תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ביסוד דין מלקות בב"ג וב"ח
מכות
כותב החידוש: שלמה

מראה מקומות: ביסוד דין מלקות בב"ג וב"ח

ביסוד דין מלקות בב"ג וב"ח

 

מתני'. כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה ארבעים.

ומפורסמת חקירת האחרונים אי המלקות הוי מדין כאשר זמם והיינו היכא דא"א להעניש את העדים במה שזממו, דלוקין משום כאשר זמם וזהו מה דילפינן בגמ' מוהצדיקו, או דילמא דהמלקות משום הלאו דלא תענה וגלי לן קרא דוהצדיקו דלוקין אע"פ שאין בו מעשה.

ובפשטות בזה נחלקו ב' תירוצי התוס' (בד"ה מעידין [קמא]) דלתירוץ קמא דהמלקות דב"ג הוו כאש"ז, ס"ל דהמלקות מדין כאש"ז. אך לתי' בתרא דהיכא דלא שייכי כאש"ז כלל, ליכא לחסרון דעדות שאי"ל המלקות מל"ת, וכ"כ להדיא בתפארת ירושלים.

ובחקירה זו איכא כמה נ"מ: א) דאי המלקות דב"ג משום כאשר זמם, עדים שהעידו שהוא בן גרושה לא חייבין מלקות עד שב"ד גמרו את דינו שהוא ב"ג, אך אם המלקות הוא משום לא תענה אז אף על פי שלא גמרו את דינו לב"ג, בכ"ז העדים לוקין משום לא תענה, וכן יעויין במנח"ח (מצוה לז אות י) שכתב להדיא דבב"ג אפי' קודם גמ"ד איכא מלקות משום דהוי מל"ת.

ב) אי המלקות משום כאשר זמם לא בעינן התראה כדאמרינן לקמן (ד:) דעדים זוממין אין צריכין התראה, אך אי המלקות משום לא תענה בעינן התראה.   

ג) היכא דנעשה מעשה ע"פ עדותם וכגון בהעידו שפלוני רצח בשוגג וכבר גלה לעיר מקלט לטעמא דהמלקות משום כאשר זמם לא ילקו דקי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה, אך לטעמא דהמלקות משום לא תענה חייבים מלקות.

ד) היכא דג' עדים העידו שראובן בן גרושה ורק ב' מהם הוזמו אי המלקות משום כאשר זמם אמרינן לקמן (ה:) דאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם, ואין לוקין, אך אי המלקות משום לא תענה לוקין אף שלא הוזמו כולם.

ובפשטות יש להוכיח דהמלקות משום כאשר זמם מהא דאמרינן לקמן (ה:) חייבי גלויות מנין אתיא רוצח רוצח, ופרש"י מנין דעדים זוממין דחייבי גלויות אין לוקין עד שיגמר הדין, ע"ש, ואי המלקות משום לא תענה לא בעינן שיגמר הדין כנ"ל, ומוכח דהמלקות משום כאשר זמם ולכן בעינן שיגמר הדין.

וכן נמי יש להוכיח מהא דאיתא בכתובות (לג.) דב"ג וב"ח ילפינן דלא בעי התראה ככל עדים זוממין מ"משפט אחד יהיה לכם" משפט השוה לכולכם עיי"ש חזינן דהמלקות משום כאשר זמם.

אולם קשה דלקמן (ד.) מוכח דהמלקות משום לאו דלא תענה דקתני במתניתין עדים שהעידו לחייב פלוני ממון והוזמו, ר"מ ס"ל דלוקין ומשלמין, ופירש"י (שם) דלוקין משום לא תענה ומשלמים משום כאשר זמם, ורבנן ס"ל דמשלמין ואין לוקין, משום דכתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעויות. ומ"מ בלא האי קרא דרשעה אחת אף לרבנן היה משלם ולוקה והני מלקות ודאי דלא שייכי לפרשת כאשר זמם דהרי לא זמם להלקותו, ובהכרח דהמלקות משום לאו דלא תענה.

וכן יעויין בב"ק (עד:) דאמרינן התם עדים שהוכחשו בנפש וכגון דבא הרוג ברגליו דלוקין, והתם הרי ליכא הזמה כלל אלא הכחשה, ובהכרח דהמלקות משום לאו דלא תענה וכן כתבו רש"י  ותוס' (שם) להדיא דהמלקות משום לאו דלא תענה.

והנה הא דהקשינו מפלוגתת ר"מ ורבנן לקמן (ד.) נתקשה בזה כבר המאירי שכתב בסוגיין דהמלקות דב"ג הוא משום כאשר זמם, והק' והרי אף רבנן מודים דאיכא מלקות בלא האי קרא דכדי רשעתו, וא"כ מוכרח דהוי מלקות דלא תענה, דהתם לא זממו לחייבו מלקות, ותי' המאירי דכל מאי דאמרי רבנן כדי רשעתו לשיטת ר"מ אמרו דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואף בלא הגילוי דוהצדיקו לר"מ לקי, אמרי רבנן לר"מ כדי רשעתו. אך לדידהו דס"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, הגילוי של והצדיקו אתי למימר רק דאיכא מלקות מצד כאשר זמם היכא שלא שייך לקיים בהם מה שזממו, אך בממון דמתקים שפיר כאשר זמם ליכא מלקות כלל ולא בעי לכדי רשעתו.

ויש להוכיח כדבריו דלר"מ לקי על לאו שאין בו מעשה, דבירושלמי (בריש פרקין) קאמר בעדי ב"ג שהוזמו לר"מ לוקין שמונים, עיי"ש, וביאר הפני משה דמוכרח דארבעים לוקין משום כאשר זמם, וא"כ קרא דוהצדיקו אתי למימר דהיכא שאין מתקיימת הזמתם לוקין ארבעים מכאש"ז, והא דלוקין עוד ארבעים בהכרח משום לא תענה, חזינן דר"מ ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

וכעי"ז ממש כתב במפתחות לאבנ"מ ליישב את דברי תוס' שאנץ, דיעוין בשיטמ"ק (בב"ק עד:) שהביא בשם התוס' שאנץ דעדים זוממין הוי קנס ולא בעו התראה, אולם ב"ג וב"ח דלקו על עוון עדות שקר ההוא לאו קנסא הוא ולכן בעי התראה, עיי"ש. ומוכח מהתם נמי דס"ל דהמלקות משום לא תענה. ובאב"מ (בסי' ז ס"ק יב) הק' עליו, מהסוגיא בכתובות (לג) שהזכרנו, דילפינן ממשפט אחד דב"ג וב"ח לא בעי התראה ככל עדים זוממין, וצ"ע. ובמפתחות האב"מ תי' דהתוס' שאנץ קאי בשיטת ר' יהודה דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה ולכן שפיר בעו התראה, אבל לדידן דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ורק דגלי לן קרא דוהצדיקו דלוקין משום כאשר זמם שפיר אמרינן בכתובות דילפינן ממשפט אחד דהוי מלקות מדין הזמה ולא בעי התראה.

אולם עדיין קשה מב"ק (עד:) דהיכא דבא הרוג ברגליו דלוקה, ואמאי לוקה והא הוי לאו שאין בו מעשה, בהכרח דוהצדיקו גלי לן דהמלקות משום לאו דלא תענה, וצ"ב.

ויש ליישב כעין תי' המאירי והאב"מ שהזכרנו, דהסוגיא שם נמי אתיא כר"י דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין ולכן לקי שם משום לא תענה, אך לעולם ה"והצדיקו" אתי למלקות דכאשר זמם היכא שא"א לתת להם את העונש שזממו.

ולפי"ז ניחא דברי הסמ"ג (עשה קי) שכתב וז"ל, עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפי' בא הנהרג ברגליו אין לוקין על לאו דל"ת משום דאין בו מעשה, אבל ב"ד מכין אותו מכת מרדות וכו' אבל אם הוזמו לוקין מוהיה אם בן הכות הרשע.

והנה בהא דכתב דהיכא דבא הרוג ברגליו דלא לוקין, הוא נגד הסוגיא בב"ק (עד:) שהזכרנו דהתם להדיא קתני דלוקין, ובהכרח צ"ל כדאמרינן דהסוגיא דהתם אזלא בשיטת ר"י דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אך אנן דקי"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה שפיר כתב הסמ"ג דאין לוקין. ודו"ק.

היוצא מדברינו דהמלקות דב"ג וב"ח למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הוי משום כאשר זמם.

אולם יעויין בבעה"מ (בסנהדרין פו: ד"ה עדי גניבה) דכתב דמעידים באיש פלוני שהוא ב"ג אע"ג דהוא אינו לוקה העדים לוקין מלא תענה דגלי ביה רחמנא דלוקין מדכתיב "והצדיקו", חזינן דס"ל דוהצדיקו גלי לן דלוקין משום ל"ת אע"ג דאין בו מעשה, ולא אתי למימר דלוקין משום כאש"ז, וכן יעויין ברמב"ן (ב: ד"ה ותיפוק"ל משום ל"ת) דכתב בסוף דבריו ומיהו כי לקו משום לאו דל"ת הוא דלקו, ע"ש, וכן הוא בריטב"א (בדף ב: שם).

וא"כ לדבריהם צ"ב הראיה דהבאנו (מדף ה:) דחייבי גלויות מנין וילפינן רוצח רוצח, דבעי גמ"ד, ואי המלקות משום ל"ת אמאי בעי גמ"ד, אולם יש לדחות ראיה זו דהם ילמדו הסוגיא כפי' רבנו חננאל דביאר הסוגיא דלא כרש"י וביאר דקושיית הגמ' חייבי מלקויות וחייבי גלויות מנין, היינו מנלן דגם בזה אין עונשין מן הדין, עיי"ש, ולא כרש"י דמנין דבעינן גמ"ד, ולפ"ז ליכא ראיה דבעינן שיגמר הדין.

וכעי"ז כתב בגבורת ארי דקושית הגמ' חייבי גלויות מנין, חייבי מלקויות מנין לא קאי אמתניתין אלא אברייתא דבריבי דאמר לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין, וקאמר חייבי מלקויות מנין דאם לקה הנידון והוזמו דאין לוקין. וכן חייבי גלות מנין, דאם גלה הנידון לערי מקלט והוזמו דאין לוקין, וא"כ י"ל לראשונים דס"ל שהמלקות משום ל"ת, יסברו בביאור קושיית הגמ' חייבי גלויות מנין כדברי ר"ח והגבורת ארי. אולם לכאורה גם לביאור הר"ח והגבורת ארי מוכח דהמלקות מכאש"ז, דס"ל דאין עונשין מן הדין וליכא מלקות דעשה, והיינו משום כאשר זמם ולא כאשר עשה, אך אי המלקות משום ל"ת היה צריך ללקות אף בעשה.

ועוד יש להקשות דבעיקר דברי רש"י סתר עצמו דכתב דקושיית הגמ' מנ"ל דבעינן גמ"ד והיינו דהמלקות משום כאש"ז ורש"י עצמו (בד"ה חייבי גלויות מנין) כתב מנלן עד שיגמר הדין דהני הואיל "ולאו מכאשר זמם קא מתרבו" וכו' וא"כ ברש"י חזינן דהמלקות משום לא תענה, ובכ"ז ס"ל דבעינן גמ"ד. וצ"ב.

אולם יש ליישב ע"פ דברי המרחשת (בקונטרס הזמה ח"א פ"ב אות א) שכתב דאף אי נימא שהמלקות דב"ג משום ל"ת בכ"ז בעינן לגמ"ד דכיון דילפינן המלקות מקרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דגלי קרא דלוקין משום לא תענה, והרי קודם גמ"ד לא חשיב הרשיעו את הרשע ולכן ליכא מלקות קודם גמ"ד דלא חשיב שהרשיעו את הרשע, וכן יעויין באו"ש (פי"ח מהל' עדות) דנמי כתב דאף שהמלקות משום ל"ת בכ"ז בעינן לגמ"ד אך מטעמא אחריני, דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם התחדש בוהצדיקו דגם בזה יש מלקות א"כ אפשר דדוקא היכא שנגמר הדין דע"י עדותם איתעביד מעשה, דהיינו חלות גמ"ד על הנידון דהוי כעין מעשה ולוקין, אך היכא שלא נגמר הדין הוי לאו שאין בו מעשה כלל ובזה לא התחדש דלוקין ולפ"ז אף אי נימא דהראשונים הנ"ל ס"ל כפירש"י דקושית הגמ' מנלן דבעינן גמ"ד אעפ"כ א"ש, דאף אי לקי מלא תענה בעינן גמ"ד.

ומ"מ יוצא דלדברי המרחשת והאו"ש ליכא לנ"מ א' שהזכרנו ודלא כהמנח"ח (במצוה לז ס"ק י שהזכרנו) ועיין באפיקי ים (בסי' מ) שהאריך בהאי נ"מ דגמ"ד.

אולם עדיין יקשה על הבעה"מ הרמב"ן והריטב"א ורש"י דהזכרנו דס"ל דהמלקות משום ל"ת, מהא דאמרינן בכתובות (לג.) דב"ג וב"ח ילפינן ממשפט אחד דלא בעי התראה ככל עדים זוממין, חזינן דהמלקות משום כאשר זמם.

אולם יש להוכיח דאף נפקותא זו אינה מוכרחת דיעויין ברמב"ם (בהל' עדות פ"כ ה"ב) שכתב דאם לקה זה שהעידו עליו שחייב מלקות והוזמו העדים בכ"ז לוקין, ובראב"ד כתב דשיבוש הוא. ובאמת צ"ב אמאי במלקות ליכא לפטור דכאשר עשה, ובכס"מ שם ביאר דדוקא במיתה אמרינן לפטור דכאשר עשה משום דגדול עוונם מנשוא ואין ראוי לתת להם מיתת ב"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נידונין לאחר מיתתם בעונשים נוראים, וכדמצינו בנותן כל זרעו למולך שפטור (סנהדרין סד:) משא"כ במלקות, וע"ש דתי' עוד תי'. וכן יעויין ברבנו חיים הלוי שם מה דתי'.

אולם במנח"ח (מצוה תקכד) כתב ליישב דאף הרמב"ם ס"ל דבמלקות איכא פטור דכאשר עשה והא דחייבים מלקות הוא משום לאו דלא תענה דגלי קרא דוהצדיקו דלוקין עליו אע"פ שאין בו מעשה, וכמו דלוקין על ב"ג וב"ח עיי"ש. וכן כתב הפנ"י, ואי כדאמרינן דאי המלקות משום ל"ת בעינן התראה, א"כ היכא דהוי כאשר עשה והיינו דהלקוהו, הוי כעדות דהכחשה דנתמעט כבר מכאשר זמם, ואיך כתב המנח"ח דס"ל לרמב"ם דחייב מלקות משום לא תענה, והא ליכא התראה, חזינן דאף אם המלקות משום ל"ת לא בעינן התראה.

והטעם צ"ל כיון דילפינן מקרא דוהצדיקו דקאי בלא התראה, ובזה שפיר מיושבת הקושיא מכתובות (לג.).

ועכ"פ יוצא דנפק"מ א', ב', שהזכרנו אינם מוכרחים ומ"מ כדברי המנח"ח בדעת הרמב"ם דהמלקות משום לא תענה, כך הוכיח התומים (בסי' לח) ממתניתין  שהקשה דכל עדות דב"ג הוי כאשר עשה, דהרי בעדים זוממין בעינן שיגמר הדין ואז חשיב זמם, וכאשר עשה הוי לאחר דנגמר הדין, אך בב"ג גמר הדין שהוא ב"ג הוא נמי ביצוע הדין דאין עוד עשיה שעושים לאחר גמ"ד. והק', א"כ עדות ב"ג הוי כאשר עשה ואמאי לוקין. ותי' דמכאן מוכח דהמלקות משום ל"ת ולכן אף שכבר עשה לוקין, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת רע"א (סי' קעו) ובנתיבות המשפט (סי' א ס"ק ג) דאף בעשה לוקין משום ל"ת, אולם ליכא ראיה ממתניתין דב"ג, דהוי המלקות משום ל"ת ודלא כהמאירי והסמ"ג, דיש ליישב על קושית התומים, ע"פ דברי התוס' בב"ק (דף ד: ד"ה ועדים זוממין) דפירש ריב"א דאפי' דשילם ע"פ העדים זוממין חייבין, דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה. וא"כ ה"ה הכא אפשר בחזרה כשבי"ד חזרו מהפסק דהוא ב"ג. ועיין עוד בערול"נ (ב:) מה דתירץ, וכן לקמן (בדף ה) כתב עוד תירוץ, עיי"ש.

אולם בעיקר תי' התומים צ"ע, דאי כדבריו דב"ג הוי עשה ולוקה משום ל"ת, א"כ למ"ל מיעוטא דלו ולא לזרעו שאין נעשין ב"ג הא בלא"ה א"א לעשות העדים ב"ג משום דהוי כאשר עשה, וצ"ע.

ושפיר הנפק"מ ג' דאמרנו, ומוכח דרע"א והנתיבות והתומים שכתבו דאף בעשה איכא מלקות ומשום דהוי מל"ת ס"ל דה"והצדיקו" גלי דלקי משום ל"ת אף שאין בו מעשה, אך אי הוי המלקות מכאשר זמם בעשה לא היה לוקה, אך בגבורת ארי (בדף ה:) כתב דבעשה אין לוקין משום ל"ת דהוי לאו שאין בו מעשה, והיינו דס"ל דוהצדיקו מגלה דהמלקות משום כאשר זמם.

והנה בנפק"מ ד' שהזכרנו דאי מטעם כאשר זמם בעינן עד שיוזמו כולם אך מטעם ל"ת אף דלא הוזמו כולם לוקין באמת פליגי בה, דיעויין בגבורת ארי דהק' אמאי קתני אין אומרים יעשה זה בן גרושה, הול"ל אין אומרים יעשו אלו בני גרושה, דהרי מיירי כשהוזמו שניהם מהא דקתני דלוקין, ועיי"ש מה דתי'. ומ"מ חזינן מדבריו דבעינן עד שיוזמו כולם והיינו דס"ל דהמלקות משום כאשר זמם, ואזיל לשיטתו (בדף ה). [ובחזו"א (ב"ק סי' יח) כתב דבעדי ב"ג וחלוצה בעינן עד שיוזמו כולם, והיינו לכאורה משום דהמלקות מכאשר זמם, אולם כתב (שם בס"ק יב) דבעדות ב"ג לוקין אף בעשה והיינו דהמלקות משום ל"ת, וצ"ב. אך לפי מה שכתבנו לעיל דאפשר בחזרה מיושב].

אולם יעויין באור שמח (פי"ח מהל' עדות) שכתב דלא בעינן שיוזמו שניהם וסגי בהוזם אחד ולכן קתני אין אומרים יעשה "זה" ב"ג, ע"ש, והיינו דס"ל דהמלקות משום ל"ת.

והנה בהא דתלינו בחקירה ב' תירוצי התוס', איכא עוד נפק"מ, דהנה יעוין במתניתין בסנהדרין (מ.) היו בודקין את העדים בשבע חקירות באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום וקתני מה בין חקירות לבדיקות, ושבחקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה, בבדיקות אמר איני יודע עדותן קיימת, והתם (בדף מא:) פריך הש"ס מכדי אידי ואידי דאורייתא, מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות, ומשני בחקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטילה דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה, אך בבדיקות אמר אחד איני יודע עדותן קיימת דהוי עדות שאתה יכול להזימה עיי"ש.

ובנוב"י (מהדו"ק אהע"ז סי' עב) חידש דלתירוץ בתרא דתוס' דהיכא דל"ש כלל כאש"ז ליכא לחסרון דעדות שאאי"ל, שוין חקירות לבדיקות ואם עדים העידו על ב"ג אף שלא ידעו בחקירות עדותן קיימת ומשום דכל החיסרון באיני יודע בחקירות הוא משום דהוי עדות שאאי"ל, אך בב"ג דלא שייך כלל כאש"ז ליכא לחיסרון זה ושוין חקירות לבדיקות, היוצא, דלצד שהמלקות מצד כאש"ז [כתי' קמא דתוס'] באומר איני יודע בחקירות עדותן בטילה, ולצד שהמלקות משום ל"ת [כתי' בתרא דתוס'] איני יודע בחקירות בב"ג עדותן קיימת.

אולם יעויין באמרי בינה (בהל' עדות סי' א) דפליג על הנוב"י וס"ל דאף לתי' בתרא דב"ג נתמעט מעונש דכאש"ז, בכ"ז אם אמר איני יודע באחד החקירות נפסלה עדותו, ומשום דאיכא טעם נוסף מלבד הטעם לעונש דכאש"ז והוא כדי לברר עדותם אם היא אמת וזה ע"י החקירות.

ובאמת יעויין בשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' ו) דנמי כתב כעין זה וז"ל, הא דאמרינן בכמה דוכתי דבעינן עדות שיכול להזימן, סובל שני עניינים וכוונות, אחת; דבעי דוקא שיכול להזימן דהיינו להכחישם ע"י הזמה בעמנו הייתם, שנית; דבעינן שיוכל לקיים בהם חיובא דכאש"ז, עכ"ל, והיינו כדברי האמרי בינה.

ובעיקר דברי הרמב"ן שהזכרנו דס"ל שהמלקות משום ל"ת סותר להא דכתב הריטב"א בשם הרמב"ן (בד"ה ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' שאין משלמין את הכופר). והק' מדוע לא קתני לה במתניתין ובתי' השני הביא בשם הרמב"ן דבכופר אין מלקות משום דמלקות במקום הזמה קיימא ובכופר ליכא דין הזמה משום דרצו לחייבו מיתה לשמים וכו', עיי"ש. חזינן דס"ל דהמלקות משום כאשר זמם, וצ"ע. ולקמן בסוגיא דכופר ניישב בעז"ה.

ויש לדון בעוד נפק"מ היכא שהעידו בעדות אחת על ב' בנ"א שהם בני גרושה או שחייבים גלות והוזמו, דאי המלקות מכאשר זמם לוקין שמונים, ארבעים על כל אדם שזממו, אבל אי המלקות משום ל"ת לכאורה הוי עדות שקר אחת וילקו ארבעים. אולם מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל אמר לי דאף אי המלקות משום ל"ת לוקה שמונים דחשיב שהעיד על ראובן ועל שמעון שקר. ושאלתי למרן א"כ אדם שיעיד על מאה שטרות שהם מזויפים והוזם האם מצד לא תענה יתחייב מאה מלקויות, ואמר לי מרן שכן כיון דשיקר מאה שקרים על כל שטר העיד שקר, אולם הגרב"ד דיסקין שליט"א אמר לי דבשטרות הוי עדות אחת של שקר וילקה פעם אחת, אך בהעיד על ב' בנ"א ילקה שמונים משום דכתיב לא תענה ברעך עד שקר, וכאן כלפי כל אחד קאי בלא תענה ברעך עד שקר, אך לפי"ד יצא שאף במאה שטרות השייכות למאה בנ"א יתחייב מאה מלקויות דעל כל אדם קאי בלא תענה ברעך עד שקר.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים