תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ביאור דברי ר"ת ב"מ מח. בדין משיכת כלי אומנות של פועל והמסתעף
בבא מציעא
כותב החידוש: יחיאל חפץ

מראה מקומות: ב"מ מח. ובתוס' שם, ב"מ עה: במשנה, ב"מ עו: ברייתא ובראשונים שם.

 

א. במתני' ב"מ עה:, שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען,

נתבאר במתני' דין דבר האבד דפועלים שחזרו בהם ונפסד בעה"ב בחזרתם שוכר הבעה"ב עליהם או מטען, וזה פשוט דאינו שייך כלל לדינא דגרמי ודיני מזיק כמש"כ בהגהות אושר"י דבחלילים ופרייפרים לא שייך זה כלל דאין בזה שום נזק רק חסרון תועלת, ולענ"ד גם עיקר הדין דשוכר עליהם לא שייך כלל משום דינא דגרמי דהא זה קודם לנזק ועל מה הוא מחייבם, ועוד יעוי' בהג"א גופיה דפשיטא ליה דדינא דמתני' זהו דין חדש ומסוים דלא הקשה רק מרב נחמן אדר"נ דאית ליה בב"ק דינא דגרמי ולהלן עח. קאמר דשוכר עליהן רק עד כדי שכרן ואמאי יתחייב גם הכל מדינא דגרמי אבל גוף הדין דעד כדי שכרן לא הוק' לו, ועוד הרי הקשו התוס' והרא"ש להלן בע"ב ארישא דבריי' ודמתני' דאמאי איכא לפועלים רק תרעומת הלא יתחייב להם מדינא דגרמי דהא קיי"ל כר"מ ומתרצי דאה"נ ותלי אם מוצאין להשתכר במק"א וזהו גופא חילוקא דברייתא בהלכו ולא הלכו, וכבר הוכיחו מקושייתם דתלו לה בהא דקיי"ל כר"מ ולא בדין המשנה דבדבר האבד חייב, וגם בתירוצם מוכח דמפרשי הדין דהלכו משום דינא דגרמי ואם זהו הדין דדבר האבד הרי דין זה נשנה בסיפא דבריי' ולמה נתחלק לשניים ובתרי לישני,  [אמנם יעוי' בביאור הגר"א שלג סקל"ד שכ' בשם נימוק"י ומ"מ שהוא מדין גרמי ואני לא מצאתי שם, וגם בחזו"א ב"ק סי' כא סקכ"ח כ' בשם תוס' והרא"ש דטעמא דדבר האבד משום דחשיב גרמי וצ"ע כוונתו],

וע"כ דהוא דין חדש לגמרי, ויעוין בריטב"א שכתב דהוא חל ע"י דין ערב במה שסמכו אהדדי וכזרוק מנה לים, וברמב"ן כתב דסמכא דעתיה ואין דרך לקנין, ובנתה"מ שלג סק"ג כ' דודאי שאינו מעיקר הדין אלא הוא או אומדנא או תקנת חז"ל יעו"ש ועכ"פ כל זה הוא לענין חלות הך חיובא במה הוא חל אבל גדר הדין ושיעורו אכתי לא נתבאר,

והנה במתני' וכן בבריי' דלהלן נזכר הדין דבר האבד רק כלפי הבעה"ב אך כתבו כל הראשונים דפשיטא שה"ה לפועלים בכגון שהיו מוצאים להשתכר וכעת כבר אינם מוצאים ונפסדו מחמתו, והא דנקטו במתני' רק אבעה"ב כ' הריטב"א דבעי למינקט דינא דבעה"ב דשוכר עליהם עד כדי כפל משכרן לפי מה שנתיקרו פועלים ואילו לגבי פועלים הוא שיעור קצוב שנותן להם כפועל בטל, אולם בתוס' והרא"ש הנ"ל מבואר להיפך דפשיטא להו דלית בזה משום דבר האבד ורק משום דינא דגרמי לר"מ שייך לחייב בזה, וצ"ב באמת דעת התוס' והרא"ש דמ"ש פועלים מבעה"ב ולמה לא יתחייב בזה בעה"ב לכו"ע משום דבר האבד,

ונראה בגדר הך דינא דדבר האבד שהוא דין אחריות חיצוני על סיכום הדברים שביניהם שכל אחד אחראי על התחייבותו בהסכם שלא יצא לשני שום נזק והפסד במה שסמך עליה בסיכום זה, ואף שההסכם עצמו לא חייל כלל דהרי מיירי' בלא התחילו במלאכה ואין כאן אלא דברים בעלמא כמש"כ הראשונים, דין זה חייל בהך טעמי שהבאנו מהריטב"א והרמב"ן והנתיבות וזהו גדרו וענינו,  ובזה הראשונים מחייבי לתרוויהו וכמו שהפועל אחראי על דבריו שנתחייב להעמיד פעולה לבעה"ב כך גם הבעה"ב אחראי אהא שיהא לפועל מקום להשתכר בו, אבל התוס' והרא"ש בהא פליגי דהתחייבות הבעה"ב אינה להעמיד לפועל מקום להשתכר בו ולא זה מה שנתחייב בהך הסכם אלא רק חיוב תשלומין על זמן מסוים או על פעולה מסוימת לכשיעמידנה לו הפועל ואמנם יש לפועל לסמוך על זה שיש לו מקום להשתכר ואינו צריך לאחרים אך כיון שאין זה גוף התחייבותו בהסכם לא חייל בהא הך דינא דדבר האבד, וע"כ א"א לחייב בזה אלא משום דינא דגרמי.

ב. והנה הסכימו כל הראשונים שאם היה קנין אז איכא חיובא גם בלא דבר האבד וכגון בבעה"ב שחוז"ב ואין הפועלים מוצאים להשתכר אבל גם מעיקרא לא היו מוצאים דלית כאן משום דבר האבד ומשום גרמי אבל כיון שעשו קנין נתחייבו בזה זל"ז וחייב להם הבעה"ב שכרן משלם [כפועל בטל], וזהו פירוש דין הבריי' בהלכו פועלים דהליכתם חשיבא התחלת המלאכה וכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה ודלא כפי' תוס' והרא"ש הנ"ל, אך מבואר בראשונים דהא מיהת בעינן שכעת אינם מוצאים מקום אחר להשתכר אבל אם מוצאים הפועלים להשתכר במק"א יכול בעה"ב לחזור בו ולא אמרי' שכיון דכבר חל חיובא אבעה"ב יתחייב בכל אופן ולא יצטרכו לחזר אחר מקום אחר, ולכך גם לא שייך דין זה בחזרת פועלים דאם המלאכה נפסדת מיחייבו בלא"ה מדין דבר האבד ואם לאו ימתין למחר ולזמן שימצא פועלים אחרים [ – זהו לדעת הרמב"ן והראשונים כ' בזה טעם אחר ויתבאר לפנינו בעז"ה],

ודין זה צריך פירוש רב דממ"נ אם במה שעשו קנין הם מתחייבים בדבר א"כ כל היכא שקיים הפועל חלקו והעמיד עצמו למלאכה נתחייב הבעה"ב בכל שכרו בין אם יש מק"א להשתכר ובין אם לאו וכן יתחייב גם הפועל לבעה"ב על אף שאין בזה פסידא, ואם לא מהני הקנין א"כ לא יתחייב הבעה"ב כלל והאיך תלוי דין הקנין בהא אם מוצאים להשתכר במקום אחר או לא,

וכתב בזה הרמב"ן בזה"ל, טעמא דמילתא משום דלא מפסיד בעל הבית מידי אי לא עביד השתא עביד למחר, אבל פועל הא פסיד שכירות דיומיה וכבר נשתעבד לו בעה"ב בהתחלת מלאכה, יעוש"ה היטב ומפורש בלש' הרמב"ן דגם בהא שהיה קנין ביניהם הפסידא היא חלק מהמחייב ואין החיוב משום מה שחל הקנין בלבד,

וביאור דבריו נראה בעז"ה דבאמת כיון דמצד הקנין הרי מהניא חזרה כדחזי' במוצאין להשתכר היינו דהך קנינא דפועל אינו מעכב חזרה [וזהו דבר הצריך תלמוד בפנ"ע ויתבאר לפנינו בעז"ה] ואשר לכן גם באין מוצאים להשתכר ליכא דין תשלומין מחמת הקנין דהרי יכול לחזו"ב אלא מחמת הפסידא כלש' הרמב"ן, ופירוש הדבר דהרי אית לן דינא דדבר האבד וד' הרמב"ן כרוב הראשונים דגם לפועלים איכא הך דינא ולכך באינם מוצאים להשתכר גם בלא קנין חייב הבעה"ב בשכרם, וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ן כאן דאמנם מצד מקום אחר הרי אינם מוצאים להשתכר בלא"ה ולא משום חזרת בעה"ב וא"כ אין כאן פסידא במקום אחר אבל כיון דחל הקנין הרי יש כאן פסידא במקום זה שכבר נגמרה העיסקא ביניהם וזכה בעה"ב בתביעת פעולה וזכה הפועל בתביעת תמורתה והשתא בחזרת בעה"ב הוא מפסיד תביעה וזכות זו, ואם אמנם אין כאן תביעה מצד הדין כיון דמהניא חזרה בקנין זה אבל דבר האבד מיהא הוה ולא משום שהפסידו עיסקא אחרת אלא משום שהפסידו עיסקא זו וכש"נ, ודוק.

ג. אמנם עלינו לבאר עיקר הך קנינא ומה גדרו ומשמעותו אחר שאינו מעכב חזרה ויכולים גם הפועלים וגם הבעה"ב לחזור בהם וגם הדין תשלומין דאיכא בבעה"ב אינו מכח הקנין בעצמו דהרי יכול לחזו"ב וכש"נ ובפועלים אפי' הך דין תשלומין ליכא, ובנוסח החילוק בין בעה"ב לפועלים נחלקו כאן הרמב"ן עם הריטב"א בשמו והרשב"א דהרמב"ן כ' שאין כאן שום חילוק בעצם רק כמו שגם בבעה"ב גופיה אם מוצאים להשתכר פטור מלשלם כיון שאינו מפסידם ה"ה והוא הטעם דפועלים פטורים גם אם בעה"ב אינו מוצא פועלים אחרים דלעולם אין כאן פסידא רק עיכוב מלאכה בלבד ואם באמת המלאכה נפסדת אז אה"נ חייב גם בלא קנין משום דבר האבד כדין משנתנו, אבל הריטב"א וכן הרשב"א כ' דהא דשאני פועל הוא משום דכתיב כי לי בנ"י עבדים וגזה"כ הוא שיכול לחזור, ונפ"מ טובא בקבלן דלהרמב"ן יכול לחזו"ב ופטור מלשלם כבעה"ב במוצאים להשתכר ואילו להריטב"א והרשב"א לא כיון דלית ביה להך גזה"כ, והא דלא סבירא להו סברת הרמב"ן הנ"ל צ"ל דשאני בעה"ב במוצאים שעומד להם אותה עיסקא עצמה רק במקום אחר ואילו בפועלים שחוזרים נתבטלה לו העיסקא לגמרי ואין לו אחרת אלא שאין בזה פסידת ממון אבל העיסקא נתבטלה וגם זה חשיב פסידא לענין זה ודוק, וה"נ אם מוצא בעה"ב פועל אחר לכאו' מודו הרשב"א והריטב"א דגם קבלן חוזר וכבעה"ב במוצאים,

אך עכ"פ העולה מכל הנ"ל דכו"ע מודו בעיקר דין קנין זה שאינו מעכב חזרה ובאופן דליכא פסידא חוזרים זה בזה ופטורים מכלום, [אמנם יעוי' בריטב"א חד' לעיל דף י. דנראה דבלא דינא דכי לי בנ"י עבדים לא תיהני חזרה כלל, וכן משמע גם בתשו' הרא"ש כלל ק"ד סי' ב הובאה בבדקה"ב סי' שלג, וגם הקצוה"ח בסי' שלג סק"ו מפרש בד' תשו' מיימוני דל"מ חזרה אלא מדין גרעון כסף עיי"ש, ויש לפלפל בזה טובא ואכמ"ל]  וצריך תלמוד רב בגדר קנין הלזה שאם חל ונגמר הדבר אמאי מהניא חזרה,

ורגילים לפרש בזה דאחר דהא פשיטא דלא שייך שום קנין בגופו של פועל דאין קנין בבן חורין ופועל אינו מפרשת עבד כידוע, גדר קנינו גם אינו מענין התחייבות ושיעבוד הגוף אלא זו קביעת דין שהם יוצרים ביניהם שמעשי ידיו של זה נתבעים ועומדים להיות של זה וכעין שמצינו לדעת חלק מהראשונים בדלשב"ל מעכשיו שנגמר הקנין למ"ד אדם מקנה ואין בזה משום כלתה קנינו ולכשיבואו הפירות הם נקנים לו ממילא אבל עד שבאו מהניא חזרה כיון שזו רק קביעה שנגמרה ביניהם ובממון לא נשתנה כלום קודם שבא לעולם, וה"ה הכא זוהי קביעה ביניהם שנגמרה בקנין ואכתי כיון שלא זכה ולא נשתנה כלום עד שיהיו מעשי ידיים בפועל מהניא בה חזרה.

ד. והנה לעיל מח. מסקי' דלדעת ריש לקיש דמשיכה קונה יש חילוק בין שכירות בלן לשכירות ספר דבלן כיון דלא שייכא ביה משיכה מהני ביה כסף ולכך אם נתן לו כסף של הקדש מעל משא"כ ספר ל"מ ביה כסף כיון דשייכא משיכה בכלי אומנתו ולא מעל בכסף עד שימשוך ובזה חל הקנין ומעל, ומייתו התוס' שם בשם ר"ת דמהכא מוכח דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם, דהיינו דפועל שעשה קנין עם בעה"ב מהני הקנין גם שלא יוכל לחזור בו, ובפשוטו הוא דלא ככל הראשונים הנ"ל ולד' ר"ת מהני קנין בפועל לגמרי ואינם יכולים לחזור זב"ז כלל,

אמנם הנה בתוס' לעיל דף י. מוכחו ממתני' דריש פרקין דמהניא חזרה מסברא בין בפועל ובין בקבלן דלא נחלקו ר' דוסא ורבנן אלא אם ידו על התחתונה או על העליונה אבל לכו"ע יכול לחזו"ב ודלא כר"ת, ובהג"א בפרקין בסי' ו העמיד קו' זו להדיא אר"ת דמכל הסוגי' דידו על התחתונה משמע דמהני חזרה ואילו בד' ר"ת משמע דלגמרי לא יכול לחזור בו, ומתרץ "ושמא אף על גב שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין אלא במשיכת כליו או בקנין סודר" ע"כ והיינו דיש לחלק בין קנין דתחילת מלאכה שפירשו הראשונים בסוגיין דבזה מהניא חזרה ואינו קונה לקנין דמשיכת כלי אומנות ושאר קנינים דקונים לגמרי ואינו יכול לחזוב לד' ר"ת וצ"ת,

גם בעיקר דברי ר"ת צריך ביאור רב היכן מצא בסוגיא זו שאין יכול לחזור בו הלא לא נתפרש בסוגי' רק שנגמר קנינם ומעל בכסף וגם לדעת הראשונים הנ"ל דיכול לחזו"ב הא מיהת פשיטא דכיון שנגמר הקנין ביניהם והשתא מיהת זכה הפועל בכסף ויכול לעשות בו כל חפצו ודאי דמעל אע"פ שיכולים שניהם לחזור ואז יתחייב בהשבת הכסף ומהי ראייתו של ר"ת,

והיה אפשר לדחוק בלשונו של ר"ת דבאמת לא נתכוין לחדש דלא מהניא חזרה אלא רק דזה הוה קנין מה שמושך כליו וא"י לחזו"ב הוא כינוי להא שחל הקנין ביניהם וכ"כ החזו"א וכבר קדמו הר"ש די וידאש בשיטמ"ק, אך מלבד מה שהוא דחוק טובא בלשונו של ר"ת יעוי' בתורא"ש וברשב"א והר"ן שהקשו עליה דאכתי יוכל לחזו"ב דהא איכא דין גרעון כסף, ודנו בזה דיש לחלק בין עבד שנתחדש בו דין גרעון כסף לפועל עיי"ש, ואם חידושו של ר"ת אינו אלא שזהו מעשה הקונה מה קושיא היא זו הלא הא דמהני גרעון כסף אינו משום שלא נקנה מעולם כמובן אדרבה הוא קנין חדש שקונה העבד את עצמו מיד אדונו, ובאמת קו' זו גופא קאתי הר"ש בשיטה ליישב וחזי' שכל רבותינו הראשונים לא מפרשי הכי בדברי ר"ת,

והנראה בעז"ה דאדרבה כל דברי ר"ת באים אחר המבואר בסוגיין כמש"פ הראשונים דאיכא בפועל קנין דתחילת מלאכה אלא דמהניא ביה חזרה, ואהא קשיא ליה לר"ת היאך אמרי' דפועל בלן נקנה בכסף גם לריש לקיש משום דלא מיחסרא ביה משיכה ודלא כספר, האמנם דלא שייכא ביה משיכה אבל שייכא ביה תחילת מלאכה שקונה בשכירות פועלים כקנין בשאר דברים כמפורש בראשונים בסוגיין וכנ"ל והרי הכלל לריש לקיש דכל היכא דשייך לגמור הקנין בעצמו לא מהני ביה כסף שהוא תמורתו לגמרו, ע"כ מהכא מכריח ר"ת דהך קנין דמשיכת כלי אומנות מהני לגמרי דהיינו שנגמר הקנין ברמה כזאת שגם לא מהניא חזרה וזה אינו בתחילת מלאכה כמבואר בראשונים הנ"ל דמהני חזרה בתחילת מלאכה וכמו שהוכיחו כן תוס' בדף י. ובהג"א כנ"ל, ע"כ בבלן דלא שייכא משיכה לא מיחסרא כלום וקונה בכסף לגמרי כמשיכת כלי אומנות, ודוק,

ואם כנים הדברים הרי מוכרח מיניה וביה תירוצו של ההג"א דבתחילת מלאכה לא קאמר ר"ת ואדרבה זהו כל יסוד דינו, אלא דבלש' ההג"א נראה קצת ר"ל דתחילת מלאכה אינה קנין כלל לר"ת אך לפי"ד זה אינו ואדרבה מוכרח דגם לד' ר"ת תחילת מלאכה קנין היא וכד' כל הראשונים וגם מהניא בה חזרה כד' כל הראשונים, וחדית לן ר"ת מהסוגי' לעיל מח. דאיכא עוד קנין דמשיכת כלי אומנות ובזה גם לא מהניא חזרה,

והחילוק ביניהם דקנין באמת מהני לגמרי וכקנין דעלמא ולכך במשיכת כלי אומנות ל"מ חזרה אבל תחילת מלאכה אינה מעשה של קנין ואין כאן אלא שההסכם ביניהם שהיה עד השתא דברים בעלמא התחיל להתממש ולהתקיים בפועל ועיד"ז הוא יוצא מגדר דברים בעלמא ונעשה בזה איזה מחויבות ביניהם אבל קנין אין כאן, ועוד צ"ב בזה אך עכ"פ אינו מטעמא דהראשונים דל"ש קנין גמור בפועל וכש"נ דהא במשיכת כלי אומנות מהני, אלא משום דתחילת מלאכה אינה מעשה המועיל לקנין ממש,

ושמענו בזה חידוש גדול לדעת ר"ת דאיתנהו ב' דרגות בקנינו של פועל הא' בתחילת מלאכה והא בכל פועל איתה וגדרה כמש"נ למעלה, והב' במשיכת כלי אומנות וכיוצ"ב ובזה הוא קנין ממש ואינם יכולים לחזור בהם, והכי נקיט הגרעק"א לקמ' עט. מד' הג"א הנ"ל וז"ל, ..דלא היה קנין רק התחיל במלאכה דהוי רק קצת קנין.. משא"כ בקנין ממש שכבר נתחייב לו וכו' עכ"ד, וכיוצ"ב כבר העמיד החזו"א בב"ק סי' כא וכג וז"ל, יש בפועלים ב' קנינים, קנין גופו כעין קנין עבד עברי וקנין של שיעבוד למלאכה יעוש"ה, ולפי דרכנו נוכל לומר דקנין גופו כע"ע ליכא כלל [יעוי' במחנ"א שכ"פ א' שהעמיד בזה מחלוקת ראשונים והדברים ארוכים] והא' הוא רק גדר של קביעה וכש"נ למעלה והב' הוא קנין שיעבוד למלאכה, והדברים צריכים תלמוד.

ויעוין שם בתוס' בדף מח. שהקשו אר"ת והא פועל יכול לחזור בו בחצי היום ותי' דהתם משום גזה"כ דעבדי הם ולא עבדים לעבדים יוכל לחזו"ב אפי' במשיכת כלי אומנות אבל בקבלן שאינו עבד לא, וכבר הקשה רעק"א בגלהש"ס אתירוצם דחילוק זה הוא גמרא ערוכה ומה כתבו זה בשם עצמם, אבל הקושיא היא ביותר מה עלה בכלל על דעתם להקשות הלא כיון דקסברי כעת דמסברא פועל אינו יכול לחזור בו כיון דחל הקנין א"כ ע"כ כל דין זה הוא מגזה"כ מיוחדת שחידש רב ורק בפועל וממילא ל"ק כלום,

ולפמשנ"ת ניחא דבאמת קאזלי התוס' בשיטתם בדף י. דהא דפועל יכול לחזו"ב הוא מסברא משום שאין בקנינו כדי לעכב חזרה דבתחילת מלאכה גם ר"ת מודה דחוז"ב כמו שהכרחנו וכמש"כ בהג"א ולא זהו דינא דרב אלא רב רק בא לחדש דכשחוזר גם ידו על העליונה, ומה שהוק' לתוס' רק דאם חדית לן ר"ת דאיכא עוד קנין בפועל והוא מהני באמת גם למנוע חזרה והלא זהו דין פשוט בכל מקום דפועל יכול לחזו"ב ולא שמענו בזה שיהא חילוק באיזה קנין נקנה, ותירצו דאה"נ בפועל גם במשיכת כלי אומנות יוכל לחזו"ב משום עבדי הם, ואי"ז דינו של רב כש"נ דרב קעסיק בדין ידו על העליונה רק מסברא קאמרי תוס' דאם משום עבדי הם מוכרח שיהא ידו על העליונה מהני זה גם להפקיע הקנין דמשיכת כלי אומנות שיוכל לחזו"ב.

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

ואלה שמות האנשים

ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה.

איזהו גבור הכובש את יצרו

השגחה של הקב"ה על הארץ ועל המזון

ואש המזבח תוקד בו

להתחיל מבראשית

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים