תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ביאור כוונת הגמרא "חייב איניש לבסומי בפוריא"
פורים
כותב החידוש: יוסף מולסון

מראה מקומות: מסכת מגילה דף ז' עמוד ב'

איתא במגילה (דף ז ע"ב) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולאחר מכן הגמרא מספרת שרבה ורבי זירא עשו יחדיו סעודת פורים והתבסמו ביין. ומתוך שכרות קם רבה והרג את רבי זירא, מאוחר יותר הבין רבה את אשר עשה, ביקש רחמים והחיה את רבי זירא. שנה לאחר מכן שוב רבה רבה לעשות סעודת פורים עם רבי זירא, אולם רבי זירא סירב, כיון שלא סמך על כך ששוב יתרחש נס ורבה יצליח להחיות אותו. במבט ראשון נראה שיש סתירה בין המימרא ובין הסיפור שאחריה. המימרא קובעת שחובה להשתכר בפורים, ואילו המשמעות הפשוטה של הסיפור היא שיש סכנה גדולה בשכרות, ובפשטות המסקנה העולה ממנו היא שאין להשתכר בפורים מחמת סכנה. ומדברי הראשונים עולים שלושה כיוונים מרכזיים בביאור מסקנת הסוגיה והיחס בין המימרה לסיפור.

והנה הרי"ף (ג ע"ב מדפי הרי"ף) והרא"ש (סימן יח) העתיקו את לשון הגמרא שחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי והשמיטו את הסיפור שבהמשך, ולא פירשו גמרא זו. ולכאורה משמע שכוונתם היא כפשוטו שעד דלא ידע ממש בין ארור המן לברוך מרדכי. וכן הוא ברשב"א ובריטב"א וברמב"ן וכן בספר האורה (לרש"י סעיף ז') ובשאילתות (סימן כז) ובראבי"ה (חלק ב' סימן תקסד) ועוד. ונראה לדייק מדברי הקרבן נתנאל (מגילה פרק א' סימן ח' אות י') שכתב, שפרש"י להשתכר ביין. ולולי פרש"י הייתי אומר מדלא קאמר מחייב למרוי' וכו', הכוונה עד ולא עד בכלל וכו', ומשמע קצת מדבריו שמסתימת דברי רש"י נראה שהדברים כפשוטם. וע"ע במהרי"ל (מנהגים פורים אות י'). אמנם מכל דברי הפוסקים שסתמו דבריהם אין ראיה מוכחת מהי כוונתם. וצ"ע. וראיתי לב"ח (סימן תרצב סק"ב) שכתב שזה כפשוטו שצריך להשתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה החילוק שיש בין ארור המן לברוך מרדכי וזה שיגיע קרוב לשכרותו של לוט. וכן בספר מחיר יין לרמ"א (אסתר פרק ט' פסוק יט) כתב שישתה הרבה מאוד שיגיע לשכרותו של לוט. ובסדר היום כתב שהדברים "לרוב הפוסקים כפשוטן", ולכאורה יש להקשות, שהרי מרובא דרובא מהפוסקים (כדלהלן) נראה דס"ל שאינו כפשוטו ממש. ומכל הפוסקים שסתמו דבריהם אין ראיה מוכחת מהי כוונתם. וצ"ע.

והנה הפוסקים שסוברים שדברי הגמרא אינם כפשוטו הביאו כמה טעמים לכוונת הגמרא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. התוס' במגילה (דף ז ע"ב ד"ה דלא) כתבו שצריך לומר את כל ההמשך של ארור המן כמובא בירושלמי (פרק ג' הלכה י"ז דמגילה). כלומר שי"ל ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים בלי להתבלבל. וכך נראה גם מדברי המאירי (דף ז ע"ב) והבי יוסף (תרצה) והב"ח שם בדעת הר"ן, וכן בלבוש. ותבט עיני למ"ש האגודה (מגילה סעיף ו') שצריך להגיע לרמת שכרות שאינו יכול לחשב הגימטריה של "ארור המן" ו- "ברוך מרדכי" שהגימטריה של שניהם שווה (502). וכ"כ רבנו ירוחם (ס"ה ע"ג) וכן במגן אברהם (סימן תרצה סק"ג) וע' בדרכי משה (סימן תרצה) שהאריך בזה. וכן בדרכי משה הקצר (תקצה אות א') ובבאר הגולה (סק"ג) ובשער הציון (סק"ה). וכתב בתניא רבתי שם ששיעור זה הוא קרוב לשכרות.

ואשימה עיני למ"ש באשכול (רצבא, הלכות חנוכה ופורים סימן ח') שישנו פיוט שבבית אחד צריך לענות ארור המן ובבית אחר ברוך מרדכי. והרש"ש (מגילה דף ז עמוד א) כתב שישתה יין עד שלא יוכל לומר "כל הפיוט" הנ"ל בלי טעות. והוסיף בעל המנהגות שצריך צילותא, שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. וכן כתב באשכול שמי שאינו בישוב הדעת בקל יוכל להחליף. ועוד ראיתי שכתב בכנסת הגדולה (הגהות הטור סימן תרצה סעיף ב') שלא ידע מה נהיה תחילה, כי קודם נעשה המן ארור שנתלה על העץ, ואח"כ נתגדל מרדכי ונעשה משנה למלך. ובהגהות מוהר"א אזולאי כתב שלא ידע את מי להקדים, אם את ארור המן או את ברוך מרדכי. שצריך להקדים ארור המן לברוך מרדכי, כמו שהקדים יצחק שאמר אורריך ארור ואח"כ מברכיך ברוך. ובט"ז (סימן תרצה) כתב שלא יבחין בין הטובה שהטיב השי"ת במפלת המן, ובין הטובה היותר גדולה שהיא גדולת מרדכי. וע' בגר"א (שם) ובמשנה ברורה. ובמאורות כתב שעד דלא ידע הוא לשון גוזמא. ובשער הכוונות (דף קט ע"ד) כתב שיטעה ויאמר ברוך המן. וע"ש טעם בסוד.

ואשא עיני ואראה את דברי המאור (דף ג: בדפי הרי"ף) שהביא את דברי רבנו אפרים שהקשה איך ניתן לפסוק כרבא, הרי אחד משלושה דברים שהקב"ה אינו אוהבן האו שיכור, כמובא בפסחים (דף קיג ע"ב) ואיך נחייב אדם להשתכר? ומשום כך ביאר רבנו אפרים שאין לפסוק כדעת רבא, וביאר עוד שזה שהגמרא הביאה מיד לאחר דברי רבא את הסיפור, הכוונה שהגמרא דוחה בעזרת סיפור זה את דברי רבא, שהרי רואים מה קורה כשמשתכרים, שאפילו רבה שחט את ר' זירא. ומכאן למד שאין לנהוג כרבא אלא ישתה אדם מעט יותר מהרגלו ויהיה שמח וטוב לב, ולא יבוא לידי שכרות שיש בו חשש לאיסורים ובזיון. ועיין בר"ן על הרי"ף (ג ע"ב מדפי הרי"ף) ובמאירי (דף ז ע"ב) ובשבילי הלקט (סימן רא) ובשלחן לחם הפנים (סימן תרצה) והסמ"ק הסמ"ג והיראים סתמו ולא הביאו כלל דינא דרבא דחייב איניש, זאת אע"פ שהביאו דיני סעודת פורים. ובפרי חדש (סימן תרצה) כתב שעתה שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס את סברת רבנו אפרים, ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב. אמנם בספר האשכול (פורים סימן ח') דחה את סברת ר' אפרים. וכן ביד אפרים ובפתח הדביר (על העיטור מגילה דף קיא) ובחתם סופר (שו"ת או"ח סימן קפה, וסימן קצו) ובכתב סופר (שם) וכן בשו"ת פאר עץ חיים (סימן לו). וצ"ע.

והלום ראיתי לרב ארחות חיים (הלכות פורים אות לח) והביאו גם הבית יוסף (סימן תרצה) שחייב איניש לבסומי בפוריא, ולא שישתכר, שהרי השכרות הוא איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שוהא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן. אך ישתה יותר מלמודו מעט. ומבואר מדבריו שיש "איסור גמור" להשתכר, ומתוך תפיסה זו פירש את דברי הגמרא המחייבת שתיית יין בפורים שלא כפשוטם. ואין חובה להשתכר אלא רק לשתות "יותר מלמודו מעט". וע' בכל בו (הלכות פורים סימן מה). ובלבוש כתב שהרבה מכשולות יבואו ע"י שכרות, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים. והנה המאירי (ז ע"ב) כתב וז"ל: חייב אדם להרבות בשמחה בפורים, ובאכילה ושתיה, עד שלא יחסר דבר מעל שלחנו, ומ"מ אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר, ולהפחית כבודנו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השי"ת ולהודות לו ולברך בשמו על הנסים שעשה לנו. עכת"ד. ועיין בחיי אדם (כלל קנה סימן ל).

אמנם יש להעיר בדבריהם שהרי מצינו בכמה מקומות שהובאו סיפורי מעשה על גדולי תורה ששתו יין ואף השתכרו. בגמרא שבת (דף סו ע"ב) למדנו שמותר לסוך שמן ומלח בשבת, וכשרב הונא ורב ור' חייא היו מבוסמים הם היו מביאים שמן ומלח וסכים את כפות הידיים וכפות הרגלים, והיו אומרים: כשם שמן זה צלול, כך ייהפך יינו של פלוני בן פלוני לצלול. ורש"י (ד"ה מבסמי) מסביר שהיו רבני בית המדרש משקים את התלמידים ביין. והנה כבר בתורה (בראשית פרק מג, פסוקים לג-לד) אנו מוצאים שיוסף ואחיו שתו והשתכרו יחד, דכתיב, וישבו לפניו הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו וכו' וישתו וישכרו עמו. ולאעור מקורות אלו יש להקשות על דברי הארחות חיים שהרי מבואר שאין איסור בשכרות. וגדולי תורה היו נוהגים לשתות ולהגיע לרמה של שכרות.

אולם נראה לתרץ זאת ע"פ מ"ש בגמ' בעירובין (דף סד ע"א) שיש חילוק בין שיכור לבין שתוי, וז"ל הגמ': אמר רבה בר רב הונא, שתוי- אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפילה. יכור- אל יתפלל ואם יתפלל תפילתו תועבה וכו', היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור, שתוי- כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור- כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. ע"כ. וכ"כ גם הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק ד' הלכה יז). ונמצא מבואר שישנם ב' מצבים שונים של שכרות- מצב קל של שתוי, שאסור לאדם להתפלל אבל אם התפלל לא יצא י"ח. ומצב קשה יותר שאסור להתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה. וע' במשנה ברורה (סימן צט סק"ג ו-יז). והנה במרום שרואה האדם שאם ימתין אז יעבור זמן תפילה, אזי- אם הוא "רק" שתוי מותר לו להתפלל בשביל שלא יפסיד זמן תפילה. אולם אם הוא "שיכור" (שאינו יכול לדבר בפני המלך או בפני אדם נכבד) אסור לו להתפלל אפילו באופן שיעברו זמן תפילה, ועלין להתפלל תפילת תשלומין לאחר שתעבור שכרותו. ובניגוד לכך גם שיכור רשאי לברך ברכת המזון.

והנה הדרגה השלישית היא "שכרותו של לוט", ומי שהגיע לדרגה זו דינו כדין שוטה לכל דבר, דיבורו אינו דיבור ומעשיו אינם מעשים. כמו שפסק במשנה ברורה (סימן צט ס"ק יא) שאם הגיע לשכרותו של לוט יחשב כשוטה לכו"ע ופטור אז מכל המצות. אם כן אפי' בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מפטר בכך, שהוי פטור היה באותה שעה, וחייב אח"כ לחזור ולברך ולקרות. ע"כ. ולפי חילוקים אלו ניתן ליישב את דברי הארחות חיים. אמנם, אין איסור בשתיית יין עד לרמה של "שתוי", ויתכן שכמו כן אין איסור בהגעה לרמה של "שיכור". אבל מי שמגיע לרמת שכרותו של לוט, הרי הוא איבד את צלם אלקים מעצמו, ובכך עבר לפי דברי הארחות חיים על איסור חמור.

ואחר כל זאת ראיתי שכתב השל"ה (תורה שבכתב שובבים ת"ת ואתה תצוה פ' זכור) שכרות גדול אינו נקרא ביסומי, ורק מבוסם נקרא מי שאינו שיכור כל כך. ולכן אני אומר שאדרבה באומרם זה הזהרנו באזהרה שלא נשתכר כל כך, ורק חייב איניש להשאר מבוסם וכו'. וכן בשיירי כנסת הגדולה (סימן תרצה ב"י אות י( שהנכון שישתה יותר מלמודו, כדי שיהא שמח וטוב לב ולא שישתה יותר מדאי. וכן ביוסף אומץ (אות תתשד) וכן הרב החיד"א במורה באצבע  (אות שז) שהשתיה כדת היא לבסומי ולא להשתכר. וע' בפלא יועץ (ערך פורים) שכתב וז"ל: וצריך להרבות בשתיה מעט יותר ממה שהוא למוד, עד כדי שיהא מבוסם ושמח וטוב לב וכו'. לא שמחה של הוללות ששותין יין רב עד שיוצאים מדעתם. ונראה מדברי רוב הפוסקים שהיינו שישתה רק יותר מלמודו כדי שישמחנו.

ובהיותי בזה חזיתיה לגאון יד אפרים (על השלחן ערוך סימן תרצה) שכתב שכוונת הגמ' באומרה "עד דלא ידע", היינו עד ולא עד בכלל. רק שצריך שיכיר תוקף הנס בעת שתייתו. וכ"כ בספר המאורות. וכן בקרבן נתנאל (מגילה על הרא"ש סימן י) ובערוך השלחן (סימן תרצה אות ה') כתב שאולי הארחות חיים שביאר שבעינן רק יותר מלמודו יפרש האי עד ולא עד בכלל. אמנם בספר טוב לאודות (חלק ג' סימן ז') העיר, שרב חסדא הרי סובר שעד היינו עד ולא עד בכלל כמבואר בנידה (נח ע"ב) ובחולין (נד ע"ב) מבואר שרבא שהיה תלמידו מסתמא סובר כמותו. וכך נראה גם מריבוי הפירכות של רבא על רב נחמן הסובר עד ולא עד בכלל. וא"כ דחוק לומר שכוונת רבא היא לעד ולא עד בכלל. וצ"ע. ובמאמר מרדכי לר' מרדכי אליהו (פורים) כתב שהכוונה לעד ולא עד בכלל.

ותבט עיני לנשר הגדול רבנו הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה' הלכה ג') שמרחיב את הדיבור בגנות השכרות, וז"ל: כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי הוא חוטה ומגונה, ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חלול השם. עכת"ד. אמנם הרמב"ם אינו כותב את הדברים בסגנון איסור הלכתי מובהק מעיקר הדין (כדברי הארחות חיים) אלא כדבר רע ומגונה, אבל יתכן שראיה זו עומדת מאחורי הפרשנות המחודשת שנותן הרמב"ם לדין שכרות בפורים, כלשונו (הלכות מגילה פרק ב' הלכה טו): כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין וכו'. עד שישתכר וירדם בשכרות. ע"כ. וכן דעת מהרי"ב (הובא בד"מ) ובמהר"מ מרוטנבורג (שערי תשובות סימן ערב), ומפרשים אלו ביארו שכוונתם הגמרא לבסומי היא להשתכר ועד דלא ידע מתקיים ע"י השינה שנגרם מריבוי היין. שהרי דרך שכרות היא לגרום לשינה כמבואר בברכות (דף ט ע"א) ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא, וברש"י (ד"ה שאשתכור) ויישנו ונרדמו עד לאחר עלות השחר. ומדברי הרמב"ם "וירדם בשכרות" מוכח שצריך דוקא שירדם מרוב שתיית היין, ולא די שיישן סתם. וכן ראיתי בחדות השם (סימן כח) ובחכמת מנוח (מגילה דף ז ע"ב) ובארחות רבנו (חנוכה חלק ג' פורים אות צג) ובאז נדברו (חלק ה' סימן מב).

ועיני ראו את דברי הטור (סימן תרצה) שהעתיק את דברי רבא כפשוטם, לפיהם חייב אדם להשתכר עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי. וכן פשט מרן בשלחנו הטהור (שם, סעיף ב'). וכתב בבית יוסף שהתוס' כתבו שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. ובספר ליבון הלכות (חלק ג') כתב שכוונת הב"י לומר שמשום כך ס"ל לתוס' ולר"ן שכוונת הגמ' אינו כפשוטו. משום שאף מי ששתה הרבה מאוד ונשתכר כלוט, מ"מ אין שייך במציאות שתתבלבל דעתו ויאמר ארור מרדכי. ולפי"ז נראה שגם בשלחן ערוך אין כוונתו כפשוטו. אלא כוונתו כביאורי האחרונים בפירוש עד דלא ידע. וכן משמע מלשון השל"ה הקדוש (תורה שבכתב שובבים ת"ת תצוה זכור) וכן בט"ז (סימן תרצה סק"א) והגר"א שם ובמשנ"ב (סימן תרצה) כתבו שצריך שלא ידע להבחין בין הטובה הראשונה של מפלת המן, לטובה השניה של גדולת מרדכי. וכן לפי דברי הרבה פוסקים שביארו את דברי הגמרא שלא כפשוטו, כמו שהזכרנו לעיל. ולכאורה נראה שלדבריהם כך הוא גם הביאור בדעת השו"ע שהעתיק לשון הגמרא. אמנם לכאורה מדברי הרשב"א (דף ז ע"ב), ספר המנהגים ריא"ז וכו' מבואר שמי שמשתכר הרבה בודאי יכול להתבלבל בדעתו בין ארור לברוך, וכן נראה מדברי שער הכוונות.

ונראה שגם לדעת מרן השולחן ערוך ברור שאין כוונתו שישתכר אדם בדרגת שכרותו של לוט, שהרי בבית יוסף הביא בסתם את דברי הארחות חיים שאסור לאדם להשתכר, וכדי לבאר את חובת השכרות בפורים, הביא שם שני דרכים. הראשונה היא שאין הכוונה שיגיע לדרגת שכרות בה אינו יודע בין זה לזה ממש, שכן שכרות זו היא כשכרותו של לוט ובודאי אין בזה מצוה. אלא הכוונה שלא ידע לומר "ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, אורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים". שכן אף ה'שתוי' יתקשה לומר כל זאת. והדרך השניה היא כשיטת הרמב"ם שישתכר אדם עד שירדם מתוך שתייתו, ובשנתו אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ויש לפרש את סתימת השו"ע לפי מש שפירש בב"י, לפיו אין להבין את הגמ' כפשוטה. והשולחן ערוך לא הזכיר כלל את דברי הרמב"ם, אך דבריו הובאו ברמ"א. ולאור כל דברי הראשונים המשיכו מפרשי השו"ע להציע פירושים שונים בענין "עד דלא ידע" והצד השווה שבהם היא הנטייה מההבנה הפשוטה. ובמגן אברהם (סק"ג) כתב שיש אומרים שענין עד דלא ידע היינוח לחשב הגימטריה של "ארור המן" שהיא שווה לגימטריה של "ברוך מרדכי", וכמו שכתב הזכרנו לעיל. ולדעת כולם עולה שאין לאדם להגיע למצב של שכרות. ובודאי לא למצב של שכרותו של לוט.

כתב הרמ"א (סימן תרצה סעיף א) וז"ל קדשו: ויש אומרים שא"צ להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלמודו ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. עכת"ד. וכתב ע"ז הגר"א, שהרמ"א פסק כדעת הכל בו שצריך שישתה יותר מלמודו. אמנם הט"ז (סק"ב) כתב שדעת הרמ"א היא כדעת ר' אפרים. וראיתי לפרי מגדים (מ"ז, ב') ולערוך השלחן (סימן תרצה) ולמשנה ברורה (סק"ב) ולקיצור שלחן ערוך (סימן קמב) שפסקו כדברי הרמ"א שיש לשתות יותר מלמודו ויישן ומתוך כך לא ידע בין ארור לברוך. וכך כתב גם בילקוט יוסף על פורים שכיון שגדול כבוד הבריות ואם ישתכר לגמרי, יתבזה ויתבטל מכל המצוות, ואף יכול לבוא לידי חטא, וגם שתיה מרובה מזיקה לבריאות, לכן לא ישתכר אלא רק יתבסם. וע' בספר של הרב יוסף צבי רימון על פורים (עמוד 281 ואילך).

והנה יש לדון לגבי אדם המצטער משתיית היין, האם בכל זאת יהיה חייב לשתות או לאו. ומצאתי שכתב בספר מדרש ישראל (סימן שכט) שאף מי שרק מצטער משתיית היין, (כגון שיחוש בראשו מעט וכו') נראה שיש לפוטרו, כיון שטעם השתיה להרבה מהפוסקים היא שישמח עי"כ, וכיון שהיין גורם גם להיפך משמחה אין לו לשתות. ולכן מי שהיין מזיקו או מצערו א"צ לשתות כלל. וישנם הנוהגים לשתות רק מעט מאוד יין, ונראה שיש ללמד זכות על אלו האנשים מכמה טעמים, כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תקנד) שכיון שלהרבה פוסקים השתיה היא רק למצוה ולא לחיוב, לכן הרבה מקילים בפורים שלא להשתכר. ועוד טעם כיון שחוששים שיבואו לזלזל באיזה מצוה, וכתבו האחרונים שמי שיבוא לזלזל במצוה מוטב שלא ישתכר. ויש חולקים על כך ואין כאן המקום להאריך. וכן יש הסוברים כדעת ר' אפרים שא"צ לשתות. וישנם עוד כמה טעמים לכך שיש הנוהגים שלא לשתות הרבה יין, ויש להם ע"מ שיסמוכו.

וכתב בשו"ת אור לציון (חלק ד' פרק ס) שמה שאמרה הגמרא הדברים כפשוטו, אמנם אין זה אלא במי שאהבת ה' תקועה בליבו, ומכיר בעצמו שלא יבוא למעשים או דיבורים אסורים ומגונים. אבל אם אינו בדרגה זו לא ישתכר. וראיתי בספר דבר חברון (מועדים עמוד שע) שכתב שעל פי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (בשו"ת אורח משפט סימן ז' עמוד רמט בהשמטות) צריך האדם לשתות עד דלא ידע בין ימינו לשמאלו. אולן הנכי הצעיר לא מצאתי כדבר הזה בשו"ת אורח משפט. וצ"ע. ועוד ראיתי שכתב בשלחן ערוך המקוצר (מועדים עמוד רצד) שלפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. אולם מי שחלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעי"כ יזלזל ח"ו באיזו מצוה, מוטב שלא יתבסם, וכל מעשיו יהיו לשם שמים.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים