תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בסוגיא דיבש ביבש
חולין
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: סוגיות בחולין

בסוגיא דיבש ביבש

בחולין ק'. בריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטל, ונחלקו בדבר שפעמים נמנית אם בטל. ומבואר דבלאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד הוי ביטול ברוב דיבש ביבש הוא וכל יבש ביבש באיסורין הוי בטלין ברוב.

באופן היתר אכילת יבש ביבש: הרא"ש פ"ז סל"ז כתב שמותר לאכלו כאחד משום דגזה"כ דהאיסור נהפך להיתר מאחרי רבים להטות ורק במין במינו דבעינן שישים הוי דהחמירו רבנן, אך ביבש ביבש במין במינו הוי היתר גמור ואפי' מדרבנן אי"צ שישים ואף כשיבשלו אין נותן טעם. ולכך יכול לאכלו כאחד ואף לבשלו כאחד ואין שייך דנפלט טעמו ורק קודם שנודע התערובת אוסר בשישים במין במינו. וכשנתוסף עליו איסור עד שנהיה יותר מההיתר הוי חוזר האיסור וניעור.

הרשב"א בתורת הבית בית הרביעי שער א' דף יז'. כתב דזה אחר זה מותר ורק בבת אחת אסור לאכלו, ומשום שיש כדי שיעור ביטול דאוריתא, דמדאו' חד בתרי בטיל ואינו אוכל עתה האיסור דתלינן שבכל אכילה אוכל ההיתר, אך כשאוכל יחד או מבשל יחד הוי חוזר האיסור להתערב בהיתר וטועם האיסור והוי כדבר הנבלל וצריך שישים.

תוס' בחולין ק'. כתבו דדבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור מדרבנן ליכא כדמשמע הכא ומיהו שמא לחד גברא היה אסור.

והנה ילה"ק מ"ש מתערובת לח בלח שאוכל בבת אחת מההיתר והאיסור ויש דין ביטול, ובפשטות כיון שבלח זה נהיה דבר אחד ושייך שמדין ביטול יהיה להכל דין אחד אך הכא שכל חתיכה עומדת לעצמה ויש עליה נדון אין שייך מגדרי ביטול דלח דהוי הכל דבר אחד ודין אחד ויבואר להלן בעז"ה.

ובתורי"ד ב"ב לא'. כתב שלאדם אחד אסור לאכלו ובאכל חייב חטאת ועיי"ש שדימה לשני שבילים שודאי טמא באחד האוכל טהרות אחר שעבר בשניהם.

ובקוב"ש ב"ב אות קכז' כתב שאין כאן דין ביטול ברוב אלא שעל כל חתיכה יש הכרעה של רוב שמותרת מכל דפריש משום דבכל חתיכה בפ"ע אזלינן בתר רובא כמו בניכר האיסור, והא דלא הוי קבוע צ"ל דבאינו ניכר ליכא דין קבוע אף בלא דין ביטול, והא דשרי בתערובות לח בלח אף דיש בילה ובכל משהו ודאי יש מהאיסור, צ"ל דבלח ודאי האיסור ניתר על ידי ביטול בתערובות, רק ביבש ס"ל דאין האיסור ניתר כיון דכל חתיכה עומדת בפ"ע. ולכאורה לרשב"א לכך מותר רק בזה אחר זה כיון שיש הכרעה על כ"א שמותר, ולרא"ש האיסור נהפך להיתר ויש חלות היתר ביטול.

ויש דמשמע דיסוד ההיתר הוא משום כל דפריש וחל היתר גמור, א. בתוס' בכתובות כז'. כתבו דהלך בב' שבילין ועשה טהרות ונשאל על שניהם כאחת טמאות ובנשאל אחד אחד טהורות, וכתב המהרש"ל שדומה לזה דין יבש ביבש שבטלה ברוב אי שרי אח"כ לאדם אחד ולבשלו, והיינו דהוי כמו כל דפריש שכשמותר לאחד יש היתר על המעשה. ב. בב"מ ו': קפץ אחד מן המנויים לעדר כולם פטורים, והקשו התוס' אמאי לא אמרינן דאותו הקופץ ייבטל ברוב ויהיו כולם חייבים במעשר, וכתב התורא"ש דכיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשר ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין דכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האסור להיתר ע"י בטול ברוב, אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי. והיינו דכל דפריש וביטול חד הוא. ג. הט"ז קי' ה' כתב שאין כל דפריש וביטול בשור איסור שנחלק לשניים, והיינו דמיישך שייכי האי להאי.

אך אי"ז משמע מהא (בכורות כג'. ובשיטמ"ק שם) דמים טמאים שנתבטלו מוכיחים מיבש ביבש שבטל איסור וכל דפריש אין שייך בלח, וכן (מנחות לא'.) טבל שנתערב אין להפריש עליו מטבל ודאי ואם ביטול אי"ז היתר ודאי יהיה מותר.

ובחזו"א ערלה סימן ג' אות ב' דשורש הדין הוא כל דפריש ומצד הדין אסור לאכלו יחד וביטול מחיל היתר לאכול כיון שיכול ליקח אחת אחת ולאכול לכך אמרה תורה שיתבטל וכאילו אין כאן איסור, ובבת אחת נחלקו אם מותר או אסור, ויל"ע מדוע מתחילה אי"ז מדין ביטול.

אך יל"ע הא דהוי ביטול מדין כל דפריש הא הוי קבוע וכן לאכול ב' יחד הוי סברא דכיון שהנדון על כולם יחד אין שייך לומר דין רוב כדאיתא בתוס' זבחים עא'. ובשער"י ש"ג פ"ה הרחיב בזה. וכן דיש סברא דאיסורא ברובא. וכן דביטול מתהפך האיסור להיתר אך כל דפריש הוא היתר הנהגה ולא הנהגה במציאות.

ובמשנת ר' אהרן (חולין סימן ז') ובשערי יושר (ש"ג פ"ז) הרחיבו בביאור הך סוגיא דהנה הוקשה לעיל מ"ש מדין תערובת לח בלח שאוכל בבת אחת מההיתר והאיסור ויש דין ביטול, ולשיטת הרשב"א קשיא מ"ש מחמץ בפסח דבטל ברוב גבי איסור בל יראה אף דרואה כולם כאחת ומשהה בודאי האיסור ברשותו. וכן קשיא מהא דאיתא בבכורות כג'.דנבילה שחוטה אינה מטמאה במגע אלא במשא כיון שודאי נושא הטומאה, ואין דנים כאו"א לודאי היתר, ובאמת בשיטמ"ק זבחים עג'. לומד מהא דאין לאכול ביבש ביבש כאחד.

אלא ביאור הדברים דכו"ע סברי דע"י דין ביטול ברוב האיסור נהפך להיות מותר, אלא דהא דאזלינן על כל אחד ואחד בתר הרוב ונהפך להיות היתר ע"י דין ביטול הוי רק במקום שיש סתירה בין רוב למיעוט ואם לא יתבטל ולא ננהוג כרוב יהיה הדין כמיעוט וזה לא כאחרי רבים להטות, אך כשאינם סותרים לרוב אף דאזלינן על כל אחד מהחתיכות בתר רוב מ"מ לא שייך בזה ביטול שנהפך להיות מותר.

ומעתה גבי בל יראה אם לא יתבטל יבער את כולם ולכן אזלינן בתר רוב לבטל את האיסור, ולגבי משא הספק הוא לגבי האדם הנושא את כולם אם נטמא או לא ואי"ז סותר לדין רוב אם נטמאהו כיון שנבילה מטמאה בכל מקום ולכך לא שייך דין ביטול שהאיסור ייהפך להיתר.   וגבי לח בלח יש חלק אסור ואם לא יתבטל יאסור גם את המותר וזה יהיה כמיעוט ולכך אזלינן בתר רוב וחל דין ביטול וגם החלק האסור ניתר מכח הרוב. אך ביבש ביבש ניתר מכח הרוב לאכול כאו"א בפנ"ע ואין סותרים הרוב ולא צריך להתיר כולם מדין ביטול וסגי בדין רוב להתיר כאו"א, אך לגבי אכילת כולם בב"א אין דין רוב להתיר שכולם מהרוב וממילא לא שייך נמי ביטול כשאין רוב להתיר, ומשום שהביטול ביחס לגברא ולא שייך לסתור דכשאוכל כל אחד בפנ"ע הוי כל אחד קם אדינו.

ולשיטת הרא"ש נתהפך ביבש הכל להיתר ואין שייך להיות חילוק בין לאכול בבת אחת לאחד אחד או לבשלו.

ובעיקר דברי הרשב"א דמחלק בין לאכול בבת אחת דאסור להא דזה אחר זה דמותר וביאר דהוי שסיבת האיסור משום התקנה דרבנן שצריך שישים בלח, וכן הביא המשנ"ב תמז' שעה"צ ל' דדברי הרשב"א הוי רק בדרבנן אך מן התורה אף לרשב"א מותר לאכלם כאחת, וביארו האחרונים שיטתו, המנחת כהן (ח"ב פ"א) כתב דכיון דהוי דבר חשוב האוסר. ובפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות חלק ג' פ"ה כתב דכיון שתקנת לח בלח לאסור במינו הוי מדרבנן שכשאוכל ודאי איסור אין מתבטל וכשיש שישים לא גזרו, ולכן יבש ביבש נמי בבת אחת הוי ודאי איסור. ובשו"ת אבני מילואים ד' כתב דלרשב"א כיון שזה נותן טעם באינו מינו לכך מדרבנן זה תערובת ולא בטל וזה דוקא בודאי איסור ולא בב' זמנים שאין סיבה לאסור.   ולרשב"א אסור לבשלם יחד אך בב' קדירות לכאורה יהיה מותר לבשלם כב' אכילות, ובשערי יושר ש"ג פ"ט ביאר דכשאוכל כ"א בפנ"ע אומרים לא זה האיסור ויש לכ"א היתר בפנ"ע בספק תערובת שהרוב ההיתר ולאכול ודאי בעינן שישים, ולכך אף בב' קדירות מותר כיון שהתירו לאכול ספק דכל מה שלא חל הביטול היינו כלפי שאוכל ודאי איסור ובהא אינו אוכל ודאי איסור. וכן לגבי בישול דכתב הרשב"א דאסור לבשלן כאחת ובשו"ת ח"א תכה' כתב שרוטבן פולטין ונבלע הכל, וכתב היד יהודה יג' דכיון שחזר ונעשה לח חזרה גזרת שישים למקומה, והוי לשיטתו דצריך לאכלן אחד אחד ולכך לא אמרינן דהאיסור חוזר להיות היתר.

בגדר ביטול יבש ביבש: החזו"א יורה דעה סל"ז אות כ' הביא מהפתחי תשובה שהסתפק בב' חתיכות קטנות ואחת גדולה וידוע שאחת טריפה די"א שאם ב' החתיכות הקטנות מרובות על הגדולה מותרות ואם הגדולה מרובה על הקטנות אסורות, וי"א שאף אם הגדולה מרובה הוי מותרות הקטנות, והביא החזו"א דנראה שאי"ז תלוי בגודל החתיכה אלא ברוב מניין, ומשום שיסוד התערובת הוא שאנו נותנים עינינו על החתיכה והרוב מתירה וכשיש בתערובת ג' חתיכות ב' היתר וא' איסור הרוב מתירה, וגדלות החתיכה אינה גורמת כלל להפסיד הרוב, ומשום שהתערובת בגופים ולא בחלקי הגוף, אך הרשב"א בשו"ת ח"א סימן רעב' כתב דכיון דאפשר דחתיכת האיסור היא הגדולה אין שייך ביטול. ונחלקו בזה בדברי הש"ך קט' סק"ו האם אזלינן בתר תרי קטנים נגד אחד גדול עיי"ש בפתחי תשובה וגליון מהרש"א.

והיינו דיל"ד האם ביטול ברוב הוי ברוב מניין או ברוב בניין, ועי'.

הנה תוס' ביבמות פב'. כתב דלר' יהודה דוקא לח בלח מין במינו לא בטל דבלח האיסור מתפשט בכל, ובבכורות כג'. ד"ה נבילה הקשו למ"ד דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ולענין אכילה מותר לאכול בבת אחת ותירצו דבבית הבליעה הוא בזאח"ז. וקשה דתירוץ זה לא שייך אלא ביבש ולא בלח, דכל משהו מעורב. וצ"ל דבלח בטל גם לענין משא כמש"כ בכס"מ סו"פ א' מאבות הטומאות בשם הר"י קורקוס, ומוכח דאדרבא בלח מהני ביטול יותר מביבש, ותיקשי מר' יהודה במין במינו.

וכתב הקובץ הערות סו"ס ס' דדין ביטול דיבש ליכא בלח, וביטול דלח ליכא ביבש, ולא הרי זה כהרי זה. דביבש המיעוט מתבטל בתוך הרוב, ולמשא לא מהני ביטול, ובלח המיעוט מתבטל לגבי הרוב, כמו בבצק שבסידקי העריבה (פסחים מ"ה ע"א) שהבצק מתבטל לגבי העריבה ופקע ממנו שם חמץ, דכל המחובר לאיזה דבר מתבטל אצלו ונעשה כמותו, וכמו בהשקה, שהשאובין מתבטלין אצל המקוה ע"י חיבורן, דומיא דזרעים שמתבטלין אצל הקרקע, ומשו"ה לא מהני השקה בשאר משקין דטעמא לא בטיל (רש"י חולין כ"ו ע"ב ד"ה משהחמיץ), ובביטול זה יש לחלק בין מינו לשאינו מינו, דבאינו מינו, כגון חלב במים החלב מתבטל אצל המים ונעשה מים אבל במים אכתי הן מים גם לאחר התערבות ומשו"ה לא פקע איסורא מהן. אבל ביבש לא שייך לומר דע"י החיבור נתבטל המיעוט אצל הרוב, דכל חד לחודיה קאי ואין שם חיבור כלל, אלא שהמיעוט מתבטל בתוך הרוב והותר ע"י התערובת, ואין טעם לחלק בזה בין מינו לשאינו מינו. ודין ביטול של יבש ליכא בלח, משום שהאיסור מתפשט בכל ההיתר, והביטול בלח הוא משום דין חיבור, שמתבטל לגבי הדבר שנתחבר אליו ונעשה כמוהו, ומהני גם לענין משא, ובזה יש לחלק בין מינו לשאינו מינו.

כתב הראב"ד דכי אמרינן במתני' דגיד הנשה שנתבשל עם הגידים ואינו מכירו כולם אסורין ומקשי' וליבטל ברובא לאו רובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן בעינן שישים ואף בביטול דיבש ביבש, והקשה הר"ן לו'. מדפה"ר דהא רובא בכל מקום רובא ממש משמע והא דבעינן שישים ה"מ בדברים הנבללים ונבלעים כלח בלח דטעם האיסור בכל אך יבש ביבש האיסור עומד בעצמו ומדינא חד בתרי בטיל ולכך פרכינן וליבטל ברובא דהוי כיבש ביבש דליכא טעמא דהיינו חד בתרי, והוכיח מהא דב"מ נג'. דתרומה וביכורים חייבים עליהם ועולים באחד ומאה משא"כ במעשר דבטל ברובא והיינו רובא ממש, וכתב הר"ן דהוי במין במינו דאזלינן בתר רובא אך מין בשאינו מינו גזרינן אטו לח בלח ובעי שישים, ובפשטות הביאור דכיון שסיבת האיסור מדרבנן היא שיש תערובת שנותן טעם א"כ ביבש לא שייכא. והר"ן הביא בשם הרא"ה דאם נתבטל יבש ביבש חד בתרי מותר להוסיף עליהם עד שישים ומבשלן לכתחילה שכל אחד בפנ"ע מותר, ולרשב"א דלגבי בבת אחת לא חל ביטול ה"ה בכה"ג נאסר ואין רשאי להוסיף על הביטול. 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים