תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בעניין החזר תשלום בהגיע סוף עונה והמסתעף
כללי
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: ב''ק דף ז ע''ב

בעניין החזר תשלון בהגיע סוף עונה והמסתעף

עמדתי ואתבונן בעניין מי שרכש חליפה או רכב במחיר מסויים, ואפי' שילם ועשה הגבהה או משיכה, אולם השאיר החפץ בנתיים אצל המוכר, ויהי היום ואבד מן המוכר החפץ והנה הגיע זמן מבצע – סוף עטונה ואז נמצא האבדה, והלקוח בטענה אל המוכר החזר ליא את ההפרש של הכסף עבור החפץ שרכשתי ממך, ואקח אותו במחיר המבע, לעומתו המוכר טוען הלא החפץ עבר לרשותך וברשותל אבד וע"כ אי רצונך קנה מאתי אחר במחיר זול, או שאתן לך חליפתך זו שרכשת וללא כל החזר כספי, אולם שוב טוען מידענו הלוקח הלא אתה יצאת איפא מדין שומר הפטור באונסין ובאת לכלל 'נפקד' ולכן אתה כבעלים וחייב באונס האבידה, ויותר מכך אפשר לומר דפושע אתה, ובכן עם מי הצדק?

איתא בגמ' (דף ז:): "הרי שהיוו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה ומוקי הגמ' אי דכולי עלמא זילא ארעיהו ודידיה נמי בהדייהו אפי' פורתא לא יתנו לו דהוי פושע בידיים, אי דכו"ע אייקור ודידיה איידי דעיל ונפיק אזוזי אפי' טובא יתנו לו דלאו פושע הוי ואי אמר לו הב לי בבינונית ואמ"ל אי שקול כדינך כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא לקמיה ואמר ראב"י א"כ הורת כח נזיקין אצל בינונית אלא וודאי דאי הוי דינו כבע"ח מדמינן ליה ואי א"ל הב לי זבורית טפי פורתא מהדר ליה אי שקול כדנך ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה" וכתב רש"י דמשלם ליה כיוקרא דלקמיה בעידית דמזיק, או בבינונית דהשתא אך לא כייפיינן ליה לזה והוא עיקר.

אומנפ שיטת הרא"ש (סו"ס ב) דאין כופין אותו אצל קרקע עידית כ"ש ואין יכול לטוענו תן לי עידית או בינונית זו, אך כ"ז דגילה המזיק דעתו אך אי לא גילה דעתו יש כוח ביד הניזק לטעון אותה ובה אני חפץ ויתן לו ממנה ובזה יש לומר דוודאי כייפינן ליה דאל"כ נמצאת דהורעת כח הנזיקין אצל בינונית או זיבורית. ונמצאדפליג בין אמר תחילה חפצו, אולם התוס' (ח. ד"ה אבל) לא חילקו בזה ולעולם יתן לו המזיק בינונית כדהשתא וכן הוא בטור (חו"מ קב ס"א) ובשו"ע שם. אולם הש"ג (אות ג) כתב בשם המהר"ח והרמ"ה ז"ל דכייפינן ללווה  ליתן לו זיבורית טפי פורתא.

ועוד הביא בטור שם פלוגתא דקמאי ז"ל אי כייפינן ליתן לו כזולא דהשתא או לא דיש מי שאומר שיתן לו כזולא דהשתא דבתר גילוי דעתו אזלינן אף שכוונתו הייתה לדוחקו ממון, אולם איכא מ"ד דאין נותן ךו כזולא דהשתא אך  יוכל למיתב ליה כיוקרא דלקימיה. וכתב הש"ג (אות ב) דכיון דכל מילי מיטב יכול המזיק ליתן מטלטלין ולא קרקע אפי' יש לו והוא עשיר בכסץ ובזהב.

מבואר דדין מיטב בדמזיק שיימינן אפי' סובין היינו דהתורה חייבה ליתן לניזק טפי ממה שהזיקו באיכות ולא בכמות ולכאו' צ"ב: אמאי הש"ס מייתי 'אפי' סובין' אחר דשמעינן ד'ישיב' אתא לרבויי אפי' שווה כסף ככסף?

ונראה דתלי בחקירה מאימת נחשב הלה כמזיק משעת הזריקצ חפץ אפי' דלא הייתה כוונתו להזיק, או משעת ההיזק גופיה, דהנה אי נימא דחשיב מזיק מתחילה הרי מובן שפיר שיטת ר"ע דבמזיק שיימינן דיש לו תואר ושם מזיק דכל הוי מעשה אחד של עשיית נזק סופן מגלה על תחילתן, אולם אי כר"י דבניזק שיימינן אינו חשוב למזיק כי אם בשעת נזק גופא א"כ מה חידוש איכא בחיוב תשלומין אפי' סובין? אלא מוכח דקי"ל כר"ע דבמזיק שיימינן כאיתא נמי בגיטין (דף מט.) דיש כאן הוכחה גמורה דהוו תשלום דמזיק גרידא דמחילה מזיק שמו נקרא.

ולפי"ז יבואר אמאי אמרינן 'אפי' סובין' להורות דכל תשלומי מיטב נקבעין ובאיכות ולא בכמות לפי ערכו דממון המזיק להודיענו דמתחילה דמעשה חשיב כנזק, ולהכי מצי למימר דמזיק יכול לטעון לניזיק שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה ולא כייפינן ליה אי גילה דעתו מאיזו יתן לו בנזקו מכיון דאי באיכות תלינן הרי שהוא יודע אי נמדד איכות גבוהה כפי ההזק שעשה לחברו,  דהלה (ניזק)  מה שחפץ מזו ולא מחברתה הוא מחמת הגודל והמ"ר ולא מחמת ה'מיטב' היינו איכות הקרקע ונוייה והדרה וזיווה.

ומיהו לפי הי"א בטור והרמ"ה ועוד ז"ל דס"ל איפכא דיד הניזק על העיונה וכייפנן ליה למזיק וכון גבי מלווה ובע"ח, היינו דס"ל דאפי' רבי עקיבא מודה 8דמזיק נקרא משעת ההיזק גופא, ולכן התשלום אינו נגבה רק על ההיזק עצמו אלא אפי' על כל המשתמע מכך בושת או צער, אולם אנו ס"ל דצער דעג"נ אינו נגבה ע"פ התורה כי אם בלווי צערא דגופא, אי לאו במקרים מיוסמים ובעיקר בעניינים רוחניות דגבינן לה צערא דליבא היינו עגמת נפש אפי' בלא לווי של נזק.

והנה כתב רבינו פרץ ז"ל (דף ז:) שהוי פושע בכך שלא מכר את שדותיו ולא מקבל מאתיים זוז דלא חשיב עני ע"כ וצ"ב: הא בגמ' בגיטין (דף יא.) דאדם יכול למכור כל נכסיו והוי עני ויוכל ליטול מן הדמאי, וכן במסכת שבת (דף קיב.) "אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" וכן במשנה פאה (פ"ח) "מי שאינו צריך ליטול מן הצדקה אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לברות" וכן בירושלמי (פ"א הלכה א) וא"כ אינו מובן סברת רבינו פרץ דלא הוי פושע?

וכן קשה: הא בעינן שילווה ובכך יוכל למכור ביתו?

ונראה דקי"ל במסכת יבמות (דף קט.) שנה בר קפרא לעולם יתרחק אדם מן הפקדונות ומן הערבות" וביארו דהלוואות נמי בכלל הריחוק וא"כ לא הוי מיקרי פושע, ולכן ההשתדלות של האדם לענין מכירת שדותיו ע"י מודעות ושלטי מכירה.

ולפי"ז אדם שקנה חליפה ממוכר, ואח"ז נאבדה בחנות ובזמן שנמצאה היה זמן של סוף עונה, מה שאומר שהלוקח שילם על החליפה 1,000 ש"ח  ומעתה שווה רק 700 ש"ח ועתה תבע מיודענו מן המוכר הב לי עודף של 300 ש"ח וטען המוכר לעומתו  דבשעת הקניין היה שווה 1,000 ש"ח או עם לוקח 700 ש"ח?

והנה איתא במסכת בבא מציעא (דף צט:): "אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מיזדבנא בחמש, בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא  מהדרו ליה חביתא דחמרא, בשאר יומי  מהדרו ליה חמש. ולא אמרן אלא דלא הוה ליה חמרא לזבוני, אבל הוה ליה חמרא לזבוני – הא איבעי ליה לזבוני. ומנכי ליה אגר טירחיה, ודמי ברזנייתא" ע"כ ופרש"י ז"ל וז"ל: "שקולאי – נושאי משאוי. אהדרו ליה ביומא דשוקא – קודם שיגיע יום השוק, שיכול למוכרה ביום השוק, שיגיע ראשון. מהדרו ליה חמשה – דאמר להו: אי הוה גבאי ביומא דשוקא – חמשה הוה שוה. ולא אמרן – דמהדרו ליה חמשה אלא דלית לחנוואה חמרא לזבוני, דהשתא ודאי אי אהדרו ניהליה – הוי מזבין ליה. אבל הוי ליה חמרא לזבוני – ולא זבין, גלי דעתיה דלא הוה מזבין, ולא משלמי אלא חביתא דחמרא, וכי מהדרי ליה נמי חמשה – מנכי להו חנווני מחמשה אגר טרחא כפועל בטל, כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל. ודמי ברזנייתא – שנותנין למכריז בעיר על יין בשווקים וברחובות: יש בבית פלוני יין למכור. ברזנייתא – לשון ברזא, דייש"י ברז, פתח, כלומר: יציאת היין הנמכר בברזא בפרוטות, ויש מפרשים: שהיו צריכין לשכור אומן לנקב נקב בחבית, מפני שהוא של חרס, ולתקן ברזא, הנך דמי מנכי להו, שהרי פטרוהו מכל אלה" עכ"ל.

ובתוס' (ד"ה אהדרו) וז"ל: "פירוש קודם שעבר יום השוק ראשון אינו יכול לומר לא אקח אלא מעות אבל עבר יום השוק לא יקח יין אלא מעות דמצי אמר כבר היה מוכרו ביום השוק שעבר ואין לו להמתין עד יום השוק הבא אבל יש לו יין עוד למכור לא יכול לומר כן שהרי לא מכר שלו" ע"כ.

ובחי' הריטב"א (ד'ה מהדר) דאיכא פסידא ללוקח להמתין עד יוצאא דשוק הבא וז"ל: "פי' חמשה או שוה חמשה, וכגון דתברוה נמי ביומא דשוקא דהויא שויא חמשא, וכיון דכן כי מהדר ליה ביומא דשוקא תשלומי מעליי נינהו, ולא מצי למימר ליה אילו היתה בידי כבר היו בידי דמיה, עכשיו נמי תן לי דמיה, דכיון דהשתא ביומא דשוקא שויא חמשא הא מאי דאפסיד משלם, אבל כי מהדר ליה בלא יומא דשוקא אינו יכול לומר לו המתן עד יום השוק שתמכרנה בחמשה, שזו פסידא היא לו שיצטרך להמתין עד יום השוק והא לאו שומא היא" מבואר דיד המוכר על העליונה ואין מצריכין אותו להמתין עד יום השוק ממילא יוכל לתת לפי סוף עונה, וממילא אינו בעי להחזיר לו העודף של התוספת זו דעת רש"י ותוס' והריטב"א ז"ל.

ויש ראייה לזה מהסוגיא דאמרו במסכת קידושין (דף עג: ) שמר בידו להביא מעות אז אסור למוכר להשתמש בחפץ עד שישלם.  ובתוס' שם (ד"ה נאמן) כתב דבידו היינו בשליטה ולא רק ברשותו וביתו.

מבואר ש"בידו" כוונה בשליטתו כמו בממונות כך בנפשות הרי שהכא בנידון הדבר מסור ביד החובשים לשחררה היינו ואין לאף אחד שליטה עליה, וכ"כ התוס' בשם ר"י והר"א והתרומה שמותרת לבעלה אפי' כוהנת בזמן שאינה מסורה בידם כתב בשו"ת גנזי חיים" (אבן העזר סימן כ.) שכל הטעם להיתרא הוא שמאחר שאינה מסורה בידו הרי שיכולה לצעוק וכ"כ הר"ן (פ"ב ממסכת ע"ז) והרב המגיד, ואר זמן מצאתי שכ"ש הרב משה יגד בספר "מחצית השקל" (סימן ז חו"מ סימן יד) שאם אינה מסורה בידו היינו שאינו תחת ידו מותרת אפי' לכהן ולא רק לישראל אבל ם היא תחת ידו אפ' דיעבד אסורה.

מבואר שיש קשר דיני בין המובנים אלו של 'מסור בידו" לבין 'תחת ידו' שאם היא עומדת תחת ידו היינו שעושה בה עתה כרצונו אשר על עם לבבו, אבל מסור בידו היינו שהיא משוחררת מידי כמה זמן לילך חוצה לאוויר עולם נמצאנו למדים את פני הדברים כך: שאם היא מסורה בידו מבחינה פיזית הרי שהיא תחת ידו ממבחינה דינית ואפי' דיעבד לבעלה ואפי' ע"י ממון שכן פשוט שיבעלנה באיסור שהיא תחת ידו ממש, אבל מאידך אם היא תחת ידו רק במסמכים כלפי הרשוייות ולא מעבר לכך ואינה מסורה בידו מבחינה פיזית הרי שמשוחררת כאסתר אצל אחשורש וכמו שכתבו התוס' במסכת כתובות (דף ג:).

ונראה לבאר דהמוכר דהחפץ בידו אי קיבל מעות הרי שעבר לרשות דהלוקח וממילא יצטרך המוכר להחזיר לו את העודף של 300 ש"ח וכו' ומ"ש מרש"י והתוס' ז"ל דיד המוכר על העליונה, יש לתרץ ע"פ מה שפירש הר"א ז"ל דכי משלמין ה' דוקא בשברוה ביום השוק אבל אם שברוה בשאר ימים אינן משלמין אלא ד' כשעת הנזק וכן פירש רבינו יהונתן וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל.

וכן הוא במלחמות ה' לרמב"ן (דף כד: מדפה"ר): "והטעם הנכון דכיון דלית ליה ככי ושיני לא היה יכול להמתינו עד יומא דשוקא וכל מה שאדם מוכר מקמיה יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו, כדאמרינן התם האי מאן דגזל חביתא דחמרא כו' ביומא דשוקא שוה חמשא ובשאר יומי שוה ארבעה וכו', אף כאן אילו היה יכול להמתין עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק, וכיון שלא היה יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהוא שער הזול כך פירש ר"ת ז"ל" עכ"ל.

וכן פסק הרמב"ם (פ"ג משכירות ה"ג): "הסבל ששבר חבית של יין לחנווני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה, החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו שלשה ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל. וכן פסק מרן בשו"ע (סימן ד"ש סעי' ה) ןמבואר דהמוכר משלם לו כשעת פשיעה והתייקר דהוא דבר ידוע שיש דבר כזה 'סוף עונה' ולהכי יש לו לשלם ללוקח את העודף 300 ש"ח כיוון דבר ידוע הוא ומסור ביד.

אולם הרא"ש ב"מ פ"ט ס"ל דלעולם משלם כשעת המכירה אולם המ"ע סק"ג מחלק בין נשאר יין ללא נשאר יין מהסוג שמכר לו משלם כשת השבירה הלא"ה משלם כעת המכירה כדברי הרמ' ומרן בשטו"ע והט"ז פליג בזה דאין לחלק כלל ולעולם משלם כשת מכירה.

אולם עי' בניתה"מ (שם סק"ג) דמשלם כשעת הגזילה, אולם החזו"א (ב"מ סימן ח סקי"ד וס"ק טו) דאין להוכיח משוקלאי דהתם שאני דדבר ידוע הוא דיש יומא דשוקא ולכן שם משלם כשעת הנזק דווקא, אך בשאר יומר כשווים הרגיל, ואינו נחשב לגזלן, אך בנידו"ד כל שומת נזיקין משם לפי דמים ולא לפי מידה דמוכח בב"מ (דף יד:) בדין שום כסף ככסף ולעוולם משלם לא לפי היוקר במקומו ושעתו ולהכי מוכיח החזו"א דיד הלוקח על העליונה ומשלםפ ליה כשעת היוקרא וכ"פ הרמב"ם ומרן הנז'. וכן ראיתי שפסק הגאון הגראב"ד הגרש"י זעפרני שליט"א בקו' שערי משפט.

ודע דעכ"פ לפי סברא דנן דתלוי בגדר ד'בידו' לא נחתינן ךלדברי החזו"א דהא סו"ס אי יהיב מעות אפי' שלא נטלו הרי חשיב כברשותו של לוקח וממילא כל טעות היא אחריות דמוכר דחשיב כגזלן,דהנה אע"פ דמ"מ אין החפף בביתו של הלוקח אך הוא 'שלו' בחזקתו.

ומי עי' במחנה פרים (הל' נזק"מ סימן א) דלפי הרמב"ן אין לו למזיק לשלם אלא דמי חבית או עכ"פ להחזיר החבית שהזיק וכ"כ הטור (ש"ד ה) ןכתב דזה א"ש אפי' להחולקין ע"ד רבינו וס"ל דמשלם לא בשעת הגזלה ולא כשעת הנזק דכ"ז דווקא בלא ידעי שכך יהיה הא אי ידעי מרישא כמו נידו"ד גבי רכם שירד מחירה או מחירת סו"ע משלם לא רק לפי שעת הנזק.

ביאור מח'

ואמת דיש הפרש בין שי' מרן השו"ע להרמ"א בזה גבי אי נשאר לו מאותו המין אי משלם לו ההפרש או שמא כיון שסוף סוף הוי כדוגמתו ממילא נפטר בזה המוכר מן התשלום דפסק מרן בשו"ע (שם): "הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם, והרי הוא שוה ביום השוק ד' ובשאר ימים ג', אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבע, והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק, אבל אם היה לו יין, מחזירין לו שלשה. ואם החזירו לו בשאר ימים, מחזירין לו שלשה ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שהיה נוקב החבית, וכן כל כיוצא בזה. הגה: גם זה ל' הרמב"ם ודעתו, אבל רוב המפרשים חולקים וסבירא להו בהפך שאם שבר בשאר הימים משלם ג', ואם שברו ביום השוק, אם בא לפורעו בשאר הימים צריך ליתן לו ארבע ואינו נפטר אם רוצה ליתן לו חבית אחר של יין, אבל אם בא לפורעו ביום השוק יכול להחזיר לו חבית אחר של יין, והוא שאין לו יין אחר למכור בשוק, אבל אם יש לו יין אחר הרי הוא אצלו כשאר ימים וצריך ליתן לו דמי היין (טור בשם הרא"ש)" ע"כ.

נמצאנו למדים דמרן מיקל והרא"ש מחמיר וכדעת הרמ"א, דסוף עונה יש לו משמעות דיום השוק משלם לא כשעתו כמה ששווה מתחילה אולם נראה דדעתו דזמן של סוף עונה או ירעידת מחירון רכבים חשוב כמו שאר יומי ממילא משלם לו שלושה, אולם הרמ"א מחמיר בזה בכל עניין וס"ל דסוף עונה וכדו' הוי נמי כיום השוק שאז הרבה אנשים התקבצו ובאו לקנות סחורה בזול לרוב ממילא נמצא זה מפסיד כספו שלא כדין ומשלם לו היתרה של העודף כדברי הרא"ש (ב"מ פ"ט סימן  והרי"ף (ב"מ נז:)  .

 

דין המוכר כבנפקד לעניין תשלום ללקוח

אולם לפי דבירנו במחיל"ת נראה דאיפכא מסתברא דישלם לו כשעת הגזילה דאי בידו להלוקח מזיק והוא חשוב כבעל פיקדון. וידו על העליונה, וממלא גם לפי הרמ' ומרן כיון דנפיק מרשות שומר וקאי ברשותיה דבעל פיקדון מממילא מתחייב איהו בהשבה מעלייתא כמו שעת מכירה ראשונה, וכל אחריות עליו היא עומדת וז"ב.

ואי יבוא ויטענו המוכר היה לילך לאור השילוט ולחזות בעניך אם יש מכירת סו"ע, הלה ישיבו על אתר 'הלא בשעת קניין שלמתי לך מחירה המלא לפני מבצע" ממילא פיך הכשילך שנעשת בין למרן ובין להרמ"א בעל פיקדון והרי נתחייבת באונסין אלו ממילא החזר לי כספי הנותר כדי שאוכל לרכוש את חליפה שאבדה הימני או רכב אחר כשווי המחילון עתה בשער השוק דהוא הוי מבצע.

ויש לי לאתויי ראיעיה רבתי מדברי הרז"ה והוב"ד בשיטמ"ק (ב"מ דף צח:) וז"ל: "והראיה השנית מבית מלא וכיס מלא מסרתי לך וכו' ואמר אביי לא שנו אלא דאמר ליה בית סתם אבל אמר ליה בית זה ידיע טענתיה ומחייב שבועה ולדבריך הלא הילך הוא שהרי הוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל ואם פירות שהרקיבו ויין שהחמיץ הוא אינו חייב הנפקד לשלם. ועוד כיס מלא מי איכא למימר הרקיבו המעות. ועוד כי מה שהנחת אתה נוטל קאמר ואם נשתנו הפירות הרי מה שהניח אינו נוטל ומעתה הפרה השכורה איך לא נחשבה להודאה ומנין לנו שהיא עומדת בבית דין והוא אומר הילך" עכ"ד

מבואר דנפקד שהוא כבעלים מחיוב להאדורי חפץ כאשר קיבל מתחילה כגון גבי חליפה מסוימת או רכב מסויים בההיא עדנא, ויש עוןד ראייה דהנה מרן פסק (חו"מ סימן סז סעי' ו) דאין שביעית משמטת פיקדונות וממילא אינו יכול לעשות פרוזבול על כך.

ובאמת א"ש דפסקינן כר"ע דאלזינן כנזיק (רמב"ם פ"ח מנ"מ הלכה י ושו"ע חו"מ סימן תיט סעי' א) ממילא משלמין לו לפי ערכו ולא לפי ערך השוק וזה כדי שיהיה ניקר שהוי תשלומי מזיק.

ועתה ראיתי מ"ש בשו"ת "יד אליהו" (סימן כא בתו"ד) לדחות סברת החק יעקב מהא דחמץ ועבר עליו הפסח דהא הוי היזק שאינו ניכר וז"ל שם: "ומ"ש ראי' ממ"ש אליבא דר' יעקב כו' דעכ"פ צריך להחזיר וא"ל החזיר חייב אעפ"י שהיה מתחילה היזק ש"נ אין הנדון דומה לראיה כלל דהתם גבי השור תובעו תן לי שורי שנסקל ע"י שלא שמרת כראוי וחייב לשלם ומה יאמר לו השומר שהיה ביני לביני היזק שאינו ניכר כו' הלא עתה היזק ניכר והוא לא החזיר לו בשעה שאין היזקו ניכר לומר כך אבל גבי חמץ תיכף כשנעשה ההיזק היה יכול לומר הש"ל ואף אם שורפו לפניו דהא ברשותו דהמפקיד הוא בכל מקום שהוא והוא עובר עליו בב"י ואעפ"י שאינו ברשותו עשאו הכתוב כאלו ברשותו וכ"ז לדבריו שהיה חייב הנפקד לבער אבל לפי מ"ש אין עליו חיוב מצד השומר" ע"כ דיש דין מיוחד בחמץ שאין הנפקד חשוב כבעלים. דאין שווי בפסח כשיטמ"ק וכ"כ הניתה"מ שם שלכן משלם לו כשעת האגזילה כהרא"ש והרמ"א ואין ראיית הקוצה"ח ראייה מגל חמץ ועבר עליו הפסח (פסחים דף כח:).

ועוד ראייה גבי מי שהפקיד פירות אצל חבירו למכור והלה מעל בתפקיד והניחן והרקיבו פסק מרן בשו"ע (חו"מ סימן רצב סט"): "לא ערבם עם פירותיו, אף על פי שחסרים ומתמעטים והולכים, לא יגע בהם. בד"א, כשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה, אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן" (סמ"ע סקל"ז- דווא חסרון הראוי להן)  אם בעל הפקדון בעיר, יודיענו. ואם אינו בעיר, מוכרן בב"ד. הרי זה לא יגע בהן" שואל כ"ק מרן האדמו"ר "אביר יעקב" זיע"א בשו"ת "יורו משפטיך ליעקב" (סימן קמה) מ"ש מהא דרועה דהתם פושע שהיה לו להבריחה במקל?

ומיישב שם וזל"ק:  "ואדרבא אם יש לחלק בין הא לההיא דרועה הסברא נותנת דהכא בפירות יהיה חייב והתם ברועה יהיה פטור, דהכא בפירות אינו צריך לקרוא לאחרים רק הדבר תלוי בידו למכור וא"כ ההצלה מצויה אצלו בלי שום עכבה ובזה הסברא נותנת לחייבו לשלם, אבל ברועה יש לפוטרו כיון שהוא בעצמו אינו יכול להציל רק ההצלה תלויה ביד אחרים. וכיון דהכי הוא ומצינו שחייב ברועה מעתה ק"ו הוא ומה התם ברועה שאין ההצלה תלויה בידו מחייבינן ליה הכא בפירות שההצלה תלויה בידו לא כ"ש, ועל כהאי גוונא אמרו רז"ל ילמד סתום מן המפורש" עי"ש.

ובסברת הש"ך (סימן ד"ש סק"ג) דכתב דהרא"ש הרמ' לא פליגי ולעולם ישלם לו כדהשתא חליפהרכב כפי שהיא מתחילה וכד' החזו"א.

אך דא עקא דיש לדון אי נאמן לומר קים לי כהלולקים על סברת הש"ך דחדא אין לומר קים לי נגן מרן וכ"כ מרן חיד"א בברכ"י (חו"מ סימן כה דין כד). וכ"כ בשו"ת "'תנא דבי אליהו" (ח"ג סימן פט) אפי מש"כ מרן בבד"ה והתשובות אין לומר קים לי וכ"כ במשכנות הרועים כן המנהג פשוט בעירו ובשו"ת "ויוסף אברהם" _דף קעו ע"ב) וכ"כ מרן הגר"ע  יוסף זצוק"ל בהקדמת הליכות עולם (ח"א) ועוד מקומות רבים דלא אמרים קים לי נגד מרן כלל.

אלא דיל"ד הכא דיש מח' פוסקים אי מצי אמר קי"ל כצד א או כצד ב כגון הכא דיש מח' ש"ך והט"ז אי רמב"ם ורא"ש פליגי או לא דהנה הרב "משנה למלך" (פ"ד ממלוה ולוה הלכה ו) אין אומרים קים לי נגד מרן אפי' בדאיכא מח' פוסקים דזהו מנהג א"יי שקבלנו הוראות מרון השו"ע וכן לבני אשכנז אין יכטולין לומר קים לי כהרמ"א ז"ל מלבד מקומות ומקרים מסויימים, וכן סובר מרן החיד"א ז"ל, אולם כ"ז בדיני קרקע, אבל במטלטין מצינו להכנה"ג (אות לא) דיכול לומר קים לי נגד מרן וכ"כ ראיתי להרב "עדות ביעקב" (סימן מו)  ובספר "נאמן שמואל" (סימן סג.) ו"פני משה" (ח"א סימן לג וח"ג סימן סח) וכ"כ בספר "בני משה" (סימן טו) ובשו"ת "תורת חסד" (סימן עז ופח) ומהר"י חאנדאלי (סימן כח) ובשו"ת "דבר משה" (א"ה סימן מג) וכן הוא ב"כהונת עולם" (הלכות רבית דף כ"ד ע"ב) כתב ד"לזה הסכימו הרב נתיבות משפט דף כ"ו, ופרח מטה אהרן ח"א סימן ו', ומהר"ש פרימו בתשובה. ומהר"י בן שנג'י בספר דת ודין סימן י"ד כתב שדברי החולק אינן משנה".

ולפי"ז הכא אי יכול לקוח מבני פרד לבוא לטעון לפי סברת האחרונים הנ"ל קים לי כנגד מרן השו"ע כיוון דאין דעתו מוסכמת לכולם דהא הרא" פליג על רבינו הרמב"ם בזה לכאו' כל הא דאין לאדם לומר קים לי כנגד דעת מרן היינו דווקא דדעתו לחודיה אך בדאיכא פלותא וכ"ש דאיכא פלוגתא דאחרונים ז"ל אי בכלל קיימת מחי' הרמ' ורא"ש כגון דין דנא לכאו' נראה דיכול לחייב את המוכר בגבייה של העודף על החךליפה או הרכב. ודלא כסברת האחרונים דאף כה"ג אין טוענין קי"ל דלא כשיטת מרן וכאמור נראה דכו"ע הווי מודו ביה.

ולדידן לכאו' אי"צ לכל זה דהא אי חשיב המוכר אחר מתן מעות דבר תורה מעות קונות כאיתא בב"מ (דף מח.) (כ"ש שעשה משיכה או הגבהה)

ומ"מ זאת ועוד מצינו סברא אחרת מש"כ האחרונים ז"ל דנאמנות היא בפי הסוחרים דגם בסוף העונה דין העונה קיים במלא תוקפו וממילא ישלם לו כחליפה דידיה אולם ראיתי שיש לטעון קים לי דלא כש"ך שיהיה חייב להשלים לוקח רק כזה קרה ביומא דשוקא. ולפי"ז אי משלפ עתה לפי הרא"ש כשעת האבידה כשמשלם עתה וע"כ על המוכר ליתן חליפה כאז, אך להרמ' על המוכר ליתן אותה חליפה לפי אותו מחיר ללא תוספת.

ויש דכתבו בסברת הרמב"ם ומרן דהמוכר פטור משום דהוי גרמי דנאבדה החפליפה מכח ההמולה שהייתה בחנות אי חייב המוכר או לא דהנה ראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ג חו"חמ סימן צו.) לאור דברי הרמב"ן בביאור הקצוה"ח (סימן ס"ו אות כא) יש חיוב גמור דשמירה גם בשוא"ת דהוי גרמי וכ"כ המהרי"ט (ח"ב חו"מ סימן קי) דאפי' גרמא חייב.

וכ"ש לדברינו דנפיק מדינא דשומר והוי בעל פיקדון דאיירי דהמעות בידו. אולם מהמאירי (ב"ק נה:) דמחיצת הכותל דנפרצה דמאי הו"ל למעבד הלא זה היה שמירה מעולה מצידה הפירצה היתה נעשת מאליה פטור זה בשוא"ת ובפני יצחק (חחו"מ סימן כד.) דדין זה אכן תלווי מח' אחרונים לרוב ונראה דחוכך בזה להחמיר ולחייב המוכר באונס דאבידה וכ"ששה באי שימת לב לירדת מחירון השוק וכ"ש דלא קאי ביומא דשוקא וכ"ש לדברינו דהוי בעל פיקדון דחייב ואין לו טענת קים לי.

תשלום על צער ועגמת נפש בזמה"ז

ובדרך זו חשבתי לבאר דהנה זה מכבר יל"ד אי גייבנן האדינא תשלומי פיצויים על צער ועגמת נפש דהנה במסכת ב"ק (דף פה:) אמרינן דדווקא צער שיש עימו נזק או צער הגוף חייב עליו דכוואו באש או במסמר בצפורנו מסמר אפי' אינו מקום דעביד חבורה וכו' עי"ש.  מבואר דחייב אפי' על צערא גרידא ודלא כאלו דרצו להוכיח לפוטרו כיון דעגמת נפש אינה באר בד"כ עם צערא דגופא ומילא ליכא לחיוביה עליה. והכי נמי נראה דמוכח מלשון הרמב"ם (פ"ב מהל' חו"מ הלכה ג) וז"ל: וכן פסק מרןו בשו"ע (חו"מ סימן תכ סעי' ט).

והנה לכאו' גבי גביית פיצוי תשלומין על צער ועגמת נפש יש להחשיבה כצער הגוף דעצבות הינה תלויה בלב, להכי נראה דיש לזה חשיבות כנזק עצמו דהנה ע"פ התורה אין חייב כי אם יש גם צערא דגופא, אולם אי איכא הסכמת התושבים לגבות פיצויים נמי על כגון דא גיבינן מטעם דינא דמלכותא דינא דאיתא בבא קמא (דף קיג:) וכן גיטין (דף י:) אי דין זה  קיים במלכות הנכרי אבל בישראל לא, והכי איתא נמי בב"ק (דף קיג:) ובשו"ע (חו"מ סימן קצד סעי' ב וסימן שסט). ומצאתי דדנו הפוסקים בזה ויש מהן דצידדו דיש חיוב תשלום פיצוים נמי על צער עגמת נפש וכ"כ מרן פאה"ד הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ה סימן סד) וכן בשו"ת "מנחת אשר" וייס (ח"א סימן קיא אות ד -ו) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן שלח) ובשו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ו סימן כח אות ב) ובשו"ת "שמע שלמה" למרן הרשאל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א (ח"ט חו"מ סימן ג) וכן דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בספר 'דינא דמלכותא" (פרק נא ח"ב אות תלד) דאי זה רצון התושבים הרי שחוק הממשלה תקף ואין בזה דין של עקירת דברי תורה דהרי זהו נמי רצון ה' שלילדיו יהיה טוב "דרכיה דרכי נועם" ולכן כשהעם עצמו מחשיב זאת למער זה כדבר שיש בו ממש, וכגון אלו הממשל היושבין בכנסת במדינת ישראל קיים דין זה דדינא דמלכותא כמו במלך רשע כדאיתא בזוה"ק (וישב דף קצב.) וכ"ש שיש לו מזק מזה הן ממוני הן גופי אפי' בעקיפין הרי יכול לגבות פיצויים עבור זה, ולפי"ז נראה לי דאי תפס תו לא מפקינן מיניה דכיוון דנעשה חוק במדינה ואפי' בממשלה בזה"ז דאין לה תוקף דמלכות להמית ולהחיות, מ"מ לעניין זה דין מלעכות אמרינן ולהכי לעני"ד דלא מפקינן מיניה דברשות קנאו ובדין לקחו שלו חטף., דלא כמ"ש בשו"ת "פאת שדך" (סימן צא) דאין לכנסת דין מלכות לעניין גביית תשלומי פיצויים בנזק וצער וכו'. ע"כ וכן עיקר.

המורם מן האמור:

א.      לבני ספרד כדעת מרן והרמב"ם ז"ל יד המוכר על עליונה ונותן אותה חליפה ואינו חייב לשלם לו ההפרש אולם י"א דמאחר שמתן מעותקני מהתורה וכ"ש הכא דאיירי דעביד הגבהה אפי' שעביד כן ברשות מוכר מ"מ של לוקח הוי והמוכר חשיב כבעל פיקדון מעתה ולא כשומר ולדבריהם נמי חייב ליתן לו ההפרש

ב.      לבני אשכנז אין חילוק בזה לדינא ובכל גוונא חייב לשלם לו ששכת מכירה כדעת הרא"ש והרמ"א וכדברי חזו"א.

ג.       י"א דאפי' לבני ספרד יכול הלוקח  לומר קים לי  ע"מ לא יצא נפסד מכספו הנותר ביד המוכר, כיון דהכא יש מח' אי הרמ' כהרא"ש או לו וכ"כ רוב האחרונים, אך ללא מח' אין לומר קים לי נגד מרן אי לאו בס"ל משום לאו ד'לא תשא' כ"כ שו"ת חיים שאל למרן חיד"א ז"ל (ח"א סימן א) ועוד.

ד.      דינא דמלכותא דינא י"א דקיים בימינו במדינת ישראל אפי' דאין כאן מלך אלא ממשל דמוקרטיי המתחלף לפי בחירת העם, ולכן אפשר לגבוטת פיצויים גם על צער ועגמת נפש אפי' שאינו מלווה בצערא דגופא וכ"ש כיש נמי צער הגוף ואפי' צער רוחני (אבדון חידו"ת וכו') חשיב כדבר שיש בו ממש והטעם דאכוון דזה נעשה לטובת ורצון התושבים במדינה הרי הוי נכנס תוקף דינא דמלכותא כדיני תורה (אפי' שאין דינהן כאן כדיני תורה והלכה אלא כדיני ערכאות והגויים) מ"מ בדבר שנתון דאומדדן כל אדם וצערו ועגמת נפש הילכך אפי' תפס הכסף תו לא מפיקינן מיניה דהוי ליה דתפס בדין. ע"כ

וה' יאייר עינינו במאור תורתו ויצלנו משגאות אמן ואמן.

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים