תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בסוגיית דיני ראוי ומוחזק בפרה מוחכרת ומושכרת:
בבא בתרא
כותב החידוש: חנן שפירא

מראה מקומות: גמרא וראש' ריש יש נוחלין

בסייעתא דשמיא.

[נכתב כתחילת העמדת דברי הראשונים וביאורם בס"ד].

בגמרא בסוגיין מבואר דבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, וכגון אם הניח להם אביהם פרה מוחכרת ומושכרת או שהיתה רועה באפר וילדה נוטל פ"ש, אך אם בנו היתומים בתים או נטעו כרמים אין הבכור נוטל פ"ש.

ובהמשך הסוגיא הגמ מעמידה דין זה אליבא דרבי שס"ל שבכור נוטל פ"ש בשבח שהושבחו הנכסים אחר מיתת האב המוריש, ולרבנן אין הבכור נוטל פ"ש בשבח שהושבחו נכסים אחר מיתת אביהן.

וכתב הרשב"ם דודאי דבין לרבי ובין לרבנן דרשינן מהפסוק "בכל אשר ימצא לו" דאין הבכור נוטל פ"ש בדבר שהוי ראוי ביחס לאב המוריש דפסוק זה שנאמר לענין נטילת בכור פ"ש מלמד דבעינן שהנכסים יהיו מוחזקים אצל אביו בכדי שיטול בהם בכור פ"ש, אלא דנחלקו בלימודים וכמבואר בגמרא קכד.

 

איתא בגמ' בסוגיין דברי רב פפא דבדיקלא ואלים ובארעא ואסיק שרטון אף לרבנן בכור נוטל בשבח שהושבח אחר מיתת אביהן פ"ש, ומחלוקתם אינה אלא באופן שירשו מאביהם חפורה והוה שובלי, ושלופפי והוו תמרי- שחת ונעשה שבלים ופירות דקל שנעשו תמרים, דבהא הוי שם אחר ומהות אחרת אחר מיתתו ממה שהיה קודם מיתתו, וכלשון הרשב"ם "דהוי דבר אחר ושם אחר", אמנם זה אותו הדבר שהיה בחיי האב רק שהתפתח וגדל אחר מיתתו, ובזה נחלקו רבי ורבנן, דלרבנן כיון שנשתנה שמו ומהותו לא שייך לומר שכיון שהאב היה מוחזק בזה כשהיה שחת נחשב למוחזק אף כשזה שבלים. וכלשונו של המאירי בסוגיין שבדיקלא ואלים לא נשתנה גוף הדבר ולא כשחת שנעשתה שבלים שנשתנה גוף הדבר, ולרבי כיון שזה אותו הדבר שהתפתח והתרחב והאב היה מוחזק בזה כשהיה שחת הוי מוחזק בזה גם כשזה שבלים, וזה שנשתנה גוף הדבר ממה שהיה קודם מיתת האב לא הופף אותו ללא מוחזק בדבר דזה אותו המוצר שהתרחב.

{וכבר עמד הריטב"א על הא דלענין גזילה איכא מ"ד דשינוי השם של החפץ הגזול עושה שהדבר כבר לא "כעין שגזל", ולכאורה ברור החילוק בין העניינים, דבגזילה הענין הוא שהמוצר שקיים היום הוא לא אותו המוצר שהיה בשעת הגזילה, ולא משנה שהיה מונח בחפץ אפשרות וכח שיהיה כך לאחר זמן כיון שהיום למעשה החפץ אנו כמו שהיה בשעת הגזילה, אך לענין ירושה עד כמה שמונח בפירות או בשחת שיהיו תמרים או שבלים ממילא האב נחשב למוחזק אף בתמרים ובשבלים אפילו שטכנית זה לא היה קיים בחייו, ואכמ"ל}.

 

הגמרא בסוגיין שואלת מדוע נכתב בברייתא גם מוחכרת ומושכרת וגם רועה באפר שנוטל הבכור פ"ש בשבח דבהמה, הא אם במוחכרת ומושכרת נוטל הבכור פ"ש אע"ג שהפרה לא ברשותו אלא ברשות היתומים כ"ש דברועה באפר שהפרה ברשותו נוטל בכור פ"ש, ומיישבת דרועה באפר נכתב ללמד על מוחכרת ומושכרת דמה רועה באפר הוי שבחא דממילא דלא חסרי בה היתומים מזוני אף מוחכרת ומושכרת נוטל פ"ש דווקא בהושבחה ממילא ולא ע"י שחסרי היתומים מזונות, כלומר שהאכילוה משל עצמם, ומבואר דאף לרבי מה שנוטל פ"ש זהו דווקא בלא השביחוה היתומים משל עצמם אלא רק אם שבחה ממילא, אך כמובן שגם אם השביחה השוכר או החוכר או כל אדם שאינו יורש הוי כשבחא דממילא דלא הכוונה שיהיה ממילא ולא בידיים אלא שיהיה ממילא ולא שיחסרו היתומים מזוני בכדי להאכילה, דאם היתומים חסרי מזוני ישנה סברא חדשה שלא יטול הבכור פ"ש בשבח שהם השביחו כיון שהם עשו את זה שהיא תשתבח {ונקודה זו צריכה ביאור קצת, דהרי לענין האם זה נחשב כמוחזק לגבי האבא או לא לכאורה לא אמור לשנות האם היא הושבחה על ידם או על ידי אדם אחר שאינו יורש אם נבאר שהטעם בחסרי מזוני הוא שזה לא קרה ממילא ממש אלא ע"י היתומים, דעד כמה שזה ראוי אם הם השביחוה אז גם כשאדם אחר השביחה זה צריך להיות ראוי, כיון שגם אם אדם אחר השביחה או אפילו אם אכלה בעצמה זה לא אמור להיות מוחזק ביחס לאב שמת דהרי זה שבח שנוצר ממילא אלא פשוט שהענין הוא, שכשהיתומים השביחוה מה שלא נוטל הבכור פ"ש זה לא כיון שזה לא נוצר ממילא ממש, דגם שבח שלא נוצר ממילא ממש פשוט שנוטל פ"ש וזה מכיון שגם אם זה לא הושבח ממילא ממש, כיון שזה שבח שהתווסף לבהמה שהאב היה מוחזק בה נחשב האב למוחזק גם בשבחה ואפילו שלא מונח בבהמה פוטנציאל שהיא תושבח בכך {ואפילו לגבי השבח שהיא הושבחה ע"י שאכלה בעצמה מוכרחים אנו לומר שהנקודה היא לא שהושבחה ממש ממילא, דגם זה לא ממילא} כיון שע"י שהאכילוה או שאכלה בעצמה גופה גדל והושבח ולא נוצר דבר חדש שהאב לא היה מוחזק בו וזו כוונת הגמרא כשאומרת שבשבחא דממילא בכור נוטל פ"ש- שהגוף שבו האב היה מוחזק גדל ולא שנוצר דבר נפרד וחדש ממה שהיה בהחזקתו של האבא {וכך כתוב בגמרא להדיא, דהגמרא אומרת שצריך שיהיה שבחא דממילא דלא חסרי בה היתומים מזוני ולא אומרת ממילא סתמא, חזינן דהנקודה היא לא האם השבח נוצר בממילא או בידיים אלא האם חסרי בה היתומים מזוני, ואולי באמת צריך לבאר מדוע הגמרא נקטה לשון של ממילא, הרי זה לא קשור לממילא אלא לחסרי בה מזוני בלבד}. אך אם היתומים בעצמם השביחוה ישנה סברא חדשה שלא יטול הבכור פ"ש בשבח וזה מכיון שזה קשור ומתייחס אליהם, ויש להרחיב, ואי"ה בהמשך.  אמנם, בדברי הרבינו יונה מבואר לכאו' דאם אדם האכילה לא יטול בזה הבכור פ"ש אלא דוקא כשאכלה בעצמה או האכילוה והשביחוה השוכרים או החוכרים, דהר"י מקשה ע"ד הגמ' שבחסרי בה מזוני הבכור לא נוטל פ"ש מדוע אם פיטמוה השוכרים נוטל פ"ש הא הוי כחסרי בה מזוני, כלומר שלא הוי כשבחא דממילא, ותירץ דהואיל ומתנאי שהתנה עם אביהם הוא משביחה הוי כשבחא דממילא, מבואר לכאו בדבריו דאם אדם אחר שלא התנה עמו אביהן שיאכילנה, יאכילה אי"ז כשבחא דממילא ולא יטול בשבחא פ"ש, וצריך לעיין בזה}.

ובקושיית הגמרא של"צ לכתוב רועה באפר דשייך למילף בק"ו ממוחכרת ומושכרת יל"ד האם הגמ' הבינה שגם בחסרי מזוני יטול הבכור פ"ש ולכן ל"צ לכתוב רועה באפר ללמדנו שדוקא בדלא חסרי מזוני, או שלא העלתה עדיין את סברא זו של חסרי מזוני אך לא היה הו"א לגמ' שגם בחסרי מזוני יטול פ"ש. ואם נימא שהיה הו"א שגם בזה יטול פ"ש צ"ל שהבינה הגמ' שאין את סברא זו של יחס בשבח ליתומים שהשביחוה אלא כמו שאם אדם אחר השביחה נוטל פ"ש כיון שלא נוצר דבר נפרד מהבהמה שהאב היה מוחזק בה אלא זה התרחבות וגדילה של הבהמה שהיה מוחזק בה כך כשהיתומים עצמם השביחוה יש את סברא זו שלכן יטול בזה הבכור פ"ש. אך נראה שלא היה לגמרא כזאת הו"א אלא דלא אסקא אדעתא את סברא זו דחסרי מזוני

ולעניין מה נחלקו רבי ורבנן, ומה טעמם ובביאור דעתם נחלקו בראשונים, וקודם לכל יש לומר דלענין הולד שנולד אחר מיתת האב מיירי במחלוקת רבי ורבנן לדעת כל הראשונים, דזה הוי ממש כשחת ונעשו שבלים וכפירות הדקל שנעשו תמרים.

דעת הרבינו יונה בסוגיין דנחלקו אף לענין דמי השכירות שהשוכר צריך לשלם, ובין על דמי השכירות שבאים על הזמן שאביהם היה חי ובין על הזמן שמשלם השוכר דמי שכירות אחר מיתתו, ובשניהם ס"ל לרבי דנוטל הבכור פ"ש, דדמי השכירות שבאין על הזמן שאביהם היה חי ודאי דנוטל לרבי דהא לרבי נוטל בכור פ"ש במלוה שהוריש להם אביהם וזה ודאי הוי כמלוה שיש לאביהם על השוכר, ודמי השכירות שבאים על זמן השכירות שאחר מיתת אביהן גם נוטל הבכור פ"ש דהוי כשבח הבא מחמת הפרה ממילא אחר מיתת אביהן, ואין הפרש בין שבח הבא מגוף הפרה כדוגמת ולד ושבלים ותמרים לשבח הבא מחמת הפרה כדמי שכירות על הזמן של השכירות שאחר מיתת אביהן, דהא שמעינן ליה לרבי דבכור נוטל פ"ש אף בריבית שיש לאביהם על חבירו וריבית הויא כשבח הבא מחמת הפרה ולא מגופה.

ולעניין דמי השכירות על הזמן שאביהם היה חי מצדד הרבינו יונה לומר דהוי נמי כריבית כיון שהנקודה בריבית זה כל דבר שאביהם לא היה מוחזק בו מעולם, והרי אביהם לא היה מוחזק אפילו בדמי השכירות שבאים על הזמן שהיה חי. {והא דיש לו צד שהוי כמלוה אע"פ שלא הוחזק בזה מעולם- כיון ששאני דמי שכירות שזה בא כתשלום וכתמורה לזכות הדיורים שקיבל והרי בזכות זו כן היה מוחזק אביהן ולכן גם התשלום עליהם הוו כמלוה שאביהם היה מוחזק בו ולא כריבית}.

 

נמצא לנו מדברי הרבינו יונה, א, דחיוב דמי השכירות לא חל בשעת קנין השכירות, {אלא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כלומר שקנין השכירות לא נתן לשוכר זכות דיורין לכל זמן השכירות אלא שיעבד את המשכיר לשוכר שיהא מחוייב להעמיד לו זכות דיורין בכל זמן השכירות וזה שיעבוד להעמיד לו זכות חדשה בכל רגע ורגע לדור בבית המושכר דאם הוי זכות אחת ודאי דלא שייך לומר שהוא מעמיד לו את זה בכל רגע ורגע אלא ודאי דהוי זכויות רבות ונפרדות, וכפי שיבואר בהמשך הדברים}.

ב, חידושו של הרבינו יונה "שאין הפרש בין שבח הבא מגוף הפרה כולדות לשבח הבא מחמת הפרה כדמי השכירות" וכמו שבשבח הבא מגוף הפרה ס"ל לרבי שנוטל הבכור פ"ש אע"ג דנשתנה גוף ומהות הדבר ממה שהיה קודם מיתת האב כיון שזה שבח שבא ממילא, כך לענין דמי השכירות על הזמן שאחר מיתת האב אע"ג שזה חיוב חדש שנוצר אחר מיתתו דהרי ס"ל לרבינו יונה שחיוב דמי השכירות לא חל כולו בשעת קנין השכירות ולכן לא הוי כמלוה לא הוי ראוי ביחס לאבא דזה שבח הבא ממילא מחמת הפרה.

 

והנה, מבואר בדברי הר"י דאין טעמו של רבי שנוטל בכור פ"ש בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן שכיון שזה שבחא דממילא אזי המוצר שהיה האב מוחזק בו זהו אותו המוצר שקיים היום ולכן האב מוגדר כמוחזק במוצר שקיים היום, דא"כ כיון שחיוב דמי השכירות על הזמן שאחר מיתת האב חלים אחר מיתתו לא היה האב נחשב כמוחזק בהם דהא גם השורש של חיוב זה לא היה קיים בחייו, וגם א"כ לא מובנים דבריו שאין הפרש בין שבח הבא מגוף הפרה לשבח הבא מחמת הפרה, דלהנ"ל איכא חילוק שבשבח הבא מגופה הוא היה מוחזק בדבר בעצמו לפני שגדל ונשתנה שמו ומהותו ובשבח הבא מחמת הפרה לא היה מוחזק בזה כלל וכלל, וזה פשוט, אלא ודאי דס"ל בטעמו דרבי שכיון שזה שבחא דממילא ולא ע"י שהיתומים השביחוה אז ההגדרה של השינוי הוא לא שנוצר דבר חדש ונפרד מהדבר שהאב היה מוחזק בו אלא שהדבר שהיה מוחזק בו הושבח ואפילו שנשתנה עיי"ז שמו ומהותו, הרי אין חולק שמציאותית זה אותו המוצר שהאב היה מוחזק בו בחייו, ולכן האב נחשב מוחזק אף בחפץ כפי שהוא היום כיון שכל מה שנשתנה בחפץ לא הפך את זה לחפץ שונה מציאותית אלא רק מהות החפץ ומטרת החפץ השתנתה, וגם אם זה דבר שמציאותית שונה מהחפץ שהאב היה מוחזק בו, אם זה בא מהחפץ שהאב היה מוחזק בו מוגדר האב כמוחזק גם בדבר זה שנוצר לאחר מיתתו, דהרי הר"י אומר את דבריו גם בחיובים שנוצרו לאחר מיתת האב,

ולכאורה נראה ברור ופשוט שאליבא דהר"י גם בעובר שנוצר לאחר מיתת האב ס"ל דנוטל הבכור פ"ש {וכמו שכתב הריטב"א בסוגיין להדיא} דמסברא אין הפרש וחילוק בין חיוב שנולד לאחר מיתתו ובא כתוצאה מהשכרת החפץ לעובר שנוצר אחר מיתתו שבא כתוצאה מהפרה שהיה מוחזק בה בחייו, ואף שמסברא שייך לומר קצת דדוקא חוב הוי מוחזק אפילו שזה דבר חדש שנוצר אחר מיתתו כיון שזה לא דבר מציאותי ולכן זה לא מוגדר כדבר בפנ"ע שלא קשור לדבר שממנו/ מכוחו/ מחמתו הוא בא, אך עובר שנוצר אחר מיתתו אע"פ שבא מהפרה שבה היה מוחזק כיון שזה דבר מציאותי שעומד וקיים לעצמו וכיישות בפנ"ע אין המת נחשב למוחזק בה, מ"מ אין נראה לומר כן, דעד כמה שבחוב אף שנוצר אחר מיתתו הוי המת מוחזק בו, גם בעובר שנוצר אחר מיתתו הוי המת מוחזק בו

ועוד נראה לומר כן דהרי בתוס' רי"ד שחולק על הר"י וסובר שבדמי השכירות על אחר מיתת אביהם אינו נוטל פ"ש אומרה שגם באם נוצר העובר אחר מיתת אביהם אינו נוטל בולד פ"ש ונראה בדבריו שאותה סיבה שלא נוטל בולד פ"ש היא אותה הסיבה שלא נוטל בדמי השכירות שאחר מיתת אביהן פ"ש.

ועוד, דהרי טעמו דהר"י הוא שכל דבר שהבהמה הושבחה ממילא הוי האב מוחזק בזה ולכן נוטל בדמי השכירות שאחר מיתתו פ"ש, ואם זה הטעם בשיטתו פשוט דזה שייך גם בעובר שנוצר אחר מיתת אביהן, דהרי גם זה שבח שהושבח ממילא בבהמה שהאב היה מוחזק בה.

 

והריטב"א כתב גם דבכור נוטל אף בדבר שנוצר באילן או בבהמה אחר מיתת האב, והוכיח כן מהא דקתני בברייתא דאם היתומים בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פ"ש בזה, הא שבחו מאליהן אפילו אם זה דומיא דבנו בתים ונטעו כרמים שזה שבח מחודש שלא היה כלל בעולם וכעובר שנוצר אחר מיתתו נוטל פ"ש (ומה שהוכיח התוס' רי"ד מהא דרב פפא שאומר שמח' רבי ורבנן היא בשחת שנעשתה לשבלים דמשמע שרק בדבר ששורשו ותחילתו היה קיים בחיי האב נוטל פ"ש ולא אם נוצר דבר חדש בבהמה (שאינו נפרד מהבהמה) דחה הריטב"א דנקטינן הכי להשמיע את חידוש דעת רבנן דאפילו בהא שתחילתו היה קיים בחיי האב אינו נוטל פ"ש). וגם בהוכר העובר אחר מיתתו כתב הריטב"א דלרבי נוטל בכור פ"ש כיון "דשבחא דממילא הוא וגופא אשבח", {ובדעת רבנן ס"ל דאף אם הוכר העובר בחייו אינו נוטל פ"ש דכיון שלא יצא לעולם בחייו הוי כחפורה והוו שובלי דהרי בגופה של הבהמה הוא עובר וכשיוצא הוא ולד שחי וקיים לעצמו וא"כ נשתנה שמו ומהותו- וגופו כלשונו של המאירי, אמנם מביא דעה דלרבנן בהא נוטל הבכור פ"ש כיון שאי"ז כחפורה והוו שובלי, דהתם נשתנה מהות וגוף הדבר אך בעובר שהוכר בחייו לא נשתנה מהותו ביציאתו לעולם דזה אותו גוף שהתפתח וכדיקלא ואלים שנוטל אף לרבנן}.

ועוד כתב הריטב"א דמיירי בין במוחכרת ומושכרת ובין ברועה באפר רק לענין הוולדות, דלא שייך למימר דמיירי לענין דמי השכירות, דשמעינן לרבי (לקמן ע"ב עיי"ש) דנוטל אף במלוה והכא לא מיירי לענין מלוה דא"כ הו"ל לרבי למימר להדיא דמיירי במלוה וכדלקמן, וכן לא שייך לומר דמיירי על שבח גוף הפרה דבהא אף לרבנן נוטל פ"ש.

נמצינו למידין מדברי הריטב"א דס"ל דחיוב השכירות על כל זמן השכירות שסוכם חל בשעת הקנין של השכירות ולכן אומר הריטב"א דלא שייך למימר דמיירי לענין דמי השכירות דהוי מלוה, והריטב"א מדבר גם על זמן השכירות שאחר מיתתו וגם ע"ז אומר שהוי מלוה מכיון שהחיוב חל בתחילה כשעשו את הקנין. [ויש שרצו לומר דאולי ס"ל לריטב"א שלא חל בתחילה ומה שאומר שא"א להעמיד על דמי השכירות באמת כוונתו רק לדמי השכירות על הזמן שאביהם היה חי, דדמי השכירות על הזמן שאחר מיתת אביהם הוי ראוי לריטב"א ולכן לא שייך לאוקמי על דמים אלו, אך ודאי שאי"ז כוונת הריטבא דהריטבא אומר (כתובות לד:) לענין אדם ששכר מחבירו דירה והורישה לבניו בתוך זמן השכירות שיכולים היתומים לדור בבית ואינם צריכים לשלם למשכיר דמים כיון שהחיוב חל בחיי אביהם על כל זמן השכירות וממילא הוי כמלוה שיש למשכיר על אביהם, ואדם מוריש זכויות לבניו ואין אדם מוריש חובות לבניו, הרי לנו להדיא בדבריו דשכירות הויא כמלוה דכל חיוב השכירות חל בשעת הקנין.

והא דבגמ' נחלקו האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף ואין דעה שכל החיוב חל בשעת הקנין, צ"ל כדברי הקונה"ס (כלל ז,ה) דהמח' הנ"ל אינה אלא לענין פועל כיון שפועל יכול לחזור בו בחצי היום ולכן לא שייך למימר דכל חיוב השכירות חל בשעת הקנין, אך בקרקעות ומטלטלין לא נחלקו אלא לכו"ע מיד כשקנה השכירות נתחייב השוכר בכל דמי השכירות, וא,ש דברי הריטבא שמדבר לענין פרה.

 

אמנם דעת התוס' רי"ד דדברי רבי אינם אלא על דבר שהיה קיים בבהמה/ באילן בחיי האב והושבח לאחר מיתת האב וכגון שחת ונעשה שבלים וכדו', אך בדבר שנוצר אחר מיתת האב אע"פ שזה נוצר בחפץ שהאב היה מוחזק בו בחייו וכגון אילן שהצמיח פרי שלא היה כלל בחיי האב/ עובר שנוצר אחר מיתת האב, כיון שבפרי הזה ובעובר הזה האב לא היה מוחזק כלל אז הוי ראוי ביחס אליו ולא מוחזק, וכן לענין דמי השכירות על הזמן שאחר מיתת האב כיון שזה חיובים חדשים שלא היו קיימים בחיי האב, אפילו שבבית הוא מוחזק גמור אין הבכור נוטל בזה פ"ש. ולמד כך התוס' רי"ד מהא דבגמ' מבואר שמח' רבי ורבנן היא על שחת ונעשו שבלים ופירות שנעשו תמרים, ובזה מיירי שהגוף של השבלים והתמרים היה קיים בחיי האב, ודוקא בזה ס"ל לרבי שנוטל בכור פ"ש.

וביאור שיטתו, דס"ל שסברתו דרבי אינה כהראשונים הנ"ל שכל שבחא דממילא הוי האב מוחזק מכיון שעד כמה שזה ממילא ולא ע"י היתומים עצמן והאב היה מוחזק בפרה גופא הוי מוחזק דזה השתבחות הפרה ולא דבר הנפרד מהפרה, דבזה חולק התוס' רי"ד וסובר שכיון שזה דבר חדש שנוצר אזי אפילו שזה נוצר בגוף הפרה לא שייך להגדיר את האב כמוחזק בזה כיון שזה דבר חדש, אלא סברתו דרבי היא דכיון שהאב היה מוחזק בעובר זה בחייו ממילא אע"פ שנשתנה שמו ומהותו וגופו של העובר או של הפרי הוא מוגדר כמוחזק כי בתחילתו של מוצר זה היה קיים. ולכן ס"ל להתוס' רי"ד דדוקא בשחת שנעשתה שבלת הוי מוחזק ולא אם נוצר שחת אחר מיתת האב.

 

והנה, הרשב"ם בד"ה אף הקשה מדוע מובא בברייתא גם מוחכרת ומושכרת וגם רועה באפר, ניתני רועה באפר ונשמע נמי מוחכרת ומושכרת שנוטל הבכור פ"ש ונשמע נמי דדוקא בדלא חסרי מזוני. ותירץ, דהו"א דבמוחכרת ומושכרת אינו נוטל פ"ש כיון דהוי שבחא דלאו ממילא קאתי, "דע"י בנ"א שחורשין בה ועובדין בה קאתי ולא לישקול בה בכור פ"ש, קמ"ל דכיון דהיתומין עצמן אין חורשין וטורחין בה אלא אחרים שבחא דממילא חשבינן לה". ולכאו' נראה דכוונת הרשבם על דמי השכירות ולא על שבחא דבהמה עצמה שהשביחו השוכרים, והו"א שלא יטול בה הבכור פ"ש כיון שהחיובים חלים כל הזמן ולכן הוי ראוי ביחס לאב כיון שזהו חיוב חדש שחל לאחר מיתתו [וכדעת התוס' רי"ד], וקמ"ל דהוי מוחזק כיון דלא הוי כחסרי בה מזוני כלומר לא הוי כשבחא דלאו ממילא קאתי כיון שהיתומים עצמם אין חורשים בה וטורחים בה ואע"פ שזה חיובים חדשים שחלים לאחר מיתת אביהם [כהר"י והריטבא].      אך קשה לומר כן כיון שלא משמע כן בלשונו שכתב דכיון שזה מגיע על ידי טירחתם וחרישתם של השוכרים, ולהנל זה לא קשור לטירחת וחרישת היתומין דהא חיוב השוכר אינו תלוי בשימושו של השוכר אלא הוא מתחייב גם אם לא השתמש בה. [ואולי שייך לדחוק שכוונתו לא לחרישה בפועל אלא לזה שיכולים לחרוש, וכוונתו דס"ד שכיון שהחיוב שמתחייב השוכר אחר מיתת אביהן כתמורה לזה שיכול לחרוש בה וזה חיוב שמתחדש אחר מיתה הוי ראוי לאב]

או שכוונתו לענין שבח הבהמה גופא, שהו"א שכיון שהושבחה הבהמה בידי השוכר הוי כמו היתומים שהשביחוה וחסרי בה מזוני דהרי זה לא שבחא דממילא דהא השוכר האכילה וממילא לא יטול בזה פ"ש, קמ"ל שכיון שהיתומים עצמם לא חסרי בה מזוני לא הוי ראוי אלא מוחזק דהפרה שבה האב היה מוחזק בחייו הושבחה וזה התרחבות של הבהמה. [אמנם לפי"ז חולק הרשבם על הר"י שכתב דדוקא בשבח ופיטום שבא ע"י השוכר נוטל הבכור פ"ש כיון שהאב סיכם איתו את זה בשעת קנין השכירות ולכן אי"ז כראוי לאבא, דלהנל, להרשבם אף בשבח שהשביח אדם מן השוק יטול הבכור פ"ש דרק אם היתומים עצמם השביחוה הוי ראוי דחסרי בה מזוני אך אם היתומים לא חסרי מזוני אזי אף אם אדם האכילה ולא אכלה מעצמה הוי האב מוחזק בשבחא.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים