תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ביאור תפילת אתה בחרתנו
פסח
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: סידור הגר"א

ביאור השיח יצחק

א. כתב בפירוש שיח יצחק (בסידור הגר"א – אישי ישראל מר"י מאלצאן, בביאור תפילת ג' רגלים): "'אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו'. ענין הרצון מצאנו בכל פעם אחר הכעס, כמו שאמר יעקב לעשו 'כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני', 'ונרצה לו לכפר עליו', 'כי נרצה עונה', וכן הכונה כאן כי גם אחר שעשו את העגל נתרצה להם הקב"ה ביוהכ"פ, והשרה שכינתו בתוכם. והנה באו הג' לשונות נגד הג' רגלים כסדרם, כי 'אתה בחרתנו' הוא בעת יציאת מצרים כנ"ל, 'אהבת אותנו' הוא מעמד הר סיני כנ"ל, שהוא בחג השבועות, 'ורצית בנו' הוא כפרת עון העגל והשראת השכינה, ואז בא חג הסוכות, וע"כ נאמרה בו שמחה יתירה יתר מכל המועדים".

 

ביאור הגר"ד כהן

והגר"ד כהן (בספרו זמן שמחתנו מאמר א אות יא) ביאר עפי"ז את המשך התפילה, וכתב: "ויש להמשיך את הקו גם בחלק השני, במה שמתפללים 'ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך', כי הבחינה של 'ורוממתנו מכל הלשונות' שייכת לפסח, שביציאת מצרים נבחרו ישראל מכל העמים להיות מיוחדים לעם ה', ו'אתה בחרתנו' שהוא בחירת ישראל ביציאת מצרים, הוא השורש לרוממותם על כל הלשונות, והבחינה של 'וקדשתנו במצותיך' שייכת לחג השבועות' שבמתן תורה נתקדשו ישראל לקבל עליהם מצות ה', ו'אהבת אותנו' הוא השורש ל'קדשתנו במצוותיך', שהרי מכח 'אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת', בא 'תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת', והבחינה של 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך' שייכת לחג הסוכות, שמבואר בדברי הגר"א בשיה"ש שהוא כנגד בנין המשכן, ובחינת 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך' הוא בנין המשכן, שבו היתה העבודה לפני ה', ומכח ה'ורצית בנו' שחזרה השראת השכינה לישראל לאחר חטא העגל[1], בא 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך' שהוא בנין המשכן[2].

[ובפירוש ענף יוסף (לתפילת ג' רגלים, הביאו הגר"ד כהן שם מאמר כג אות ט) כתב: "אתה בחרתנו במצרים, 'אהבת אותנו' בשעת מתן תורה, 'ורצית בנו' בר"ה וביוה"כ, שנתרצית על עונתינו, 'ורוממתנו' במצות סוכה, 'מכל הלשונות' כי לע"ל יבואו כל האומות ויאמרו תנה לנו מראש כו', ויאמר הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה כו'". ומבואר ד'ורוממתנו מכל הלשונות' אזיל על מצות סוכה, כי במצות סוכה באה ההבדלה בין ישראל לאומות העולם, וכמבואר בסוגית הגמ' בע"ז].

ובשיעוריו בע"פ הוסיף הגר"ד לבאר את המשך התפילה: "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת", שהוא כנגד שמיני עצרת, בו עם ישראל נותרים לבדם.

ומתבארים דבריו לפימ"ש במדרש (ילקו"ש פנחס בסופו; הובא בסוכה נה, ב וברש"י עה"ת במדבר כט, לה בקיצור): "א"ר אלכסנדר משל למלך שבאת לו שמחה, כל שבעת ימי המשתה הי' בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו ימי המשתה אמר המלך לבנו, יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך, אלא טול תרנגול אחד וליטרא בשר אחת, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקין בקרבנותיהן של עבודת כוכבים, דא"ר פנחס כל אותן שבעת פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם, שלא יצדה העולם מהם וכו', כיון שיצאו שבעת ימי החג, אמר הקב"ה לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד איל אחד, כיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה, ואומרים 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', א"ר אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בקב"ה, בא שלמה ופי' 'נגילה ונשמחה בך', בך בתורתך, בך בישועתך וכו'" עכ"ל, וזה מבואר במ"ש עצרת תהי' לכם, שתעצרו לפני יום אחד, וזהו לכם, שיהי' רק לכם, וע"ז אנו אומרים ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת, שאנו בנים יחידים להקב"ה ובחר בנו לשבת עמנו יום אחד כביכול לשמוח עמנו. ולכן אמרינן "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת", שאנו שמחים בו בשמו הגדול והקדוש שקרא עלינו, וכמ"ש 'נגילה ונשמחה בך', בך בתורתך בך בישועתך, ובתורתו הוא שמחה בשמו הגדול, דהתורה היא שמותיו של הקב"ה, והשמח בתורתו שמח בשמו הגדול והקדוש. ולכן נקבע יום שמחת תורה בשמיני עצרת.

 

אמנם דברי הגר"ד צ"ע, ראשית מדוע שבים וחוזרים שוב על ג' המועדים לאחר שציינו אותם כבר בתחילה. ועוד אמאי נתקנה תפילה זו גם בר"ה ויו"כ, שהרי לדבריו אין לתפילה זו שייכות אלא לג' הרגלים[3]. ועוד אמאי ג' הרגלים פסח שבועות וסוכות נזכרו פעמיים בתפילה זו, ואילו שמע"צ נזכר רק פעם אחת.

 

ביאור חדש

ב. והנראה שהמשך התפילה לא קאי שוב על ג' הרגלים כדברי הגר"ד, אלא בא לציין את סוכות ר"ה יו"כ, ונבאר הדברים.

 

ביאור ורוממתנו מכל הלשונות

די"ל ד'ורוממתנו מכל הלשונות', קאי על ר"ה שעניינו המלכת הקב"ה בעולם, ועיקר ההמלכה פועלת ע"י שעם ישראל מקיים רצונו ית' כראוי, ושאר האומות כפופות אל ישראל ונכנעות תחתיהם, וכמ"ש הרמח"ל במאמר החכמה (בתפילת ר"ה): "בקדושת השם מוסיפים 'ובכן יתקדש שמך' וכו', והענין דע, כי הנה בכלל העולם יש הטוב והרע, וענפיהם במין האנושי ישראל ואומות העולם, והנה תיקון העולם, הוא שיהיה הטוב שולט והרע נכפה, ובמין האנושי ישראל שולטים ואומות העולם משתעבדים תחתיהם, והנה בהיות הדבר כן הנה טוב לכל, כי הנה הקדושה מאירה בישראל ומתחזקת בם, ובהיות אומות העולם משתעבדים תחתם נתקנים על ידם ונמשך להם משך מן הקדושה ההיא וכו'… ואמנם סבת ב' המצבים האלה שזכרנו, הנה היא הגלות מלכותו ית' בעולמו או התעלמה, כי אם היא מתגלית הנה הטוב שולט ומגיע הדבר לישראל שהם ישלטו וההפך בהפך, ואולם ביום ראש השנה האדון ב"ה עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן הנה השעה ראויה להתפלל לפניו שיגלה מלכותו לגמרי בעולם, ויתוקן העולם על ידי זה, ועל עיקר זה נבנה כל הנוסח הנוסף הזה, והנה בתחלה נאמר 'יתקדש שמך' וכו', והיינו שיודע מלכותו בעולם, ויתגלה בהתחזקה על ישראל, וזהו 'על ישראל עמך', ואמנם מזה ימשכו תיקוני העולם וכו'".

הרי לנו מדבריו שבר"ה שהקב"ה עומד כביכול בבחינת מלך בעולמו, הוא עיקר הזמן בו נחשבת רוממות ישראל מהאומות, וע"כ אמרינן 'ורוממתנו מכל הלשונות', שהוא כנגד ר"ה, דהיינו שישראל מקיימים כראוי רצונו ית' והאומות כפופים תחתיהם[4].

ולפי"ד מבואר יותר שינוי הלשון, שקודם אמר "אתה בחרתנו מכל העמים", ואח"כ אמר "ורוממתנו מכל הלשונות", שהרי במצרים היו עדיין קודם מתן תורה, ולא היתה להם עדיין חשיבות בעצם וכל חשיבותם היה בזה שנבחרו על פני שאר העמים, אולם לאחר מ"ת כבר קיבלו חשיבות בעצם, ולא רק בזה שנבחרו מכל העמים, ולכן לגבי פסח שעדיין היו במצרים אמרינן "אתה בחרתנו מכל העמים", שבזה היתה חשיבותם, שנבחרו מכל העמים, אבל בר"ה שישראל כבר לאחר מ"ת וחשיבותם היא מעלה עצמית אמרינן "ורוממתנו מכל הלשונות", דלשונן הוא ענין וחשיבות עצמית באומה, וכמו שכתוב (ישעיהו יד, כב) והכרתי לבבל שם ושאר וגו', ודרשו חז"ל (מגילה י, ב): "שם זה הכתב, שאר זה לשון", והיינו שטבע האומה תלוי בלשונה, אך ישראל מרוממים בעצמם מכל לשון, שיש להם לשה"ק שפת התורה, ובזה הם מרוממים מכל שאר העמים.

 

ביאור וקדשתנו במצותיך

והמשך התפילה 'וקדשתנו במצוותיך' קאי על יוה"כ, דהא ביו"כ ניתנו לוחות שניות, וכדאיתא בתענית (ל, ב): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות".

 

והנה מבואר בחז"ל דלאחר שבירת הלוחות הראשונות נחשב הדבר שלא ניתנו עדיין המצוות לישראל וכפי שמשמע מהמדרש (ילקו"ש רמז שצ"ג): "כיון שסרחו ישראל אמר (משה) אם אני נותן להם את הלוחות אני מזקיק אותם למצוות חמורות, ומחייב אני אותם מיתה לשמים, שכן כתוב לא יהיה לך וכו", הרי מבואר שקבלת הלוחות השניות היא קבלת עול המצוות עליהם. ומבואר לפי"ז מדוע "וקדשתנו במצוותיך" קאי על יוה"כ בו ניתנו לוחות השניות שהם קבלת עול המצוות על ישראל.

 

אולם אפ"ל באו"א, דהנה כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק לה): "וכך ישראל קודם שחטאו היו במדרגה שאינה ראויה לעולם הזה, ומצד הזה נתן השי"ת אל ישראל לוחות כאשר היו במדרגת המלאכים, עד אחר שחטאו והיה מדרגת ישראל כאשר ראוי לפי המציאות אשר ראויה לעולם הזה, ולכך דוקא בלוחות השניות שהיו מעשה משה וראוי לפי מדרגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן כי טוב".

והגרא"א דסלר במכתב מאליהו (ח"ב עמ' 27) ביאר: "ידוע שהתורה ניתנה פעמיים לישראל, פעם ראשונה קודם חטא העגל, ופעם שניה אחר החטא בי' בתשרי, גדר מתן תורה וקבלתה שונה לגמרי בשני המצבים, ושינוי זה משתקף בהבדלים שבין הלוחות הראשונים ללוחות האחרונים, הלוחות הראשונים היו כולם מן השמים, הן הכתב והן האבנים, אבל בלוחות השניים כתיב 'פסל לך', שהיו האבנים מלמטה ורק הכתב מן השמים. וכבר העיר הרדב"ז ז"ל בספר טעמי המצות שהאבנים מסמלות לבם של ישראל אשר עליו חרותים דברי התורה, גדר קבלת התורה שבבחינת הלוחות הראשונים הוא זה של הלב הטהור, שכבר הגיע להתבטלות גמורה אל האמת, ואין מתעוררות בו מדות רעות כלל, זהו גדר מדרגת גן עדן, יצר הרע מבחוץ, במדרגה זו קונה האדם את התורה במתנה ממנו יתברך, בבחינה שהיא למעלה מכל הגבלה, ובהתרוממות על כל המעשים כנ"ל וכו'… אבל לאחר חטאם של ישראל, היו הלוחות השניים מאבנים שלמטה, והענין ללמד לנו שצריך לחרות את התורה על הלב שעדיין אינו מזוכך, דרגה זו מקבילה אל מדרגת דעת טוב ורע, שהיצר הרע בפנים, והמדות הרעות פועלות בתוך הלב קבלת התורה, בבחינה זו ודאי שיש בה מן הצמצום, זו בחינה חיצונית יותר, ואף שיש בה מעין חילול, הסכימו לזה בשמים, כדי לצרף ולתקן את המדות הרעות, זו בחינת התורה שבבריאה המצומצמת בחינת בראתי לו תורה תבלין וכו'".

הרי לנו מדבריו ששונות הלוחות הראשונות מהשניות בזה שהלוחות הראשונות ניתנו לעם ישראל בזמן שהיתה דרגתם עליונה כאדה"ר קודם החטא, והתורה לא באה לשנותם ולעקור את היצה"ר מליבם, אולם הלוחות השניות ניתנו לעם ישראל לאחר החטא, ובאה התורה לעקור יצה"ר מליבם ולקדשם כראוי.

ולפי"ז מבואר ד"וקדשתנו במצוותיך", קאי על יוה"כ שאז ניתנו הלוחות השניות, המתקיימות בגוף חמרי, ומקדשות אותו.

 

[והנה איתא בפרקי דר"א (ונציה פרק מ"ו): "וכשאמר הקב"ה למשה (שם לד, א) 'פסל לך שני לחת אבנים' מחצב סנפרינון נברא למשה בתוך אהלו וחצבן, שנאמר (שם, ד) 'ויפסל שני לחת אבנים כראשונים', ירד משה עם הלוחות ועשה ארבעים יום בהר, יושב לפני הקב"ה כתלמיד שהוא יושב לפני רבו, קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה, אמרו לו מלאכי השרת משה לא נתנה התורה הזאת אלא למעננו, חזר משה ואמר להם כתיב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך' וכי יש לכם אב ואם, ועוד כתיב 'אדם כי ימות באהל' מה שאין ביניכם מקרה מות, ולא נתנה אלא בשבילנו, וחשו ולא עוד. מכאן אמרו עלה משה בחכמתו אל העליונים והוריד עוז מבטח של מלאכי השרת, שנאמר (משלי כא, כב), 'עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה'".

וכתב שם הרד"ל (אות ל): "בשבת (פח, א) איתא שהיה זה בנתינת לוחות ראשונות, וכן הוא בכל האגדות, וכאן איתא דדוקא נקטינן בלוחות שניות הכא, אולי י"ל דס"ל דבלוחות ראשונות שהיה ע"ד שיהיו כמלאכי השרת כמ"ש (לעיל ס"פ מ"א ולקמן בפ' מ"ז) וכמ"ש 'אני אמרתי אלהים אתם', לכן לא היו מלאכי השרת מקטרגים על נתינתה לארץ, אבל בלוחות שניות שכבר חטאו ונגזר עליהם 'אכן כאדם תמותון כו', הוא שהיו מקטרגין שאין ראויין למסור להם התורה, אחרי שנמשכו אחרי החומר".

והיוצא מדברי הרד"ל שלדעת הפרקי דר"א תשובת משה למלאכים קנאה יש בכם, מיתה יש בכם, היתה בלוחות השניות, ולא בלוחות הראשונות שאז היתה דרגת ישראל כדרגת המלאכים[5], ולדברינו מבוארים הדברים, כיון שרק הלוחות השניות ניתנו לישראל כדי שיכופו על ידי התורה את יצרם, והתורה שבלוחות שילמדו ישראל, תשכון בחומרם, בגוף שבו שרוי היצה"ר, וע"י התורה ישתנו לטוב].

 

ביאור וקרבתנו מלכנו לעבודתך

וביאור המשך התפילה: "וקרבתנו מלכנו לעבודתך", נראה דקאי על חג הסוכות, אולם לא בבחינה שביאר השיח יצחק בתחילה בביאור "ורצית בנו", שהוא על הריצוי שלאחר חטא העגל.

וביאור הדברים, דהנה בסוכות איכא ב' בחינות, דהנה כתב הר"ן בפסחים (לה, ב) גבי אכילת מצה טבל: "ולא מצינן למימר דאפי' לרבנן אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרי' בלולב הגזול, שכבר אמרו בתוס' דשאני לולב שמקלסין ומשבחין בו למקום, וכן בהדס, וכיון שהן באים לרצות יש בהם דין מצוה הבאה בעבירה כדין קרבן, וכדילפינן להו בריש לולב הגזול מוהבאתם גזול את הפסח ואת החולה, אבל בשאר מצות לא מצאנו בתלמוד דין מצוה הבאה בעברה, דהא בפ' הישן (סוכה כג, ב) מצריכינן לך גבי סוכה למעוטי גזולה, וגבי ציצית (סוכה ט, א) דכתיב להם משלהם", מבואר בדבריו שלד' מינים יש דין קרבן, כיון שבאים לרצות [ובזה מבאר את שיטת הראשונים (תוס' שאנץ ותוס' רבינו פרץ) דפסול מצוה הבאה בעבירה הוא רק בקרבן ובד' מינים], וכ"מ בדברי הריטב"א בסוכה (ל, א) גבי לולב הגזול פסול: "והנכון דגזול שהוא פסול בקרבן, נפקא לן מדכתיב קרבנו ולא הגזול וכדאיתא פרק מרובה".

וביותר מזה מצינו ברמב"ן (פסחים לה, ב) וז"ל: "ושוב מצאתי בתוס' שאמרו דאין בשאר המצות משום מצוה הבאה בעבירה, אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה, דהא סוכה צריך בה לך למעוטי גזולה (סוכה כ"ז ב') ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה". ומבואר בדבריו שנטילת הלולב הוה כעבודת הקרבנות[6].

וכן משמע מלשון הגמ' בסוכה (לז, ב) האומרת כי נענועי הלולב מושרשים בהנפת שתי הלחם שתנופתם היא קיום קרבן, וז"ל הגמ': "תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה, מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד וכו', זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות וכו', ואמר רבא וכן בלולב", הרי דמצות תנופה דקרבנות חלה גם על לולב, ומפורש בזה שענין הלולב הוא כענין הקרבן.

[ובזה מבואר הא דאיתא בפסחים (קיז, א): "רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה", דהיינו שעבודת הקרבן ונטילת הלולב הם עניין אחד, וכ"מ מלשון התוס' שאנץ שכתב: "וי"ל דשאני לולב שמהללין בו ומשבחין למקום וכן קרבן וכיוצא בו וכו", עכ"ל.

 

הרי לן שבחג הסוכות יש דין של עבודה בד' המינים כעבודת הקרבנות, ומאידך גיסא יש את מצות הסוכה שהיא השראת השכינה שחזרה לאחר הריצוי בחטא העגל וכמו שהביא בעבודת הגרשוני בשם הגר"א וז"ל: "ואמר דודי הגאון הנ"ל, ששורש הטעם של מצות סוכה הוא על מה שחזר הקב"ה ונתרצה לשכון בתוך בני ישראל, ולא למסור אותם למלאך, כמו שאמר בתחלה 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך', רק שהשכינה תהיה תמיד בתוכם ולישב בצילו, והתחלת חזרת השכינה לישראל היתה בט"ו בתשרי, כי ביום הכיפורים ירד משה מן ההר להגיד לישראל שצוה הקב"ה לעשות המשכן, ולשכון בתוך בני ישראל לעולם, ולא יסור מהם לעולם, כמ"ש 'השוכן אתם בתוך טומאתם', וביום מחרת יום הכיפורים ציוה להביא נדבות המשכן, הרי י"א, וביום י"ב וי"ג הביאו נדבות, דכתיב 'והם הביאו אליו עוד נדבות בבקר בבקר', כדאיתא במדרש 'רבי יהודה ורבי נחמיה אומרים שני ימים היו מביאים נדבות שנאמר בבקר בבקר', וביום י"ד הכריזו שלא יביאו עוד, וביום ט"ו התחילו לבנות המשכן וחזרה השכינה על ישראל, ועל זה ציוה לנו ה' לעשות את חג הסוכות בט"ו לחודש השביעי, על שם שזכינו לישב תחת כנפי השכינה, וזה פירוש הכתוב כי 'בסוכות הושבתי את בני ישראל', וזה הוא ענן הכבוד שחזרה השכינה על ישראל, וזה הוא מה שאמר דוד המלך ע"ה 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו' זה מעשה המשכן, 'כוננה עלינו' פירוש להיות לכם למקום השכינה, 'ומעשה ידינו כוננהו', פירוש על ידינו תהיה כן, ומיד נתקיים 'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן', אפילו לינת לילה, דהיינו על יום אחד ויומים ג"כ לא סר מהם, וזה היה בט"ו בתשרי ונתכפר להם חטא העגל".

הרי שבחג הסוכות מלבד עבודת ד' המינים שהיא כקרבן וכמשנ"ת, איכא עבודה נוספת של מצות הסוכה שהיא להשרות שכינתו בישראל כבראשונה.

וההבדל בין ב' בחינות אלו הוא שלמרות שתיהן קשורות למקדש וקרבנות, אולם בחינת עבודת הקרבנות היא העבודה שבאה מצד ישראל, להקריב קרבנות לפניו, ואילו עניין השראת השכינה במשכן ובמקדש, הוא מצדו ית', שהוא משרה שכינתו עלינו, ואין זו עבודה של ישראל [אמנם גם השראת שכינתו ית' באה ע"י מעשי ישראל, מ"מ הקב"ה הוא משרה את שכינתו, מחמת מעשי ישראל, ולא ישראל משרים את שכינתו של הקב"ה].

ועוד י"ל ההבדל בין ב' בחינות אלו, דהנה דהנה ידוע לומר שחג הסוכות שייך לשתי מערכות של ימים טובים, דהמהר"ל (גבורות ה' פרק מו) כתב שישנם שני מערכות של ימים טובים, האחד הוא מערכת ג' הרגלים, הקשורה לזמני השנה (אסיף קציר וכו'), והשני הוא המערכה של הימים הנוראים ר"ה ויו"כ, והוסיף לבאר בפחד יצחק (יו"כ מאמר ח) דחג הסוכות קשור לב' מערכות אלו, וז"ל: "ולמדנו איפוא מדברי חכמים הנ"ל כי יחסו של קדושת חג הסוכות לכלל המועדים, יחס כפול הוא. כי מפאת אשר הוא המקרא קודש האחרון משלש הרגלים, הרי הוא חותם את מערכת קדושת הזמן של הרגלים, ומפאת אשר הוא המקרא קודש האחרון בירח האיתנים, הרי הוא חותם את קדושת הזמן של הימים הנוראים. ומשונה הוא חג הסוכות בזה מקודמיו בשתי המערכות גם יחד, שכן שני הזמנים של פסח ושבועות, אין מקומם רק במערכת הרגלים, וכמו כן שני הזמנים של ר"ה ויוה"כ אין מקומם רק במערכת ימים נוראים, ואילו חג הסוכות אע"פ שמקומו בקדושת מערכת הרגלים, מ"מ נכלל בו גם תוכן מתיחס לקדושת ימים הנוראים. ועוד למדנו מדבריהם של חכמים הנ"ל שתוכנה של קדושת חג הסוכות המתיחסת לימים הנוראים, הוא ענין של בירור הבדלת ישראל בין העמים, שהרי אמרו 'אין אנו יודעין מאן נצח, ישראל או אומות העולם' וכו', עכ"ד.

וביאור ב' בחינותיו של חג הסוכות נראה שב' בחינות אלו, הן ב' המצוות המיוחדות לחג הסוכות – סוכה ונטילת הלולב ושאר המינים, שנטילת הלולב היא מבחינת המערכת של חג הסוכות כהמשך לימים הנוראים, וכפי שמבואר מלשון המדרש שהביא הרא"ש (סוכה פ"ג סי' כו) וז"ל: "איתא במדרש, לפי שבר"ה באין לדין ישראל ואומות העולם, ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב, נתן הקדוש ברוך הוא מצוה זו לישראל, שיהו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח, והיינו דכתיב 'ירננו עצי היער', כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבאין לשפוט את הארץ, ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא", עכ"ל. ומבואר בדבריו שסוכות הוא כהמשך לימים הנוראים, ועוד מבואר שהעבודה בסוכות הממשיכה את הימ"נ היא נטילת הלולב.

ומצוות סוכה היא מהבחינה שבחג הסוכות הממשיכה את מערכת ג' הרגלים, דהלא התבאר בדברי הגר"א שהבאנו לעיל שמצוות הסוכה היא כנגד ענני הכבוד והשראת השכינה שבאה בפסח ביציאת מצרים ובמתן תורה, והסתלקה לאחר חטא העגל, ושבה לאחר הריצוי, שאז שבו ענני הכבוד והתחילו להקים את המשכן בסוכות. הרי שמצוות הסוכה היא כהמשך למערכת ג' הרגלים.

 

ומעתה י"ל שאכן צדקו דברי השיח יצחק ש'ורצית בנו' קאי על חג הסוכות, אולם זה על בחינת הריצוי וחזרת השראת השכינה לישראל, אולם יש בחינה נוספת בסוכות שהוא ענין העבודה במקדש וזה נעשה ע"י הד' מינים, וע"ז אמרינן בתפילה 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך', דהיינו עבודת המקדש.

 

ביאור ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת

וביאור 'ושמך הגדול עלינו קראת', נאמר כדברי הגר"ד כהן, דקאי על שמיני עצרת.

 

ביאור כל סדר התפילה לפי"ד

ולדברינו מובן על נכון הסדר בתפילה, שראשית אמרינן "אתה בחרתנו מכל העמים", דהיינו על חג הפסח, "אהבת אותנו", קאי על חג השבועות, "ורצית בנו" קאי על חג הסוכות, אבל מצד הבחינה בסוכות של מצות הסוכה, שבאה כדברי הגר"א על השראת השכינה שחזרה לאחר הריצוי מחטא העגל [והוא כהמשך של מערכת הרגלים]. "ורוממתנו מכל הלשונות" קאי על ר"ה וכמשנ"ת שענין ר"ה שהוא גילוי מלכותו ית' בעולם, הוא ע"י שהאומות נכפים תחת ישראל, "וקדשתנו במצותיך", קאי על יוה"כ בו נתנו הלוחות השניות, שעניינם קיום מעשי המצוות בגוף חמרי מעותד לרע, שבו שוכן יצה"ר, וקיום התורה והמצוות מקדש את הגוף החמרי, "וקרבתנו מלכינו לעבודתך", קאי אף הוא על חג הסוכות, אבל על בחינת עבודת המקדש שבנטילת הד' מינים שהם כקרבן, "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת", קאי על שמיני עצרת בו מתגלה שמו הגדול בעולמו.

[1] והוסיף שם (בהערה) שבנוסח התפילה מבואר דכל הענין של העבודה בישראל היא מכח הרצון שרוצה בהם הקב"ה, וכלשון התפילה: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפלתם, והשב את העבודה לדביר ביתך", ומבואר דמכח הרצון שרוצה בנו הקב"ה הוא משיב אותנו לעבודתו, ועיין ברמח"ל בדעת תבונות (סימן קס): "והנה בהיות מתדבקים התחתונים בו ית' בדבקות אהבה, יעורר הקב"ה האהבה בינו וביניהם וירצה בעבודתם, כענין שתיקנו ז"ל 'הבוחר בעמו ישראל באהבה', 'רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ובתפלתם', כי מצד הרצון הזה, הוא היות עבודתם מועלת לתיקון הבריאה", ומבואר ג"כ דשורש עבודתם של ישראל הוא ברצון שהקב"ה רוצה בעבודתם.
[2] אמנם בביאור שיח יצחק (תפילת ר"ה) כתב: "ורוממתנו מכל הלשונות, כי לא לבד שנתרצית לנו לכפר עונינו, אף גם זאת הרבית להגדיל חסדך עמנו ולרומם אותנו הרבה יותר מבראשונה, כי באותו הזמן אחר החטא כרת עמנו ברית מחדש, ואמרת למשה עבדך אחר שהתפלל 'ונפלינו אני ועמך', היתה התשובה 'נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים'.
[3] אמנם גם בתפילת אתה יצרת של שבת ר"ח אומרים: "אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו וכו'", למרות שאין שייכות לר"ח, ושמא י"ל שבר"ח כלול כל החודש, וגם הארת הרגלים שבתוך החודש.
[4] ובספר קרן אורה לרא"צ מרגליות ביאר שורוממתנו מכל הלשונות, כנגד ר"ה עפ"י הא דאיתא במדרש שוחר טוב (פרק כז): "אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, בקרוב עלי מרעים אלו האו"ה וכו' שהן באין לקטרג את ישראל וכו'. וזה שאמר מכל הלשונות, ר"ל מכל שרי מעלה של הע' לשון המקטרגין.
[5] וכמש"כ בנפש החיים (שער ג פרק יא) בביאור דברי חז"ל במכילתא, דבמעמד הר סיני היו בני ישראל רואים את הנשמע ושומעים את הנראה, וכתב שם בהגה"ה וז"ל: "ורוצה לומר שכל כך נתבטלו מהם אז כל כוחות הגשמיות, ונזדכך השגתם מאוד, עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמיים, שהיו תחילה רואים אותם ראיה חושית, עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל, עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמיים, היה צריך לספר להם להשמיעם לשמע אוזן שישנם במציאות, והענינים הרוחנים שתחילה היה צריך להבינם ענינם לשמע אוזן, עתה ראום בחוש ראותם ונפלאות השגתם".
[6] ומצינו לשון נפלא במדרש אמאי לולב הגזול פסול, דלולב הוא כסניגור, דז"ל המדרש תנחומא פרשת אמור (כו): "ולקחתם לכם. בלקיחה שלא תהא גוזל ועומד בו, ונמצא סניגורו נעשה קטיגורו. ולקחתם. תני ר' חייא במקח ולא בגזל, במקח ולא בחנם, להוציא את השאול ואת הגזול, משל למה הדבר דומה, לשליח של מלך שהלך לגבות בעיר, משגבה אותה, מצאו עירוני אחד בדרך, קיפחו ונטל את כליו, ואת המוגבה שהיתה בידו, לאחר ימים בא לאותו עירוני דין לפני השלטון, בא לשכור לו אדם שילמד עליו זכות, א"ל הגביי מה אתה עושה כאן, א"ל יש דין ואני מבקש לשכור לי אדם שילמד עלי זכות, א"ל תן לי אותן עבוטות שנטלת ממני; ואני אלמד עליך זכות, א"ל כן אעשה, הלך ונתן לו אותו זהב, ואותן עבוטות מקצת, והלך לו, למחר כשעמד לפני השלטון, אמר יש לך מי שמלמד עליך זכות, השיב ואמר איש פלוני, א"ל השלטון מה זכות אתה מלמד על זה, א"ל מרי אני אומר דברים שעשה לי חברי זה כשהלכתי לגבות את עיר פלוני, עמד עלי וקיפחני, ונטל כל מה שהיה בידי, והכלים האלו שאתה רואה בידי הם מקצת הכלים שהחזיר לי, כדי שאלמד עליו זכות, עכשיו התחילו הכל אומרים, אוי לו לזה שסניגורו נעשה קטיגורו, כך אין אדם מישראל צריך להלל בלולב הגזול, אלא אם כן לוקח לו בדמים, שנאמר ולקחתם לכם.

אהבת? שתף את החידוש

2 תגובות

  1. יפה מאוד
    נפלא ביותר
    תמיד הכרתי את מה שהבאת מהגר"ד כהן בספר ולא את מה שהבאת משמו בע"פ
    וחשבתי לבאר את ה'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת על ימים הנוראים שמהותם בהנהגת י"ג מידות – הנהגת היחוד – הברית שלנו עם הקב"ה שעכ"פ רצונו נקשר בנו וזהו ושמך – היינו רצונו של הקב"ה שיתגלה שמו נקרא עלינו וייתקיים בנו רצונו גם אם לא נהיה ראויים

  2. השבת [שבת ר"ח אייר] חשבתי בתפילה להוסיף שלפי מה שכתבתי בתגובה למעלה שה'ושמך הגדול והקדוש' קאי על שרצונו של הקב"ה נקשר בנו עכ"פ ושיגאלנו ודאי – הנהגת היחוד, וביארנו שזה הולך על הימים הנוראים שמהותם בהנהגת הי"ג מידות שזה מהותם, חשבתי שאפשר שלפי"ז זה הולך גם על ר"ח שהרי כידוע המועד בר"ח הוא על חידוש הלבנה שהוא סימן לישראל שעתידים להתחדש כמותה והיינו שהמועד הוא על גאולתם של ישראל שתתקיים עכ"פ כיון שהבטיחנו ע"כ וזהו עיקר רצונו בבריאה שעמ"י יגלו שמו בעולם וא"כ אפשר שקטע זה קאי גם על ר"ח ולפי"ז ה'אתה בחרתנו קאי על כל ה מועדים וגם על ר"ח שמזכירים בו ג"כ כשחל בשבת אלא שצ"ב לפי"ז מדוע דוקא כשחל בשבת מזכירים זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים