תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ביאור המשנה [ב"ק ב.] בהרחבה ויסוד חיוב המזיקים:
בבא קמא
כותב החידוש: יעקב

מראה מקומות: ב.

במשנה – ארבעה אבות נזיקין השור הבור המבעה וההבער, יעויין בגמ' לקמן (ג:) שנחלקו רב ושמאול בפירוש כוונת המשנה, לרב – שור כולל את כל היזיקו – קרן שן ורגל, בור – חפירתו (יבואר לקמן מה סיבת החיוב לפרטיה), מבעה – אדם מועד לעולם אפי' ישן ושבר כלים [יעויין בסוגיית אדם לקמן], לשון מבעה – אם תבעיון בעיו, ומבאר הנמוק"י – שאם תבעיון זה דווקא מבעה ישראל בן חורין, לאפוקי עבד ואמה, ולכן התנא השתמש בלשון מבעה – כלומר אם תבעיון בעיו – דווקא אדם שיכול להתפלל ויכול לבקש, אז הוא מוגדר מזיק – מבעה, כי אילולי לשון מבעה הו"ל למימר שכמו שכל אבות מזיקים יש עליהם בעלות עליונה, גם אדם שנאמר הוי עם בעלות מעליו א"כ גם עבד, לכך נקטה המשנה לשון מבעה לאפוקי הנ"ל, והבער הוי אש. ולשיטת שמואל – שור הוי רגל (למסקנת הגמ' דף ד.), ומבעה זה שן – ונלמד מאיך נחפשו עשיו נבעו מצפוניו, שן שמתגלה ומתכסה. [בירושלמי לגבי שור מבאר דהוי קרן לבד].

ולכאו' – יש להעיר בשיטת רב איך שור יכלול את כל היזקיו (קש"ו) והרי דינם שונים חד מהנך, ולומר דהסיבה דמכיון דהוי בגוף אחד הוא הכולל אינה סיבה, וי"ל – דאין ההסתכלות לשיטת רב על דיני ההיזקים דהוי שונים, אלא מצד אחריות האדם, דמהבחינה שזה שורי וממוני ועלי מוטלת האחריות כלפיו למרות דדיניו מחולקים ויש לכ"א חומרות וקולות בפנ"ע, בכ"ז אחריותי היא הדבר הגורם את אותו מזיק להכלל בשם אחד – שור. ואולי – לשיטת שמואל יחלוק ויאמר שהמשנה חילקה את המזיקים לפי דינים ופרטים לכ"א. וכנלע"ד.

בהמשך המשנה – מביאה המשנה לחלק בין כ"א דלא הוי כחבירו [יבואר בגמ'], ובתוך הדברים מביאה המשנה ולא זה וזה – שור ומבעה שיש בהם רוח חיים – כהרי האש שלא, ומבאר המהר"ם – שרוח חיים הכוונה אין כח אחר מעורב בו, שבאש יש תוספת כח אחר שמעורב בה הרוח, ולכן אינה מוגדרת רוח חיים לכשעצמה, אך שור ומבעה אין כח אחר מעורב בהם ולכן נקראים לכשעצמם רוח חיים.

ובענין שור ואדם כתוב בגמ' שהיה אפשר ללמוד את שור מאדם בהו"א אך מדוע שור אינו נלמד מאדם קמ"ל מתניתין דאדם חייב כופר וארבעה דברים ולכך לא למדנו, יעויין בגמ' לקמן. ויש להעיר – מה ההו"א ללמוד הרי אדם הוא המזיק וחייב על אחריות מעשיו ומהיכי תיתי לחייב על ממונו המזיק, ויש לבאר – דע"פ הגמ' שמבואר שהאדם האמור במשנה הוא ישן ואז מוגדר דרכו להזיק, משום שהבן דעת שבו אינו הזיק דישן אלא חסרון האחריות שלו לפנ"כ שישן ליד כלים היא גרמה להזיק ה"ה היה לנו ללמוד לשור שחסרון האחריות שלי בשמירה שלו הוא זה שגרם להזיק וזה הסיבה לחיוב ולכן רצתה הגמ' ללמוד.

במשנה – הצד השווה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. יעויין בנמק"י – שמבאר ששמירתן עליך לאפוקי שומר בפשיעה. יעויין שם.

בגרסה במשנה לענין הצד השווה יש גורסים – ממונך ושמירתן עליך, עיין ברא"ש ובנמק"י, ודעת התוס' לקמן (ג: ד.) שאין לגרוס כן במשנה דהרי אש ובור אינם ממונו, אך לשיטת הנמק"י מבאר דמכיון שעשאו הכתוב כאילו ברשותו (לקמן כט:) חשיב כממונו לכל דבר וענין. (ברשב"א חולק עיין ג:), בענין אש נחלקים רש"י ותוס' (לקמן כב.) אם בעינן גחלת שלו בשביל לחייבו באישו משום ממונו, וכתב הנמק"י שזה מיישב את גרסת ממונו דהוי גחלת שלו.

בלשון המשנה – בתחילתה ארבעה אבות נזיקין, וצ"ב לשון נזיק ולא מזיקים כהפשטות, מבאר השטמ"ק – (בשם הרא"ש) דלעושה נזק קורא ניזק מלשון הנזק כמי שעושה חסד נקרא חסיד, אך במאירי כתב – דבדווקא תני לשון נזיקין דאין על הממון שם מזיק דאין בכוונתו להזיק (למעט קרן מועדת שבה לא עסקנו), ולכן כתב התנא לשון נזיקין שנעשו מחמת הממון ולא בצורת היזיק. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות.

ונראה דהרמב"ם פירש כן דאזיל לשיטתו במשנה (דף ט') שחיוב תשלומים הוא מצד הפשיעה בשמירה [יבואר לקמן צדדי החקירה], ולכן מסתבר לומר שאין הממון מזיק בעצמו, ולכן המשנה מיירי בהיזק הממון, אך השטמ"ק בשם הרא"ש סבר שהממון מזיק בעצם, וראוי לקוראו מזיק, ולכן סבר דאמרינן נזיקין מטעם אחר כנ"ל.

ולפ"ז יש לבאר בלשון המשנה דתני "חב לשלם", ולא חייב כהפשטות, ובגר"א הביא דאפש"ל דהוי לשון ירושלמי וכן נקט לישנא קלילא, אך יש לומר – לפי דברינו לעיל דלא תני חייב בלשון פועל עומד, דאין החיוב על השור אלא הוא מחייב את הבעלים והוי פועל יוצא, ונראה דהגר"א סבר שיסוד החיוב מחמת ממונו המזיק ולכן חשיב שהבעלים מתחייב על שורו, אך אם יסוד החיוב הוא שמירה הבעלים מתחייב והו"ל למתני חייב. ולכן הגר"א למד כהצד הראשון, ולפי הצד השני [שמירה] הוי לשון ירושלמי.

בענין סיבת החיוב בנזיקין, הנה יש לחקור מחמת מה יתחייב הבעלים על ממונו, האם משום שלא שמרו, ואי שמירה היא סיבת החיוב דהתורה חייבה שמירה, או די"ל דמשום דהוי ממונו היא לבד סיבת החיוב דממוני זה כביכול אני, וכמו שכתב באבן האזל דלפי צד זה שמירה הוי פיתרון בשביל לא לחייב אותו,  וזה לא סותר שסיבת החיוב משום דהוי ממוני, או לפי הנוסח של הגרש"ש – דדבר שהאדם יצר עושה אותו בעלים עליו לכל זכויותיו, א"כ אין שום סיבה שלא יתחייב עליו, ושמירה הוי פתרון.

והנה נחלקו הפנ"י והחזו"א, במקום שאין ידוע האם שמר או פשע, וטוען ששמר, והניזק טוען שפשע על מי להביא ראייה, דעת הפנ"י (נו.) שהניזק יביא ראייה, והחזו"א טוען (סימן ז' ס"ק ז'), שהמזיק צריך להביא ראיה.

וכתבו האחרונים – שי"ל שדין זה תלוי בחקירה, האם חיובו מצד השמירה על הניזק להביא ראיה שלא שמרתי, אך אם החיוב מצד ממון המזיק, על המזיק להביא ראיה דרואים נזק לפנינו.

ויש להוכיח – מתוס' לקמן (נו:) דהגמ' אומרת שאם גזל שווה והזיק חייב ומקשה תוס' מדוע חייב ומתרץ דמכיון שהוציא את המזיק מרשות הבעלים אינם יכולים לשמור ולכן חייב ומוכח דהחיוב מצד אי השמירה, עוד יש לומר מהמשנה (בדף ט:) "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" ואורש"י הכשרתי וזימנתי הנזק דלא שמרתיו יפה, וג"כ משמע דהוי משום אי השמירה. יעויין עוד – ברשב"א (בע"ב) דג"כ משמע דהחיוב הוא מצד אי שמירה יעויין שם.

אך בגמ' (מד:) אמרי שור שהרג שלא בכוונה בעליו צריכים לשלם כופר, והגמ' דנה האם נלמד ג"כ לנזיקין, ר"ש סובר שאין ללמוד דבנזיקין החיוב מצד השור משא"כ בכופר דהחיוב בבעלים דהוי שוגג. ומוכח להדיא דבנזיקין החיוב מצד ממון המזיק – השור.

ולכאו' לפי הנ"ל יש סתירה בגמ', דלגבי גזלן מוכח שחיוב הבעלים מצד שמירה ולגבי נזיקין מצד ממון המזיק.

ולכך נראה לענ"ד לבאר  – צד אמצעי ובזה יתבאר הענין דנראה שיסוד הדין הוא דכיון שיש שם מזיק על השור מתחייב בשמירה ממילא, וזכות כולם לתבוע שמירתו של השור, אך מכיון שהם לא הבעלים, ולבעלים האמיתי יש זכות בלעדית בשור לכך אליו מופנת התביעה, ולכך אם השור הזיק תשלם ותתקן את הנזק [וכיוצ"ב מצינו לקמן שמותר לשפוך את השפכין לרה"ר אך אם ניזוק תשלם גם בימות הגשמים, דמוטל עליך שמירה אע"פ ההיתר]. נמצא ששור מזיק יש תביעת שמירה ואחריות על מעשה שורך, ולכן הוי חיובי שור דחייב לשל על נזקיו (ולא על פשיעת השמירה) ואפילו הכי מוטל עליך השמירה למרות שהחיובים הם מצד ממון המזיק – השור. אך בגזלן שנכנס תחת הבעלים הוא השומר הבלעדי ומתחייב על היזק השור מצד ממון המזיק, דהוא האחראי עליו, ודו"ק היטב.

אהבת? שתף את החידוש

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים