. ומ"מ מבואר שבעל הבור, פטור, וא"כ צריך ביאור איך יתכן שאותו אחד שהניח אבן על פי הבור, ועי"ז נהפך לשותף עם בעל הבור, וזה כל סיבת החיוב שלו. יהיה חייב במקום שבעל הבור עצמו פטור.

אלא נראה כמו שפירשנו דאינו נהיה שותף עם בעל הבור, אלא דחשיב ע"י הנחת האבן כמקרב אצל הבור. [והוי כעין פותח מול ההיזק הזה.]

דברי התוס' לקמן אזלי כשיטתייהו דהכא
עוד יל"ע, דלכאו' לרש"י שכתב, לקמן דטעם הפטור, בשור שדחף לבור משום דבתר מעיקרא אזלי', א"כ חזי' דחשיב כמעשה מושלם של הדוחף, וא"כ לא איכפת לן, אם יש שם תקלה, בהבור שהוזק בו, הנדחף. [ואולי לדברי רש"י אלו כיוון התוס' רי"ד שכתב שרש"י חולק על דברי תוס' אלו ויל"ע.]

אך התוס' לשיטתם כתבו דהוא פטור מגזיה"כ דעד שיפול ולא שיפילוהו אחרים, כיוון דס"ל דלא הסתיים המעשה היזק, בשעת הדחיפה אלא דהוא דין מקרב אצל הבור, וכמשנתב"ל. ולכך הוכרחו התוס' לומר דלא כדברי רש"י, כיוון דלא שייך בזה הדין של בתר מעיקרא, דהא כל השם מזיק של הדוחף הוא בצירוף המעשה של הבור. ועיין בזה.

 

שי' הראב"ד והר"י מלוניל שנחלקו האם שייך לחייב על העדר
בחידושי הראב"ד והר"י מלוניל [הובאו בש"מ, ועי' במלמחת ה' להרמב"ן לדמן נג. שהביא גם כן שיטת ראב"ד זו.] כתבו, דבאמת אף רב ס"ל דחייבין על חבטה בגובה, במקום שהוא יצר את הגובה, וכל מה שפטר רב במקרה שהיה כבר גובה רק שהוא היה משופע, ובצורה שאינו מזיק, וחפר את סביבות הגובה, ודווקא בזה רב פוטר.

ולכאו' צ"ב מה החילוק אם יצר את הגובה, או רק חקק סביבותיו, והא בשתיהם העמיד תקלה של חבטה.

ועוד צ"ב א"ה מ"ט פוטר רב בבור.

ולכאו' ביאור הענין דבמקום שיצר את הגובה בעצמו, בזה ס"ל לרב דכיוון דיצר את ההתקלה בידיו חייב. ורק במקום דההתקלה נוצרה מהעדר העפר שסביב הגובה. וזה מה שהכורה פעל, את מניעת ההצלה, בזה ס"ל לרב דיכול לומר לו קרקע עולם הזיקתך.

וה"ה בבור שכל ההתקלה נוצרה מחמת שאין קרקע מעל הקרקע שהזיקה. בזה חשיב שההתקלה נוצרה ע"י העדר. אך לגבי ההבל, כיוון שההבל מגיע מחמת החפירה, א"כ בזה חישב שהביא את ההבל בידיים, ולא שנוצר רק מחמת העדר עפר. ועיין.

רק דא"כ יוצא דבין לרב ובין לשמואל לכאו' שייך לחייב על ההתקלה. רק דנחלקו האם שייל לחייב על ההתקלה במקרה של העדר.

ועי' בראב"ד שהק' דא"ה מ"ט רב פוטר בהוחלק אחד במים, והא הוא מחייב על התקלה במקום שיצר את ההתקלה בידיים. ועי' בראב"ד וברשב"א [הובאו בש"מ כח:] מה שביארו בזה.

בביאור בתרא של התוס' צ"ב שלכאורה יוצא שנחלקו בב' מחלוקות
בתי' בתרא של תוס' כתבו ששמואל מחייב על כל התקלה, אך רב פליג וסובר שפטור הן בחבטה דבור משום דס"ל דאמרי' בזה קרקע עולם הזיקתו, ולכאו' הביאור בדבריו כמו שביארנו בפי' קמא אליבא דרב. ושמואל ס"ל דמחייב אף בכה"ג ולא חשיב ליה קרקע עולם.

ועוד נחלקו האם חייבים על ההתקלה, וכגון בנתקל באבן ונשוף בקרקע, דרב פוטר, ושמואל מחייב.

וצ"ב מה"ת להתוס' דנחלקו רב ושמואל בזה. וכן איך זה קשור למחלוקתם האם בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו.

ושמא נאמר, דשמואל מודה לרב, דעל חבטה דקרקע הבור, אין לחייבו משום דקרקע עולם הזיקתו. רק דס"ל דמתחייב על ההתקלה. וא"כ יוצא שמתחייב על כל התקלה.

ויל"ע דלפי"ז מדוע הוא אומר להבלו וכ"ש לחבטו. והא אף הוא לא מחייב על החבטה. ושמא הביאור בזה לפי' זה דהתוס', 'להבלו וכ"ש לחבטו' שבחבטה יש מקום יותר לחייב מחמת דבאמת יסוד חיובו הוא על ההתקלה, ואת ההתקלה עביד בידיים, משא"כ ההבל ממילא אתיא ליה. ויל"ע.

 

בביאור דברי רב דתקלתו משורו למדנו
הנה מצינו בגמ', דפליגי רב ושמואל, בכל תקלה דלא אפקריה, האם חיובא דתקלתו, משורו למדנו, או מבורו.

ובגמ' ביארו דשמואל ס"ל דכולם מבורו למדנו וכולם אני קורא בהם שור ולא אדם חמור ולא כלים. ואילו בדברי רב ביארו בגמ' דה"מ דאפקרינהו, אך היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא.

ולא נתבאר בגמ', מה יסוד מחלוקתם, ומאיזה טעם רב סובר דאם הוא ממונו,  מוכרחים אנו לומר, דתקלתו חיובה מפרשת שור. ולא נתבאר, מה הכריח את שמואל לומר, דהוא בור ולא שור. וצ"ב.

והנה בראשונים ביארו הענין, וכל אחד מהם ביאר באופן שונה במקצת. וננסה לעמוד על הדברים בהמשך. בעזה"י.

צריך ביאור היאך שייך ללמוד תקלה משורו
עוד יש לבאר לרב דס"ל דמשורו למדנו מאיזה אב דשור דהא ג' אבות נזיקין נאמרו בשור, הקרן השן והרגל. וכ"ת דמקרן ילפי' לה יהא חייב רק ח"נ. ומשן ורגל לכאו' לא שייך למילף דהא הם פטורים ברה"ר. וכן הקשו בראשונים.

עוד יל"ע דהא כתב רש"י (ה עמוד ב ד"ה וכולהו) ובור נמי לא אתי מינייהו שכן דרכן לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. וא"כ צ"ע איך שייך ללמוד חיוב דתקלה משורו.

בתוס' לעיל (ג:) כתבו דאה"נ צריך להצד השווה שבהן. ואי נימא הכי זה שייך רק למ"ד שבהצד השווה נותנים את הקולות של תרוויהו. או לכה"פ למאן דאית ליה שנותנים לו את החומרא של האב העיקרי, ובזה צ"ל דס"ל לרב ודאי דהאב העיקרי הוא שור וא"כ ניתן לו את הקולות של שור.

אך למאן דס"ל דנותנים לו את הקולות של תרוויהו צ"ע. ובאמת בתוס' שם נשארו בקושיא בזה.

[עי' בר"י מיגאש סי' קעד שכתב דאף לשמואל צריכים להצד השווה משור וצ"ב]

ברשב"א הביא בשם הראב"ד דשייך ללמדו משור לחודיה. ועיי"ש שהקשה מאיזה אב דשור ילפי' ליה ועיי"ש מה שישב בזה, אך לא הזכיר כלל דבעי' להצה"ש מבורו, ומשמע דסגי ליה ללומדו משורו.

ובכל אופן אכתי צ"ב מ"ט אין לו את הקולות של קרן שן או רגל.

עי' בראב"ד שביאר בזה ב' טעמים א' דדמי לקרן כיוון דהוא שלא ברשות ודרכן להזיק מתחילתן וכן מצינו בעוד כמה מן הראשונים. אך הוסיף לבאר דחייב משום דאהני פשיעת גופו לחייבו נ"ש ברה"ר. וצ"ב.

והיו שרצו לבאר דחייב מהאב הכללי דשור. וצ"ב. [הגרנ"פ כמדומה]

ביאור שיטת רש"י
ברש"י מבואר דרב דס"ל דהוא בורו, מוכרח לסבור, כמ"ד דבור ברשותו פטור, דאל"ה לא היה יכול לחייב בתקלתו מפרשת שור.

והנה בתוס' כשבא לחלוק על דברי רש"י כתב דאין בכך חיסרון, כיוון דנימא דמיתחייב הן משום שורו והן משום בורו. והיינו דאה"נ דבור ברשותו חייב משום בור. אך באסו"מ שייך לחייבו אף משום שורו. ועיין.

ויל"ע מ"ט לרש"י לא ניחא ליה בביאור התוס'.

ושמא נאמר משום דרש"י ס"ל דאם היינו מחייבים בתקלתו משום שורו, ה"ה היה מקום לחייב בבורו ברה"י משום שורו, וזה הרי לא יתכן, דהא על זה התורה כתבה פטור כלים. [או דנימא דגזיה"כ הוא דע"כ אף בשור מעין זה איכא פטור כלים, או דנימא דזה גופא נתחדש בגזיה"כ, דהוי בורו ולא שורו, ולכך יש בזה פטור כלים.]

והיינו, משום דס"ל לרש"י, דלא שייך לחלק, בין תקלתו לבורו, ואם תרוויהו ממונו, שפיר שייך בתרוויהו חיובא דשורו. ובזה באו דברי התוס', דלא שייך חיובא דשורו ברשותו. וא"כ שפיר שייך לומר דבבורו חיובו מפרשת בור, ובשורו חיובו מפרשת שור.

עוד נראה לבאר, דרש"י פליג אד' התוס', וס"ל דלא שייך לומר, דיהיה גם חיובא דבור וגם חיובא דשור יחדיו. אלא רק או חיובא דבור, או חיובא דשור[15]. ולכך ס"ל, דעד כמה דאיכא חיוב דפרשת בור, בבור דממונו, א"כ ודאי אף באסו"מ דממונו, יהיה חיובו מפרשת בור, דהוא יותר דומה לבור. ואין מקום לחייבו מפרשת שור. ורק אי נימא, דרב ס"ל, דאין חיוב דבור ברשותו, שפיר שייך לומר, דתקלתו דלא אפריה יהיה חיובו משום שור, כיוון דלא מצינו חיובא דפרשת בור, בבור דממונו, ולכך תקלתו שהיא ממונו נכון ללומדה מדין שור[16].

בביאור שיטת הבעה"מ
בבעה"מ משמע[17], דס"ל דהטעם דרב מוכרח לסבור כמ"ד דבור ברשותו פטור, משום דטעמו של מי שפוטר מכיוון דמצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי, וטעם זה שייך לומר אף בתקלתו ברה"ר, והיינו דזכאי שלא יזיקו חפציו ברה"ר, והיה להם להיזהר לא להזיקו[18], וא"כ פטור מדיני בור, ולכך הוכרח רב ללמוד חיובו משורו. דאי היינו ילפי' מבורו, היינו פוטרים אותו בטענת תורך ברשותי מאי בעי.

והיינו משום דפשיטא ליה להבעה"מ, דאף באסו"מ היה יותר מקום מצד הסברה לחייבו משום בורו, משום דתקלה קבועה ועומדת היא, אך רק מטעם דס"ל דלא שייך לחייבו משום בורו, בא רב ופירש דמשורו למדנו.

והעולה מדבריו, דאע"פ שמעיקר הדין היה נכון ללמוד חיוב תקלתו מבורו, אך מ"מ כיוון דאם באמת נלמד חיוב תקלתו מבורו, יהיה פטור מזה, מוכרחים ללמדו משורו. והוא יסוד גדול, דכיוון דיש לנו לחייבו א"כ נחפש מאיזה טעם שייך לחייבו ונחייבנו. ועוד צ"ב בזה.

אך אכתי צ"ב מדוע אי משורו למדנו, לא שייך בזה הסברה דתורך ברשותי מאי בעית.

ושמא י"ל דאם באים לחייבו מדין בורו שייך הסברה דתורך ברשותי מאי בעית, אך אי באים לחייבו משום שורו לא שייך.

והטעם בזה, משום דהחיוב בבורו הוא רק על ההכשר נזיקין ולא על המעשה נזק, והיינו דאת המעשה נזק פעל הניזק, ומ"מ מחייבים את המזיק משום שאם לא היה עושה מעשה שלא כדין לא היה קורה הנזק, וכאן שניהם פעלו שלא כדין, ועל שניהם שייכת טענה זו, א"כ אין מקום לחייב את בעל הבור. דהא גם הנזיק פעל את הנזק, ויצר את המפגש, וגם הוא היה שלא כדין במה שנתקל בממונו דבעל התקלה, ולא שמר לא להזיק את ממונו.

אך אם אנו באים לחייבו משום שורו, שם חשיב שהתקלה עושה את המעשה היזק, ומיוחס אל בעל התקלה המעשה היזק עצמו, וחשיב שהוא פעל את ההיזק, והוא יצר את המפגש, וזה הטעם לחייבו, וא"כ אף אי נימא דגם הניזק היה שלא כדין במידה מסוימת זה לא סיבה לפטור את מי שהולך ומזיקו[19].

ועיקר הסברה, מדוע במקום שאתה בא לחייבו משום שורו, חשיב כיצירת מזיק, וכהעמדת מזיק בידיים, יבואר לקמיה בס"ד.

בביאור דברי הרמב"ן
ברמב"ן כתב דשמואל ס"ל דמבורו ילפי' כיוון דיש בו את התוכן דהאב דבור, דתקלה קבועה ועומדת היא.

אך בביאור דברי רב כתב הרמב"ן כמה ביאורים, וננסה לעמוד על דבריו.

והנה כתב הרמב"ן דכיוון דשייך לדמות תקלתו דלא אפקריה, הן לשורו והן לבורו, מדמי' ליה לשורו כדי לחייבו.

והנה ברמב"ן לא ביאר מ"ט יש לדמותו לשורו. וכן מה טעם אסו"מ שונה מבור דידיה. וצ"ב.

אמנם היה מקום לומר, דב' הביאורים שכתב אחרי כן, באו רק לפרש ביאור זה, והיינו, דכתב הרמב"ן בתחילה, דכיוון דהם שקולים, א"כ הולכים בזה לחומרא, כדי לחייב. ואחרי כן, בא לבאר, מדוע הם שקולים, ומדוע יש לדמות תקלתו לשור. ועיין בזה.

אמנם מלשון דברי הרמב"ן משמע דהוא ביאור בפני עצמו, ובב' הביאורים שכתב הרמב"ן בהמשך דבריו בא לומר דדמיא לשור בלבד, וכלל לא דמי לשור. אך בביאור זה בא לומר דהם דומים בצורה שווה הן לבור והן לשור, וצ"ב מדוע יש לדמותו לשורו. ומה שונה אסו"מ מבורו.

בביאור שיטת הראב"ד
בראב"ד הקשה מדוע תקלתו, אינה ממש האב דבור ברשותו, וודאי לא שייך לבוא ולומר דאב דבור יהיה תולדה דשור.

ותי' דאינו דומה ממש לאב דבור, דהא בבור ברשותו לגמרי מיבטיל ליה התם, אך בתקלתו כיוון דממונו הוא ודעתו למישקלינהו, א"כ כבר אינם בור ממש.

ודבריו צ"ב טובא דמה המשמעות, שבדעתו לקחת את האבן בהמשך, שלכך לא נחייבנו מדין בור אלא מדין שור.

ושמא הביאור בדבריו, בהקדם מה דיש לבאר, דכל חיובו דפרשת בור, הוא משום דבעצם קיומו של הבור הוא אינו כדין בבור זה, ולכך מתחייב באחריות של כל מה שיקרה בהבור.

וצריך לומר כן משום, דהמעשה נזק שקורה בהבור, אינו מיוחס לבעל הבור, אלא הוא גרמא בעלמא, אם נבוא לדון לחייבו, בהלכות מעשים. [וכמש"כ הרמב"ן בקונט' דינא דגרמי, דהניזק בא בגבול המזיק. עיי"ש.]

וכל מה שיש מקום לחייב את בעל הבור או את כורה הבור, על נזקי הבור, הוא משום דבשעת הכריה עשה שלא כדין, ובא בגבול ההליכה של בני רה"ר, והעמיד להם תקלות בהליכתם. וזה מה שכתוב בגמ' דהמחייב דבור הוא מה דתחילת עשיתו לנזק. דכבר בשעת הכריה הזיק.

וביאור הענין דבני רה"ר זכאים להליכה ברה"ר בלא תקלות. ואותו אחד שהעמיד בורו ברה"ר או סמוך לרה"ר פגע בזכאותם זו, וגרם להם דיש להם עתה הליכה ברה"ר עם תקלות. וכבר בזה הוא בא בגבולם, ופגע בזכותם. וכבר על זה היה לו להתחייב. ומחמת כך כל תקלה שקרתה בבור היא תחת אחריותו. דהתורה הטילה עליו את האחריות על כל הנזקים שיקרו ממעשה זה שעשה שלא כדין ופגע בהליכתם דבני רה"ר.

ושמא, להטעים קצת, בביאור הענין, י"ל דהוא נתבע שלא יהיה להם תקלות בהליכתם, ובמה שישלם את ההיזק, במידה וינזקו, בזה הוא מקיים את חובתו שלא יהיה לבני רה"ר תקלה בהליכתם. דהא אם ינזקו, הוא ישלם להם. ועיין בזה[20].

ואם כנים הדברים, נבוא לבאר דברי הראב"ד, דהנה במקום דחופר בור ברה"ר או ברה"י סמוך לרה"ר, מעמיד את הרה"ר בצורה אחרת, וגורם שרה"ר זו, תהיה רה"ר עם תקלות, ובזה בא ופגע בזכאותם להליכה בלא תקלות.

אך במקום דהניח חפץ, ודעתו לקחתו משם, א"כ לא חשיב בזה שהעמיד את רה"ר כדבר אחר, ולא חשיב שפגע בזכאותם, שלא יהיו ברה"ר תקלות. וא"כ אינו מדין בור. והגע בעצמך, וכי אדם שמכניס שורו, לרה"ר, מוכן ומזומן להזיק. היה מקום לחייבו מדין בור, כיוון שהעמיד את רה"ר עם תקלות. אלא ודאי שתביעתו עליו שמור את שורך, וה"ה בדידן.

וה"ה באסו"מ, אומר הראב"ד, אינו ממש כאב דבור, כיוון דלא שינה את מהות רה"ר, דהא דעתו למישקלינהו, אלא אדרבא, נימא לבעל האסו"מ שמור אבנך ותקלתך, שלא תזיק. ועד כמה שהזיקה מיוחס אליו המעשה נזק ומדין שורו. ועיין בזה.

עוד יש לבאר בדעת הראב"ד וכעי"ז מצינו בד' הרמב"ן
עוד י"ל בצורה מעט שונה, דבמקום דדעתו למישקלינהו, ס"ל להראב"ד דיותר נכון לתבוע אותו על גוף קיום ממונו שם, ותביעתו היא שלא יהא שם ממונו, בצורה כזו שיכול להזיק. ונתבע לשמור שממונו לא יזיק. ואינו כחיובא דפרשת בור, דחיבו הוא על ההכשר נזיקין, אלא שייך לתובעו על גוף ההיזק בעצמו. ועיין בזה.

אמנם חילוק זה צ"ב דהא הטעם שכתבנו דבפרשת בור הוכרחנו לחייבו על ההכשר נזיקין הוא משום דהניזק בא בגבול הבור ולא להיפך, וא"כ לו יהי שאפשר לתובעו, שממונו לא יזיק, אכתי כיוון דמזיק בצורה של תקלה, ובצורה שהניזק בא בגבול המזיק, לא שייך בזה חיוב דשורו, ומוכרחים להגיע לחיוב דבורו כדי לחייבו על ההכשר נזיקין שעשה.

ובזה יש מקום לבאר דכיון דהוא נתבע כל הזמן בסילוק ממונו, א"כ נחשב שהוא יצר את המפגש, וכמו שמצינו בזה בא בחביתו וזה בא בקורתו, דאם היה כדין במנוחתו א"כ חשיב שהשני נתקע בו, ונחשב כמעשה בידיים של השני, אך אם עמד לפוש והוא שלא כדין בעמידתו, בעמידתו זו, חשיב כמעשה בידיים וכמזיק בידיים ממש.

ואע"פ דבשתי המקומות עמד, השאלה האם היה מותר לו לעמוד, דאם היה מותר לו לעמוד, א"כ מי שיצר את המפגש במעשיו הוא השני, שלא הבחין שהוא עומד כדין, והיה מוטל עליו מניעת מפגש זה, ובמה שלא מנע מפגש זה, הרי חשיב שיצר את המפגש הזה בידיו. אך במקום דעמד שלא כדין, היה מוטל עליו שלא לעמוד בצוררה שיכולה ליצור מפגש של היתקלות, וכיוון דבעמידתו גרם לאותו מפגש חשיב שהוא הוא יצר את המפגש בעמידתו, והוי מעשה בידיים גמור.

וה"ה בתקלתו, במקום שנתבע על גוף המפגש בעצמו, והוי שלא כדין ביצירת המפגש, שהוא יצר את ההיתקלות, בזה חשיב שממונו הזיק ממש, וחשיב כמשעה דממונו. אך במקום דאינו נתבע על יצירת המפגש, אלא הניזק הוא שיצר את המפגש שם אנו באים לחיבוא דפרשת בור, דהוא מתחייב על ההכשר נזיקין.

וממילא באסו"מ דאפקרינהו, שאינך יכול לתובעו על המפגש, שם הוא נתבע מדין בור על ההכשר נזיקין. אך באסו"מ דלא אפקרינהו, שנתבע כל הזמן להזיז את האסו"מ כדי שלא יזיק. שם שייך ליחס אליו את יצירת המפגש, ולכך הוי כאילו ממונו עשה מעשה היזק.

אך יל"ע מ"ט בבורו דממונו, אינו מתחייב נמי מדין שורו, שהרי נתבע שבורו לא יזיק, וכעין שביארנו בשורו.

כאן אומרים הראב"ד והרמב"ן ב' ביאורים, דבראב"ד כתב הטעם משום דמיבטיל ליה לבור, והיינו דמהטעם הזה כבר א"א לתבוע ממנו את מניעת המפגש, אלא אפשר לתובעו רק על גוף ההכשר נזיקין, על יצירת המזיק דבור. ואכתי צ"ב מה טעם הוא זה.

ואילו ברמב"ן כתב לבאר בזה [ביאורו השלישי], דדווקא באסו"מ, שייך חיוב דשורו. משום דהחבטה היא דידיה. וגוף הנזק דידיה הוא. כתב הרמב"ן. שלכך שייך לחייבו משום שורו. אך בבורו, כיוון שהקרקע היא קרקע עולם. ולא הוא הניח שם הקרקע. אלא רק הכשיר נזקו, כשחפר שם, ונטל משם העפר. לכך לא שייך לחייבו בבורו, משום שורו. אלא משום בורו. דהא אתה מחייבו, על ההכשר נזיקין.

ואכתי צ"ב בדברי הרמב"ן, מדוע בבור דידיה, חשיב כגורם את החבטה, ולא חשיב שהחבטה, היא מעשה דידיה. דהא החבטה היא שלו ונימא שנתבע שקרקעו לא תזיק, וכמו דכתב הרמב"ן לגבי תקלתו.

והרמב"ן כתב לבאר אבל בור ברשותו אף על גב דממונו הוא וחייב בחבטא לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה מהאי טעמא דכתיבנא שאינו בגוף הנזק אלא גורם ולפיכך הוא פטור על נזקי כלים.

ומשמע דהטעם של הרמב"ן, משום דאף בבור ברשותו, לא נחשב שהחבט שלו, ולא מתחייב על החבטה. אלא דאין בקרקע דידיה, חיסרון של קרקע עולם הזיקתו. ולכך מתחייב על מה שגרם לו ליפול להחבטה. ובזה הוא מודה לשמואל. וס"ל שמתחייבים על הגרימה לנפילה לחבט, רק שאין בזה הפוטר של קרקע עולם הזיקתך. וצ"ב. [ועי' מש"כ בזה בביאור הטעם שפוטר רב על חבטה.]

[ושמא אפשר לומר בצורה מעט שונה, דבחבט, אע"פ שהחבט שלו ונתבע במניעת החבט, מ"מ עין חיובו לסלק החבט, אלא חיובו לכסות את החלל שמעל החבט, וא"כ נתבע שהמציאות של החלל מעל הקרקע שלו היא שלא כדין, וא"כ בזה לא חשיב שורו, שהרי בשביל שיחשב שורו, צריך שיתבע בגוף מה שמעמיד את הקרקע כמזיק, ובזה נחשב שיוצר את ההיזק ובזה חשיב כבא בגבול הניזק.]

ועפי"ז יש לישב דשייך למילף תקלתו משורו לחודיה
והנה הבאנו לעיל קושית התוס' שכתב דאם בעי' להצה"ש א"כ יפטר מכלים, והבאנו דבראב"ד כתב דילפי' ליה משורו, ולא הוצרך להצד השווה מבורו. והקשינו דלכאו' מבואר בגמ' דא"א ללמוד בור מהצה"ש וע"כ הטעם כמש"כ רש"י דהפירכא היא משום דאינו הולך ומזיק וכמו שמבואר במתני', וא"כ איך שייך למילף תקלתו משורו, בלא הצה"ש מבורו, והא יהיה בזה הפירכא מה לשורו שכן הולך ומזיק.

אך לפמשנתב"ל, י"ל דהחומרא דהולך ומזיק, אין ענינו דווקא מה שהוא הולך, אלא ענינו, מה שהמזיק בא בגבול הניזק, ולא כמו בבור שהניזק בא בגבול המזיק.

וא"כ לפי מה שביארנו דהטעם דתקלתו משורו למדנו, הוא משום דחשיב כמעשה היזק דהתקלה, במה שחשיב שהוא יצר את המפגש, במה שהוא שלא כדין בגוף יצירת המפגש, ונתבע שממונו לא יצור מפגש זה.

מהאי טעמא נמי, שייך ללומדו משורו לחודיה, כיוון דחשיב הולך ומזיק, וחשיב שהמזיק בא בגבול הניזק. ופשוט.

בביאור השני דהרמב"ן
כתב הרמב"ן וז"ל, וי"ל שטעמו של רב, דהואיל ולא חייבה עליו תורה, אלא להבלו, והבלא לית בה מששא, לא ממונו הוא. [כדאמרי' גבי אש, ואפי' כשתמצא לומר התם ממונו הוא, משום דגחלת עיקר, ואית בה מששא.] אבל הבלא, ודאי לאו ממונא הוא. הרי שלא מצינו שחייבה התורה, על נזקי ממונו, אלא בשור. הלכך כל ממונו דמזיק, משורו גמרינן ליה. עכ"ל.

צ"ע אם לא שייך לחייבו מדין ממונו, מדין מה באמת מחייבינן ליה אהבלא. ומאיזה טעם, שייך לחייב בפרשת בור, אף על דבר דלית ביה ממשא[21]. 

וביותר קשה, בבור ברשותו, דלאו איהו כרייה. מאיזה טעם יש לחייבו על ההבל. ואף אי נימא, דהוא ליה למלויי. והא אינו ממונו, שמחמת כך, יהא חייב למלויי מול החבטה.

ווביותר קשה, למ"ד דמחייב בבור ברשותו גרידא, וכלל אין לו מחייב דפותח וכורה, וע"כ כל חיובו משום דהבור שלו, צ"ב מאיזה טעם יש לחייבו על ההבל, והא בהבל כלל לא שייך חיוב דממונו.

 וכ"ת דהחיוב בהבל, משום עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. מה מהני בבור ברשוה"ר, הא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, אם גם בעלות גמורה לא יהני בהם לחייבם.

וביותר, דאם בא לומר דאין בו חיוב ממונו, אלא רק חיוב דעשאן הכתוב, יכול היה להוכיח, אף מאסו"מ דאפקרינהו, ובלא הטעם דלית ביה ממשא. דהא הטעם דבאסו"מ דאפקרינהו חייב, הוא משום דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו.

וע"כ שכל מה שבא לומר דאף אם יהיה לו אחריות דממונו אינו מועיל לחיבו, וא"כ צ"ב מה בא לומר בזה. ובאמת מאיזה טעם חייב.

[ואמאי לא דנו בגמ' בשום דוכתא, בור משום מה מחייב, וכמו שדנו גבי אש. דהא אינו אדם ואינו ממונו.

והאיך שייך ללמוד מבור ואדם, כל ד' אבות נזיקין, בצד השוה, אם לא משכחת לה, חיוב ממונו כלל, לא באדם ולא בבור. דמבואר כאן דחיובו אינו מדין ממונו.]

ואף אי נימא, דשייך להבין, דבחיוב דפרשת בור, חייב אע"ג דלית ביה ממשא. מ"מ איזה חיסרון יש, בלחייב על דבר, דאית ביה ממשא, משום בורו. אדרבא נימא דכ"ש הוא, אם אפי' בלית ביה ממשא כיון דעושה תקלה הוא בורו, כ"ש במקום דאית ביה ממשא בהתקלה, כ"ש דהוי בורו. וצ"ע.

ונראה דבא לומר דהגדר דחיוב בורו, הוא דשייך לחייבו רק על ההכשר נזיקין, ואין אפשרות לחייבו משום דאחראי על המעשה נזק עצמו. אך במקום דשייך ליחס אליו את המעשה נזק עצמו, בזה יהיה חיוב דשורו.

ולכך, במקום דאתה בא לחייבו על ההבל, שאין מקום ליחס אליו את המעשה היזק. [דהא אף ע"י עשאן הכתוב, לא יתייחס אל המזיק.] בזה התחדש החיוב דפרשת בור. שמתחייבים על ההכשר נזיקין, על יצירת התקלה. אע"פ שההיזק עצמו לא מיוחס אל הבעלים. וזה החידוש דפרשת בור, ד"מעשיו גרמו לו".

והיינו דנתחדש בפרשת בור הא גופא דאע"פ דלא שייך ליחס אל המזיק את המעשה נזק עצמו, מ"מ חייב כיוון דאיהו הכשיר הנזק, ואיהו יצר התקלה. והיינו משום דבגוף כריית והעמדת הבור, הוי שלא כדין, וכבר בזה בא בגבולם דבני רה"ר, ולכך מתחייב בכל התקלות שיקרו בהמשך בהבור. וזה גוף הדין דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו[22].

ולכך אף למ"ד, דחייב רק בבור ברשותו, מ"מ חיובו על העמדת תקלה דהבל, על גוף מה דיש לו בור שיוצר הבל. וכלל אין אנו צריכים, שיהיה לו יחס לההיזק דההבל עצמו.

אך במקום דשייך ליחס אליו את ההיזק, כיוון דהתקלה דידיה עשתה את ההיזק, ואחראי שתקלתו לא תעשה נזקים, בזה יהיה חיובו משום שורו.

ולכך הוצרך הרמב"ן, לבוא ולומר, דבהבל לא שייך ליחס אליו את ההיזק, דהא לית ביה ממשא, ואין בו תוכן דממונו כלל, כדי להוכיח דע"כ יסוד החיוב דפרשת בור אליבא דרב היא על ההכשר נזיקין, על העמדת התקלה. ולא שמיחסים אל הכורה את המעשה ההיזק העתידי. וזה מצא הרמב"ן בהבל שכלל לא שייך ליחס אל הכורה או אל הבעלים את ההיזק העתידי. דהא אף אי נימא בזה עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו לא יהני בזה. וכמשנתב"ל.

ברבינו אפרים הקשה מ"ט לדידן חייב אם הפקיר בורו ולא חייב אם הפקיר שורו.

ותי' וז"ל מהאי טעמא נמי איכא לחלק בין בור לבע"ח, כדאמר רב היה לה שלא תאכל, הלכך בע"ח דהפקירן פטור אם הזיקו אח"כ, משום דאין הזיקן ברור, דהיה להם שלא להזיק, והוא אינו חייב כבר לשומרם שלא להזיק, הלכך פטור.

אבל בבור אם הפקירו אין לומר היהי לו שלא להזיק, דבור תחילת עשיתו לנזק. עיי"ש.

ונראה דביאור דבריו, דהחילוק בין שור לבור, הוא במקום שבו אנו מיחסים אל המזקי את ההיזק העתידי, דבשור הטעם שחייב כשקורה ההיזק, משום דכיוון דהשור שלו מחויב לשומרו ולמנוע ממנו להזיק, ולכך כיוון שלא שמר מיוחס ההיזק אליו.

אך בבור היחס שלו אל ההיזק העתידי, הוא בתחילת עשיתן לנזק, הוא בגוף מה שכרה את הבור, ומתחייב על ההכשר נזיקין, וממילא כל מה שיקרה בבור באחריותו.

וא"כ אומר הרבינו אפרים אין שום משמעות אם בשעת ההיזק הבור שייך לו או לאו, כל הנידון האם בשעת הכריה היה נכון להטיל עליו את האחריות על הבור.

וה"ה בדברי הרמב"ן, דבבור היחס שלו אל ההיזק העתידי, הוא ביצירת התקלה, ובהכשר נזיקין, וממילא שייך לחייבו אף על הבל, אע"פ שא"א להיות אחראי על הבל שלא יזיק, דהא לית ביה ממשא.

אך במקום שאחראי במניעת ההיזק העתידי, ומחמת כך שייך ליחס אל הבעלים את ההיזק העתידי, בזה בעל התקלה יהיה חייב משום שורו. כל עוד לא אפקריה.

הגרחי"ש שליט"א הקשה[23] דנחייב באסו"מ דאפקריה, מדין שור. וכמו דמצינו לגבי שו"ר דמחייבינן את המעמיד אע"פ שאין הבהמה שלו, נימא דאף באסו"מ דאפקרינהו, יחשב כמעמיד התקלה, ונילף חיובו משורו.

ולפמש"כ א"ש, דבבור אנו באים לחייבו על ההכשר נזיקין, וא"כ בהעמדת התקלה אכתי לא קיים הנזק העתידי, ולכך א"א לחייבו מדין שור. אלא רק מדין בור. [ולא שייך לחייבו על ההיזק העתידי, כיוון דהניזק בא בגבול הבור, וכמש"כ הרמב"ן. וע"כ כל חיובו, מחמת ההכשר נזיקין, ובזה ליתא לדין מעמיד.]

אך במקום דבשעת הנזק אכתי התקלה שלו, א"כ נתבע על מה שהתקלה שלו בשעת התקלה, שאז כבר אינו מחוסר מעשה, ולכך בזה שייך לחייבו מדין שורו.

[ובאמת אם יניח את תקלה שהפקירה לפני אדם שיתקל בה, וודאי שיש לדונו מדין מעמיד ויש לדון שיתחייב מדין שור, אך בזה י"ל שיהיה חיובו מדין אדם המזיק, דבזה כבר שייך ליחס למעשהו ממש את התקלה, ולא צריך להגיע למעשה דממונו. ודוק. ועי' מש"כ בזה בדברי הבעה"מ לקמיה לגבי תקלה בהדי דמנח לה]

ולפי הדברים האלו מבוארים דברי הירו' שהרמב"ן הביא בהמשך דבריו דבבור ברשותו, על ההבל יהיה חייב מדין בור, דהא לא שייך ליחס אליו את המעשה היזק עצמו, משא"כ על החבטה, בזה כיוון דשייך ליחס אליו את החבטה עצמה, ע"כ הוי שורו.

יל"ע מה החילוק בין ב' תירוצי הרמב"ן
יל"ע מה החילוק בין ב' תירוצי הרמב"ן. וכן יל"ע האם ב' התירוצים סותרים זה את זה.

ונראה דבתירוץ השני כתב הרמב"ן, דבכל מקום דשייך ליחס אליו את מעשה ההיזק עצמו, ס"ל לרב דמשורו למדנו. ובתי' השלישי כתב הרמב"ן, דיש עוד תנאי בשביל לחייבו משום שורו, והיינו שצריך שגם צורת ההיזק תהיה בצורה של שור, ובשביל לחייבו משום שורו, צריך גם שהמזיק יבוא בגבול הניזק, ושלא יהיה בצורת היזק דבור, שהניזק בא בגבול הבור, ובגבול המזיק.

לכאו' הרמב"ן לקמן סותר את דבריו הכא
הרמב"ן במלחמת ה' (דף כג ע"ב מדפי הרי"ף, בסוף הפרה) כתב וז"ל, ואני אומר, שלא חייבו הדוחף, אלא בממונו, כגון אבנו שלא הפקירה, שהוא חייב על הדחיפה כשור. אבל בור שהפקירו, אינו חייב על הדחיפה, כיון שלא הוזק אלא בקרקע עולם, ולא חייבתו תורה אלא בהבלא, דכתיב ונפל עד שיפול דרך נפילה. ובבור ברשותו, הא מודה רב. עכ"ל.

ויל"ע, מאיזה טעם כתב הרמב"ן, דשייך לחייב את הדוחף, אם הדבר שדחף היה ממונו. דצ"ב איזה משמעות יש לזה שכח הדוחף הינו ממונו.

ולכאו' הביאור הפשוט בזה דס"ל לרמב"ן דכיוון דאליבא דרב בבור דממונו, מיחייב מדין שור, א"כ כמו דבשור מחייבי' את בעל השור על דחיפת שורו, ה"ה בתקלה שחיובה מדין שור, שיתחייב על הדוחף. והטעם בזה משום דבדיני שור יש לו דין לשמור שלא יעשה מעשה היזק, ואף מעשה היזק בצורה של דחיפה. אך בבור שכל חיובו על הכשר נזיקין ועל יצירת התקלה, בזה לא שייך לחייבו על כח הדוחף.

רק דצ"ע, דהא הרמב"ן בא לבאר דברי הרי"ף, שפסק כשמואל, דכל תקלה מבורו למדנו, ואף תקלה דממונו. ומאידך גיסא, פסק כרב, דבעל הבור פטור על חבט, משום דא"ל קרקע עולם הזיקתך. ואם הטעם הוא כמו שכתבנו, לא מובנים דברי הרמב"ן, דהא אף אי נימא דבדיני שור, שפיר שייך לחייב, על כח הדוחף, מ"מ הא אנן בשיטת שמואל קיימי' דאין לו כלל חיוב דכח הדוחף, ואכתי קשה מ"ט לא נחייב להלכה, את בעל הבור על החבטה מדין מה שהוא דוחף את הנתקל להחבט דקרקע עולם. כן הקשה הגר"ד לנדו שליט"א.

ושמא נאמר בזה, דס"ל  להרמב"ן, דבכל מה דשייך לחייב מדין שור, אליבא דרב, שייך לחייב בזה מדין דוחף, בחיוב דבור, אליבא דשמואל. וצ"ב.

ועוד קשה, דהא הרמב"ן על דף כח כתב, בביאורו השלישי, דבבור אין חיוב דשורו כלל, ורק בתקלתו שייך חיוב דשורו. וצ"ע מה הקשה, דבבור ברשותו יתחייב על כח החבטה מדין כל הדוחף, והא בבור לא שייך כלל חיוב דשורו, וכמש"כ בדף כח. וצ"ע.

ושמא יש ליישב בזה, דהרמב"ן דהכא, הולך לפי הביאור השני שכתב לעיל, וס"ל, דאף בבור ברשותו, שייך לחייבו מדין שור. דכיוון דהבור שלו, א"כ אחראי שלא יעמיד נזקים. ובזה חשיב שורו. כיוון דשייך ליחס, את מעשה ההיזק העתידי, לבעל הבור. ולכך הוקשה להרמב"ן, דאף בבור ברשותו, יש מקום לחייבו מין שורו על כח הדוחף, ולכך יהיה חייב על החבטה, ובזה כתב דאה"נ הא מודה רב דחייב בחבטה. [ועיין, דהא על ביאורו השלישי דלעיל, כתב דהוא בשם הראב"ד, וכן כאן הביא ביאור אחר בשם הראב"ד, והביאור כאן בא לבאר דלא כהראב"ד, ויתכן דהוא אתי לפי הביאור שם, דהוא דלא כהראב"ד. ועיין בזה. והיינו דלפי מה שכתב שם בביאורו השלישי בשם הראב"ד דבבור אין לחייבו משום שורו, היינו מחמת דאין לחייב משום שורו על העדר, הוא אתי כמש"כ הראב"ד בדידן דאין לחייב בכח הדוחף על העדר,והגדיל לומר הראב"ד דאף בדיני בור אין לחייבו, במקרים מסוימים. אך הרמב"ן עצמו ס"ל דאך על העדר שייך לחייבו משום שורו, היכא דהבור שלו, ושייך ליחס אליו את ההיזק העתידי, וכמשנתב"ל, ובזה כתב הראב"ד דיתחייבו גם על כח הדוחף, מדין שור.]

אך שמא ניתן לבאר את דברי הרמב"ן באופן שונה, וממילא לא יהיה מקום לב' הקושיות שהקשינו. ונאמר דהרמב"ן לא בא לומר, דיתחייב על כח הדוחף, היכא דבאים לחייבו מדין שור. אלא חידש הרמב"ן, דבבור דממונו, מתחייבים על כח הדוחף, אף אליבא דשמואל.

וביאור הדברים, דיש ג' דרגות בחיוב בור, יש מקום לחייב, בור דממונו, מדין שור, אליבא דרב. יש מקום לחייב בור דמוונו מדין בור, אליבא דשמואל. ויש חיוב דבור דאינו ממונו, דהוא לכו"ע חיוב דבור.

ושמואל דס"ל, דבור דממונו מבורו למדנו ואל משורו. לא משום דפליג  על גוף סברת רב, דיש מקום ליחס אליו את המעשה היזק העתידי. ולא חולק על רב וסובר, דאף בבור דממונו, כל תוכן חיובו הוא רק על ההכשר נזיקין, ורק על המעשה כריה או על ההוא לי הלמלויי גרידא. אלא ס"ל, דאע"פ דיש מקום לבוא ולומר, דהוא מעשה דהבור, ויש מקום ליחס אליו את המעשה ההיזק העתידי, במה דממונו פעל לאותו מעשה היזק. מ"מ כיוון דאינו בע"ח ותקלה קבועה ועומדת כל זה נכון לחייבו מהאב דבור ולא מהאב דשור, וא"כ נפקא שכל הנ"מ במח' רב ושמואל האם כבה"ג יהיה פטור על הכלים. ולא נחלקו בעיקר הצורה של המזיק.

ואם כנים הדברים, א"ש, דאע"פ דבא לבאר בשי' שמואל דמבורו למדנו, מ"מ יש משמעות למה דהוא בור דממונו. ולכך יתחייב בבור דממונו אף על כח הדוחף, דהא יש לו להיות אחראי שממונו לא יעמיד נזקים.

וכן א"ש מה שהוקשה לו, דבבור ברשותו נחייב על כח הדוחף, ואע"פ דכתב דלא שייך בזה החיוב דשורו מחמת שאינו בצורה של שורו, מ"מ סגי לן במה דהוא דידיה, לגבי שיהיה אחראי, שלא יעשה מעשה נזק דדחיפה.

וא"כ יוצא דאליבא דשמואל ודאי שבשביל להגדירו כבור דממונו, הרי זה כמו שכתב הרמב"ן בביאורו השני, דהעיקר תלוי האם שייך ליחס אליו את המעשה היזק, והאם שייך לתובעו במניעת המעשה היזק הזה. וכל מה שכתב בביאורו השלישי זה שייך רק לדברי רב, דבמקום שאתה בא לחייבו מהאב דשורו, בעי' גם שצורת ההיזק תהיה צורת היזק דאב דשורו.

אך ודאי דאף אחר מה שאמרנו דבבור דממונו שייך בזה התביעה שישמור שממונו לא יזיק, זהוא רק בפרשת בור, ולכך צריך שיהיה עליו טענת הווא ליה למלויי. דהא בלא הא הרי הוא כדין בהעמדת ממונו, ורק אחר שיש לו דיני בור בזה שייך לומר דבמקום שהבור שלו, נוסף עליו עוד חיוב ויצטרך לשמור את בורו. ועיין בזה.

 

כמה הערות בדברי הרמב"ן

מלחמת ה' מסכת בבא קמא דף יג עמוד ב

ועוד כתב ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בדלא אפקרינהו וכו' עד ושמואל ס"ל כמ"ד בור שחייבה עליו תורה בין ברה"י בין ברה"ר הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו:

אמר הכותב אילו דברי רבינו שלמה ז"ל שאף הוא כתב בפירושיו כך דשמואל סבר בור שחייבה עליו תורה בין ברה"ר בין ברה"י הוא כאשר כתב בעל המאור הזה ז"ל

ויש להעיר שהבעל המאור והרש"י לא אמרו דבר אחד לכאו', בדברי רב, וכמו שיש לדייק כן מדברי הראב"ד בהשגות על הבעל המאור. ועי' הערה[24]. ושמא לכך דייק הרמב"ן בלשונו, וכתב שאמרו דבר אחד בשיטת שמואל.

 וכבוד רבינו שלמה ז"ל יהא מונח במקומו. אבל הדברים לא נראו כן מפני שאמרו בגמ' בפ' כיצד הרגל לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב סבר חייב ושמואל סבר פטור ואי הכי קס"ד לומר כן הא אמרן כמה זימני בגמ' אי לשמואל היינו בור ואי לרב היינו שור ומרגלא היא בפומא דגמ' והיכי קס"ד למימר איפכא. וכי דחינן לה בגמ' נמי בדרך דלמא דחינן לה ואמרי' לעולם אימא לך וכו'. ולרב נמי אשכחן דקאמר מודה רב בבור ברשותו דחייב אפי' אחבטא. והך חבטא דכתב ביה בעל המאור ז"ל לא נהירא כלל דלא אידכר התם ר"ע והל"ל הכא בבור ברשותו עסקינן ור"ע הוא. ועוד דאי ס"ד דרב ושמואל בפלוגתא דתנאי פליגי היכי קאמרי' אי לרב אי לשמואל הא הך פלוגתא לאו דרב ושמואל בלחוד היא אלא באשלי רברבי מינייהו מתליא. והיכי אפשר נמי דלא מדכרו בגמ' נימא כתנאי ולא אתליא כלל בתנאי.

יש להעיר, דהא לא לכו"ע הוא מחלוקת תנאים, והא איכא למ"ד דלכו"ע בבור ברשותו חייב, ונחלקו בבור ברה"ר. וא"כ להך מ"ד דברי רב הם דלא ככו"ע. 

אלא ש"מ דלא שייכא פלוגתייהו בפלוגתא דבור ברשותו. ולעולם אימא לך דשמואל סבר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור משום דא"ל האי בירא ברשות כריתיה וכי אפקרנא רשותי ויהיבנא משלי לרה"ר לאו לאיחיובי נפשאי עבדי' ואינהו הוו להו לעיוני.

לכאו' יל"ע, מ"ט מחמת טענתו שטוען, לא הפקרתי כדי להתחייב, פתאום בני רה"ר, יש להם לעיין יותר בהליכתם. ולכאו' מסברה היה מקום לומר, דענין איבעי ליה לעיוני, נאמר במקום שהצורה הרגילה של בני האדם לעיין בהליכתם, ללא קשר לזכאותם בהליכה זו. [וכעין שמטעם דאין דרכם של בנ"א להתחכך בכתלים, אותו אחד שהתחכך, והוזק, משונה הוא, כתב רש"י, וחשיב כהזיק את עצמו. ולכך, אותו אחד שגדר גדרו בקוצים, וצמצם, פטור. אף למאן דמיחייב בור ברשותו. עיי"ש הסוגיא (לק' כט:).]

ועי' בתוס' (לעיל כז: ד"ה איבעי ליה) שכתב, דאף במקום דאין לו לעיין שלא יוזק, יש לו לעיין שלא יזיק, מטעם, דיותר יש לו לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק.

ונראה שביאור הענין, דטענת 'איבעי ליה לעיוני', אינה תלויה רק בשאלה, מה הרגילות של בני האדם. האם דרכם להתבונן בהליכתם, או לאו. אלא ענין נוסף ישנו כאן. האם מוטל עליהם להתבונן בהליכתם. ובזה באו דברי הרמב"ן, ויבואר חילוקו. דבהליכתם ברה"ר דשלהם היא, וזכותם להלך בה ללא תקלות, זכאים בה, אף להליכה בלא העיון ובלא השמירה מפני היתקלות. אך במקום שקיבלו מן המפקיר, ואין להם ברשות זו הזכאות להליכה בלא תקלות[25], שם מוטל עליהם לעיין בהליכתם שלא ינזקו, ואם לא יעשו כן, הרי דיחשב, דהם הם הזיקו את עצמם.

הא זה דומה למפקיר נזקיו באונס דפטור דלא אמרי' היה לו לסלק הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייב ה"נ לא אמרי' היה לו לכסות הואיל וברשות כרה.

דברי הרמב"ן אלו תמוהים מאוד. הן אמנם דעצם סברתו לפטור, משום כי אפקרנא וכו', מצינו כבר בדברי הרש"י (לק' מט:), אך ההוכחה שהביא לדבריו, ממפקיר נזקיו אינה מובנת כלל ועיקר, דאינו מובן למה חיפש הוכחה.

[ומה מצא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, דלכאו' אין לו קשר לדידן, דהרי אצלנו כלל אינו כורה בור. שהרי חפר ברשותו. ועדיין הבור שלו. וברשות, שהרי כשהפקיר, שייר לעצמו הזכאות לבור. משא"כ שם הוא ממש כורה בור רק דהוא אנוס בכרייה.]

ועוד, דהתם הפקיר את הבור בעצמו, דהרי הפקיר נזקיו. והכא הפקיר רק את רשותו שסביבות הבור.

ושמא הרמב"ן הבין, דהן אמנם דאין לחייבו על ההפקר, מהסברה של כי אפקרנא. 

רק דס"ל דאף אם בשעת הכריה היה הבור שלו, חשיב ככורה בור, וכל זמן שהבור קיים אכתי שם 'כורה' עליו[26]. רק דכל עוד דגם השטח שסביב הבור שלו, א"כ יש לו היתר לקיים את הבור כך, כיוון דנחשב שהבור שמור. אך אחר שהפקיר רשותו, א"כ עכשיו הבור הוא מזיק, ואינו שמור, והוקשה לרמב"ן שיתחייב מדין כורה. [דשעת הכריה, דעתה נהפכה כריתו של שעת הכריה לאינה ברשות.]

ולזה הוכיח ממפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, דאם הפקיר לפני שהיה מוטל עליו לסלק הנזקים, א"כ אע"פ דהוא כורה, מ"מ כיוון שלא היה זמן שהיה פושע בכריה זו אין לחייבו. וא"כ ה"ה בדידן כיוון דבשעת הכריה היה כדין שהרי כלל אינו מזיק, וגם עכשיו הוא כדין, שהרי שייר לעצמו הזכאות לבור, וא"כ אין לחייבו אף מדין כורה בור.

 או משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעי והיינו טעמא דחופר לאושין דפטרינן לקמן בפ' הפרה.

יש להעיר, דהרמב"ן הביא, הן את פי' הרש"י (לק' מט:), בטעם הפטור דבור ברה"י, דהוא מהסברה ד'כי אפקרנא' וכו'. והן את פי' התוס' (נ.), דהוא משום דיכול לומר לו, תורך ברשותי מאי בעי. בחדא מחתא. וצ"ב מדוע הוצרך לתרוויהו.

[אע"פ שהתוס' כתבו להדיא דלרש"י יהיה חייב בחופר סמוך לרה"ר, אף למאן דפטר בור ברה"י. וכתבו דלשיטתם מובן מדוע פטור. וא"כ הרמב"ן נראה דס"ל דב' סברות אלו לא בהכרח חלוקות[27]. ושמא ס"ל שתרוויהו צריכי. דהא בשביל לבאר הטעם דחופר לאושין פטור, [לכה"פ בשאלת הגמ' שהבינה דלא איירי בארווח ארוחי ואינו ברשות בהחפירה מטעם דהוא נצרך לחפירת אושין.]  כתב את הטעם של תוס' [והרי משם הוכיחו התוס' לשיטתם.] ומשמע דס"ל דבאמת בחופר לאושין לא יעזור הטעם דכי אפקרנא, ולכך לא סגי בהטעם של כי אפקרנא. וצ"ב מ"ט לא סגי ליה, רק בהטעם דתורך ברשותי מאי בעי. וכמש"כ התוס'.

ומאן דמחייב אמר לך, הואיל וממונו הוא, חייב לסלק נזקו כשהוא מפקירו[28]. דלאו אנוס.

ולכאו' צ"ע, מדוע הוסיף הרמב"ן, וביאר דחייב כיוון דלאו אנוס. והא כתב הטעם שחייב משום דאית ליה למלויי כשהוא מפקיר. ומדוע שנחשוב שהוא אנוס.

והרב רייכמן רצה לבאר בזה, דכיוון דבתחילת דבריו הוכיח הרמב"ן דאין לו דין דכורה בור, כיון דהוא כורה ברשות, מהדין של מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. כתב עכשיו לבאר דכיון דהוא לא ברשות שהרי אית ליה למלויי, א"כ יש לו דין כורה בור שלא ברשות, כיוון דאית ליה למלויי. והלשון אונס לאו דווקא, אלא כוונתו כיוון דאינו כדין בהכריה. ונחשב אינו כדין בהכריה, מחמת הדין דאית ליה למלויי.

ואכתי צ"ב מדוע לא הספיק להרמב"ן הטעם דהוי ליה למלויי, לבד. והוצרך לומר דמחמת דיש לו דין למלויי, נחשב שבגוף הכריה עצמה, אינו כדין עתה.

ורצה לבאר זאת ע"פ דברי הגרב"ב שביאר דהרמב"ן ס"ל דאין לחייב אף בבור דידיה בלא דהוא הכורה, וכמש"כ הרמב"ן לקמן דלא מצינו זה כורה וזה מתחייב, וא"כ אם לא כרה את הבור כלל אין לחייבו, אלא דבהפקיר רשותו, כיוון דהוא כרה את הבור, א"כ ע"י מה דעכשיו אית ליה למלויי, חשיבה כריה שעשה אתמול לכריה שלא כדין. ולזה רמז הרמב"ן דלאו אנוס.

ואמנם אכתי קצת דחוק לשון אונס שכתב הרמב"ן. ומדוע לא כתב מטעם דאינו כדין בכרית הבור.

ועוד צריך לבאר לשיטת שאר האחרונים דפליגי על הגרב"ד בזה.

ועוד דדברי הגרב"ד תמוהים דהא לכאו' מבואר להדיא בגמ' דאם השור חפר בור חייב בעל החצר אע"ג דלאו איהו כרייה. וצ"ע.

 ומ"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר מודה דחייב דלאו ברשותיה אנחנינהו וכורה נמי בור ברה"ר הוא. וכחומרו של זה ושל זה. שהוא ברה"ר ושהוא בור שלו. לפיכך לכ"ע חייב בין למאן דפטר בור ברה"ר בין למאן דפטר בור ברשותו. כולהו באבנו וסכינו ברה"ר מתחייבי. ומתורת בור מחייב ליה שמואל. ואף על גב דלא אשכחן בור דהוי ממונו כדאמרת בור ברשותו פטור לא איכפת לן כיון דתקלה קבועה ועומדת היא לבורו מדמינן לה. ולא לשורו שדרכו לילך ולהזיק. הדין היא סברא דשמואל. ומש"ה לא מסיימא מלתיה אי ס"ל גבי בור ברשותו פטור או חייב.

יל"ע, מה יהיה הדין למאן דפטר, בבור ברשותו. במקרה שרוח שא"מ, הניחה את האסו"ם ברה"ר. האם נימא דכיוון דאינו 'כורה בור', למאן דפוטר בור ברה"י, אין מקור לחייב בבור משום ממונו, בלא פשיעת כריה. או דנימא דס"ס אין לו הפטור, דתורך ברשותי מאי בעי, וא"כ מסברה שייך לחייבו.

ובעצם יסוד הדיון, הוא בביאור יסוד מחלוקת התנאים, האם חייבים בבור ברשותו. האם נחלקו, בסברת 'תורך ברשותי מאי בעי', או בסברא ד'כי אפקרניה' וכו'. ולפי זה, עד כמה דהוא ברה"ר, ודאי שיהיה חייב. או שיסוד מחלוקתם, אם שייך לחייב חיובא דפרשת בור, משום ממונו. ומאן דפטר, ס"ל דהחידוש דפרשת בור, שייכא רק היכא, דאיכא מעשה כריה, ומיחייב משום דמעשיו גרמו לו. וא"כ היכא דלאו איהו אנחיה, ובפשיעה יהיה פטור.

ולכאו' מדברי הרמב"ן משמע דדברי הגמ' דידן הם לכו"ע ולא הוזכר דהוא רק דווקא באופן דכרה בידיים ובפשיעה. ושמא נוכיח מזה דנחלקו התנאים בסברת תורך ברשותי מאי בעי או בסברת כי אפקרניה וכו'.

אמנם יש מן האחרונים שכתבו (הברכ"ש סי א סק"ב וסי' י' וע"ע חידושי הגרש"ר סי ו), דהרמב"ן ס"ל דבלא מעשה כריה בפשיעה, פטור לכו"ע, דבעינן פשיעת כריה לחייב בבור אף בבור ברשותו. וכך כתבו לבאר דברי הרמב"ן לקמן דלא מצינו זה כורה וזה מתחייב.

אמנם גם לדברי הברכ"ש לא נוכל לבאר דמחלוקת התנאים האם שייך חיוב דממונו בבור, כיוון דהוא ס"ל דלכו"ע בעי' מעשה כריה ואף למאן דמיחייב בבור ברשותו. ודוק.

אמנם הרבה מן האחרונים לא ס"ל הכי [האמרי משה סי' כט והחזו"א ב"ק סי' ד סק"ה] וכן נראה סברת הרמב"ן שכתב לא מצינו זה כורה וזה מתחייב, ומשמע משום דהכורה פשע יותר, והיה לו לכתוב דאין חיוב בפרשת בור דהיה לו לשמור על ממונו שלא יזיק.

ולפי הראשונים האלו לכאו' יצא דמחלוקת התנאים היא בסברת תורך ברשותי מאי בעית. דאל"ה יצא דאכתי הסוגיא שלנו של אסו"מ תלויה בדין דבור ברשותו במקום דאינו כורה.

אמנם דיש לדחות זאת ולומר דמ"מ בסוגיין איירי במקום דהוא כרה ובזה נחלקו רב ושמואל, וכמש"כ הרמב"ן להדיא דהוי כורה ברה"ר, ואה"נ אם אינו כורה יהיה תלוי במחלוקת התנאים רק דבזה לא איירי הסוגיא.

תדע שהרי הם אמרו דלרב בור ברשותו פטור. וא"כ אבנו סכינו ומשאו נדמייה לבור ברשותו וליפטר. אלא ש"מ אין זו דומה לזו.

אבל רב ס"ל לעולם היכא דלא אפקריה שורו הוא. ואף על גב דבור שחייבה עליו תורה בור ברשותו נמי הוא. אבנו סכינו ומשאו איכא לדמויינהו לשור ואיכא לדמויינהו לבור. הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל אדם.

משמע מדברי הרמב"ן שלמד דלא כד' התוס' דשייך שיהיה חייב משום בורו ושורו ביחד, אלא ס"ל דחיובו או משום שורו או משום בורו. ולפי דבריו באו דברי רב לומר דכיוון דיותר נכון לחייבו משום שורו, לכך חיובו משום שורו ולא משום בורו.

רק דקצת צ"ב דהרמב"ן כתב דכיון דאפשר לדמויינהו גם לשורו וגם לבורו, ולא כתב הטעם דאפשר לדמויינהו לשורו, דבשךמא מה דאפשר לדמויינהו לבורו, כבר ביאר לפני כן בדעת שמואל דכיון דתקלה קבועה ועומדת היא, לבורו מדמינן ליה. אך בדעת רב לא ביאר מה טעם איכא לדמויינהו לשורו. וצ"ב. [ושמא משום דהוא חיוב על מה דהוא ממונו, ולא כעין בור דחיובו על עסקי פתיחה וכריה. ואין נראה דהא ס"ל דיש מחייב דבור ברשותו. ומ"ש.]

עוד יל"ע, דלכאו' בכלל צ"ב, מדוע הוי תולדה דבור, ולא בור עצמו. והא אם הוא אב דבור ודאי דלא שייך ללמדו משור, והיינו דצ"ב איזה חיסרון יש באסו"מ, שבגללם אינו ממש כעין בור, אלא רק תולדה. ועד כמה שהוא תולדה בזה שייך לבוא ולדון האם הוא תולדה דבור או דשור.

ובמה שכתב הרמב"ן הלכך לשור מדמינן ליה, נראה דס"ל עתה דכיוון דשייך לדמותם הן לבור והן לשור בשווה, א"כ שקולים הם, וכיון דא"א לומר דיבואו שניהם דהא יכול להיות או בור או שור

וכמשנתב"ל, א"כ, אומר הרמב"ן, ע"כ לשורו מדמינן ליה. 

 וי"ל שטעמו של רב דהואיל ולא חייבה עליו תורה אלא להבלו והבלא לית בה מששא לא ממונו הוא כדאמרי' גבי אש ואפי' כשתמצא לומר התם ממונו הוא משום דגחלת עיקר ואית בה מששא אבל הבלא ודאי לאו ממונא הוא הרי שלא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן ליה.

כאן בא הרמב"ן לבאר דברי רב דחייב, להיות דחיובו דאסו"מ, משורו למדנו ולא מבורו, כיוון דלא שייך למילף חיובא דאסו"מ מבורו. וביאר הטעם בזה משום דחיובא דבור הוא רק במקום דלית ביה ממשא, ובמקום שאתה בא לחייב על דבר דאית ביה ממשא, ע"כ חיובו משום שורו.

וזה צ"ב, א. מאיזה טעם בבור שייך לחייב אף על דבר דלית ביה ממשא. [ובשלמא למ"ד אשו משום חיציו א"ש כיוון דמחמת הטעם דבאש לית ביה ממשא, ס"ל דחשיב אדם המזיק בידיים אך בבור ודאי דלא חשיב אדם המזיק, ואפי' מדינא דגרמי פטרו הרמב"ן בקונטרס דינא דגמי שלו.]

ב. ואף אי נימא, דשייך להבין, דבחיוב דפרשת בור, חייב אע"ג דלית ביה ממשא. מ"מ איזה חיסרון יש, בלחייב על דבר, דאית ביה ממשא, משום בורו. אדרבא נימא דכ"ש הוא, אם אפי' בלית ביה ממשא כיון דעושה תקלה הוא בורו, כ"ש במקום דאית ביה ממשא בהתקלה, כ"ש דהוי בורו. וצ"ע.

עוד יל"ע דהא כתב הרמב"ן, דלא שייך לחייב משום בורו, כיוון דאית ביה ממשא, והא אסו"מ דאפקרינהו מחייב ליה משום בורו, אע"ג דאית ביה ממשא, דהא מחייב ליה על החבטה, ומדין בורו.

וצ"ל דהנושא של הרמב"ן אינו האם אית ביה ממשא או לאו.

אלא האם יש מקום לחייבו משום ממונו. והיינו שהרמב"ן ס"ל דלרב הוא בדיוק הפוך משמואל, והיינו דכל מקום דיש לחייבו משום שורו. מחייבינן ליה משום שורו, ורק במקום דא"א לחייבו משום שורו. בזה צריך להגיע לפרשת בור.

 

 ולפי זה הטעם הא דאמרי' אי בחבטה מיית חבטה דידך הוא איכא למימר הכי קאמר וחייב משום שורו ולא מדין בור אלא שור הוא וחייב אפי' על נזקי כלים וס"ל כר' ישמעאל אליבא דרבה ומצינו לזה סעד בירושלמי דגרסי' התם אמתני' דתנן בפ' הפרה נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים שמואל אמר בשהתריסו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב ר' יוחנן וריש לקיש תרויהון אמרי' אפי' נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו וכו' הא למדנו שיש מי שאומר דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא פטר כלים אלא מהבלא אבל חבטו של בור ברשותו מדין שור נתרבה וחייב על עסקי כלים והיינו סבריה דשמואל בירושלמי וסבריה דרב בגמ' דילן.

 ואפשר לפי גמרתנו לומר שטעמו של רב משום דאבנו סכינו ומשאו דמי לשור שהוא גוף הנזק וחבטה דידיה משא"כ בבור שהחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקו כשחפר שם ונטל משם העפר הלכך היכא דלא אפקרינהו לשור המועד מדמינן ליה וחייב על הכל משום דדמי ליה טפי מבור ושמואל מדמי ליה לבור דלאו בעלי חיים ואין דרכו לילך ולהזיק והיכא דאפקרינהו ליכא לדמוינהו לשור הלכך מדמינן ליה לבור דלא גרעי מבור ומ"מ חייב אפי' אחבטא דחבטא דידיה הוא אבל בור ברשותו אף על גב דממונו הוא וחייב בחבטא לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה מהאי טעמא דכתיבנא שאינו בגוף הנזק אלא גורם ולפיכך הוא פטור על נזקי כלים והא דאקשינן התם לרב דאמר הבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו ולא מפרקינן בבור ברשותו ולחבטו משום דלא שמעינן ליה לרב בהדיא דלימא בור ברשותו חייב ואם תמצא לומר פטור היכי משכחת לה ועוד דכי מרבינן בור ברשותו מדכתיב בעל הבור ישלם מרבינן ליה וכי כתוב חמור ולא כלים אבור ברה"ר כתיב והתם להבלו ולא לחבטו ועוד דבהבלו כתיב דדרשינן ונפל עד שיפול כדרך נפילה ואמר רחמנא ולא כלים אלמא מהבלא ממעט להו וזהו הטעם הנכון לפי גמרתינו ודרך הירושלמי בחליפין ושייך במאי דאמרי' להבלו ולא לחבטו משום דהבלא שוי איהו התם וחבטא לאו דידיה הוא אלא גרמא הוא שגרם שיהיה שם חבט כשסלק משם עפר ושוייה בור והחבטא לאו קרקעו היא אלא קרקע עולם ומשום הנך טעמי דפרישית לא מסיימא מלתיה דרב דאיכא למימר דס"ל בור ברה"ר חייב להבלו בור ברה"י פטור בין להבלו בין לחבטו ואיכא למימר בתרוייהו חייב ולא מסיימי ומפני הטעם שפירשנו חייבו מניח אבנו וסכינו ברה"ר והפקירן לד"ה ולא חייבו חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו כדמוכח בפ' הפרה דאקשינן בור של ב' שותפין היכי משכחת וכו' ולא מפרקין במפקירין רשותן ובורן אלמא ההוא ודאי פטור משום שאינו חייב לא על עסקי כרייה ופתיחה דברשות כרה ולא משום ממונו משא"כ במניח ברה"ר שעל עסקי הנחה הוא חייב כמו שכתבנו וכ"כ בזה הרב אב"ד ז"ל ואף זו שלא כדברי רבינו שלמה ז"ל והאל יצילנו מכל חטא ושגיאה:

 

בביאור החילוק בין שור לבור
ברבינו אפרים הקשה מ"ט לדידן חייב אם הפקיר בורו ולא חייב אם הפקיר שורו.

ותי' וז"ל מהאי טעמא נמי איכא לחלק בין בור לבע"ח, כדאמר רב היה לה שלא תאכל, הלכך בע"ח דהפקירן פטור אם הזיקו אח"כ, משום דאין הזיקן ברור, דהיה להם שלא להזיק, והוא אינו חייב כבר לשומרם שלא להזיק, הלכך פטור.

אבל בבור אם הפקירו אין לומר היהי לו שלא להזיק, דבור תחילת עשיתו לנזק. עיי"ש.

וכתב דלפי חילוק זה, באש, אם יפקירה גם יתחייב.

וביאור דבריו, דבבור היחס של המזיק אל ההיזק העתידי, הוא במה שיצר את הבור, בהכשר נזיקין של הבור, וא"כ אף אם יפקיר אח"כ לא יפטר, דהא כבר הסתיים היחס שלו אל ההיזק העתידי בזעת הכריה.

משא"כ בשור, שהיחס של הבעלים של השור, אל ההיזק העתידי, הוא במה ששורו מזיק, ובהמ שנתבע במניעת ההיזק, ועד כמה שאכתי השור שלו,מוטל עליו כל הזמן לשומרו שלא יזיק. אך עד כמה שכבר הפקיר, וכבר לא מחויב לשמור עליו של יזיק, א"כ כלל אין לו יחס לההיזק העתידי, דדהא כבר לא מחויב למונעו, דהא בשעה שהפקירו, אכתי אין היזקו ברור. [וכמו שמצינו, דאמרי' היה לה שלא תאכל.]

אך אם אמנם הזיקו ברור, בזה ודאי דיתחייב אם יפקיר, ולכאו' זה ביאור דברי הירושלמי המניח (ה"ב) שכתבו דחייב אם הפקיר שורו, ולכאו' איירי שם במקום שההיזק מזומן. ובאמת דלא גרע מהמעמיד, דחייב. וכ"ש היכא דשורו מזומן להזיק, וכבר נתחייב במניעת ההיזק, שלא יעזור לו להפקירו כדי להיפטר. ועיין בזה.

ויל"ע, לרב דמחייב באסו"מ דלא אפקרינהו מדין שור, מה יהיה הדין כשיפקיר, ולכאו' בתקלתו, כיוון דאינו מחוסר מעשה של השור, וברור היזקו, וכמו שמצינו בבור שהוא מתחייב, א"כ לכאו' אף אם יפקיר יתחייב מדין שור.

והנה בגמ' לעיל דף ג. מבואר דמודה רב באסו"מ דאפקרינהו, דחיובו משום בור. וצ"ב מ"ט וכמו שהקשינו.

אמנם ברש"י שם כתב דאיירי שהפקירן ואח"כ הניחן, אך אם הניחן ואח"כ הפקירן, שמא אה"נ חיובו מדין שורו. וצ"ע.

אמנם לק' מח ע"א מבואר, בבהמה שהרביצה גללים שמתחייב בעל הפרה משום שהפקיר את הגללים רק לאחר קצת זמן והיה זמן שהם שלווכבר נתחייב אז מדין שורו ולכך אף לאחר שהפקיר יתחייב מדין בור מצד דהוא ליה למלויי למרות שלאו איהו כרייה, ועל כריית שורו אינו מתחייב, ומבואר להדיא דאע"פ שהיה מתחילה שלו, והתחייב מדין בור, מ"מ אם אח"כ הפקירו, חיובו מדין בור וכמש"כ שם בגמ' להדיא דפטור על הכלים. עיי"ש הסוגיא ובפירש"י שם.

וי"ל דאה"נ דבתקלתו חשיב שמזומן הזיקו, אבל זה ררק בדיני בור חשיב שמזומן הזיקו, כיוון שבדיני בור סגי לן במה שמזומן הזיקו ביחס לההכשר נזיקין שבו, אך בשביל לחייבו מדין שורו, לא סגי במה שיש לו את האפשרות שיזיק, אלא צריך שיתייחס אליו, גוף מעשה ההיזק העתידי. וכל מה שמיוחס אליו גוף מעשה ההיזק העתידי, הוא במה שבשעת ההיזק התקלה דידיה, ובאותה שעה נתבע במניעת ההתקלה, ולכך שייך לדון בו חיובא דמשורו למדנו, אף אם בר אינו שלו, א"כ ההיזק העתידי לא יתייחס אליו דהא בשעת ההיזק אינו מחויב במניעת אותו היזק, ואינו מחויב לשמור באותה שעה על תקלתו שלא תזיק.

אלא כל מה ששייך לתובעו הוא על יצירת התקלה, על ההכשר נזיקין שבהנחת בתקלה, ובזה חיובו מדין בור ולא מדין שור.

יל"ע היאך מתחייב מדין בור כשפקע ממנו חיוב דממונו
בתקלתו שהניחה ברה"ר, ואח"כ הפקירה. [וכמו שמצינו בהרביצה גללים, ואח"כ הפקירן,] שבתחילה חיובו מדין שור, ואח"כ חיובו מדין בור, ופטור על הכלים. 

ויל"ע איך חל עליו חיוב דפרשת בור, אחרי שפקע ממנו חיוב דממונו.

ובלשמא לשי' התוס', ששייך בו גם חיוב בור וגם חיוב שור, א"ש, דבחילה היה חייב אף מדין שור, וכשהפקיר פקע חיבו דממונו, ונשאר רק חיוב דבורו.

אך לשי' הראשונים [הרמב"ן ודעימיה] דס"ל דיתכן שיהיה רק חיוב אחד או דשורו או דבורו, צ"ע, דמה מחייבו בחיוב דבורו, בשעה שהפקיר, בשעה שנפטר מחיוב דממונו. וצ"ע.

והנה מצינו עוד מקום, שבשעה שמפקיר, נפטר מחיוב ממונו, ומתחייב בחיוב בור. בבור ברשותו, לפי הראשונים שחייב מדין שור, [לכה"פ על החבטה, עי' רמב"ן מלמת ה' דף כח,  וע"ע תוסר"פ.], מה יהיה הדין אם יפקיר את בורו, ולכאו' מצינו שחיוב שורו פוקע, אם מפקיר וכמשנב"ל לגבי אסו"מ, וא"כ יתחייב מדין בור, וצ"ע איך יחול עליו חיוב בור.

[הסמ"ע כתב דבהפקיר רשותו ואח"כ בורו יתחייב לכו"ע, כיון דלאו כל כמיניה להפקירה, ולפי מש"כ הרבינו אפרים הביאור בזה פשוט, דכיוון דכב חל עליו החיוב, לא יעזור לך להפקיר בשביל להיפטר, דהא כבר הוא אחראי במה שהעמיד את הבור, ולא יעזור לו להפקיר בשביל להיפטר. ולכאו' יל"ע במקום שחייב משום שורו, האם יפטר, לגמרי דהא מעולם לא היה חייב מדין בור, ועכשיו שהפקיר כבר הבור לא מיוחס אליו. [וכגון במקום שלא כרה בידיו אלא רק היה הבור שלו.]

והנה בפסקי רי"ד (נג ע"א) כתב, דמודה רב בבור ברשותו, דחייב מדין שור וחייב אף על הכלים שניזוקו בהחבטה, אך אם הפקיר פטור על הכלים.

ומשמע מדבריו, דאיירי במש"כ בגמ' דמודה רב בחבטה דידיה, וע"ז כתב, דאם לא הפקיר חיובו מדין שור ואם הפקיר חיובו מדין שור.

וצ"ב איך מתחייב על החבטה מדין בור, הרי רב ס"ל דאפי' אם חופר את הבור פטור על החבטה. וחזי' דהחיוב, דהיה לו מדין שורו, כשהוא מפקיר נהפך לחיוב בור, וכן חזי' בהרביצה גללים וכמשנתב"ל, וצ"ב.

ושמא י"ל דאחר דאמרי', דכולהו אבות נזיקין אתי בהצד השווה, וכל החילוקי אבות ותולדות הוא להלכותיהן, [עי' בחזו"א ובחי' הגרי"ז מש"כ בזה.] א"כ י"ל דעתה אנו יודעים דיש לחייבו, וא"כ אין טעם בעולם שיפטר, אלא ודאי דדינו שיהיה חייב על המזיק הזה, ודינו להיות אחראי על המזיק הזה, רק דיש לדון מאיזה אב הוא, ואיזה תוכן של חיוב יהיה לו, וא"כ ודאי דמה שהיה לו חיוב שורו, לא מפקיע את זה שאחר שיפקיר יהיה לו חיוב בורו. ועיין בזה.

ובאמת צריך לבאר מדוע אב דשורו מפקיע אב דבורו.

והנה לכאו' יש להוכיח מהגמ' לעיל ב:, שהקשו שנשיכה יהיה תולדה דשן, מטעם דהיא נעשית ע"י השן,

 בריב"א מבואר כדברי הסמ"ע דהמפקיר בורו לא מיפטר בהכי
בריב"א [הובא בש"מ, כט.] כתב דאף לרבי יהודה דפוטר במפקיר נזקיו, זהוא רק אם הפקירם קודם שהיה בידו לסלקם. אך אם הפקירם אחר שהיה בידו לסלקם, כיוון שכבר נתחייב בחיובי הבור שוב לא יהני שיפקירם.

וכתב עוד דה"ה בהפקיר רשותו ואח"כ בורו, דחייב, וכל מה שמצינו שפטור, היינו בהפקיר רשותו ובורו יחדיו. [ועיי"ש שיש לדון האם כוונתו, לר"י מבעלי התוס' שאומר שמפקיר רשותו ובורו פטור, או לר"י במתני', וא"כ לא ברור היכן מצינו שר"י פוטר בהפקיר רשותו ובורו. ועיין.]

ולכאו' הוא כעין מש"כ בסמ"ע (תי) שאף להלכה שמפקיר רשותו ובורו, פטור. מ"מ אם הפקיר רשותו ואח"כ בורו, חייב. "כיוון דלאו כל כמיניה להפקירה.

וביאור הענין דאחר שכבר התחייב בחיובי הבור, שוב כלל בעי' שיהיה בבעלותו, ואין שום משמעות לזה שיפקיר אחר שכבר נתחייב בחיובי הבור.

קשה מדברי רש"י לקמיה
אמנם צ"ע דהנה ברש"י לגבי ההופך את הגלל, דאמרי' בגמ', דבמקום דהפך בפחות מג"ט, דכל הטעם שמתחייב, הוא מחמת דנתכוין לזכות בה. כיוון דלא חשיב כורה, כיוון שלא נסתלקו מעשיו דראשון.

וכתב רש"י וז"ל, שנתכוין לזכות כשהגביהו וחייב משום ממונו דלאחר שקנייה אע"פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן.

ומשמע דאם יפקיר לאחר זמן יהיה פטור, וצ"ע מ"ט יפטר והא לאו כל כמיניה להפקירה, וביותר שהלא רש"י להדיא כתב לק' בדף מח, דחייבים על ההפקר. וצ"ב.

ושמא י"ל, דהכא שאני, דכיוון שלא נסתלקו מעשיו דראשון, עד כמה שיפקירם השני, יחזור ויתחייב הראשון, כיוון דאכתי יש לו דין כורה.

ועוד שמא י"ל דבמקום דכבר היה לו שם בור, וכל מה שעשה זה שנהיה עליו בעלים א"כ בזה כיוון שזו כל סיבת חיובו, א"כ במקום שכבר אינו בעלים יפטר. משא"כ במקום שעדיין לא היה בור, והוא הפך את זה לבור, או לכל הפחות הוא אחראי על גוף זה שלא יעמוד כבור, בזה לא יהני שיפקירו. ועיין בזה.

אך מ"מ יל"ע, מ"ט השני יתחייב, והא כתב הרמב"ן, במקום שהשני הניח אסו"מ דידיה, ברה"ר דהמניח חייב ולא בעל האסו"מ. וכתב הטעם דלא מצינו זה כורה וזה מתחייב, ואילו הכא הראשון עדיין חשיב ככורה, וא"כ איזה טעם יש לומר שהשני יתחייב. ואע"פ שהבור שלו, מ"מ לא מצינו זה כורה וזה מתחייב.

ושמא שאני במקום שלקח בעלות על בור קיים ,שבזה ודאי יהיה אחראי גם על נזקיו, וכמו שאדם שממנה שומר על בור השומר חייב בנזקיו.

ואחר כל הדברים, יש להעיר, דמצינו בדברי הגמ' כאן, הוכחה דשייך לחייב בחיובי בור, אף בלא מעשה כריה, אלא מעצם זה שהבור שלו. וכמו שמצינו כאן. ולכאו' הוא דלא כדברי האחרונים שכתבו דחייבים פשיעת כריה והכיחו כן מדברי הגמ' לק' מח.

ושמא י"ל דבדידן שאני דכיוון דכבר היה פשיעת כריה על הבור הזה, והוא היה בור קיים, וכבר היו חייבים עליו, וכתבנו דבמה שזכה בהבור, בעצם נהיה שומר על הבור, א"כ אולי דווקא לכן שייך לחייבו אף בלא פשיעת כריה. ופשוט.

 

בדעת רבה דמחייב אף באונסים

הראשונים דנו האם דברי רבה דחייב אף באונס גמור, הוא דווקא באדם המזיק גרידא, או דאפי' בכל כורה בור, ס"ל לרבה, דהכורה בור באונס גמור, יתחייב.

בגדר הריבוי ד"פצע תחת פצע"

כתבו התוס' וז"ל, "ומפצע תחת פצע, לא מרבינן אונס גמור" וכו'. עכ"ל.[29]

ויל"ע, מה"ת להתוס' שרבה מסכים, למה שפירשו התוס' בדעת אביי, שפצע תחת פצע בא לרבות רק אונס כעין  אבידה, נימא דס"ל דמפצע תחת פצע מרבי' נמי אונס כעין גניבה, ואפי' אונס גמור.

וכ"ת דהתוס' הוכרחו לזה, מחמת כל ההוכחות שהביאו בתוס' לעיל (כז:), והא בהכרח רבה חולק על הדינים האלו, דהא איהו ס"ל דחייבים אף באונס גמור, דנפשרה אוזנו. וכל קושית הגמ', היא מהקרא ד"ולנערה לא תעשה דבר", ולא מהגמ' שתוס' הביאו. ומוכח דרבה פליג אף התם, ונימא דהטעם משום דיליף ךמ מפצע תחת פצע, כיוון דהוא ס"ל דמפצע תחת פצע מרבי' אף אונס גמור.

והנה יל"ע, מה"ת להתוס', דהדין דפצע תחת פצע, ריבה רק אונס כעין אבידה. נימא דהוא בא לרבות אף אונס כעין גניבה. ואפי' אונס גמור. דהא עד כמה דבכל התורה כולה חזי' דיש פטור אונס, מהקרא ד"ולנערה לא תעשה דבר", ובכל זאת בניזקין, אין להפטור דאונס, א"כ מדוע להגביל את החיוב באונסים רק לאונס כעין אבידה, עד כמה שנתחדש שהפסוק של "ולנערה" לא איירי בנזיקין. דעד כמה שהפסוק של "פצע תחת פצע" בא לרבות אונס כרצון, וא"כ סותר את הלימוד מהקרא של "ולנערה". מה"ת לפטור באונס כעין גניבה, באדם המזיק עד כמה דיש גזיה"כ דלא נאמר הדין של "ולנערה" באדם המזיק.

ואף לדידן, שאדם המזיק, פטור באונס כעין גניבה. [אליבא דרוב הראשונים.] מהיכן למדו זאת בגמ', והא יש מקרא מלא, דליכא לפטור ד"ולנערה", באדם המזיק. וצ"ע.

ומלבד זאת, א"ה היינו צריכים לדון בכל התורה כולה, אי ילפי' לפטור באונסים, מ"ולנערה". או דנילף לחייב באונסים, מ"פצע תחת פצע". וצ"ע מדוע למדו לכה"ת כולה מ"ולנערה", ולא ילפי' מאדם המזיק, ומ"פצע תחת פצע".

ואי נימא, שנחדש ב"פצע תחת פצע", להגביל את הפטור אונסים. ולומר, דהפטור אונסים, נאמר רק באונס כעין גניבה, ולא באונס כעין אבידה. מדוע לא נלמד לכל התורה כולה, דהפטור אונסים נאמר רק באונס כעין גניבה, ולא באונס כעין אבידה. דהא נפקא, שהקרא לא בא לומר, חידוש מיוחד, באדם המזיק. אלא בא להגדיר, היכן נאמר הפטור אונסים, והיכן נאמר הקרא ד"ולנערה".

ושמא הביאור בזה דס"ל להתוס', דהקרא של פצע תחת פצע, לא בא לומר דאין פטור אונסים בניזקין. ולא בא לסתור את הפטור אונס שנתחדש בהקרא ד"ולנערה".

אלא ביאור הענין, דזה ודאי שאף אדם המזיק פטור באונס, מהקרא ד"ולנערה", רק דנתחדש בפצע תחת פצע, עד כמה מוטל על הגברא לשמור עצמו מלהזיק, וא"כ עד כמה שמוטל עליו להישמר מלהזיק אף בדרגא של כעין אבידה א"כ חשיב כפושע, לגבי אונס כעין אבידה. אך במקום שלא הוטל עליו כלל להישמר מלהזיק, וכגון בנפשרה, בזה לא שייך לבוא ולומר דיתחייב מהקרא דפצע תחת פצע, דשם לא נתחדש דין דאין פטור אונסים, ולא נתחדש שם שלא דרשי' להקרא ד"ולנערה".

וזה מה שהוקשה לתוס' עד שאתה מביא מ"ולנערה" את הפטור של אונסים, תילף מפצע תחת פצע לחייבו. ובזה בא תירוצם לומר, שכלל לא נתחדש בבהקרא ד"פצע תחת פצע" חיוב באונסים. אלא נאמר מה הגדר של האחריות המוטלת על הגברא להימנע מנזקים .

וממילא כל עוד לא עשה את המוטל עליו, חשיב כפושע ויתחייב. אך אם באמת הוא אנוס כיוון ששמר לפי מה שהיה מוטל עליו לשמור ודאי שיפטר מהפטור ד"ולנערה".

מבואר ברש"י לקמן דדין פשיעה הוא מול מה שהיה מוטל עליו לשמור

ועיין בהסוגיא לקמן (דף מה.) דמבואר ברש"י, דש"ח ששמר על שור, והלך השור שהיה בשמירתו, והרג. כיוון דשמרו שמירה פחותה, דלת שיכולה לעמוד ברו"מ, לאו פשיעה היא, וסגי ליה בהכי, ופטור הש"ח. אך שאר השומרים, שחייבים בשמירה מעולה והיה להם להתחזק בשמירת השור, הם פושעים במה שהשור הלך והזיק. ולכך הם חייבים. עיי"ש.

ולכאו' צ"ב באדם ששמר בדלת שיכולה לעמוד ברו"מ ואינה יכולה לעמוד ברוח שא"מ. והלך השור והזיק. האם חשיב פושע או לאו פושע. ומבואר ברש"י שהנושא האם חשיב פושע הוא מול מה שהיה מוטל עליו בשמירה. ולכך הש"ח שהיה מוטל עליו שמירה פחותה. סגי ליה בהכי, ולכך לא חשיב פושע. אך שאר השומרים שמוטל עליהם שמירה מעולה, ומחמת מה שהם לא שמרו שמירה מעולה יצא השור והזיק, פושעים הם, כיוון שלא עשו את השמירה שהיתה מוטלת עליהם. ולא סגי להם בשמירה פחותה שעשו, כדי שנאמר שהם לא פושעים ואנוסים.

ואם כנים הדברים, זה הביאור במה שנתחדש, ב"פצע תחת פצע". דלולא הקרא ד"פצע תחת פצע", היינו אומרים, שאדם המזיק, מוטל עליו לשמור על עצמו שלא יזיק, בדרגה של שמירה פחותה. ולכך ברוח שא"מ יפטר[30]. כיוון שלא היה צריך לשמור על עצמו, מכזה היזק. ולכך לאו פושע הוא, [וכמש"כ רש"י]. אך אחר שנתחדש "פצע תחת פצע", לחייב על האונס כרצון. נתחדש דמוטל על הגברא, לשמור שלא יזיק. בשמירה מעולה. ומוטל עליו מניעת ההיזק, אף ברוח שאינה מצויה. ואף בדרגא של אונס כעין אבידה, אם לא ישמור יחשב כפושע.

ואחר שמצינו דדברי רבה דמחייב באונסים אינם מהריבוי דפצע תחת פצע לכאו' צ"ב

ולכאו' צ"ב דבריו, דמ"ש נזיקין מכל התורה כולה דמצינו דין אונס. ואם ביאור הענין, כמש"כ בגמ' דה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין לא. א"כ לכאו' נפקא דבכל נ"מ חייבים אף באונס.

ולכאו' זה מרפסן איגרא. דבשלמא באדם המזיק, כבר כתב הרמב"ן לדינא דחייב אף באונס גמור, וביאור הענין דכיוון דהוא עשה את המעשה היזק, נכון לדון שהנזק קרה לו. וכעין שמצינו בשואל, שחייב באונסים, משום דחשיב שהנזק קרה לו, ביד שאלה שלו. וה"ה באדם המזיק. ואפי' בכורה בור נימא דהרי חיובו הוא משום דמעשיו גרמו לו, וחשיב כמעשה היזק ביצירת הבור, ושמא ס"ל לרבה דכרית הבור חשיב כמעשה היזק דאדם המזיק וחייבים עליה אף באונס אך בשאר נזקי ממון צ"ב מאיזה טעם יתחייבו אף על אונסים, דהא לכאו' כל מה שהנזק של השור מיוחס על הבעלים הוא במה שלא שמר, ומאיזה טעם יש לחייבו אף על אונס.

ושמא אה"נ בשאר נ"מ יפטר, אך לא מטעם אונס, אלא דבעי' פשיעה כדי לחייבו, אך באמת אה"נ אין פטור אונס בכל האבות נזיקין. וצ"ע.

עוד יל"ע דמבואר דיש ארבעה דברים דהתורה מיעטה בשמירתן (ריש הכונס). וחזי' להדיא דאף בבור התורה מיעטה בשמירתו. ומה שייך לומר דסגי ליה בשמירה פחותה. והרי אין לו דין אונס כלל. וכן יש להקשות לגבי כל האבות נזיקין. אם נאמר שלרבה חייבים אפי' באונס, בכל האבות נזיקין.

יש לעיין לפי מה שמבואר בתוס', דרבה ס"ל, דמתחייבים באונסים, לא רק בהדי דאזלי, ובמקום דהוי אדם המזיק. אלא אף כל כורה בור באונס, אומר רבה דאליבא דר"מ מיחייב. ושמא הטעם, כיוון דכורה בור, מתחייב מחמת ד"מעשיו גרמו לו". והוי כעין אדם המזיק[31]. וא"כ יל"ע למה סגי ליה בשמירה פחותה.

הגע בעצמך, אם יהיו לו כלים בראש הגג, מדין כורה בור, אם הם יפלו הוא יתחייב. כיוון דהכורה בור באונס חייב. אך אם הם כבר ברה"ר וקיימים כבור, וכיסה ברוח שיכולה לעוף ברוח שא"מ, והכיסוי עף, והוזקו בבור מחמת כך, יפטר. דהא סגי ליה בשמירה פחותה. וצ"ע.

ומבואר, דבכורה בור, שהחיוב שלו הוא על המעשיו גרמו לו, ונחשב שהמעשה שלו חפר בור, נחשב ככורה בור, אף בצורה שהוא כורה בור באונס[32]. אך אחר שכבר כרה את הבור, כל היחס שלו לנזקים שיקרו, הוא מחמת שהתורה הטילה עליו את האחריות על הבור שכרה בפרשת בור, ובזה שייך התורה מיעטה בשמירתם, כיוון שתלוי עד כמה הטילו עליו את שמירת בורו. וכיוון שהטילו עליו לשמור את בורו שלא יזיק, רק בשמירה פחותה, א"כ עד כמה ששמר שמירה פחותה. הוי אונס.

אך לכאו' זה שייך לומר, רק בחיוב דבור, אך אי נימא דרבה חייב אף בשאר אבות נזיקין אף באונס גמור, אכתי צ"ע.

ועוד יש להקשות דאי נימא דלהתוס' רבה סובר אליבא דר"מ דמחייבי' באונסים רק בכרית בור באונס. אכתי יקשה, דהא מבואר לעיל ו. דאסו"מ דנפלו מראש הגג, בשביל לחייב מטעם בור צריך להגיע להצד השווה מבור ואש, ואי באש איכא פטורי אונסים ורק בכרית בור חייב ר"מ, מה הקשה לו אביי מקנקנים שהיו על ראש הגג. והא שם איירי אף בחיוב אש, ור"מ מודה דבפרשת אש לא מתחייבים על אונסים.

וא"ל דהוי אשו משום חיציו, דהא ברוח שא"מ מבואר דריו"ח מודה דהוי משום ממונו. [וע"ע בתוס' סנהדרין עז. מה שכתב בסוף דבריו.]

ויל"ע אם יש בזה את הנידון של הראשונים אם הולכים לפי האב העיקרי או לפי הקולות או החומרות של שתיהם, דלכאו' כל הנידון של הראשונים הוא לגבי הפטורים של ההלכותיהם, אך כאן עד כמה דבאש אין חיוב על רוח שא"מ א"כ כלל אין מקור לחייבו, וכלל אינו מזיק. וצ"ע.

ונראה דמוכרח מזה, דאף התוס' למדו, דרבה ס"ל, דבכל האבות נזיקין, אין לפטורי אונסים. כיוון דהקרא ד"ולנערה" איירי רק בקטלא. וא"כ גם באש יהיה חיוב אונסים. ולכך שפיר הקשתה הגמ'.

אך אכתי צ"ע דלכאו' הוי חיובי שמירה,  דהא בדיני אש כבר חשיב שיש כאן מזיק, והשאלה עד כמה צריך לשמור, ומאיזה רוח צריך להישמר, ובזה כתוב דהתורה מיעטה בשמירתן. וסגי ליה בשמירה פחותה, וסגי ליה להישמר רק מרוח מצויה.

ושמא נימא דרבה פליג וס"ל דל"א דהתורה מיעטה בשמירתם של אש. ויל"ע.

בדברי התוס' והרשב"א מבואר דאיירי בין בהדי דאזלי ובין לבתר דנייח

דעת התוס' והרשב"א, דאיירי בין בהדי דאזלי ובין לבתר דנייח, ולבתר דנייח איירי אף שלא היה לו פנאי לסלק. [בדברי הרשב"א לא מפורש כן אבל כך נראה ממה שהקשה בסוף הדיבור, אך אמנם ממה שלא תי' כד' התוס' על השאלה מקנקנים נראה שלא למד דאיירי אף לבתר דנייח. וצ"ע. ועי' לקמיה.]

ולבתר דנייח חיובו מצד בור. וא"כ חזי' דס"ל לרבה דהכורה בור באונס חייב. ויל"ע מה יהיה בשאר האבות נזיקין.

בתוס' כתבו דבהדי דאזלי חיובו מטעם אדם המזיק

אך בהדי דאזלי נחלקו התוס' והרשב"א, התוס' נקטו דהוי אדם המזיק. אך צ"ע מה ס"ל להתוס' דמאיזה טעם מחשיבים זאת למעשה דהאדם, ולא למעשה דהכד. וצ"ב. ושמא כיוון דנשמט מידיו חשיב מעשה דידיה וכמו בנפלה אבן מחיקו.

ועי' מש"כ בזה התוס' בסנהדרין עז. לגבי נפלה סכין ושחטה. האם חשיב מעשה שחיטה. ומה שנא מבדקא דמיא. ומנפלה לו אבן מחיקו. וכתב בספר תבואות שור לחלק, שבסכין לולא שהחזיק בה כבר היתה נופלת. אך באבן כל מה שלא נפלה קודם הוא מכח שהחזיק בה קודם ולכך כשעזבה חשיב שמעשה דידיה. ובתוס' דידן מבואר לא כדבריו. אך צ"ב אכתי בשי' התוס'. ויל"ע בזה. ועי' מש"כ בזה בסוגית אש.

ברשב"א כתב דבהדי דאזלי חיובו משום ממונו

אך הרשב"א הוקשה לו דאי חשיב אדם המזיק, א"כ מה הקשתה הגמ' מקנקנים, הרי שם הוי ממונו המזיק, ומה"ת שרבה חייב באונס אפי' בממונו המזיק כעין קנקנים דהוי בור.

אך צ"ע קושית הרשב"א, דהא עד כמה שהעמיד גם לבתר דנייח, א"כ שמא הקושיא מקנקנים היא רק על המקרה של לבתר דנייח. ושמא הרשב"א לא היה נח לו לומר, דקושית אביי היא רק על חלק מדברי רבה, דהיה לו לאביי לפרש קושיתו, דהא דרך האמוראים לפרש. ויל"ע.

[וכ"ת דס"ל להרשב"א דרבה העמיד את המשנה רק בהדי דאזלי. ז"א דהא להדיא כתוב במתני' דהוחלק אחד במים דהוא לאחר נפילה. ועוד דבהמשך דבריו להדיא דן הרשב"א דשמא כל מה שמחייבים לבתר דנייח היינו דווקא שהיה לו פנאי לסלק, וכתב דמ"מ איירי גם כשלא היה לו פנאי לסלק[33].]

ולכך כתב הרשב"א דאף אם הזיקו בהדי דאזלי לא חשיב אדם המזיק, כיוון דלאו איהו הזיק, דהא היא היא שנפשרה, והיינו דהכד עצמו נפשר ונמס, בלא שום יחס דמעשה  של הגברא. וא"כ ע"כ שנחשב לממונו המזיק. ונחשב למעשה של הכד, והיה צריך לשמור שכדו לא יזיק.

 מטעם איזה אב דממונו כתב הרשב"א לחייבו

וצ"ב איזה אב המזיק זה. קרן, שן או רגל. או דלמא דהוא האב הכללי של שורו. וכמשנתב"ל בדברי רב דמחייב בשורו.

ואין לומר שכוונתו לבורו, דהא כתב לבאר מדוע ל"ח מעשה דהאדם, ומשמע דאיירי באותו מקרה שדיבר קודם שרצה לדון שיהיה אדם המזיק. והיינו בהדי דאזלי. ובזה כתב דהוי ממונו המזיק ולא אדם המזיק. ומשמע שהחיוב הוא חיוב דשורו. וגם שכתב דהוא חיוב ד"ממונו".

וגם אין נראה שכוונתו לומר כעין דברי הרמב"ן בשי' אביי דהוי אשו. גם משום שלא הסביר היאך יחשב כאש, ורק ביאר מדוע לא הוי אדם, ואילו ברמב"ן כשבא לבאר בדברי אביי דנתקל פושע מיחייב מטעם אש, טרח לבאר היאך שייך לדון בו חיוב דאש. גם לשון ממונו מורה יותר על חיוב דשורו, וכעין לשון רב באסו"מ דחיובו משורו גמרי' משום דהוי ממונו. ומשמע דחיובו משום שורו מטעם דהוי ממונו. וכמש"כ לעיל.

ומטעם קרן לא שייך לדון לחייבו, דא"ה יהיה חיייב ח"נ. ומטעם שו"ר, נמי לא שייך, דהא איירי שנפשרה כדו ברה"ר, ושו"ר פטורים ברה"ר.

וצ"ל דהוי כמו שפירשנו בשורו אליבא דרב. [ועי' מה שפי' בזה הראב"ד. הובא לעיל.] וצ"ל דהכא נמי זה יהיה הפי'. [ושמא אף שמואל מודה הכא כיוון דהוי בהדי דאזלי.]

בקושית הרשב"א דלא צריך להגיע לפטור אונס ד"ולנערה"

עוד יל"ע דברשב"א הקשה אחר שכתב דהוי ממונו המזיק. מה הקשתה הגמ' מ"ולנערה לא תעשה דבר". וצ"ב קושיתו. דהא כיוון דרבה הגיע ואמר שחייבים על אונסים, ואפי' בממון המזיק, שפיר הקשתה הגמ' דהא ילפי' דיני אונסים.

ואם נאמר שכוונתו להקשות, דבממונו המזיק, לא בעי' להגיע כלל לפטור אונסים. דהא כל המחייב, הוא הפשיעה בשמירה. וכל היחס של הגברא אל הנזק העתידי, הוא במה שהיה דינו לשמור, ובמה שלא שמר, מיוחס אליו ההיזק. ורק לכן מתחייב. ולכך הקשה הרשב"א, שלא נכון להקשות מהקרא ד"ולנערה". אלא היה צריך להקשות, דאין כלל מקום לחייב באונס בנ"מ. כיוון דכל המחייב הוא הפשיעה בשמירה.

אך אם נימא דזה מה דהוקשה לו. לכאו' לא מובן מה ישב. דכתב לישב, דאבוהו דכולהו אונסים "ולנערה". ומה תירץ בזה. שכן צריך להגיע לפטור אונסים, גם בממונו המזיק.

וא"ה נפקא, שבתי' הגמרא, שה"מ לענין קטלא וכו', באמת רבה סובר שבכל נ"מ חייבים אף באונסים. ובאמת שייך לחייב בנ"מ גם בלא הפשיעה בשמירה. וצ"ע. דבשלמא בבור, שייך להבין, דהא הוא חיוב על המעשה כריה, ועל המעשיו גרמו לו, ואם ס"ל לרבה דאדם המזיק חייב אף באונס גמור, שפיר י"ל דאף ביצירת בור ס"ל הכי. אך לפי דברי הרשב"א לכאו' יצא שבכל נ"מ יהיה חייב אף באונס גמור, ואף בלא הפשיעה בשמירה. וצ"ב.

אם לא שנאמר שכוונתו היתה לומר דאה"נ כוונת הגמ' היתה לשאול, אין כלל מקום לחיוב בלא הפשיעה בשמירה, וא"כ ודאי שבאונס יפטר בממונו המזיק, רק דכשבאים לומר פטור אונס, אומרים "ולנערה".

אך פירוש זה דחוק בעיני, כיוון דהם ב' סוגי אונסים, א פטור אונס, ב' שאין מקום לחייב בלא הפשיעה. ומה"ת לדמות ביניהם. ועוד דחוק שהגמ' תשתמש בהקרא ד"ולנערה" למקום שכלל אינו נצרך. וכלל אינו קשור. ויל"ע בכל זה.

ושמא יש לבאר דבאמת רבה חייב בכל האבות אף באונסים

ושמא נאמר דאף ממונו שהרשב"א דיבר, היינו מכיוון דהוי יצירת מזיק דהאדם, ודמיא לכרית בור. והיינו דס"ל להרשב"א דביצירת מזיק, חייבים אף באונס.

ויש לחלק בין פטור אונס לדיני שמירה

ומה שהקשינו, מד' דברים דהתורה מיעטה בשמירתן, שמא י"ל, דהיינו אחר שכבר יצר מזיק, בזה באה התורה ואמרה היאך ישמור על המזיק, וכיוון דשמר כדינו, ואפי' אם דינו בשמירה פחותה, פטור. ואינו פטור מדיני אונסים, אלא סיבת הפטור משום דהוי כדין. וכלל אין לו שם מזיק. ורק כשמחזיק את המזיק בצורה שלא כדין, אז יש לו שם מזיק, וצריך להגיע לפטורי אונסים.

אך ביצירת המזיק, דבזה לא הותר ליצור מזיקים, ומה שהוא אנוס ביצירת המזיק, לא נחשב שיצר מזיק כדין, אלא אכתי חשיב כמעשה שלא כדין. רק דכל מה שבא להיפטר הוא בטענת אונס. בזה רבה סובר דלא אמרי' לפטורי אונסים בנזקין.

וא"ש דד' דברים דהתורה מיעטה בשמירתם, אינו סותר לדברי רבה דמחייב באונסים. כיוון דעד כמה ששמר כדינו כלל אין לו "שם מזיק", וכלל לא בא בגבול חבירו, ולא חשיב כמזיק כלל.

אך במקום דחשיב כמזיק, ובמקום דבא בגבולו של חבירו, וכל הפטור שלו הוא בטענת אונס, בטענת מאי הוא ליה למיעבד, בזה אומר רבה דאין פטורי אונסים בניזקין. ודוק.

ויל"ע האם ב"פצע תחת פצע" שנתחדש, שחייב לשמור שמירה מעולה, וכמשנתב"ל, דאינו בא לסתור את הקרא ד"ולנערה", אלא בא לומר כמה מחויב לשמור עצמו מלהזיק.

וא"כ נימא דעד כמה דשמר שמירה מעולה, והזיק, וכגון באונס כעין גניבה, לדידן דס"ל שפטור, [אליבא דהתוס'], האם דכלל אין לו שם מזיק, והוי כדין. או דלמא דחשיב כמזיק רק דבעי לטענת אונס.

ואי נימא דהוי אונס, צריך ביאור מ"ש אדם, משאר אבות נזיקין, והא כיוון דעבד כדין במה חשיב כמזיק.

והנה בגמ', כשדרשו מ"פצע תחת פצע", אמרו לרבות אונס כרצון ושוגג כמזיד. ואילו כשחידשו בשור המועד דחייב בשמירה מעולה אליבא דמאן דאית ליה לא אמרו דמיחייב על אונס כרצון ומזיד כשוגג. וצ"ב מ"ש.

ונראה דיש חילוק בזה בין אדם המזיק לבין שאר אבות נזיקין, דבאדם המזיק כיוון דמזיק בגופו או במעשיו, א"כ הוי שלא כדין בגוף המעשה נזק, ובגוף הביאה בגבול חבירו הנעשית ע"י בזה יש לו שם מזיק. ולכך היה מקום לחייבו אף שלא פשע בשמירה, ואף ששמר עצמו בשמירה מעולה, ולכך צריך להגיע לפטורי אונסים, מקרא ד"ולנערה" דבמקום שהיה אנוס נפטר, ולכך כשמחייבים אותו בשמירה מעולה אמרי' דמתחייב באונס כרצון, והיינו דבאונס כעין אבידה הוי כעין ברצון שלא יכול להיפטר בטענת אונס, והטעם כמשנתב"ל משום שמחויב להישמר יותר.

אך בממונו המזיק, דבמקום שהיה כדין בשמירה כלל אין בזה "שם מזיק" וכלל לא הוי שלא כדין במעשה היזק זה, בזה רק צריך לחדש האם צריך "שמירה מעולה" או דסגי ליה ב"שמירה פחותה". אך אין שום משמעות לדיני אונסים כאן, דהא עד כמה דהיה מוטל עליו לשמור ולא שמר פושע הוא, וחייב. אך אם שמר כפי שהיה מוטל עליו, אינו מזיק כלל והוי כדין. ואינו שייך לפרשת אונסים. ועיין בזה.

ומה שהקשינו מהעלה קנקנים לראש הגג שמא י"ל דזה לא חשיב שמירה אלא יצירת מזיק בואנס, והיינו דע"י הצה"ש של אש ובור נחשב כיוצר בור, ועשה היזק. וחיובי שמירה הם רק כשכבר קיים ההיזק, נאמר לנו איך לשומרו אך כאן קודם שנפל מראש הגג אכתי לא היה נחשב שקיים ההיזק וא"כ לא נאמר בזה דסגי ליה בשמירה פחותה.

ואף אי נימא דמזיק דבור כבר היה קיים בראש הגג, וכמו שיש שרוצים שם לבאר לעיל בסוגיא. מ"מ מזיק דאש ודאי דאכתי ליכא, וודאי דלא שייך לומר בזה התורה מיעטה בשמירתם. ויל"ע בזה.

באנוס ביצירת המזיק בלבד[34]

במקום דהוא אנוס בכרית הבור, אך היה לו פנאי לסלק. ולכאו' חשיב כפושע לגבי ההיזק עצמו. מדוע לא מתחייב מחמת פשיעתו זו. ולכאו' מסוגיין נראה דאם הבור לאו דידיה, אין לו דין לסלק את הבור מהטעם דאיהו כרייה[35]. וצ"ע דהא באשו מבואר בדף כג. בנפלה גדר מפני הדליקה דחייב, כיוון שהיה יכול לשמור שהאש לא תזיק. אע"פ שהיה אנוס בשעת ההבערה. ומ"ש מבור שכלל לא איכפת לן אם יכול לשמור שלא יזיק, עד כמה שהיה אנוס בשעת הכריה.

הטעם דיש לחלק בזה בין בור לאש

ושמא י"ל דשאני בור מאש. כיוון דבאש היחס בין המבעיר, לנזק העתידי. הטעם שמתחייב על הנזקים, שיוצאים מהאש שהבעיר. הוא במה שהוא הבעיר את האש, ועשה מעשה מבעיר. ואחראי שמעשה ההבערה דידיה לא יביא נזקים. אך בבור, אף אחר דכרה את הבור, לא אחראי במניעת הנזק העתידי, אלא מחמת הדין דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, והיינו דבלא הדין הזה כלל לא היה מיוחסים אליו הנזקים העתידיים, וכלל לא מחויב למונעם[36].

וכל הטעם לבוא ולומר דעשאן הכתוב ברשותו, הוא מחמת דהוא כרה בור שלא כדין. ובמה שהעמיד תקלה, והוא שלא כדין בהעמדת התקלה, הוטל עליו האחריות על התקלה. אך עד כמה דהיה אנוס בכרית הבור, [ועי' ברמב"ן במלחמת כשבא לבאר את הסברה של כי אפקרניה, דדימה כורה בור ברשות ובהיתר, לכורה בור באונס.] לא הוי שלא כדין בכרית בור זה, והוי ככורה ברשות. ואין שום טעם לבוא ולהטיל עליו את האחריות על הבור. ואינו מחויב למנוע שהבור לא יזיק. ולכך אינו מחויב לסלקו. אף כשיש לו זמן לסלקו.

[ועי' בשיעורי רבינו חיים הלוי ב"מ פ"ב שכתב לחלק דבאש הוי הזיקו זא"ז, ובבור הוי הוזקו זה בזה. וע"ע באמרי משה מש"כ בזה. ועי' בחי' הגר"ח הלוי שכירות פ"ג הל"ב]

לכאו' יש להוכיח כדברינו מהא דמותר להפקיר נזקיו בשעת נפילה

בנשברה כדו לאחר נפילת אונס, והפקירה רק לאחר שכבר נעשית תקלה, אך קודם שהיה לו פנאי לסלק. לכאו' מבואר בסוגיין דפטור[37]. וצ"ב, דכיוון דכבר הוי בור, נימא דלאו כל כמיניה לאפקוריה.

וכעין מה שמבואר בריב"א לקמיה (כט:), דאף לר' יהודה, שמפקיר נזקיו פטור. אם הפקיר לאחר דהוי בור, לאו כל כמיניה לאפקוריה. וכן במפקיר רשותו ואח"כ בורו, לאו כל כמיניה להפקיר בורו. וכ"כ הסמ"ע. ומבואר דאף אם יפקיר, מ"מ כיוון שכבר נתחייב באחריות על הבור, לא יהני לו זה להיפטר. ואי הכי, נימא דה"ה הכא, כיוון דכבר הוי תקלה, וכבר הוי בור, תו לאו כל כמיניה לאפקוריה. ואף אחר שהפקיר שיפטר.

כיוון שלא פשע בהעמדת התקלה אין לחייבו

ויש לישב עפמשנתב"ל, דבחיוב בור בעינן, שיוטל עליו האחריות על הבור, בשביל שיהיה מחויב בנזקי הבור, וגוף זה להטיל עליו אחריות על הבור, הוי הטלה מחמת שהעמיד תקלה שלא כדין, אך במקום שלא היה שלא כדין כיוון שאכתי לא היה לו פנאי לסלק, כלל אין טעם להטיל עליו את האחריות על הבור, ושפיר כל כמיניה לאפקוריה לתקלתו. ופשוט.

דעת התור"פ דרבה איירי רק לאחר נפילה

דעת התור"פ דרבה איירי רק לאחר נפילה. ומיחייב מחמת דהיה לו לסלק. ולכך לא חשיב כאנוס. כיוון דמ"מ היה לו לסלק, ול"ד ל"ולנערה", דהתם לא היה לה כלל מה לעשות.

וצ"ב מאיזה טעם מוכרח לסלק כיוון דהיה אנוס. ויל"ע האם ס"ל דאף בבור חייב אם הוי פושע מול ההיזק העתידי, אע"פ שלא פשע בהעמדת הבור, ודלא כמש"כ לעיל. ונימא דרבה פליג בזה.

או דלמא דס"ל דמחמת דהיה לו לסלק כלל לא הוי אנוס. כיוון דבשלמא בשעת נפילה היה אנוס בהעמדת הבור, אך מ"מ עתה כשיכול כבר לסלק, תו אינו אנוס כלל בהעמדת הבור עצמו. והוי פושע בהעמדת הבור, במה שהבור קיים מחמת שלא סילקו. והיינו דהדין לסלק אינו הטלה נוספת אלא דכיוון דהבור נוצר מהמשעשה דידיה. מחויב שלא יהיו מעשים שלו שיעמידו בורות, ואע"פ שבשעת נפילה היה אנוס בזה. מ"מ לאחר שהיה לו פנאי לסלק, כבר לא אנוס בזה שמעשהו העמיד בורות. ועיין בזה.

שיטת התוס' שאנץ

והנה אכתי צ"ב לפי דברי הרבינו פרץ, במה ר"י נחלק על ר"מ בזה, דהא כיוון דלפי דבריו לא נתחדש בר"מ חיוב מחודש בדיני אונסים צ"ב במה ר"י פליג. ולמה פליג רק באונס גמור כגון נפשרה.

בש"מ הביא כמה ראשונים שדנו בזה. עיי"ש. אך דברי הרבינו ישעיה והתוס' שאנץ, צ"ב. וז"ל [בש"מ] דברי רבינו ישעיה וז"ל, אי נמי יש לומר, דודאי לרבי יהודה נתקל לאו פושע, והא דמחייב משום דהיה לו לסלקה, ומפקיר נזקיו. ומכל מקום ב [א.ה. נדצ"ל אינו] מתכוון דהיינו שאינו נתקל. אף על גב דהיה לו פנאי לסלקה לא מחייב רבי יהודה. כיון דמתחילה בא בור זה על ידי אונס גמור. אבל בנתקל דדמי לגנבה ואבדה, כיון דלא סלקה, בבור כהאי גוונא חייב רחמנא. וצריך עיון להא דפירש ר"צ, דנתקל דמי לגנבה. ואדם המזיק פטור בו, דאם כן החמרת בממונו יותר מגופו. ע"כ לשון ה"ר ישעיה ז"ל.

עוד הביא את דברי התוס' שאנץ וז"ל, וכן תירצו בתוספות שאנץ, דאף על פי שלא פשע בשבירה זו. מחייב רבי יהודה. לפי שהיה לו לסלק ולא סילק. ומיהו באונס גדול, כגון נפשרה, לא היה מחייב מטעם זה. ע"כ.

והנה ברבינו הושעיה מבואר שהוקשה לו על פירוש זה, דא"כ מצינו דהחמרת בממונו יותר מבנזקי גופו. והיינו דלגבי פרשת בור, מתחייב על ההיתקלות, אע"ג דהוי אונס כעין גניבה. ואדם המזיק פטור בכה"ג. [ומבואר לכאו' שלמד בדברי המפרשים כן שאינו חיוב נפרד מהפשיעה המסוימת שלו בהיתקלות, דאם ההיה לו לסלק היה חיוב נפרד לק"מ קושיתו. ועיין. ועי' מש"כ בזה לקמיה.]

ועוד קשה, דאם חייבים לסלק אף בלא פשיעת כריה א"כ גם באונס גמור נימא דהיה לו לסלק ויתחייב. ואם לא אמרי' היה לו לסלק היכא דהיה אנוס בהכריה, א"כ מדוע כשהיה אונס כעין גניבה ולא אונס גמור כן אמרי' דהיה לו לסלק. וצ"ע.

עוד יל"ע, בדבריו שכתב דאמרי' היה לו לסלק היכא דאינו אונס גמור. האם פירוש דבריו משום דאע"פ שאנוס בהכריה מ"מ הוא פושע מול ההיזק העתידי, [וכמו שמצינו לגבי אש, לעיל כג. לגבי נפלה גדר, שאע"פ שהיה אנוס בהתפשטות האש, מ"מ אם יוכל לגדור מחדש ולא גדר חשיב כפושע.] א"ד דכוונתו דע"י הטענה דהיה לו לסלק, א"כ חשיב ככורה בור בפשיעה. אך זה ודאי שאין לחייבו אם אינו חשיב כפושע בגוף הכריה בעצמה. [ויש לחלק בין אש לבור לגבי זה וכבר ביארנו החילוק במקו"א.]

ולגבי מה שהק' הרבינו ישעיה, י"ל דלגבי אדם המזיק שייך להבין שבאונס כעין גניבה, יפטר, כיוון שלא היה מוטל עליו מניעת אותו ההיזק.

אך לגבי בור, אף שהיה אנוס בכריית הבור, מ"מ חייב לסלק הנזקים שעשה באונס. דהא עדיין לא הזיקו, והיינו כל עוד הבור שיצר לא הזיק מוטל לעיו לדאוג שהבור שהעמיד לא יזיק. ואין שום טעם בעולם שאדם אחר ינזק, מחמת שהוא לא מספיק נזהר ויצר בור.

]וכמו שביארנו מ"ט היה הו"א לולא הקרא ד"פצע תחת פצע" דאדם המזיק יפטר בשמירה פחותה. והטעם משום דלא היה לו להחזיק שור בלא שמירה מעולה. אך בעצמו ודאי חייב להחזיק וחייב לחיות, והו"א דאין להטיל עליו שמירה מעולה, ולהגביל את מחיתו.

וכדוגמת זה מצינו דיש מ"ד דשור מועד, אין לו שמירה אלא סכין. ומשמע דאף אם שמר שמירה מעולה יתחייב. וצ"ב דהא שם הוי ממש אונס גמור. והיינו הטעם דלו יהי שהינו אנוס בהנזק אך לא אנוס בהחזקת השור].

וה"ה לגבי בור, יש מקום לומר, אע"פ שהיית אנוס ביצירת הבור, אך עתה, אינך אנוס בסילוקו. והיינו דאכתי חשיב דכל עוד  ולא סילק את הבור, לא יכול לומר אנוס הייתי בהעמדת בור זה. דאכתי יכול לסלק את הבור שהעמיד. וחשיב כפושע בהעמדת הבור בעצמו. מחמת דהיה לו לסלק.

אך באונס גמור, בזה י"ל, דאין מקום כלל להטיל עליו את סילוק הבור, ובאותה מידה שהעמדת הבור נוצרה ממנו. היה יכול לקרות לכל אחד אחר. וא"כ אין שום מקום להטיל עליו, את החיוב לסלק את הבור. ויל"ע.

והיינו דיש לחלק בין אונס כעין גניבה שהיה יכול לשהישמר וכל טענתו נשמרתי כדיני, ואיני מחויב להישמר עוד, שבזה י"ל דמ"מ כיוון דעכשיו יכול לסלק נזקו גם זה מוטל עליו.

לבין אונס גמור, שעיקר טענת הפטור שלו, דכלל אין מקום להטיל עליו אחריות על המעשה הזה, כיוון דבאותה מידה שקרה לו הבור היה יכול לקרות לחבירו. ובאותה מידה נאמר לבני רה"ר שיש להם לסלק.

ובתרוויהו טענתו להיפטר בטענת אונס. ולא שלא מיוחס אליו המעשה היזק. אך הנידון מה תוכן טענת האונס שלו. האם עשיתי די. ובזה י"ל יש לך לעשות עוד ולסלק. או שתוכן טענתו, דאין מקום לדון אותו באחריות על אותו מעשה כיוון שכלל לא היה יכול להישמר מאותו מעשה, אלא דקרה במקרה לו ולא לאחר. וא"כ שם אומר התוס' שאנץ לא נאמר לו לסלק. ועיין בזה.

כעין דברים אלו מצינו בדברי התוס' בסוגיא דקדרים

דכתבו שם בתוס', דמטעם דהיה לו לעמוד, אחר נפילת אונס, הוי אדם המזיק. אך לאחר נפילת אונס גמור, אע"פ דהיה לו לעמוד, מ"מ לא הוי אדם אלא בור.

ולכאו' צ"ב.

אלא נראה ע"פ מה שביארנו, דאם הוי אונס שאינו גמור, א"כ כל טענת הפטור שלו, שלא היה אמור להישמר עד כי כך, ובזה כיון דהיה יכול לעמוד, חשיב כאדם המזיק.

אך במקום דהוי אונס גמור, בזה כיוון דטענתו דבנפילתו, כלל לא היה מקום לדרוש ממנו שיהיה אחראי על מעשהו, לא יהני מה שהיה לו לעמוד, כדי לחייבו על הנפילה גופא, ולכך לא יהיה חיובו מדין אדם המזיק. ועיין.

 

תמצית חבורה במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס
·         בהו"א בדעת ריו"ח מבואר דלר"מ חייב אף במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. וצ"ב.

·         תלמיד ר"ת כאן, דבמפקיר נזקיו, אף לאחר נפילת אונס, אף אביי [בהו"א] לר"מ חייב. וצ"ב.

·         תוס' ר"פ בביאור דברי רבה. בדעת ר"מ. דכיוון דהיה לו לסלק חייב, מחמת דבשעת נפילה היה שלו.

·         וכן מבואר בפי' המשניות להרמב"ם [ועי' בתרגום הר' קפח.] דהטעם משום דהיה זמן דהיה שלו.

·         [רש"י ותוס' דף מח ע"א, האם מתחייבים במפקיר נזקיו. ולכאו' רש"י איירי לאחר נפילת אונס.]

·         קושית התוס' מהברייתא על דברי ריו"ח. ולכאו' קשה אף על הראשונים הנ"ל.

·         דברי המהרש"א דקושית התוס' רק אליבא דריו"ח דלכו"ע בשעת נפילה פטור.

·         ריב"א כט ע"ב, כותב דלא מהני להפקיר כדי להיפטר, אף לר"י. וע"ע מש"כ בדף מח עיי"ש. ושמא יבאר, מ"ט אף אם הפקיר לאחר נפילת אונס, יתחייב אם היה שלו.

·         הר"י מיגש, לק' ל"א ב', כתב דאם הוזקו בו בשעת נפילה הוי אדם המזיק. וצ"ע דכל כורה בור ברה"ר, יתחייב לר"י, כיוון דהיה זמן דשייך לחייבו מטעם אדם. ותו לא יפטר.

בהא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס חייב
בגמ' בהו"א, בדברי ריו"ח, העמידה דאיירי במפקיר נזקיו, לאחר נפילת אונס, ומ"מ ר"מ מחייב, וחזי' דאע"פ, דהפקיר קודם דהיה לו פנאי לסלק, והיה אנוס בהנפילה ואין לו דין דכורה בור מתחייב. וצ"ב. דהא אינו פושע לא בכרית הבור וכן לא פשע באי סילוק הבור דהא הפקיר קודם שהיה לו פנאי לסלק.

עוד מצינו בראשונים שדנו לחייב במפקיר נזיקו לאחר נפילת אונס
בגמ' לקמן (דף מח עמוד א) אי' ואמר רבא, הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו,  חייב, רבץ, פטור. ומשום דרבץ פטור, אמר רב פפא, מאי רבץ, שהרביץ גללים, ונטנפו כליו של בעל הבית, דהויא גללים בור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. הניחא לשמואל, דאמר כל תקלה בור הוא, אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה, מאי איכא למימר. אמרי, סתם גללים אפקורי מפקיר להו.

ופי' רש"י ונטנפו כליו, לאחר מיכן, ודוקא כליו, אבל הוא עצמו הוזק חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוו דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן ליה משום בור ואף על גב דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקיה כמו דכרייה איהו דמי ואף על גב דמפקר ליה בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה היא ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא.

ובתוס' שם הביאו דברי ר"י שחולק ואומר שיהיה פטור לגמרי וכתבו דשמא ביאור דברי רש"י משום דחשיב לאחר נפילת פשיעה דפשע בגוף מה שהכניסו ומסתמא ירביץ גללים[38].

צ"ב בדברי התוס' דלכאו' לא חשיב פשיעה בגוף הכריה בעצמה, דהא ס"ס זהוא מעשה של השור, ושמא י"ל דכיוון דהוי רו"מ שירביץ גללים, לא חשיב כמעשה דידיה. וגם דשמא לא שייך בזה בחירה. ויל"ע.

אך מ"מ, התוס' שם ס"ל, כמו דס"ל הכא, דאין חיוב על מי שהפקיר, בלא שפשע בהכריה או שהיה לו זמן לסלק.

וצ"ב במאי פליגי, ושמא הנידון הוא האם ברגע שיש לו בור כבר הוי שלא כדין במה שהבור דידיה, וכבר עצם זה דיש לו בור זה הטעם דהוא אחראי על הבור, ואחראי על הסילוק, אך כל זמן שלא היה לו זמן לסלק הוא אנוס, וכמש"כ רש"י דעצם זה דעליה לסלוקי כמאן דכרייה איהו.

או דלמא דבעי', דיפשע באי הסילוק בשביל שיוטל עליו הבור. והיינו דכל עוד יש לו בור שלו זה לא סיבה שיהיה אחראי על הבור, וזה אינו טעם להטיל עליו את הבור. ורק מטעם דעביד שלא כדין, במה שלא סילק זה סיבה להטיל עליו את הבור. בזה נכון להטיל עליו את הבור.

וממילא, אם הפקיר קודם שהיה לו פנאי לסלק, לא היה זמן שהיה פושע, ולא הוטל עליו כלל האחריות על הבור. וא"כ אין שום טעם לחייבו בהאי בור.

אך לכאו', אף אי נימא דהוטל עליו הבור בעצם זה דהבור דידיה, לכאו' בזה שמפקיר נפטר כיוון דכבר אינו שלו. ובשלמא אם אתה מחייבו על הכריה, אף לאחר שהפקיר, שפיר מצי' לחייבו, אך אם כל מה שאתה בא לחייבו מחמת דהוא בור דידיה לכאו' כיוון דהפקיר תו אין לחייבו, אם לא שנאמר שבגוף מה דהוא מפקיר הווא ליה ככורה בור. אך הרב פלשניצקי העירני, דשמא הכא לא נחשב ככורה בההפקר אף אליבא דרש"י, כיוון דכבר היה קיים הבור אף קודם, ואיזה תוכן של כורה בור אית ליה, [ועי' לגבי ההופך את הגלל.] ומה טעם יש לחייבו. וצ"ע.

אך באמת, דלכאו' אין להוכיח כן מד' רש"י, דהא יתכן להעמיד, כמש"כ התוס' לפרש בדברי רש"י, דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה, כיוון דפושע הוא במה שמכניס את שורו, כיוון דדרכו של השור להרביץ גללים. אך ברש"י לא הוזכר רמז לזה ויל"ע.

צ"ע דלכאו' בברייתא מבואר דאף ר"מ פוטר לאחר נפילת אונס
ולכאו' תמוה לומר, שמתחייב במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, דהא במעלה קנקנים על ראש הגג, כתוב דמודה ר"מ דפטור. והא התם איירי במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, ומבואר דבזה לכו"ע חייב. וכ"כ התוס' בע"ב דהוא מצי למיפרך שפיר על דברי ריו"ח. ועי' לקמיה.

ועוד יל"ע, דהא בדברי ריו"ח, בהו"א של הגמ' דפליגי לאחר נפילת אונס, במפקיר נזקיו, מדוע לא הקשתה הגמ' מהברייתא דמודה ר"מ במעלה קנקנים.

ובאמת כן הקשו התוספות (כט עמוד ב ד"ה ורבי יוחנן) וז"ל, ורבי יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת אבל בשעת נפילה מאי ד"ה פטור כו', הו"מ למפרך מברייתא גופה כיון דבשעת נפילה פטור משום דאנוס הוא א"כ לאחר נפילה מחייב ר"מ אף על גב דהוו לאחר נפילת אונס וא"כ היכי קתני ומודה ר"מ במעלה קנקנים כו' אמאי פטור והא ר"מ לאחר נפילת אונס נמי מחייב וליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דא"כ מה לו להזכיר קנקנים לא הוה ליה למימר טפי אלא ומודה ר"מ בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא. 

בתור"פ כ' דזו קושית אביי ממעלה קנקנים
ובאמת בתור"פ כתב לבאר, דדעת רבה דר"מ מחייב אף באונסים, הוא רק לאחר נפילה, וכתב דהטעם משום דהיה לו לסלק, ואע"פ דהפקיר, מ"מ כיוון דהיה זמן שהיה שלו, כבר מתחייב, ותו לא יהני סילוקו. ובאמת צ"ב מה המשמעות שהיה שלו בזמן שלא היה לו פנאי לסלק. אך מ"מ מבואר מדבריו דזה מה שהקשה לו אביי דמבואר לגבי מעלה קנקנים דאף ר"מ פוטר במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכדמוכח ממעלה קנקנים.

וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם דכיוון דהיה שלו מתחייב [עי' בתרגום הרב קאפאח]. ולכאו' הוא גם בדברי אביי וצ"ע מדברי ר"מ. ועי' לקמיה מה שביארנו בזה מדברי המהרש"א. אך מ"מ צ"ב בדבריו מה המשמעות שהיה שלו לזמן מועט. וחזי' דאין לחייבו על הכריה באונס כלל. ואף אם היה לו לסלק. ודלא כמש"כ לבאר בדברי התוס' שאנץ.

[ואמנם בתוס' שאנץ לכאו', נצטרך לפרש כמו שפי', דהא כיוון דכתב, דיש לחלק בין אונס שאינו גמור, לאונס גמור, לגבי האם מתחייב לסלק, ולכאו' לפי דברי הר"פ והר"מ בפי' המשניות, כל הטעם שהיה לו לסלק הוא מחמת דהוי דידיה.

ואיני מבין מקום לבוא ולחלק דרק במקום דהוא אינו אונס גמור, יש לחייבו בסילוק מחמת דהוא דידיה. ועיי"ש. אמנם התוס' ר"פ שכתב דאליבא דר"מ מחייבי' ליה אף באונס גמור, בזה הטעם מחמת דהוא דידיה. ולכך הקשה לו אביי. ובזה חלק עליו אליבא דהר"פ.

אך דברי התוס' שאנץ באו בדברי ר"י, דפליג אר"מ, וס"ל דאין לחייבו בסילוק לאחר נפילת אונס, אם הפקיר נזקיו, וע"כ ס"ל, שמתחייב בהסילוק, רק מחמת דלא היה אנוס לגמרי בהנפילה, וכל עוד יכול לסלק, נחשב שאחראי שעשיתו לא תעמיד בור, וכיוון דלא סילק חשיב דבפשיעתו, העמיד את הבור וכמש"כ לבאר לעיל. אך בדברי הר"פ בשי' ר"מ, מבואר להדיא דהחיוב לסלק הוא מחמת דהיה שלו, אף שהיה שלו, שלא בזמן שהיה יכול לסלק, וכן מבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל.]

בתלמיד ר"ת מבואר דלמד כן באביי וצ"ע
אך בדברי התלמיד ר"ת, מבואר דפליגי ר"י ור"מ, בין קודם נפילה בין לאחר נפילה. וז"ל ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. והשתא משמע דליכא חילוק בין מפקיר נזקיו שנעשו באונס בין מפקיר נזקיו שנעשו בפשיעה. ודמסיק לקמן אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו, הרי משמע דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו אפילו אותן שנעשו באונס דהא אכתי ס"ד גבי גמל דנפילת גמלו באונס קא מיירי.

וחזי' מדבריו דלכל הפחות לר"מ אליבא דאביי המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס חייב [ושמא אף לר"י כן אלא דס"ל דבור ברה"ר פטור וכמש"כ רש"י., אך כתב דמסקנת הסוגיא אינו הכי.]

וצ"ע מ"ט לא נוכיח מהברייתא, דמעלה קנקנים דר"מ פוטר במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, וכמש"כ התוס' בדברי ריו"ח.

במהרש"א כתב לישב דאין הוכחה מהברייתא דשמא איירי בשעת נפילה
ובמהרש"א כתב לישב, דכל דברי התוס', נאמרו רק אי בשעת נפילה כו"ע מודו דאונס הוא, ובזה אמרו דנימא דמודה ר"מ בשעת נפילה, אך אי בשעת נפילה נמי פליגי, ע"כ הוצרך לומר דמודה בקנקנים, דהא בשעת נפילה, אינו מודה דפטור, דהא ס"ל דנתקל פושע וחייב. [ועי' מש"כ במהרש"ל וצ"ב.]

וכ"כ בשיטה מקובצת, וז"ל, כי פליגי אליבא דרבנן. כתבו בתוספות לא בעי למימר איפכא וכו' עד ומאן דפטר אמר לך דע"כ לא מחייב רבי מאיר משום דפושע הוא וכו'. וקשה אם כן מאן דמחייב סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס. וקשה אם כן היכי קתני מודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו' דהוי אחר נפילת אונס ופטור ויתרצו מטעם זה ולמה תירצו מטעם דקים להו וכו'. וי"ל דמאן דמחייב יפרש ומודה רבי מאיר במעלה קנקנים היינו בשעת נפילה. וכי תימא אם כן יאמר ומודה רבי מאיר בשעת נפילה דפטור ולא יזכיר קנקנים כמו שאמרו התוספות לעיל דאיכא למימר בשלמא לעיל דקא אמרינן אבל בשעת נפילה דברי הכל פטור הוי לן למימר ומודה רבי מאיר בשעת נפילה כיון דלא הוי פושע כלל אבל השתא דסבירא ליה לרבי מאיר דסבר נתקל פושע הוא לא הוי מצי למימר מודה רבי מאיר בשעת נפילה דהא פושע ממה נפשך על כן הזכיר קנקנים ולעולם בשעת נפילה הוא ופוטר רבי מאיר משום דהוי אונס כיון דנפלו ברוח שאינה מצויה אבל לעולם מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס למאן דאמר דמחייב חייב. גליון.

וצ"ב מה טעם יש לחייב במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס
וא"כ א"ש, דאין להקשות מדברי הברייתא, וכמש"כ, אך אכתי קשה מ"ט יש לחייבו לאחר שהפקיר כיוון דלא פשע בכרית הבור, וגם הפקיר קודם דהיה לו פנאי לסלק, וא"כ לא היה זמן כלל דיש לחייבו.

וגם דמבואר מדברי הר"פ והר"מ, דכל עיקר החיוב הוא מחמת דהוי דידיה, וצ"ב אם כל המחייב הוא מה דהיה דידיה שעה אחת, כיוון דכבר הפקיר, לכאו' תו אין משמעות לאותה שעה שהבור היה שלו.

בריב"א כתב דאם שעה אחת היה שלו לא יפטר לכשיפקיר
בריב"א כתב וז"ל במפקיר נזקיו. אומר ריב"א דהאי מפקיר נזקיו קודם שהיה לו פנאי לסלק דאי לאחר כן אפילו רבי יהודה מודה וכיון שכבר נתחייב לסלקן תו לא מהני הפקר והפקיר רשותו והפקיר בורו דקאמר רבי יהודה שהפקירו יחד. עכ"ל. וכן משמע מד' הגיליון שם עיי"ש.

ומבואר דמתחייב גם לאחר שהפקיר, וצ"ב, ואפי' לר"י דפוטר בור ברה"ר, דכיוון דלאו כל כמיניה לאפקוריה חשיב כבור ברה"י. ולכאו' מדברי הריב"א מבואר דאם היה חייב שעה אחת מחמת דהבור דידיה מתחייב, ולא יהני ליה להפקיר את הבור כדי להיפטר. וצ"ב מ"ט.

[ושמא יש לבאר ע"פ  דברי הרבינו אפרים דכיוון דכבר נהיה אחראי על הבור כבר חייב בכל מה שיהיה בהבור, כיוון דבזה כבר נגמר היחס שלו אל הבור, כיוון דלא בעי' ליחס אליו את הנזק שקורה בבור עצמו.

אך לכאו' זה קצת תמוה, דא"ה בעי' לעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, אף בבור דידיה כדי לחייבו, דאל"ה הרי כל המחייב כל שעה ושעה הוא במה דהוא דידיה וכיוון דכן לכאו' אם יפקיר היה לו להיפטר, והא מבואר בגמ', דמאן דפוטר בור ברה"ר, לא ס"ל להא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשתו. וצ"ע. ולכאו' זה קשה על דברי הרבינו אפרים ויל"ע.]

ומבואר עוד דדין זה הוא אף לר"י דפוטר בור ברה"ר, דכיוון דחיובו מחמת דלא מהני ליה ההפקר, א"כ נשאר חיובו מתורת בור ברה"י. [ושמא הריב"א לא התכוון לדברי רבי יהודה אלא לד' ר"י דפוטר במפקיר רשותו ובורו, והוי ממש דברי הסמ"ע דלקמיה. ויל"ע.]

וכ"כ הסמ"ע (סי' ת"י), דאף להלכה דפסקינן, דהמפקיר רשותו ובורו פטור, בהפקיר רשותו ואח"כ בורו, חייב. כיוון דלאו כל כמיניה לאפקוריה. [ובאמת צ"ב מדוע לא יהני להפקיר וכמש"כ.]

ולדברי הריב"א ניתן לבאר הטעם דחייב במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס
אך מ"מ מבואר, דאם שעה אחת היה שלו, א"כ יש לחייבו אף אם יפקיר. ושמא י"ל, דה"ה בדידן, כיוון דכבר היה שעה אחת שלו, וכמש"כ הר"פ, שהיה שעה אחת שלו, קודם דהפקיר, וכבר התחייב באותה שעה, ולפי דברי הריב"א מבואר, דמחמת כך אף אחר שהפקיר, לא יפטר, כיוון דכבר היה שלו, וכבר התחייב. ותו לא יפטר בההפקר, וחשיב בור דממונו ומתחייב אף לר"י. דפוטר בור ברה"ר.

[והן אמנם דהיה מקום לפקפק בסברה זו ולומר דבמקום דלא היה לו פנאי לסלק לא חשיב שנתחייב באחריות הבור כלל. וכל דברי הריב"א הוא דווקא במקום דכבר נתחייב באחריות על הבור וכבר הוטל עליו הבור בעצמו.

ויש לעיין, האם הבור עצמו מוטל עליו, במה דהיה לו לסלק ורק במה דפשע כשלא סילק, או דבעצם זה דדינו לסלק בזה כבר הוטל עליו הבור. ובלשון רש"י הנ"ל משמע דבעצם זה דהבור דידיה כבר הוטל עליו אחריות הבור, ורק כל עוד לא היה לו פנאי לסלק הוא פטור מהחיובים. ועי' בסמ"ע בתי דיש מקומות דלא נותנים לו זמן לסלק ומתחייב מיד. והיינו דיש לדון האם במה שיש לו בור הוטל עליו סילוק הבור, ורק אם פשע בסילוק הבור מוטל עליו הבור בעצמו. או דבהא גופא דיש לו בור ודינו דבור זה יסולק זה גופא מה שמטיל עליו את אחריות הבור.

ולכאו' לפרש את שיטת המחייבים במפקיר נזקיו ואלחר נפילת אונס צ"ל דבשעה שהבור דידיה, מתחייב, הן בהסילוק והן בהאחריות על הבור, ולכך אף אם יפקיר לא יהני ליה לפוטרו וכמו דמצינו בד' הריב"א והסמ"ע. ועיין. והארכנו בזה עוד במקו"א.]

בר"י מיגש כתב לבאר מה דאיכא הו"א דבשעת נפילה הוי אדם המזיק
בסוגיא דקדרים (לק' לא), דנו בגמ' ובראשונים, האם אדם המזיק בצורה של תקלה, חשיב אדם המזיק, או דיש לחייבו רק מטעם בור. ומסקנת הסוגיא דהוי בור. ולכאו' צ"ב מאיזה טעם יש לדו לחייב על תקלה מטעם אדם המזיק, והא כתב הרמב"ן דלא חשיב מעשה נזק דאדם מחמת דהניזק בא בגבול הבור, ומטעם זה כתב דאפי' גרמי אינו ומ"ש הכא.

בר"י מיגאש כתב לבאר הטעם דשייך לומר דאדם שנזוקו בו כשהיה בצורה של תקלה, חיבו מלתא דאדם המזיק. וז"ל (ש"מ, לק' דל"א ע"ב) ומה שאמרת כיצד עלה בדעתו בראשונה לומר שיהיה השני לגבי נזקי שלישי בור ונפטר השני מנזקי כליו דשלישי ולא יהיה כן הראשון לגבי נזקי כליו דשני. הסיבה בזה שהוא חשב בראשונה שלהיות שהיה הראשון פושע בנפילה על עיקר אמרם נתקל פושע הוא היתה התביעה שתובע אותו בה על עיקר הנפילה שהוא פושע בה והיה אצלו כאלו הזיק בידים ולהיות שההיזק שאירע לשני מחמת בעת נפילתו רצוני לומר בעת נפילת הראשון היה אצלו כאלו מזיק בידים וחשב שהבור לא יהיה אלא כשאירע ההיזק בו אחר עשיית הבור אבל כשהיתה עשיית הבור סמוכה לההיזק אצלו הוא כמו שהזיק בידים. עכ"ל.

ומבאר מדבריו דאם ניזוקו בהבור שיצר בעת נפילה, והוזק בהבור בסמוך לעשיית הבור, בזה שפיר יש לחייבו מטעם אדם המזיק.

ויל"ע מטעם מה דן הר"י מיגאש לחייבו כאדם המזיק, האם מחמת דהוי מעשה דהגברא הכורה הבור, וחשיב כל הזמן כעשייתו, או דלמא דאפי' בהניח תקלה כיוון דההיזק אצל ההבור היה סמוך לכרית הבור חשיב כמזיק בידיים.

[ולכאו' יל"ע היאך יהיה אדם אם אין תורת מעשה בבור. ויל"ע האם הטעם משום דחשיב כמעשה דהגברא וכל זמן שהזיק בשעה שהניח את הבור עדיין חשיב כמעשה ההנחה שלו. א"ד דבהבור שהניח יש תורת אדם המזיק. והיינו דלא חשיב כמעשה דידיה התקלה שהניח, אלא כיוון דהתקיל בצורה ישירה יש להאי בור דין דאדם המזיק. וצ"ב.]

והיינו האם הטעם דחשיב מעשה דהגברא משום דאף בכל כורה בור היה מקום לדון בו תורת מעשה נזק, אחר שחידשה התורה דאיכא תורת תקלה, ומתחייבים על התקלה, ויש לזה שם מעשה מזיק, ואף אדם המזיק שיזיק בצורה של תקלה יחשב כאדם המזיק, רק דבכל בור כיוון דהזיק אחרי הרבה זמן משהניח הבור כבר נסתלקה לה עשיתו, ולכך פטור. או דלמא, דבכל כורה בור, חשיב שהניזק בא בגבול הבור, וכעין דברי הרמב"ן, אך מ"מ חייבה התורה בפרשת בור, אף בכה"ג, כיוון דאית ביה תורת תקלה, אך במקום דהמזיק בא בגבול הניזק, כיוון דהניח היזק בהליכתו, כשהליכתו היתה קיימת בזה גופא חשיב כאדם המזיק וכבא בגבולו ממש,וכמו שרב מחייב משום שורו בממונו המזיק כיוון דנתבע במניעת סילוק עשייה זו. ויל"ע בזה.

וקשה דא"ה נימא דלהריב"א כל כורה בור ברה"ר יתחייב אף לר"י
אך מ"מ, כיוון דחזי' מדברי הר"י מיגאש, דבשעת הכריה, מתחייב על הבור [ומלתא דאדם המזיק, וכמשנתב"ל.] ואף למאן דפטר בור ברה"ר, מתחייב בשעת הכריה. צ"ע, דנימא בדברי הריב"א, דכל כורה בור ברה"ר יתחייב, דהא בשעת הכריה עצמה מתחייב ומדינא דאדם המזיק, וכיוון דכבר התחייב תו לא מהני ליה שיפקיר, דהא לאו כל כמיניה לאפקוריה, ואף אי נימא דכבר אינו חשיב כאדם המזיק, מ"מ אינו סיבה לפוטרו, אחר שכבר נהיה אחראי על בור זה. ומ"ש מחיוב דממונו דאינו פוקע כשנסתיימה בעלותו.

ואם בשעת הכריה חייב. וחייב כיוון דלבור יש דין אדם. א"כ נימא דאף לאחר ההפקר יתחייב. וכמו שכתב הריב"א דמה שהפקיר אינו סיבה לפוטרו.

וע"כ נימא דרק חשיב כמעשה דהגברא. אך להבור עצמו מעולם לא היה תורת בור כדי לחייבו, וא"כ כיוון דהסתיים מעשהו ודאי דיפטר, כיוון דמעולם לא התיחס אליו היא בור.

רק דא"ה, מה השתנה במסקנת הגמ', לפי דברי הר"י מיגאש. ותמוה לומר דהגמ' חזרה בה מלומר דהוי מעשה דידיה, ולכאו' אם בהו"א הבינה הגמ' דנכון לחייבו משום דהוי מעשה דידיה, תמוה לומר דחזרה בה מזה.

ויותר נראה לומר, דדברי הר"י מיגש באו לומר, דחשיב הבור עצמו כאדם המזיק. ולכך חייב, והסיקה הגמ' דאינו חשיב כאדם המזיק אלא כבור, כיוון דס"ס מזיק בצורה של תקלה.

וצ"ב מה הנידון וכמש"כ לעיל, ושמא הצד לומר, דהוי אדם הוא כעין דברי רב, שדן לומר דהוי שור, והוי דרכו לילך ולהזיק, מחמת מה דנתבע על שעת ההיזק עצמו, ונתבע במניעת ההיזק בשעת ההיזק.

וא"כ תמוהים דברי הריב"א. דכיוון היה לו יחס להבור וכבר נתחייב על האי בור. תו אין לפוטרו, ולא יהני מה שפקע לו דין אדם, וכמו דלא מהני מה שמפקיר ומה שפקע בעלותו. וכמו שהקשינו.

ושמא י"ל, דאה"נ נחשב דלהבור עצמו יש דין דאדם המזיק, מכיוון דהוי בשעת הנחת הבור. ורק בהפקיר בורו דידיה מתחייב,  אף לאחר שכבר פקע בעלות ולאחר דהפקירה.

אבל באדם שכל היחס שלו לבור, הוא מחמת דחשיב כמעשה דידיה, ומראש זו האחריות שלו בצורה כזו, ודאי שאחר שכבר אין לו יחס דאדם המזיק, יפטר.

משא"כ בממונו, שמראש האחריות שלו היא לעולם, וכבר בעצם זה שהיה לו בור שלו התחייב שלעולם לא ינזקו מבורו בנ"א, מהתחייבות זו לא יפטר במה שמפקיר.

וצ"ב למה שיחשב מעשה דידיה. וכן למה שנחשיבו לבור דאדם.
ושמא כמו שביארנו בשור אליבא דרב. עי' מה שפירשנו בזה, בדברי הראב"ד, דס"ל דלא בעי' להצד השווה, מבור ושור. כדי למילף חיוב דאסו"מ משורו, אלא סגי למילף משורו לחודיה. והטעם בזה הוא משום, שנחשב כבא בגבול חבירו, במקום דמעמיד בור בשעה שהליכת הניזק קיימת, וכלל אין בזה את החיסרון שכתב הרמב"ן, ונימא דאף לולא פרשת בור, היה נחשב כאדם המזיק, אם הזיק בהדי דמנח לה. ואף לר"י דפוטר בור ברה"ר יחייב בכה"ג. משום דכל דברי הרמב"ן דחשיב שהניזק בא בגבול הבור ולא חשיב שהכורה בור בא בגבול הליכתו של הניזק, הטעם הוא משום דהליכתו של הניזק היא דבר המתחדש. אך במקום דהוזק בהדי דמנח להתקלה, במה שהניח את התקלה בגבול להיכתו הקיימת בזה אף בהלכות מעשים חשיב כבא בגבולו, ואף ללא פרשת בור, ואף ללא תורת תקלה.

בנימוק"י כתב דאף בהדי דאזלי לא חשיבאדם המזיק אלא בור במקום דהוא הוחלק בהמים דכיוון דהוא עשה את ההינזקות, א"כ חשיב שהוא בא בגבול הבור במה שהוא הזיק את עצמו בהבור, ונראה מדבריו שלמד שההגדרה מתי נחשב שהנזיק בא בגבול הבור, לא תלוי האם היה קיים הילוכו בשעת הכריה, אלא הנושא האם צורת ההינזקות היא בצורה כזו שהוא הוזק בהבור, או שחשיב שהבור הזיק אותו בצורת ההינזקות, ובמקום דחשיב שהבור הזיק אותו בצורת ההינזקות חשיב כאדם המזיק, אך לכאו' כל זה רק בשעת נפילה, דלכאו' אף הוא יודה דלאחר נפילה שכבר הסתיימה עשיתו אף אם צורת ההינזקות תהיה בצורה שהבור מזיקו, לא יחשב לאדם כיוון דמעשה האדם הסתיים. ויל"ע.

או דלמא דרק אחר דנתחדש פרשת בור שוב אין חיסרון בהלכות מעשים במה שהניזק בא בגבול הבור, דהא מפרשת בור ומתורת תקלה חשיב כבא בגבולו במה שבא בגבול זכאותו להליכה בלא תקלות. ושפיר שייך לומר דבמקום דלא נסתיימה עשית הבור שלו, או משום דהזיק בשעת הכריה, או משום דאכתי הוא עצמו עומד כבור, בזה חשיב כאדם המזיק גמור, במה שמזיק בצורה של תקלה, והתחדש בפרשת בור, שגם להזיק בצורה של תקלה, הוי אדם המזיק.

אך יל"ע, דאי נימא דמחייב מדין אדם המזיק, מחמת דחשיב כבא בגבול הליכתו כיוון דהליכתו קיימת. מדוע אם נפל בפשיעה, ואחר כך הזיק, חשיב אדם המזיק. והא הר"י מיגש סובר, שהדין ד"היה לו לעמוד", לא הופך אותו לאדם המזיק. [ולכך השני, לא חשיב כאדם המזיק, כיוון דלא נתקל בפשיעה. וכל חיובו מדין בור, מהטעם ד"היה לו לעמוד".] וחזי' דכל הטעם שנחשב אדם המזיק, הוא מחמת הפשיעה בהנפילה, והא בשעה שנפל, אכתי לא היה הניזק קיים, דלכאו' בקדרים מחמת דהוזקו בהאדם עצמו מתחייב אף לאחר שעת הנפילה, וכל מה שכתב הר"י מיגש דרק בשעת נפילה הוי אדם היינו בכל כורה בור. [ויל"ע בזה.] אלא ע"כ, דכיוון דהוא מעשה דאדם, בור זה, וכל עוד לא הסתלקו מעשיו מהאי בור, כיוון דהוא אכתי לא הסתלק, חשיב אדם המזיק, דהא אכתי מעשהו קיים. והטעם ד"היה לו לעמוד", מגדיר דפשיעתו בכרית הבור אכתי קיימת.

 

יל"ע מדוע צריך לחדש עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ולמה לא מתחייב מחמת דיש לו תורת כורה בור ביחס לאותו ההיזק.
בר"ח פי' וז"ל,איתמר מפקיר נזקיו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור תסתיים דר' אלעזר דאמר חייב דאמר ר' אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ מו' שעות ולמעלה. הנה בור זה אמר ר' אלעזר אינו ברשותו*) מכלל שהוא מופקר וחייבין בעליו ש"מ מפקיר נזקיו חייב. עכ"ל.

והקשה על דבריו, בהערות החש"ש על הר"ח, וז"ל, לשון רבינו צ"ע, דבלא"ה הרי מיירי בבור בר"ה, ופשיטא דהוא הפקר. עכ"ל  

ומשמע דכו"ע מודו דיש לחייב את הכורה בור,ואף מ"ד דבור ברה"ר פטור אין הטעם משום דס"ל דאין מחייב דכריה, אלא ס"ל דאף אי נימא דחשיב ככורה, ודין כריה מחייב, מ"מ ס"ל דכיוון דנגמרה עשיתו, וכבר אינו עומד ככורה, א"כ תו אין לחייבו על הכריה, ואם אתה מחייבו מחמת מה דהבור שלו, שפיר יש לחייב אף לאחר זמן, דאכתי חשיב כבעל הבור, ואכתי אחראי שלא יקרו בבורו נזקים, אך בבור ברה"ר, ובבור דהפקר, אע"פ דהיה אסור לו לכרות בור זה, וחשיב בכריתו כבא בגבולם דבני רה"ר, מ"מ לא מתחייב באחריות על הבור, מחמת דכריתו הסתיימה, וכבר אין לו יחס להנזקים העתידיים.

ויל"ע למ"ד דבור ברה"ר חייב האם ס"ל דהיחס של מעשה הכריה אינו מסתיים בשעת הכריה ולכך מיוחס אליו אף ההיזק העתידי, וכן נראה מדברי הרבינו אפרים.

אך לכאו' צ"ע דא"ה מדוע צריך להגיע להדין דעשאן הכתוב.

ולכאו' צ"ל, דאף מאן דמחייב ס"ל דעשיתו נגמרה בשעת הכריה, ובאמת דהיה מקום לומר דכבר אין מקום ליחס אליו את הנזקים שיקרו לאחמ"כ רק חידשה התורה דמ"מ אף דהמעשה הכריה שלו הסתיים, ואין הבור שלו, מ"מ נשאר אחראי על הבור, וכאילו בעשיתו נהיה הבור שלו.

שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף כט עמוד ב

שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו וכו'. והקשה ה"ר יצחק מווינא דאמאי לא קא חשיב שור המועד גם כן דאף על גב דאסור בהנאה אף על פי כן עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. וצריך עיון. מהר"י כ"ץ ז"ל.

 

תקלה בהדי דמנח לה
מדוע כל בור, לא מחייבי' ליה מטעם אדם המזיק.

הרמב"ן בקונט' דינא דגרמי הקשה דלמאן דפטר בור ברה"ר נחייב ליה מדינא דגרמי, ועיי"ש מה שישב בזה. והטעם משום דהוי גרמא בעלמא, כיון דרק עשה תקלה ולא עשה את הנזק.

אך יל"ע אחר שחידשה התורה דחייב על התקלה, מדוע שלא יהיה אדם המזיק, דהא התחדש שמה שהניזק בא בגבול התקלה אינו סיבה לפוטרו.

וכ"ת, דנתחדש, דאע"פ שהוא תקלה, מ"מ מתחייב אך רק מפרשת בור. א"כ גם אדם שהזיק בצורה של תקלה נימא דהוי גרמא בעלמא, דהא הניזק בא בגבול המזיק, ונימא דיש לחייבו רק מטעם בור ולא מטעם אדם המזיק. אך בשמעתתא דקדרים (לק' ל) מבואר, דמיחייב מטעם אדם המזיק. וצ"ע.

ועד כמה דחזי' דמחייבי' ליה מטעם אדם המזיק, והטעם שהניזק בא בגבול המזיק, אינה טענה, לפוטרו מחיובא דאדם המזיק. א"כ מאי שנא אם ניזוק מהאדם עצמו או מהמעשים שלו. וגם בכורה בור נימא דכיוון דהעמיד במעשיו תקלה, ותקלתו זו שהעמיד עשתה מעשה נזק, א"כ גם בזה נימא דהוא אדם המזיק.

וכ"ת שבכל בור הוא מחוסר מעשה כיוון דאכתי לא הגיע האדם הניזוק, וא"כ חסר במעשה שלי את העמדת הנזק המושלם.

אכתי תקשי לן במקום שבשעה שהעמיד את התקלה, מיד נתקל כבר בהתקלה הניזוק, ובזה נימא דחשיב אדם המזיק.

וא"כ יצא לנו דיש חילוק במעמיד בור, דאם בשעת העמדת הבור, היה הנזק, חישב אדם המזיק. אך אם לאחר זמן הגיע הניזוק, בזה מחייבי' ליה רק מטעם בור ולא מטעם אדם המזיק. וצ"ע.

ברא"ה (נו) כתב, דאדם המניח סולם לפני נמיה, חייב, וחשיב אדם המזיק גמור.

וצ"ב מ"ט חשיב אדם המזיק, והא במעשהו רק נתן אפשרות להנמיה להזיק, וכלל לא העמיד מזיק. ולכאו' הוא דומה למניח בור, שאיפשר להאדם הניזוק להזיק את עצמו, וה"ה הכא שאיפשר להנמיה להזיק. ומ"ט חשיב אדם המזיק.

ושמא חזי' מדבריו, דבמקום שהעמדת האפשרות לנזק, היא באותה שעה, שהמזיק קיים, והניזק קיים, וכל מה שחסר זה את הקישור ביניהם, בזה חשיב מעשהו כהשלמת ההיזק. והוי אדם המזיק בידיים גמור.

ולכאו' ה"ה נימא אף בבור, דבמקום דכבר קיים האדם הניזוק שהולך, ובמעשהו, משלים את ההיתקלות שלו, א"כ חשיב אדם המזיק בידיים ממש, לפי דעת הרא"ה לכה"פ. אך אם עדיין לא קיים הנזק, ואכתי מחוסר מעשה של הנזיק שיבוא, בזה לא הוי אדם המזיק. ושייך לחייבו רק מפרשת בור. משא"כ כשנתקל בגוף האדם עצמו, בזה תמיד לא חשיב מחוסר מעשה דהא תמיד הוי כמו שנתקל בהתקלה באותה שעה שהניח אותה וא"כ בזה תמיד הוי אדם המזיק גמור. ועיין.

ולכאו' מצינו כן בדברי הבעה"מ, שכ' דר"י ור"מ נחלקו, ב"בשעת נפילה", האם הוא פושע, וממילא הוי אדם המזיק וחייב, א"ד דהוא אנוס, וא"כ הוי בור ופטור מאונסים.

וצ"ב דמה מהני דהוא אנוס בהנפילה, כדי שיחשב בור ולא אדם. אדרבא עד כמה דהוא אדם המזיק, א"כ אף אם נפל באונס, יהיה חייב מדין אדם המזיק באונס. וצ"ע.

ועיי"ש במלחמת ובהשגות הראב"ד, שהקשו על דברי הבעה"מ, שאי הוא אדם המזיק ובהדי דאזלי קמזקי גם באונס יתחייב, והוסיף עוד הרמב"ן להקשות, דבכל אופן גם אם אינו אדם המזיק, כיוון דאיירי בהדי דאזלי יש לחייבו משום "אשו", ואי איירי לבתר דנייח גם אם הוא פושע יחשב בור ולא אדם.

וא"ל דכוונתו דבכוחו לא מתחייבים על אדם המזיק באונס ולכך הוי בור, כיוון דלכאו' היה צריך להיות חיובו משום אש כמו שהקשה הרמב"ן, וודאי שלא בור, [ואמנם יעוין בנימוק"י שכ', דאף בהדי דאזלי הוי בור, וצ"ב.] ועוד קשה דהא הראב"ד בחידושיו מפרש דהטעם דיהי' פטור לר"י כיוון דבכוחו פטרי' באונסים, ומ"ט השיג על הבעה"מ, אם באמת אכן פי' כדבריו. ועוד דבלשון הבעה"מ אין שום זכר לחילוק בין כוחו לבין גופו, ולא ביאר מ"ט יהיה בור [כמש"כ הנימוק"י לבאר.] אלא נראה דהיה פשוט לו דהוא בור לר"י, ולכך פטור באונסים, ונראה דהטעם משום דאיירי לבתר דנייח. ורק חידש, דלרבי מאיר דהוי פושע, מחמת פשיעתו, הוי אדם. וזה צ"ב מ"ט פשיעתו, מחשיבה אותו לאדם.

ושמא י"ל דכוונת הבעה"מ, דבשעת נפילה, הכוונה שנתקל מיד לאחר שנפל להקרקע, אך לא איירי דהזיק בהדי דאזלי, רק דס"ל דבמקום דהוא פושע בנפילה, א"כ חשיב בההנחה שלו כמשלים את הנזק, וכמו שכתבנו בדברי הרא"ה, ולכך הוי אדם המזיק, אע"פ שמזיק בצורה של תקלה.

אך במקום דהוא אנוס בהנפילה, א"כ בזה לא חשיב אדם המזיק, דכיוון דבהלכות מעשים היה יותר נכון לדון את הנתקל בכעל המעשה, במה שהוא הגיע אל המתקיל, אך במקום דהוא הניח התקלה בפשיעה ושלא כדין, בזה נכון להטיל עליו את המעשה, ולדון אותו, כמשלים את פעולת ההיזק.

ולפי"ז נימא דה"ה בדברי הרא"ה דרק במקום דיניח את הסולם בפשיעה בזה אמרי' דנכון לדון אותו כבעל המעשה, במה שהוא יצר את המפגש בפשיעתו. ועיין בזה.

עוד מקום דמצינו לכאו' ענין זה הוא בדברי הר"י מיגש בסוגיא דקדרים (לק' לא ב) דביאר מ"ט הו"א בגמ' דראשון הוי אדם ושני בור, עיי"ש. ועי' מש"כ לבאר בזה עוד לקמיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בדרגא של כיסוי ולא של טאים, ויל"ע למה בדרגה של כיסוי ולא של טאים אם אנו מבינים שפתיחה זה לא מעשה נזק אז לכאו' היה מקום לומר דגם כיסוי אינו מעשה שמירה. ואולי כיוון דמבואר בקרא ולא יכסנו ומשמע דוודאי כיסוי מהני. אך יל"ע דנימא דמוכח מזה דסגי בכיסוי כדי שיחשב מעשה ביטול הבור, ונומיח דגם יחשב מעשה כדי לחייבו, ולכאורה צ"ל דהיינו אומרים דהכיסוי אינו מעשה ביטול הכרייה אלא הוא כעין 'שומר'.
[2] והיינו משום דס"ל לרב דבמקום דבו אתה בא לחייב על הכרייה ובזה להטיל עליו את אחריות הבור, בזה הקולא של קרקע עולם הזיקתו, נכונה. אך לא מול הנזק העתידי.וכמש"כ הרא"ה בהמשך דבריו דמטעם זה היה מקום לחייבו על החבט משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס, וכן מהאי טעם כתב לבאר דבשור שדוחף לבור מתחייב בעל השור גם על החבט. משום דבעשיית נזק אין חילוק בין הבל לחבט, אלא רק בכריית הבור, רק בהכשר נזיקין יש מקום לחלק בין הבל לחבט. וכמו שביארנו. ויבואר עוד לקמיה בס"ד.

והיו שרצו לומר דהרא"ה באלומר דכל החילוק בין הבל לחבט משום דכך גזרה תורה בחידוש של חיוב בור, וצ"ע דא"ה היה לולכתוב דרב ס"ל דמיחייב רק על ההבל משום דכתיב "ונפל" וכו', וכמו דדרשי' בגמ'. ואילו הרא"ה כתב דחייבה תורה על הבור, וכתב דהיינו חיוב על הבל, וא"כ לא מצינו איך לחייבו על החבטה, כיוון דמסתמא אינו נכלל בהחידוש דבור. ומ"ט לא כתב הטעם שכתוב בגמ', אלא נראה שסבר שכיוון דרב ס"ל דאין מקום מסברה לחייב את הכורה על החבטה, לכך ס"ל דחידוש התורה דבכריה הוא אחראי על הבור היינו רק על ההבל ולא על החבטה, ולכך כתב דאין מקור לחייב בבור על החבטה. ודוק. ועוד שכן נראה מכל הטעמים שכתבנו לעיל. מה גם שמאוד דחוק לבוא ולמר דרב ושמואל נחלקו רק בקראי.  דא"כ מה הוצרכו בגמ' לטעם דקרקע עולם הזיקתו.  
[3] וכ"כ הרמב"ן בקונט' דינא דגרמי, דהוקשה לו שם, מדוע לא נחייב, למאן דפטר בור ברה"ר, להכורה בור ברה"ר, מדינא דגרמי, וכ' שם ג' טעמים עיי"ש, ובטעם הג' כתב משום דהניזק בא בגבול הבור. 

 
[4] ולפי"ז רש"י בא לומר דאין עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לבי חבטא. אך היה מקום לומר שרש"י למד שכל הטעם של רב משום דהקרקע אינו שלו, וכמו דמצינו דרב מודה בבור ברשותו דחייב על החבטה. אך צ"ע דכיוון דאיירי ברה"ר הרי גם ההבל אינו שלו. ולכך נראה כמש"כ בתחילה, דבא לבאר דאין לגבי החבטה את הדין של עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ולכך חשיב כקרקע שלו. ודוק.
[5] אמנם בדברי הפסקי רי"ד, יל"ע האם כוונתו כעין מה שכתב הרא"ה, או דבא לבאר יותר מזה דבעצם כל הצורה של ההינזקות בהבור ע"י חבטה היא צורה של הינזקות ע"י גרמא, והיינו שהבור רק גרם לו להיות במקום כזה שממילא מוביל אותו להיתקל בקרע עולם, ובשונה מההבל שזה הבור בעצמו יוצר דבר שמזיק. ודוק בזה. ועיין לקמיה בפנים מה שנפרש בזה. אך מ"מ אינו סותר את דברי שאר הראשונים אלא רק ביאר יותר מה הטעם שאין אליבא דרב עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו אף על קרקע עולם וביאר יותר מדוע לא נחשב יצירת תקלה דידיה וכעין הבל. ועיין.
[6] והיינו שהטעם של רב לפטור את הכורה מהחבטה, היא רק במקום שאנו באים לחייבו מדין "כורה" וכמו שביארנו, דאין בזה צורה של ביאה בגבול ההליכה דבני רה"ר גמורה, דהא אכתי צריך את העשיה שלהם בשביל ההינזקות, אך בבור ברשותו מתחייב בגלל שהבור שלו. ויל"ע בזה.
[7] בגרנ"ט הקשה עוד דא"כ למה הפותח חייב על ההבל, אך אינו קושיה דווקא על ביאור זה, ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה בס"ד.
[8] והן אמנם ברור שאם ישים שם קרקע שמזקת יותר מקרקע עולם יתחייב, וכמו באדם שישים סכין בקרקעית הבור שיתחייב, שזה בעצם כל אסו"מ ברה"ר.
[9] ושמא זו כוונת החזו"א.
[10] דהיה מקום לומר דכל הצד לחייבו על החבטה משום דחשיב מעשה בידיים של עשיית נזק בהליכה של בני רה"ר, וכמו דחזי' דהיה הו"א לחייב בזריקת חץ, גם בממציא את עצמו. ומ"מ נראה לומר, דכיוון דהוא צורה אחרת של חבטה בזה רב סובר שכלל אין מקום לפטור דחבטה, וודאי שיתחייב אם רק יש בזה חיוב דבור.
[11] ברש"י לקמן נג א איתא במתהפך דנפל על אפיה – ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה.

דאהני ביה – הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו. עכ"ל ותמוה לומר דאף בכה"ג הסתמא שמת מההבל קודם החבטה. ויל"ע בזה.

 
[12] והוא חידוש גדול בהלכות ספיקות דנזיקין, ושמא רק בבור אמר זאת כיוון דכבר הביאה בגבול חבירו היתה בשעת הכריה, ודווקא כשהספק הוא ממה ניזוק קודם מן ההבל או מן החבט, דבזה ס"ל דהחבט אינו פוטר לגמרי. ויל"ע בזה.
[13] ועי' בתוס' רי"ד שפליג ארש"י.
[14] ועי' בחזו"א שתמה מנ"ל לגמ' שדברי רבא נאמרו אף אליבא דרב, נימא אה"נ רב ס"ל דפטור בכה"ג, ושמא יש ליישב, דהתוס' ס"ל דהיה לגמ' לבאר דדברי רבא נאמרו רק לשי' שמואל וביותר שהרי הובאו באותה סוגיא דברי רב ושמואל. ועיין.

אמנם בפנ"י כתב מחמת זה חידושים גדולים, וז"ל, בד"ה ונשוף באבן וכו' ומיהו ודאי לרב קשה וכו' הכי נמי נימא בעל האבן וכו' עכ"ל. אין מזה שום קושיא לרב דהא דהניח אבן אינו לא במשנה ולא בברייתא אלא מימרא דרבא שם, אלא כוונת התוספות דמימרא דרבא לא אתיא ודאי אליבא דרב, ומהאי דשור שדחף חבירו לבור לא קשה לרב דהתם שאני דאפשר שהשור היה עושה כל הנזק אפילו בלא הבור וכן משמע להדיא משא"כ בסוגיא דרב ודאי שאין המים עושין כלל הנזק באדם אלא קרקע עולם לחודיה הזיקתו וכן משמע להדיא דבלא מימרא דרבא יש לומר כן בפרק הפרה שם וק"ל, עכ"ל.
[15] וצ"ב מדוע לא שייך לחייבו מטעם ב' אבות. ויבואר לקמיה בס"ד.
[16] וא"כ נפקא דפלוגתת ר" ור"ע בחיובא דבור ברשותו, אם יש מחייב דממונו בבורו.
[17] מדהוצרך לבאר כאן את הטעם דמאן דפטר בור ברה"י, וכן ממש"כ עליו הראב"ד בהשגותיו, דלמד הדין דתורך ברשותי מאי בעי מפי פרה, ומשמע דחיפש מקום דמצינו טענת תורך ברשותי אף ברה"ר. ועיין.
[18] ודלא כמו שמבואר בתוס' לעיל כז: דיותר יש לו לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק.
[19] [ושמא דעד כמה דמחייבי' ליה מדין שורו, א"כ לא שייך בזה הפטור, דתורך ברשותי מאי בעית, דהא אם חיובו משום שורו, חיובו לא רק על ההכשר נזיקין אלא על גוף המעשה היזק, ונתבע שלא יהיה ההיתקלות עצמה, ובזה לא שייך תורך ברשותי מאי בעית. רק בבור שנתבע על ההכשר נזיקין, והניזק בא בגבול המזיק, וכל הטעם לחייב את בעל התקלה מחמת שהעמיד תקלה שלא כדין, ומחמת זה הוא שלא כדין בהמפגש ולכך חייב, בזה י"ל דזהוא דווקא במקום שלא היה לו להזהר לא להיפגש בחפצי השני, אך כיוון דהיה מוטל על הנזיק מניעת המפגש בממון המזיק, בזה י"ל דאף הוא שלא כדין במפגש זה. וא"כ שייך בזה הסברה דתורך ברשותי מאי בעית.

אך במקום דאתה בא לחייבו מדין שור, א"כ בזה הוא נתבע דחשיב כיוצר המפגש, ולא שהנזיק יצר את המפגש רק שהוא שהמזיק שלא כדין בהמפגש משום שלא היה לו להניח, ובמקום שהוא חשיב כיוצר המפגש שם אין טענה לפוטרו, מחמת מה שגם הניזק היה שלא כדין. דמ"מ אף אם יש איזו תבעיה עליו שהוא לא היה כדין זה לא מתיר להזיקו.]

 
[20] וזה בא לבאר מדוע בכריתו נכון להטיל עליו את הנזקים שיקרו בהבור, אך עדיין צ"ב איך בצורה משפטית נכון לדון את ההיזק כקורה למזיק, ולא נכון לדון שהנזק קרה לניזק, ובזה באו דברי הגמ' דבבור צריך להגיע לדינא דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומחמת כך נחשב שהנזק קרה אצלו, ומחמת כך נכון לדון את הנזק כאילו קרה לו.
[21] [ובשלמא באש,  למ"ד אשו משום חיציו, מובן טענתו, דהא מחמת הטעם דבאש לית ביה ממשא, ס"ל דחשיב אדם המזיק בידיים. אך בבור ודאי דלא חשיב אדם המזיק, ואפי' מדינא דגרמי פטרו הרמב"ן, בקונטרס דינא דגמי שלו. וא"כ תמוה מאיזה טעם חייב.]

 
[22] דהא ודאי אם לאחד יהיה לחם שיעשה תקלה ברה"ר לא יעבור מחמת כך על איסור חמץ בפסח, אלא יהיה מחמת כך אחראי על כל הנזקים שתקלתו תעשה, ויחשב שנזקים אלו קרו לו במה שהם קרו בבורו.
[23] דברים שנאמרו סי' ט אות ב וז"ל דה"נ המניח אבן דהפקר יתחייב לרב מדין שור, כמעמיד בהמת חברו.

דשאני אבן שאם הונחה אבנו ברה"ר, עליה דידיה רמיא לסלוקי, כמוש"כ התוס' לקמן כט. ד"ה פליגי. והיינו דתביעת היותה כאן אינה מסתיימת בהנחתה, אלא בהוויתה, ממילא אין כאן חיובא דמעמיד, אלא דינא דכורה בור שנעשה בעל הבור בהווייתו כאן. משא"כ מעמיד דשן בהעמדתה על הערוגה נסתיים חיובו, שהרי בנפלה באונס אין הבעלים חייב לסלקה. עיי"ש.
[24] ברש"י מצינו שכתב כעין דברי הבעה"מ, שרב ס"ל דבור ברשותו פטור, אך לא הזכיר דברי הבעה"מ שהוא מטעם דמצי א"ל תורך ברשותי מאי בעית.

ונראה הטעם דרש"י ס"ל דהיה מקם לחייב את אסו"מ הן משום שורו והם משום בורו. רק דכיוון דיש בו תוכן של תקלה, דאינו הולך ומזיק, א"כ אין מקום לחייבו משום שורו. אלא משום בורו. ולכך ס"ל לשמואל דמבורו למדנו. אך רב ס"ל דבבור ברשותו פטור וא"כ לא מצינוחיבו דבורו דידיה, וא"כ יותר דמי לשורו, כיוון דהוא ממונו. אך הא מיהת ודאי, דמודה רב, דאם היינו מוצאים, דבור ברשותו, מחייבינן משום בורו, ודאי שהיה נכון ללמוד אסו"מ  מבורו ולא משורו. ולכך כתב רש"י דרב פוטר בבור ברשותו.

אך הבעה"מ ס"ל דאם היה אפשר לחייבו משום בורו, ודאי שהיה יותר נכון לחייבו משום בורו, כיוון דהוא ממש אותו ענין דבורו, דהוא מזיק בצורה של תקלה, ולכך הוצרך לומר עד כדי כך, דמשום בורו כלל א"א לחייבו כיוון דמצי א"ל תורך ברשותי מאי בעית.

 
[25] דהיא היא סברת כי אפקרניה, שיור הוא דשייר בעל הקרקע לעצמו את הזכאות לחפירת בורות, כנגד זכאותם של הרבים להליכה בלא תקלות.
[26] ועיין בגרב"ב שלכאו' מדבריו כך צריך לבאר. ועי' לקמיה.
[27] וכ"כ המהדו"ב בביאור שיטת לקמן דף נ.
[28] ברש"י כתב גם כעין דברי הרמב"ן אלו וז"ל (לק' מח. ד"ה הכא כיון) הכא כיון דאית ליה למלוייה, מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה"ר.

ויל"ע האם כוונת הרש"י כהרמב"ן שלא יהיה מצב כזה שתפקיר בלא למלאות.

אך מ"מ יל"ע בדעת הרמב"ן דהא הרמב"ן ס"ל דהפקיר רשותו ובור פטור לגמרי, וגם להדיא דיבר בכה"ג דהפקיר רשותו ולא בורו, שהרי בא לבאר הטעם דמאן דמחייב בבור ברה"י, וא"כ תמוה מדוע הוצרך לבאר דאית ליה למלויי כשהוא מפקירו, והא גם אחר שהפקירו יש לחייבו מטעם דאית ליה למלויי. [ברש"י שהבאנו האחרונים פירשו דהרש"י כתב בדווקא קודם שהפקירו כיוון דהרש"י לשיטתו שאף אם הפקיר רשותו ובורו חייב וא"כ ע"כ ששייך טענת אית ליה למלויי אף קודם ההפקר, אך לכאו' הרמב"ן לא נצרך לזה וכמו שביארנו.]

ושמא אין הכי נמי, רק שכוונת הרמב"ן דמשעה שמפקירו ואילך, אית ליה למלויי כיון שמשעת ההפקר והילך מתחייב לשמור שלא יזיק, כיוון דעתה יש גישה לרבים אל הבור. ולא בא לומר דמחמת הדין דאית ליה למלויי, ההפקר עצמו אינו כדין. וא"כ יבואר בדברי הרמב"ן לכאו' דאין חיוב למלאות קודם ההפקר, ודלא כד' האחרונים בדעת רש"י.

 
[29] ועי' ברשב"א שכתב גם כעין דברי התוס', בתוך דבריו.
[30] ובאמת צ"ב, מדוע יהיה מחויב לשמור על שורו שלא יזיק בשמירה מעולה יותר ממה שמחויב לשמור ע"ע.

ושמא הטעם משום שבלא שמירה מעולה כלל אסור לו להחזיק בשור. משא"כ בעצמו לא שייך לדרוש ממנו שלא ילך ברחוב, בגלל ששמא יזיק. ויל"ע בזה.

 
[31] או שנאמר דבכל האבות נזיקין ס"ל לרבה דמתחייבים באונסים, אך מהתוס' אין הכרח לזה. ועי' לקמיה שהוכחנו מד' הרשב"א, דאף בשאר אבות נזיקין, אליבא דרבה אין פטורי אונסים.
[32] יל"ד אי חשיב כורה בור בראש הגג או על הקרקע עיין תוס' לעיל ו.
[33] אמנם קצת צ"ע מה הכריח אותו שקושית אביי היא גם על לבתר דנייח עד כמה שסובר שגם בהדי דאזלי הוי ממונו המזיק, א"כ מה"ת שהקושיא הייתה על בתר דנייח. ובשלמא להתוס' כל ההוכחה שרבה חייב באונסים לא רק באדם המזיק, אלא אף הכורה בור, היא מהמקרה של לבתר דנייח א"ש מה שהקשו. אך הרשב"א לשיטתו לכאו' צ"ב. ושמא הוכחתו מהמשנה שכתוב הוחלק אחד במים דאיירי לבתר דנייח וככתוב בתוס'.
[34] יבוא קצת לבאר בדעת אביי. ואח"כ נחזור לומר מה דעת רבה בזה.
[35] וכל מה שמצינו, דיש לו דין לסלק התקלה, הוא רק בתקלה דממונו.
[36] אם מטעם מה שכתב הרמב"ן (בקונט' דינא דגרמי) דהניזק בא בגבול הבור, או מש"כ הרמב"ן (במלחמת כח:) דבהבלא לית ביה ממש [וכמשנתב"ל בדבריו].
[37] אם לא שנאמר דאיירי בסוגיין שהפקירה קודם דנהיה תקלה. ודוחק.
[38] וז"ל התוס' וטינפו כליו, משמע מתוך פ"ה למאי דמסקינן, סתם גללים אפקורי מפקר להו, דלא פטרינן אלא כליו דוקא, אבל הוא עצמו חייב. ולר"י נראה דודאי מעיקרא דס"ד דלא אפקריה לא פטר אלא כליו אבל לפי המסקנא דאמר דמפקר להו, אפי' הוא עצמו פטור, מידי דהוה אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, ונפילת גמלו, מוקמינן דאתקל ואתקלא ביה גמליה, או דרך שרעתא דנהרא, דהוי פושע, אבל הכא דלא פשע, אף על פי שאם לא היה מפקיר היה חייב לסלק, מ"מ השתא דהפקירה פטור. ופ"ה נראה יותר, שאין נראה שחוזר ממה שלא פטר אלא כליו, וחשיב האי מפקיר נזקין לאחר נפילת פשיעה, שפושע הוא שמכניס שורו, שלא ברשות, שדרכו להרביץ גללים.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים