תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בסוגיא דכתמים ב'.
נדה
כותב החידוש: דוד גולדשילד

מראה מקומות: פרק הרואה כתם

מקומות טומאה בגופה: אמרינן בגמ' נ"ח. על עקבה ועל ראש גודלה טמאה דעקבה עביד דנגעה באותו מקום וביאר הפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים הנקראת ישיבה מזרחית שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם. ובחוט שני סימן ק"צ סעיפים י"א י"ב כתב דאף אי אומרת ברי לי שלא ישבתי כדרך הישמעאלים הוי מילתא דלא רמיא ואמרינן דישבה.

וראש גודלה בהדי דפסעה עביד דמתרמי, וכתב הב"י דכ"ש כשמצא על רגליה ממש טמאה והביאו הרמ"א, ואע"פ שהעיר הט"ז סקי"א דהא על גב הרגל לצד אגודל לא גרע מצד חוץ דשוקיה ופרסותיה וטהורה אך כתב הט"ז דמ"מ אין להקל כיון דהב"י והרמ"א לא הקלו, ומ"מ כתב הט"ז דעל שאר אצבעות רגליה חוץ מן הגודל אף לב"י טהורה כיון שהוא רחוק לצד פנים, אך הש"ך סקי"ז כתב שאי"ז מוכרח, והחכמת אדם ביה"נ (קי"ג י"א) כתב שבשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בשאר ארבע אצבעות רגליה טהורה דמ"מ כל דבר שיש עוד צד להקל מקילים או כשאין גריס במקום אחד טהורה.

וכן על שוקה מבפנים עד מקום חבק טמאה. וביאור מקום חבק הביא בב"י ק"צ י"א דלרש"י הוא מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך עם השוק ונגד אותו מקום למטה ולמעלה, ולערוך לפי' א' מקום הלולאות, ולפי' ב' שכופפת השוק על הירך. ומשום דעביד דמתרמי תחת אותו מקום ונטף עליו טמאה, ומשמע דהוי מדין דיכול הדם להגיע לבשרה וכן דנוטף ממש ממנה על בשרה.

אבל נמצא על שוקיה מבחוץ או בצדדים או למעלה מאותו מקום טהורה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וכתב החוט שני דה"ה אם מצאה הכתם בחוץ לאחר שינה טהורה דלא אמרינן שהגיע לאו"מ.

וכן נמצא על קשרי אצבעותיה ואפי' מבחוץ טמאה דאמרינן דנגעה באותו מקום ובשעת נגיעתה ניתז דם מן המקור על ידיה. והובא בב"י שם דנחלקו הראשונים האם מיירי שבדקה באותו מקום ולא שטפה או דאף אי אומרת שלא נגעה במקום מ"מ אמרינן דנוגעת באותו מקום,

והפתחי תשובה סקכ"ג הביא מהסד"ט שבכל המקומות דטמאה הוי משום דאימור דנגעה באותו מקום, וכשאומרת ברי לי שלא נגעתי כתב הסד"ט וכ"ה בחכמת אדם ביה"נ קי"ג י"ב דלא חיישינן שנגעה אלא רק בסתמא חישינן ולא אמרינן מילתא דלא רמיא הוא, וביאר דמשום שבידים מקילים דבעינן גריס במקום אחד. 

וכתב עוד דבגב ידיה והיינו מעל אצבעות ידיה או בפס ידיה טהורה דלא שייך לגעת באותו מקום וכן כשבדקה ונטלה ידיה טהורה אמנם כתב החוט שני שיש להחמיר אא"כ יש עוד צד להקל.  וכתם בזרועותיה טהורה.

ובמכה על בשרה במקום שאפשר שנטף ממנו על בשרה תולה במכה ואע"פ שאינה מוציאה עכשיו דם חישינן. (ומשמע שתולים אפי' בנמצא על בשרה לבד ולא על חלוקה לבד, ומש"כ רש"י על חלוקה ביאר הב"י דהוי לבאר היאך מגיע הכתם ממכה בצואר לתחתית חלוקה וזה ע"י שכופפת ראשה.) וכן כשנתעסקה בידיה בכתמים תולין בהם להקל.

והט"ז כתב דכן בנמצא על ידיה תולים בכתמים שנתעסקה בהם, והביא הפתחי תשובה סקכ"ה דבנמצא על שאר גופה לא תלינן בנתעסקה, אך הסד"ט הביא הפרישה דאף בנמצא על גופה תולה בדם שנתעסקה, ואע"ג דקיי"ל דאין מחזיקין טומאה וטהרה ממקום למקום זהו דוקא במקום שלא ידעה אם נגעה או לא ידעה אם נתלכלך דהוי ס"ס להחמיר שמא לא נגעה במכה ושמא לא נתלכלכו ידיה ושמא לא הכניסה ידיה לירכה, אבל כשנגעה בודאי במכה או בשאר דברים ויודעת שנתלכלכה ונמצא על ידיה או על גופה תלינן, והביאו החכמת אדם שער ביה"נ קי"ג ט"ו וכתב דנראה לו דאם המכה ודאי מוציאה דם וידעה שנגעה במכה טהורה אע"ג שלא יודעת שנתלכלכו ידיה שודאי נדבק בידיה.

וכתב החוט שני שבכל המקומות שמטהרין משום דלא הגיע מבשרה הוי אף במצאה בזמן שעלולה לראות בהם כגון בעונת וסתה ומ"מ תלינן שהדם בא ממקום אחר.

ובאשה המשותקת ואינה יכולה לנוע ממקומה ומצאה דם במקום שחוששין לכתמים לא חוששת דבמצב שלה הכתם ודאי מעלמא וטהורה.

ואשה הלובשת בגד סמוך לאו"מ ומצאה כתם בבגדיה או בגופה והבגד הסמוך לגופה היה נקי מפני שפעמים פושטת הבגד הסמוך לגופה כגון בעת עשיית צרכיה ויש לחוש שיצא הדם, ואם ברור לה שלא הורידה הבגד הסמוך לבשר ואח"כ מצאה הכתם על גופה ונמצא הבגד נקי טהורה.

אין מחזיקין ממקום למקום:  הנה אמרינן בגמרא על עקבה ועל ראש גודלה טמאה ומקשינן ומי מחזיקין טומאה ממקום למקום ותרצינן דבהדי דפסעה עביד דמתרמי. ובתוס' כתב דאין מחזיקין במקום שאין רגילות. ויש שביארו דהוי גדר דספק ספיקא ויש שביארו דהוי גדר דמעמידים כפשטות ולא אמרינן שהגיע ממקום אחר.

צורות הכתמים בבשרה: והנה נסתפק ר' ירמיה בצורות כתמים כגריס האם הצורות הוו ריעותא לטמא. והם כשיר כשורה טיפין ורוחב ירכה מהו. וביאורם: כשיר כתב רש"י דהוי עגול כצמיד. כשורה הביא התוס' בשם ר"י וכ"ה ברא"ש דהוו טיפין שמחוברים, ולרשב"ם הוי שורות רצופות. וטיפין טיפין לתוס' והרא"ש הוי טיפות שאינם מסודרות, והביא הב"ח דסברתו דאם הטיפין עשויים כסדר לאורך הירך פשיטא דהיינו אורחיה כשנופל דם הנדות טיפה אחר טיפה כדלף והוי כרצועה וטמאה. (והעיר הרב מזרחי שליט"א דלפי"ד התוס' והרא"ש מ"ש טיפין דפשיטא דטמאה מכשורה דהוי נמי טיפין דספק ובהערות על הטור כתבו דאולי יש חילוק בין כסדר לכשורה) ולרשב"ם הוי בכל ציור. ורוחב ירכה כפשוטו. וברצועה לאורך הירך טמאה. וכתב החוט שני דלאו דוקא צורות הללו דייקא בספק אלא כל שאר צורות שנמצא במקומות הללו מחמירין בו.

ובפשטות כשיר רוחב ירכה ורצועה לא מיירי בטיפין אלא סתמא נמצא בעיגול וכדו' והספק האם תלינן במאכולת או שאין שייך כ"כ שיהיה בצורה זאת, אך הב"ח דייק בדברי הטור שמיירי בכל הספיקות בטיפין והטור למד שכל המקרים הוו שהיו בטיפין ובלא"ה אין ספק וטמאות ולא תלינן במאכולת.

ובגדר הספק: הנה בשיר ושורה ורוחב ירכה הוי ספק מצד הצורה אי הוי מוכיח דהוי מגופה, ולגבי טיפין טיפין נתבאר בראשונים ב' ביאורים במה איירי ספק הגמ' דהנה התוס' בפשוטו למד שהספק אם מצטרפים לכגריס אף בבשרה ופשטינן לחומרא ומצטרפין. וכן כתב הרא"ה בבדה"ב י"ח: ולפי"ז אפי' טיפין קטנים מצטרפין. ובשיטת הרא"ש כתב הב"ח דנמי ס"ל דהספק אם מצטרף ואף דפשטי' לאיסור ביותר מגריס אך בגריס תלי' במאכולת אך הב"י למד ברא"ש דהוי ספק אם הגיע מאו"מ ולא בצירוף, עיי"ש.

אמנם הרשב"א בתורת הבית הארוך בית ז' שער ד' דף י"ח: וז"ל ולי נראה דהכא לאו בטיפין קטנים ולענין צירוף (מגופה) קא מיבעיא ליה אלא בטיפין גדולים כגריס ועוד והכי קא מיבעיא אם צורתן מוכחת עליהן שלא מגופה אתו או לא וברייתא דלקמן בטיפין קטנים ולענין צירוף. ותדע לך דאכתי לא איירי כלל בשיעורי כתמים אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להם ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין מהו וכשיר ומלמעלה למטה ולרוחב ירכה מהו. והיינו דס"ל שלא מיירי בצירוף אלא הספק בתליות מהיכן הגיע הדם. וכך ס"ל הרמב"ם פ"ט  שטמאה בנמצא על בשרה כנגד בית התורפה ארוך או עגול וכדו' ולא הזכיר שיעור גריס ועוד, וכן הרמב"ן בהלכות נדה פ"ד ה"ט דכל צורות כתמי בשרה טמאה ולא אמרינן דלא נטף מבשרה, והיינו דהספק היה האם אמרינן דמגופה ופשטי' לחומרא.

הנתבאר דנחלקו הראשונים האם ספיקות דר' ירמיה מיירי בצירוף לכגריס ועוד או בתליות מהיכן הגיע.

והנה פסקו בספיקות דר' ירמיה לחומרא ולכאורה קשה הא הוי כתמים דרבנן ולהקל, והרא"ש כתב דכיון דהוי בעיא דלא איפשטיה הוי לחומרא וכפי שהביאו ברייתא להחמיר ואע"ג דאיכא דחייה הוי דיחוי בעלמא. ולכך פסק הטור דאם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד אע"פ שיש טיפין הרבה סמוכים זל"ז בחלוקה טהורה ועל בשרה מצטרפים לכגריס. והשו"ע נמי כתב כן אלא דמתחילה הביא בפשיטות שבכמ"מ תולין בטיפין ובכתמים שאינם כגריס וטהורה, והביא י"א דהני מילי כשנמצאו על חלוקה אך על בשרה מצטרפין לכגריס. ויל"ע מדוע הביא זאת רק בשם י"א.

והנה הקשה הב"ח דהשו"ע פסק שנמצאו טיפין על בשרה מצטרפין וכן הביא את דברי הרמב"ם שכתב והקשה דהא לדברי הב"י שבבשרה אפי' פחות מגריס טמאה דלא תלינן במאכולת, א"כ איך השו"ע פסק דטיפין מצטרפין והביא את דברי הרמב"ם שמחמיר בבשרה אפי' בטיפה אחת כגריס ולומד שאין צירוף בין בגופה בין בחלוקה ובטיפין קטנים טהורה וכל הספק בגמ' לרמב"ם רק בכתם אחד וטיםפה אחת והספק על הצורה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים