תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

במחלוקת הרש"ש והמנחת חינוך בחיוב מלאכות שבת
שבת
כותב החידוש: בנימין מ

מראה מקומות: שבת עג. ברש"ש ומנחת חינוך רחצ'

במחלוקת הרש"ש והמנחת חינוך

בביאור שיטת הרש"ש והמנחת חינוך בגדר חיובי מלאכה בשבת והנפק"מ לעשיה בשבת והוצאה לא בשבת

א. שיטת הרש"ש

ב. החידוש הראשון ברש"ש דלא בעי תוצאה ישירה ממעשה אלא אפילו שנעשית מאליו לאחר זמן ג. בשינו הפטור באופה שהוציא לפני שנאפה ד. בחידוש שרק על עשיה לא מתחייב ולכן אם הוציא הזרע לפני שנשרש פטור ה. דלשיטת הרש"ש לא בעי שיהיה התוצאה בשבת כלל גם באופה ו. בביאור שיטת הרש"ש כפשטו דהתוצאה הוי רק ברור ז. בקושיית האפיקי ים מתחילתו בפשיעה וסופו באונס ח. בנראה ליישב בשיטת הרש"ש דשני סופו במזיד דהוי מעשה אחר לסופו ביום חול שזה חיסרון בחיוב ט. ישוב נוסף לדברי הקוב"ש דשני סופו באונס לסופו במזיד

שיטת המנחת חינוך

י. במתבאר בדבריו דהוי התוצאה והמעשה חייבים להיות בשבת יא. הגדרת זורע למנחת חינוך יב. בביאור הסברא דזורע שונה משאר המלאכות יג. ביאור נוסף בשיטת המנחת חינוך לפי דברי האו"ש

יד. סיכום השיטות ומה דאין צד דהוי התוצאה והמעשה הוי תנאי טו. בצ"ע למנחת חינוך מזומר טז. בביאור מלאכת צד לרש"ש והמנחת חינוך

בהקדים שיש כמה מלאכות בשבת שהעשייה והתוצאה בפשטות מחולקות זו מזו ולא בא מיד התוצאה בעצם העשייה כדוגמת אופה וזורע וצד דהעשיה הוי בזמן אחד והוצאה בשלב שני דהוי מגדיר בזה מה המחייב במלאכות שבת האם המעשה או התוצאה או שניהם.

שיטת הרש"ש

א. הרש"ש במשנה של מלאכות עג: כתב וז"ל במשנה הזורע הן אף כ"ז שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי. עי' (מנחות סט) מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ חייב כמו אופה וצולה דחייב אף על פי שנאפה ונצלה אח"כ מאליו (וע"ש סוף ד' נ"ו ונ"ז).

והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור.

וגדולה מזו משמע בתוס' ק"ע בירושלמי דפרקין (ד' כח א דפוס דעסי) בד"ה כל דבר דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שתלו אח"כ פטור וזה ודאי ל"נ כלל דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה [וזה דומה למש"כ הרא"ש בפ"ב דביצה ססי' י"ז ע"ש] משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי.

והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת ע' בפ"ב דשביעית מ"ו ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעו"י עכ"ל.

והנה בדבריו מחדש הרש"ש כמה חידושים ונראה דכל חידוש מבוסס על החידוש הקודם ולא סתם כמה חידושים.

החידוש הראשון ברש"ש דלא בעי תוצאה ישירה ממעשה אלא אפילו שנעשית מאליו לאחר זמן

ב. והנה בתחילה מקשה הרש"ש בזורע דהגמ' במנוחת נוקטת שהזרע הוי מונח בקרקע הוי כמונח בכדא ואין לו שום מעלה בקרקע עד ההשרשה וא"כ מקשה נכון שיש מעשה זורע הרי עדיין לא היה את התוצאה של הזורע שמגיע רק אחרי ג' ימים וא"כ למה חייב בזורע בשבת.

והנה היה אפשר לדון למה לא הביא ראיה המשנה של שביעית שהביא בהמשך שהזרע לוקחת ג' ימים ומה הוכיח יותר מהספק של הגמ' ממנחות דהוי מונח בכדא.

והנראה שרצה להוכיח שהמעשה נגמר והתוצאה אפילו לא התחילה והתוצאה הוי כמה ימים אחרי ולא זה שהתוצאה לוקחת זמן והיא אחרי השבת אלא הביאה ראיה לזה שיש הפרש בין העשייה לתוצאה וא"כ למה חייב.

וע"ז מיישב הרש"ש שבאמת לא בעי שהמעשה יצור תוצאה עכשיו אלא כל שעשה מעשה ויוצור תוצאה אחרי יהיה חייב אפילו דהתוצאה נהית לאחר זמן ומעליו חייב כיון דפשטות המחייב זה המעשה.

בשינו הפטור באופה שהוציא לפני שנאפה

ג.  ולפי"ז השתנה הביאור בגמ' לעיל ד. לעניין מי שהוציא את הפת לפני שיאפה דשרי דהפשטות לולי היסוד של הרש"ש הפטור כיון דלא התעיבד מחשבתו וחסר במלאכת מחשבת שלו וזה הפטור ובפשטות היה אפשר לומר דבאופה כל רגע ורגע חשיב שהתוצאה כבר מתקיימת ולכן יש קשר בין העשייה לתוצאה.

אולם למתבאר ליסוד הרש"ש שלא בעי תוצאה מידית אלא אפילו תוצאה לאחר זמן מהני אפשר לומר דבאופה שהוציא הפת לפני שנאפה ההגדרה שלא נעשתה תוצאה בכלל וכמו דהוי מעשה בלי תוצאה שלא מהני.

בחידוש שרק על עשיה לא מתחייב ולכן אם הוציא הזרע לפני שנשרש פטור

ד. ולפי"ז מחדש הרש"ש דאם עשה מעשה ולא נהיה את התוצאה מהמעשה כמו שזרע ואח"כ הוציא את הזרע פטור כיון דלמעשה לא היתה שום תוצאה ומעשה בלי תוצאה לא חייבים עליה כלל.

אולם יש להוסיף דהרש"ש מדגיש שם דאם יהיה תוצאה כמו קוצר ואח"כ זרע בחזרה או תופר ואח"כ קרע דזה כבר נעשתה התוצאה שיהיה חייה כיון שיש תוצאה משא"כ אם לא היתה תוצאה והיה רק מעשה פטור.[א]

דלשיטת הרש"ש לא בעי שיהיה התוצאה בשבת כלל גם באופה

ה. והרש"ש שם ממשיך דבריו דהרי זורע לוקח כמה ימים לזריעה ובכ"ז חייב ולשיטתו מבאר דחייב כיון דהעיקר הוי המעשה ולא התוצאה ולכן לא איכפת לנו דהתוצאה ביום חול אלא כל דהמעשה בשבת סגי לחייב.

ולכן גם באופה או מבשל שיכניס סמוך לחשיכה ולא יהיה מוכן עד צאת שבת דהמעשה הוי בשבת והתוצאה הוי בחול לשיטת הרש"ש שהמעשה והוצאה נפרדים הוי עיקר המעשה א"כ גם כאן יתחייב מכח המעשה.

ובסיכום שיטת הרש"ש – מתבאר דעיקר המחייב בשבת הוי המעשה וכל שהמעשה היה בשבת הוי סיבה לחיוב אפילו שהתוצאה לא היתה בשבת.

אולם יש להוסיף דברור שבעי שיהיה תוצאה ולא מעשה לבד דלולי שיהיה תוצאה א"כ יתחייב אפילו במקום שלא ראוי לזרוע או בדבר שלא ראוי להזריע וזה אינו דחייב רק במעשה שמביא תוצאה אולם לא אכפת לנו מהתוצאה ועיקר המחייב זה המעשה.

בביאור שיטת הרש"ש כפשטו דהתוצאה הוי רק ברור

ו. והנה בביאור דברי הרש"ש כפשוטו נראה לבאר דעיקר החיוב הוי המעשה ואין ענין כלל בתוצאה לחיוב אלא רק לברור המעשה אולם כל החיוב הוי רק המעשה והתוצאה לא קשורה כלל לחיוב.

ולפי"ז בעיקרו אם היה בא אליהו הנביא ומגלה שיהיה תוצאה היה יכול כבר לענש על המעשה עוד לפני שנעשתה התוצאה וכן אם ימות אחרי המעשה לפני התוצאה יהיה חייב כיון שאין שום משמעות לתוצאה אלא רק הגדרה שהוי מעשה.

וכן נראה בספר הישר לר"ת סימן שסא' וז"ל וטעם יש ברירה ואין ברירה שכך הוא הדין תורה כעין האופה בשבת אם מניח עד שתאפה חייב ואם יחתה קודם שתאפה פטור וכן הרבה דברים מוכיח סופן על תחילתן והרי הן כמיגמר ואזלי וגמרי עכ"ל ומתבאר דהעיקר הוי המעשה והתוצאה רק מוכיחה על המעשה.

וכן נראה ברעק"א בחלק רביעי עננים שונים סימן כב' וז"ל והרי לפי מה דכתבו התוס' בשבת ד. דבאפיה לא הוי התראת ספק כיון שמחוסר מעשה רדיה הא זה ודאי רק לעניין התראה אבל פשיטא דאי אפשר לענשו בשביל זה ובהדביק פת בתנור וכו' אם היה הדין דמלקים בשבת וכי היינו רשאים להלקותו קודם שתאפה הא אולי ירדה הפת ולא תאפה עכ"ל ומתבאר דעיקר מה דלא מלקים כיון אולי ירדה אולם אם ברור שלא ירדה יהיה אפשר להלקתו כיון שהעיקר הוי המעשה והתוצאה הוי רק ברור.

בקושיית האפיקי ים מתחילתו בפשיעה וסופו באונס

ז.  והנה האפיקי ים חלק ב' סימן ד' ענף ג' כתב להקשות וז"ל נראה להביא ראי' מכרעת להמנחת חינוך דאופה עם חשיכה במו"ש ונגמר בחול פטור מש"ס ערוך לעיל ד. בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו א"ל ר"א ב"א לרבינא היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר לי' למאן התירו ואלא לאו דאהדר ואידכר מי מחייב והתנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה.

מבואר מדברי הש"ס דבאופה אם נזכר קודם גמר האפי' פטור מחטאת דלא הוה סופו בשגגה הרי נראה בעליל דעצם איסור האפיה לא נגמר עד גמר האפי' ממש ולא דגמר האפי' הוא רק תנאי להאפי' וההדבקה בתנור דנאמר דכשנגמרה האפי' חייב למפרע על ההדבקה בתנור ונאמר משום זה דאפי' נגמרה בחול ונעשית מחשבתו ג"כ חייב למפרע על מעשהו בשבת דא"כ לא הי' מקום כלל לומר דבעינן שתהא גמר האפי' בשגגה משום דתחלתו וסופו בשגגה בעינן כיון דאפי' אם נגמרה בחול חייב וע"כ ההכרח מזה דגמר האפיה מעצם האיסור הוא והוי כזורק ונזכר קודם שתנוח דפטור דהתם נמי הנחת החפץ מעצם האיסור הוא וה"נ לא שנא עכ"ל.

ומתבאר בדבריו להקשות דמוכח דבאפיה אם בשעת האפיה כבר נזכר לא חשיב שוגג לפטורו מקרבן ואם הוי רק ברור שיש תוצאה למעשה ולא הוי חלק מהמחייב א"כ מה אכפת לן מה מחשבתו שוגג או מזיד הרי לא הוי כלל סיבה לחיוב אלא רק תנאי למעשה.

בנראה ליישב בשיטת הרש"ש דשני סופו במזיד דהוי מעשה אחר לסופו ביום חול שזה חיסרון בחיוב

ח. והנראה לומר דלא הוי רק תנאי בעלמא אלא התוצאה היה חלק מהגדרת המעשה אולם לא הוי סיבת החיוב למעשה וביאור הדבר דמעשה בלא תוצאה לא שרק לא התקים התנאי אבל המעשה הוי מעשה אלא ההגדרה דהמעשה לא מקבל כלל חשיבות של מעשה וכל חשיבות המעשה זה על פי התוצאה שעשתה והיא מגדירה מה היה במעשה.

וא"כ נראה לומר דאם תחילת המעשה היה בשוגג והסוף במזיד א"כ התוצאה היתה בסוג מעשה אחר מהמעשה שנעשה דהוי סוג של פשיעה אחרת כלפי הקב"ה בתוצאה וא"כ נכון שזה לא סיבת המחייב בתוצאה  אולם הוא קובע איזה מעשה זה וכיון דהוי מעשה אם רמת פשיעה בקב"ה אחרת ממילא לא הוי שוגג כלפי הקב"ה אלא הוי קצת פושע יותר בקב"ה ולכן לא יכול להביא על מעשיו רק קורבן.

אולם אם המעשה נעשה רק ביום חול ולא בשבת ואין הגדרה אחרת בתוצאה ממה שהמעשה עשה והוי אותה תוצאה שרצה במעשה וכל הנידון שחסר במחייב בזה אמרינן שעיקר המחייב אזלי בתר המעשה וכהגדרת הנמק"י ב"ק אשו משום חיצו וז"ל לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא וכו'[ב] וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב עכ"ל.[ג]

ולפי"ז לא שייך כלל להלקתו אפילו יבוא אליהו הנביא ויאמר שיהיה תוצאה כיון שמעשה בלי תוצאה אין לו כלל חשיבות וכל החשיבות מגיע בתוצאה אבל סיבת החיוה הוי המעשה.

וכן אם ימות אחר עשית המעשה לפני התוצאה אפשר שלא יהיה חייב כיון שבתוצאה הוי כאונס ולא הוי שוגג א"כ הוי תוצאה בסוג אחר ופטור.[ד]

ישוב נוסף לדברי הקוב"ש דשני סופו באונס לסופו במזיד

ט. והנה הקוב"ש חלק ב' סימן י' אות טז' כתב וז"ל והגע עצמך אם התרו בו על ההנחה בשבת ולא על העקירה או שעשה את העקירה בשוגג ובהנחה במזיד מי מיחייב ומדברי הריטב"א אלו מוכח דבכה"ג באמת חייב והטעם נראה דכיון דאילו לא גמר לעשות ההנחה לא היה בעקירה לחודא שום איסור נמצא דבההנחה הוא עושה כל האיסור וע"כ שפיר מהניא התראת ההנחה לחייבו.

ולפי זה יש לומר דאף דמבואר במשנה לענין חיוב חטאת דתחלתו זדון וסופו שגגה פטור מחטאת עד שיהא תחלתו וסופו שגגה הוא דוקא בתחלתו זדון דאינו שב מידיעתו אבל אם תחלתו באונס וסופו בשגגה י"ל דחייב חטאת עכ"ל.

ומתבאר בדברי הר"א דיש חילוק בין שהיה שגגה וזדון לבין שגגה ואונס דבשגגה וזדון הוי הזדון לסיבה יותר לחיוב ולכן לא יכול להביא קורבן אולם אם הוי אונס שלא הוי הגדרה אחרת של מעשה אלא רק הגדרה שאין סיבה לחייבו יהיה חייב בקורבן מכח השוגג שלא הופקע ע"י האונס דהוי העדר.

ומתבאר בדבריו מה דהתוצאה יכולה לשנות לא הכונה דהיא חלק מהמחיב אלא רק דאם הוי חלק מהמלאכה בסיבה אחרת של חיוב הוי משנה את הדין אולם אם הוי העדר מספיק את המעשה או התוצאה לחייב.

א"כ אפשר לומר דאם אין שינו בתוצאה ורק הוי ביום חול דהוי העדר חיוב א"כ אין הפקעה על החיוב במעשה ולכן חייב כיון דהיתה תוצאה בלי שום הפקעה ורק העדר חיוב והמעשה לבד שהיה בשבת כבר הוי סיבה לחיוב אולם אם הוי שונה התוצאה מהמעשה שאחד בשוגג ואחד במזיד יהיה פטור דהוי הגדרה שונה במעשה.

ולפי"ז אם מת אחרי המעשה לפני התוצאה אפשר שיהיה חייב דמצב המיתה לא הוי הפקע אלא העדר בר חיובה שזה לא הפקע מהחיוב.

ולענין אם יכולים להלקות לפני התוצאה אפשר דהוי כרעק"א שבעיקרו אפשר להלקות על המעשה הראשון דהוי בשוגג כל שלא היה מעשה מפקיע של מזיד ומה שלא מלקים כיון שאולי יוציא ואולי יהיה מזיד ואתי שפיר הרעק"א.

שיטת המנחת חינוך

במתבאר בדבריו דהוי התוצאה והמעשה חייבים להיות בשבת

י. והנה המנחת חינוך מצוה רחצ' ס"ק יד' כתב [תורף דבריו] וז"ל עוד נלע"ד דל"ק קושית הגאון הנ"ל דהנה ידוע דכל מלאכות שבת א"ח על מלאכה רק בנגמר המלאכה כגון אופה דהוא חייב משום מבשל או (אופה או) מבשל א"ח עד שנאפה או נתבשל אבל על הדבקה בתנור ולא נאפה א"ח ואם הדביק פת בתנור ואח"ז רדה מן התנור או הוא או אחר ולא נאפה אינו חייב כמבואר להדיא במס' שבת ד' גבי התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה כו' ואם הדביק בתנור ונאפה חייב חטאת על האפייה או סקילה אף דבשעת האפייה אינו עושה כלל מעשה מ"מ חייב כיון דעשה מעשה בתחלה וע"י מעשה נתעבד המלאכה ולא הוי התראת ס' בשעת הדבקה דלמא יקח אותו מן התנור קודם האפיה והטעם מבואר שם בתוס' ד"ה קודם שיבא.

עכ"פ חזינן דעל המעשה לא נתחייב כ"ז שלא נעשה המלאכה אך אם נעשה המלאכה חייב על העשיה ועל המלאכה בלא העשיה אינו חייב ג"כ דמותר להדביק בתנור עם חשכה אף על פי שנאפית בשבת כמבואר שם בשבת דכל המלאכות מותרים קודם חשיכה אף על פי שנתעבד בשבת רק קצת מלאכות אסורים מדרבנן משום גזרה כגון פת בתנור שמא יחתה בגחלים כמבואר בשבת ד' וז"פ והוא דבר שתשב"ר יודעין וכן איפכא אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשכה ולא נאפית כלל מבע"י רק משחשיכה ליל מ"ש בודאי ג"כ פטור כיון דנאפה ליל מ"ש כמו דאם לקח מן התנור קודם האפיה דפטור א"כ בודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן כי בחול אינו איסור כלל הכלל דחייב על העשיה והמלאכה כאחד אם נעשה בשבת אבל בא' מהם אינו חייב בשבת וז"פ עכ"ל.

ומתבאר בדבריו דהמחייב הוי התוצאה והמעשה ולכן אם אחד מהם לא יהיה בשבת יהיה פטור ודלא כרש"ש דסגי במעשה בשבת ולא בתוצאה אלא דבעי גם תוצאה של האפיה בשבת והמבשל סמוך למוצ"ש פטור כיון דהתוצאה במוצ"ש.

הגדרת זורע למנחת חינוך

יא. והנה בפשטות קשה למנחת חינוך מה דזורע לוקח ג' ימים כדברי הרש"ש ומבאר שם המנחת חינוך וז"ל והנה זורע בשויו"ט הוי אב מלאכה ומבואר בפסחים דכ"ה גבי כה"כ דזרוע מעיקרא אינו נאסר אלא בהשרשה והיינו דנקלט בארץ. וע"ש ברש"י דקודם השרשה הוי כמונח בכדא ולא הוי כלאים כלל. וכן מבואר במס' מנחות דס"ט לענין עומר ולענין אונאה ושבועה הוי אבעיא שם אי כמנח בכדא דמי. א"כ אפ"ל דגם בשויו"ט א"ע על הזריעה רק אם נשרש בקרקע וא"ח על העשיי' רק אם נשרש אח"כ כמו אופה דא"ח על דבוקו בתנור רק אם נאפה אח"כ ה"נ דבנשרש חייב על העשייה ואם תיכף לאחר שזרע נטל הזרע מן הארץ ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב.

אך ז"א דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה א"כ אם זרע בשבת ונשרש אח"כ בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל וכו' א"כ היאך חייב משום זורע דממ"נ אם זרע בחול וזמן הקליטה יהיה בשבת ודאי פטור אליבא דכ"ע כמו כל המלאכות דמותר מבע"י אף שהמלאכה נעשית בשבת כמ"ש לעיל ובודאי מיירי בזרע בשבת א"כ היאך חייב הא אינו נקלט הזריעה אליבא דכ"ע פחות מג"י וא"כ נקלט בחול אמאי חייב ועיין ר"ה דף י' ובפסחים נ"ה א"כ נפל ד"ז דזורע ונוטע בבירא היאך משכחת לה דחייב הא נשרש בחול עכ"ל ומתבאר דמקשה איך חייב בזורע.

ומיישב וז"ל עכצ"ל דיש חילוק בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע"ג קרקע הוי זורע אף דהוי כמאן דמנח בדיקולי היינו לענין המוזכר לעיל דלא מבואר בקרא זריעה א"כ אף דהוי זריעה מ"מ אפשר דהוי כתלוש לענין עומר אבל לשון זריעה שייך שפיר תיכף קודם שנקלט ע"כ חייב תיכף בשויו"ט א"כ לפ"ז אם לקט מן הארץ תיכף אחר הזריעה בודאי חייב דהרי נגמרה מלאכתו בזריעה לחוד וע"ז חייבה התורה וכו'.

אך מ"מ נ"ל דהדין כן בשויו"ט אין ספק אצלי כמ"ש דאל"ה לא יהיה חייב על זורע ונוטע בשבת ע"כ בודאי חייב תיכף אף בלא הקליטה ואף לקט תיכף מן הארץ מ"מ חייב דהמלאכה כבר נגמרה וגם בכלאים אם לא יהי' חייב רק אם נשרש הו"ל להר"מ להביא דין זה בכלאים כמו שמביא לענין דנאסרין וכו' עכ"ל.

ומתבאר בדבריו דשונה מלאכת זורע מכל המלאכות דבעצם הזריעה כבר מתחייב ולא בעי להמתין לתוצאה לחייב ולכן אם יוציא בזורע ישר אחרי הזריעה יהיה חייב ואפילו ע"ד להוציא יהיה חייב ואפילו אם יתקלל הזרע יהיה חייב כיון דנעשתה התוצאה[ה] ודלא כרש"ש דבעי תמיד תוצאה אלא זורע שני .

בבביאור הסברא דזורע שונה משאר המלאכות

יב. והנה בעצם דברי המנחת חינוך התבאר בדבריו דזורע הוי חייב במעשה כבר דשם זורע הוי כבר אז משא"כ אופה הוי רק בסוף וצ"ע דבריו מה עושה מה דהוי לזה שם זורע.

ועוד בעי לבאר מדוע לא מיישב פשוט דהוי זורע גזה"כ דלא בעי תוצאה אלא מעשה כיון דהתוצאה תמיד לא תהיה בשבת ומה הרויח בזה דזה שם.

ועוד דבהמשך דבריו כתב במנחת חינוך וז"ל והנה אף שכתבתי דעל זריעה חייב תיכף אף בלא נקלט מ"מ נראה דגם הקליטה הוי זריעה והיכי דא"ח על הזריעה כמו שיבואר מ"מ חייב על הקליטה דהקליטה הוי ג"כ זריעה עכ"ל.

ומתבאר בדבריו דאפילו שחייב על הזריעה יש סיבת חיוב גם על ההשרשה בבפועל רק נוקט בהמשך דבריו שאין היכי תמצי לחייב כיון שאינו עושה מעשה מ"מ בדבריו שהיה סיבה לחייה שנים כמו בנזיר שאמרו לו על תשתה פעמים.

ולכאורה לא מובן אם השם זורע בתחילה א"כ אין שם זורע בסוף ומדוע לחייב.

והנראה לבאר בעומק כוונת במנחת חינוך דבאמת יש כבר תוצאה במעשה הזריעה וכוונתו בשם זורע לומר דהוי נחשב דהוי כבר תוצאה עכשיו וא"כ הוי מעשה אם שני תוצאות מה שזרוע בבפועל ומה שהשריש וזה שונה משאר מלאכות שהתוצאה הוי רק בגמר הדבר ולא הסוף המעשה עצמו וא"כ נשאר בסברתו דבעי מעשה ותוצאה גם בזורע אלא דבזורע התוצאה הוי כבר בסוף המעשה.

וביתר ביאור יש להביא דברי ההלכות קטנות בסימן רסז' וז"ל תשובה כפי מ"ש לעיל וממה שאכתוב דכל המחובר לקרקע שצריך לקרקע אליבא דכ"ע ה"ה כקרקע והרי הוא כעובר במעי אמו ובזה יש לומר ג"כ טעם להא דלעיל דחטה בתוך העפר כעובר דהוי ירך אמו אבל הבשר בתוך המים בקדרה אינו כלום אם לא ע"י האור וא"ת עובר במעי אמו נמי אם לא ע"י חום טבעי ולחות שרשי כמונח בכדא דמי. לא אמרת כלום שהטיפה יש בה כל הכחות הנ"ל וכן החטה היא כמו הטיפה והארץ כמו הרחם עכ"ל.

ומתבאר בדבריו שבזריע יש כבר יצירת תוצאה שמקבל את מה שצריך לקבל מהקרקע וא"כ נחשב תוצאה עכשוית משא"כ בבישול יש רק קירוב הבשר לאש ללא שום תוכן והתוצאה הוי רק בסוף.

ולפי"ז ביאור דבריו דכל מה דיש הסתכלות על התוצאה כיון דבהמעשה לא נעשה כלום אלא רק קירוב בין הבשר לאש והתוצאה תלויה ביד האדם דאינו אפיה בעי שיוציא מהתנור ואפילו שזה לא חלק מהמחיב העשייה הזו אולם התוצאה נמדדת אז.

אולם זורע כיון שאין שום מעשה דתלוי באדם אלא הוי נעשה מעליו ההשרשה ע"י רטיבות האדמה ולא תלוי כלום באדם א"כ מבחנת האדם המצב הזרוע הוי כבר התוצאה שזרוע והוא מצידו כבר קיבל את התוצאה ולכן חשיב שיש את התוצאה בשבת אולם יש עוד תוצאה שזה ההשרשה שאפר להתחייב עליה מ"מ גם גמר הזריע זה כבר תוצאה.

וא"כ לא הוי סתם שם של זורע אלא ההגדרה תוצאת זורע והוי ככל המלאכות דהוי תוצאה ולא בעי לגזה"כ לאוסרו ולכן אפילו יוצא אחרי הזריע או שלא ישריש כבר יהיה חייב כיון שיש את התוצאה כבר במה שזרוע ולכן בשבת הוי כבר תוצאת החיוב לחייבו.

ביאור נוסף של האור שמח דהמעשה באפיה ממשיך עד התוצאה

יג. והנה האו"ש פרק ג' משבת כתב וז"ל ובירושלמי פרק קמא הלכה ו' ר"ש בשם ר' אבוה בית הלל ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותי' עשה כן מבעוד יום מותר ואמרתי בביאורו דנראה דהירושלמי מתרץ מה שהקשו בית שמאי לבית הלל (שם ה"ה) אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום.

ועל זה משני שפיר דניחזי דבשבת יש שני עניני מלאכות אחת מה שחיובו נגמר בשעת עשיית האדם את המלאכה כמו מבעיר וצידה וכי"ב וכיון שע"ז אנו מחייבין אותו כשעשה בשבת ה"נ קודם השבת כשעשה המלאכה נגמרה פעולתו ומה שנעשה אח"כ בשבת לא חיישינן ולא שייך שום גזירה אבל בצלייה ובאפייה שאם נצלה בו כגרורות או נאפו פניה או נתבשל שליש בישול חייב אף שהצלייה בא אח"כ ממילא ואם ירדה הפת קודם גמר האפייה פטור ולכך כשהניח על גבי האש מבעוד יום והצליה והאפיה היתה בשבת א"כ לא נגמרה מלאכתו מבעוד יום ואילו היה עושה כן בשבת לא היה חייב על האפיה לולי גמר האפיה שנקרמו פניה נמצא דזה שנעשה בשבת הוא מעצם המלאכה המחייבת לאדם אם אפה בשבת שפיר שייך לגזור.

משא"כ גבי שריית סממנין דאם עשה בשבת היה חיובו רק על הנתינה במים וזה עשה מערב שבת [מלבד במלבן צ"ע אם בעי שיתלבנו ויהבילו לענין חיובו] וזה פירוש הירושלמי בית הלל ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו חייב דאם נתן סממנים בשבת עם חשיכה למים שמא לא עשה מלאכה [והא דנקט אסור משום בה"ש הוא] אלמא דהמלאכה נגמר מיד ה"נ מלאכתו נגמרה מבעוד יום ומותר ולא גזרו אבל גבי אפיה אם הניח פת בתנור בשבת עם חשיכה ונקרמו פניה בחול פטור דזה הוי מעצם החיוב א"כ כשמדביק בערב שבת מבעוד יום אסור דהחיוב הוא בצירוף קרימת פניה ודו"ק.

ודע דנראה ברור דזורע ונוטע בשבת חייב אף דקליטתן בחול וכמאן דמנחא בכדא דמיא ודאי דאין הקליטה מעצם החיוב ואם בא להוציא הזרעים מתוך הקרקע טרם שנקלטו חייב דכן הוי מלאכת הזריעה שהוא טומן בקרקע מילי דעבוד לצמוחי פירא ודבר זה מפורש במנחות דף ע"א ע"א מנין לעומר שמתיר בהשרשה כו' אשר תזרע (שמות כג טז) משעת זריעה א"ל ר"פ אי הכי אף על גב דלא השריש נמי א"ל סודני בשדה כתיב עד שיהא נקלט ונשרש בשדה רש"י הרי דזורע מקרי אף על גב דלא השריש וחייב בשבת ובירושלמי פ"א דכלאים (ה"ט) מודה רשב"ל לענין שבת עד שתנוח הא כי נחה חייב אף על גב דלא אשרוש ועיין שנות אליהו שם וזה ברור עכ"ל.

ובביאור דבריו יש להקדים דברי הלכות קטנות סימן רסו' וז"ל שאלה מאי שנא דבמבשל ואופה בעינן שיאפה כשיעור בשבת והזורע משהשליכם ע"ג קרקע מיחייב. תשובה מסתברא דמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדרה ולחתות בגחלים אבל בזורע הכל בידי שמים עכ"ל.

ומתבאר מדבריהם מהלך אחר שבאפיה מה שלא חייבים אם נאפה במוצ"ש כיון דהעשיה הוי עשיה מתמשכת עד התוצאה וא"כ הוי כחצי עשיה ולכן לא חייבים משא"כ זורע נגמר העשייה בעצם השימה של הזרע באדמה ולכן זה המחיב.

וא"כ לדבריו הקובע הוי העשייה בלבד ולא התוצאה [ואפשר כרש"ש] רק שהתוצאה מאפיה מתמשכת ובזריעה לא.

יד. סיכום השיטות ומה דאין צד דהוי התוצאה והמעשה הוי תנאי

א. שיטת הרש"ש – דהעיקר המעשה ולא איכפת לנו דהתוצאה היתה במוצ"ש והתבאר ב' צדדים בתוצאה א. דהוי תנאי ב. דהוי מגדיר המעשה.

ולכן מתחדש ב' דינים א. אם יתן בשבת ויתבשל במוצ"ש יהיה חייב וכן בזורע ב. לשיטתו בעי שיצא מהזריע.

ב. שיטת המנחת חינוך – שבעי למעשה ותוצאה בשבת ושונה זורע דהוי התוצאה בעצם הנתינה בקרקע.

ולכן סבר דאפילו אם יוציא הזרע יהיה חייב וסבר דבאפיה בעי שיסתים בשבת.

ג. שיטת האור שמח – בעיקר כרש"ש שהעיקר המעשה אולם מבין דבאפיה הוי המעשה מתמשך ולכן בעי שיסתים בשבת ודלא כרש"ש.

והנה מתבאר דאין צד כזה לחייב רק על התוצאה בשבת והמעשה הוי תנאי שיהיה בשבת אלא ברור שהמחייב הוי המעשה ונחלקו לעניין תנאי.

ונראה דהוי כפשטו בפסוק לא תעשה כל מלאכה דהכונה העשייה שלא לעשות מלאכה רק דהתוצאה בעי להגדיר האם הוי מלאכה או לא דבעי עשיה חשובה וזה רק למלאכות שהיו במשכן.

וראיתי שמבאים באחרונים סברא יותר דהוי כל דין שבת במנוחה וכל שנח לא חייב ולכן אפילו אם היה שליח לדבר עבירה בגוי והיה אומר לו לעשות בשבת לא היה חייב אפילו שהתוצאה מתייחסת עליו כיון שנח.[ו]

בצ"ע למנחת חינוך מזומר

טו. והנה התבאר מחלוקת בגדר זורע בין הרש"ש למנחת חינוך דהרש"ש למד דזורע הוי עצם ההשרשה אולם המנחת חינוך למד דזורע הוי שני חלקים א. הניפוץ בקרקע ב. ההשרשה.

והנה בזומר דמתבאר בעג: דחייב משום נוטע דהיינו זורע צ"ל שכוונתו לא לחלק של הניפוץ בקרקע דזה לא שייך כלל במעשה זומר דבשלמא מבריך ומרכיב הוי ניפוץ העץ בעץ השני וכן בנוטע יחורים שזה ניפוץ השורשים בקרקע אולם בזומר אין שום ניפוץ אלא חייב מכח שגורם צמיחה דהוי כהשרשה דזה צמיחה.

וכעין זורע במים דשם אין את הניפוץ אלא את ההשרשה ומתבאר שם שיהיה חייב בהשרשה ולא בניפוץ.

וא"כ העשייה זה הזמירה אולם התוצאה הוי ההצמחה.

ולפי"ז בעי שתהיה התוצאה בשבת עצמה למנחת חינוך דבעי תוצאה ועשיה בשבת דהיינו דהתוצאה של זומר שזה המצחה בעי להיות בשבת ולא מצינו שצומח בשבת יותר וצע"ג.

בביאור מלאכת צד לרש"ש והמנחת חינוך

טז. והנה בצד התבאר בתוס' יז: בד"ה אין פורסין מצודות כו' וז"ל אף על גב דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב עכ"ל וכן כתב התוס' רא"ש.

ומתבאר בפשטות הדברים שצד הוי רק אם מיד שמניח את המצודה תופס ואם לא פטור מקורבן.

וצ"ע בין לרש"ש ובין למנחת חינוך הרי המעשה היה בשבת והתוצאה בשבת ולמה בעי שיהיה מיד.

והנראה לומר דבצידה כיון שתלוי בעוד מעשה של הבהמה א"כ לא חשיב שנגמר המעשה ולכן חסר בעצם המעשה שלו אם לא נתפס מייד [ועיין במלאכת צידה ודוק'].

[א] ועי"ש שמביא שיורי הקורבן שהבין בדבריו שהיכן שביטל התוצאה פטור אולם המעיין בדבריו יראה שזה לא כוונת השיורי הקרבן וז"ל [דף מח עמוד ב] כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר. ונ"ל הא דגרסי' בבבלי פ' ח' שרצים דף ק"ז ע"ב אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב וכו' אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב תרווייהו חד טעמא אית להו שחייבין משום קוצר וכו'.

ול"נ כמ"ש ואי קשיא א"כ ל"ל יבש כסלע אפילו בלאו הכי יהא חייב י"ל דאם החזירו כל זמן שלא יבש בו כסלע פטור ועיין בתוס' בבכורות דף כ"ה ע"א בד"ה ואמר ריש לקיש וכו' וצ"ע עכ"ל.

ובפשטות נראה שהבין דעצם ההוצאת הדג מהמים הוי קוצר ומה שהחזיר הדג למים הוי ביטול הקוצר ולכן פטור.

אולם הנראה שכל שיש חיות עדיין לא הוי קוצר ולכן הוי פטור שהחזיר וכן נראה בר"ח לקמן קח. אמר שמואל [השולה] דג מן הים. אם הוציאו מן הים ולא שהה כדי יציאת נפש עד שהחזירו לים פטור שהרי לא עקר דבר מגידולו וגם לא הרגו ולא העתיקו נמי ממקום חיותו לגמרי אבל אם הניחו ביבשה עד שיבש בו כסלע לחלוחית המים חייב א"ר יוסי בר אבין ולא אמרו שיבש אלא בין סנפירין של דג ששם חייו. וכיון שיבש שם כאילו מת עכ"ל.
[ב] ועי"ש שמוסיף דאף דמת יהיה חייב אפשר שזה לעניין נזקין דלא בעי כונה בתוצאה משא"כ בשבת שיש מעלה לתוצאה.
[ג] וכן הביא האגלי טל מלאכת זורע אות ח' ס"ק ו' עי"ש.
[ד] ושמעתי דגאון ישראל מרן הגר"ד לנדו שליט"א נקט דפטור במת אחרי המעשה לפני התוצאה אפילו לשיטת הרש"ש שהעיקר הוי המעשה.
[ה] ועין במוסך השבת זורע אות א' וז"ל וכבר בררנו לקמן היו"ט דעל הזריע' שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל כגון שנתקלקל תיכף ע"י איזה סיבה או שתיכף הגביה מן הקרקע חייב על מעשה הזריעה ול"ד לאפי' דקודם שנאפה א"ח כמבואר בש"ס התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא וכו' דהתם האפי' הוא המלאכה וחייב בשעת אפי' אבל הכא המלאכ' היא הזריע' וחייב תיכף על הזריעה וכו' ונ"פ אפילו אם זרע אדעתא להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל מ"מ מעשה הזריעה במקום צמיחה אסרה התורה וזה הו"ל מלאכ' א"כ הו"ל כבונה ע"מ לסתור או כותב ע"מ למחוק דודאי חייב על המעשה עכ"ל.
[ו] עיין בית מאיר אבן העזר סימן ה' ובשביתת השבת זורע באות ט' אולם בנמק"י ב"ק דהקשה באישו משום חיצו איך שרי להדליק אש בערב שבת וידלק בשבת לא נראה דמש תלוי במנוחה דהרי נח אם לא דנימא דהוי חשיב ממש עשיה שלו וצ"ע.

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

  1. לענ"ד יש להוכיח מהרמב"ם שסובר כמנחת חינוך שהרי המשנה מנתה את האבות מלאכות בצורה של ה'פועל' חורש זורע ואילו הרמב"ם בפ"ו שינה ומנה את המלאכות ב'שם העצם' חרישה זריעה וזה פשוט שצריך שהמלאכה תיעשה בשבת ולכן אם אומרים זורע הרי הוא עשה את הפעולה בשבת ואפשר שהתוצאה תהיה אחרי שבת אבל אם אומרים זריעה א"כ כל המלאכה נעשית בשבת משא"כ אפיה כל עוד לא נאפה לא נעשתה המלאכה ולכן פשוט שבזיעה חייב מיד ובאפייה אינו חייב עד שיאפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים