תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בעניין זכין לאדם שלא בפניו
כתובות
כותב החידוש: חגי מזרחי

מראה מקומות: כתובות יא ע''א

  •  בגמ' )יא.( אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד, מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו, מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה דהא קימא לן דעבד וודאי בהפקירא ניחא ליה קמ"ל, דהני מילי גדול דטעם טעם איסור אבל קטן זכות הוא לו ע"כ.
  • א. והנה התוס' )ד"ה מטבילין אותו( הקשה דהא זכין הוי מטעם שליחות, דכיון זכות לו הוי אנן סהדי דעביד שליח, כדמוכח )ב"מ י"ב( גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ איך הוי דין זכין לקטן הרי שליחות ל"ה לקטן כדמוכח ב"איזהו נשך" )דף ע"א ע"ב(, ועוד שהרי הוי עכו"ם ואמרינן קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה מדרבנן, עכו"ם דלא אתי לכלל שליחות אפ' זכיה מדרבנן ליכא, ואמר דלספרים דל"ג "מדרבנן" ניחא דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה, ועכו"ם קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן, ואע"ג דזכיה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחותמהתורה הני מילי דבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומה דשמא היה רוצה לפוטרה בחיטהאחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל.
  • והנה יוצא לדברי התוס' שהוי זכין מטעם שליחות )ובלאו הכי מתחבט בדבריו(, ודברים אלו תמוהים א. דהנה בקצוה"ח )סימן ק"ה סק"א( תמה ע"ז מהגמ' )בב"מ כב.( בפלוגתא דאביי ורבא לגבי יאוש שלא מדעת דלרבא הוי יאוש דכיון הכי ידע מייאש השתא נמי הוי יאוש, ואביי סבר דלא הוי יאוש דהשתא מיהא לא ידע, ואמרינן ת"ש כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה, הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה, ומנין הוא יודע אם הוא חושש משום גזל אם לאו הרי, שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה, וכי נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם הא לא הוי ידע תרגמה רבא אליבא דאביי בעשאו שליח, וא"כ דלשיטת אביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הוא הדין גם לגבי שליחות דשליחות שלא מדעת לא הוי שליחות, וא"כ רואים דכיון שאין לקטן דעת לגבי מעשיו, ממילא לא יהיה חשיב שליחות אפ' דהוי מזכין, כיון שלקטן אין דעת לא שייך ליטוע בו דעת? ב. במה דאמר דבדבר שהוי קצת חובה לא הוי שליחות ובדבר דהוי זכות גמור הוי שליחות, הקשה בחידושי הגרש"ש )סימן כ"א במהדורה החדשה( דאינו מחוור, דמה החלוק בין אם זכות גמור לבין קצת חובה, דאם הוי שליחות הוי שליחות לכו"ע ואם לא הוי שליחות לא הוי כלל ועיקר? ב. והנה הקצוה"ח )סימן ק"ה ס"א( וכן עוד הראשונים ס"ל דלא הוי מדין שליחות, אלא זכין הוימטעם יד וחצר וכיון שלקטן יש יד לקנות יכולים לזכות לו גרותו, וכן יש ראיה מדברי הגמ' שמועיל זכין לקטן אע"ג דאין שליחות לקטן, וזכיתו של קטן הוי זכיה מן התורה, והנה קשים הדברים: א.והנה דין זכיה בכלל קשה מדברי התוס' )ד"ה שם( דאמרינן דלא הוי גר אלא מדרבנן, והקשו ע"ז מסוגיות הש"ס דאמרינן על הך קרא ד"אין לאיש גואל" דמיירי בגר קטן והיאך משכחת לה גר קטן מהתורה ותירצו דמיירי במעוברת שנתגיירה ובנה א"צ טבילה, והקשה בדו"ח לרעק"א דלמ"ד עובר לאו ירך אמו צריך לדון מדין זכיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא? והנה מצינו לבן הגרעק"א שתירץ דהוי משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"ש, אמנם בחידושי הגרש"ש )סימן כ' שם( דחה דאין דבריו מחוורין כלל דכיון דהוי בשני גופים נפרדים לא מצינו בכך מיגו, ועוד דלא מצינו זכיה כלל לעכו"ם )ואמנם אפש"ל דזה גופא אפשר לזכות ומ"מ אין הדברים נראים(.
  • ב. הנה בקה"י )כתובות סי' י"א( כתב שקשה לומר שזכין הוי מטעם יד שהוא סברת הקצוה"ח, אך בראשונים לא סבירא להו )וק"ק שהרי שהרשב"א )בב"מ ע"א( כתב דהוי זכין מטעם יד, והוסיף שקשה להגיד שהוי מדין יד אבל גזה"כ היא(.
  • ג. והנה ייסד הגרש"ש )סימן כ'( דבדין זכין קשה להגיד הדבר שיהני זכיה על הכוונה של מעשה אחר, אך לפי הרשב"א )חולין י"ב( והקצוה"ח )סימן רע"ה בענין חזקה( אפשר לייסד שכל הכונה בטבילה אינה נחשבת על העושה רק אם נעשית בדעת העושה ובכונתו, אך שנעשה ע"י אחרים בלי הרצון של העושה, נחשבת מעשה אחרי מחשבתו, ומביא לזה ראיה מדברי הגמ' )יבמת מ"ח( בעבד הלקוח מנכרי דצריך לתוקפו דמים שלא לתת לו לטבול לשם חירות, אלא צריך לתוקפו לשם גרות, ולכאורה תמוה איך יעזור שיטבילו אותו בע"כ הרי יחשוב לשם בן חורין? אלא ע"כ מסתברא שכיון שאחרים עושים בו את המעשה ממילא מחשבתם מועיל בשבילו, וא"כ גם בקטן שהם מטבילים אותו בבי"ד ומכוונים לשם גירות בשבילו חשיב כונתם ככונתו, והנה יסוד זה קשה מעיקרו: א. דאם הענין שיכולים אחרים להלביש על קטן דעתם ורצונם, א"כ אמאי צריך בי"ד דהוי ג' ומגיירין אותו, הרי תפ"ל שאפ' אחד או אמו תטביל אותו ותחיל עליו חלות מחשבה ויהני בזה לדין גרות ואמאי צריך דווקא דיינים? ב. מהיכי תיתי לחדש שיועיל מחשבת הבי"ד להחיל עליו חלות גרות, והרי לא שייך על מחשבה דין שליחות?
  • והנה בכתבי הגר"ח הוכיח שמועיל גמירות דעת של אדם אחר ביד הזוכה שהרי הרמב"ם )פכ"טמהלכות מכירה( כתב דדעת אחרת מקנה לקטן מדין זכין לאדם שלא בפניו, ובקצוה"ח )סימן רל"ה סק"ד( כתב שהמקנה פועל בעבור הקטן את דעת הקנין, מוכח שאפשר לצרף דעת לקטן ולהחיל חלות מחשבה, וכן עוד מצינו בקצוה"ח )סי' רע"ה סק"ג( שאם השליח עשה בנכסי הגר מעשה קנין וכסבור שהוא של המשלח, מ"מ המשלח קנה כיון שהמשלח נתכון לקנות, אמנם יש לחלק בזה: א. שהמקנה והמשלח שייכים לחלות הקנין, משא"כ בסוגיין דמהיכי תיתי לצרף את הבי"ד למילתו וטבילתו של הגר הרי לא שייכים בחלות הקנין? ב. עוד יש לחלק דשם צריך רק דעת לחלות הקנין אבל פה דיינינן על חלות בדעת של המעשה העיקרי, וע"ז פשוט שלא יועיל דעת בקנין עצמו בחלותהמעשה העיקרי לא מהני, רק להשתייכות הקנין לגבי המשלח )וכן תמה בחידושי הגרש"ש ב"ב סי' י"ב(.
  • ד. והנה שיטת הגר"ח בכתביו והובא בדברי הברכ"ש )סימן כ"ג( דאין מח' דזכין הוי מטעם שליחות,אבל דין זה רק נלקח מתורת שליחות, אבל ללא דינים של שליחות אלא פרשה מחודשת ד"זכין מדין שליחות", ובפרט אם נאמר שהתורה עשתה אותו שליח וא"כ זכין הוא גם ללא מינוי האדם, וא"כ כל מיעוטא דקטן מדין שליחות נלמד מהפ' "גם אתם" מה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם שצריך היה שליח בן דעת, משא"כ קטן דלאו בר דעת ולכן אם זכין היא פרשה מיוחדת של זכין, לא נאמר דיני מיעוטים שיש בשליחות, וממילא יועיל זכין לקטן מדאורייתא דיליף מקרא "דנשיא אחד" שהוי שם גם קטנים.
  • וקשים הדברים ג"כ מכמה אופנים: א. דא"כ אמאי תמהינן בסוגית הש"ס "דאין לאיש גואל" דמיירי בגר קטן ותמהה שם הגמ' היאך משכחת גר קטן מהתורה, הרי כיון דזכין הוי פרשה מחודשת ושם לא נתמעט קטן אלא התרבה קטן מקרא ד"נשיא אחד" דהוי שם קטנים, א"כ משכחת לה בגרקטן מה"ת? ב. דאם נלמד מדין שליחות א"כ אמאי לא הוי לכל דינים של שליחות, וגם קטן יתמעט דלא הוי ביה דין "זכין". ג. עוד לדברי תוס' )קידושין מ"ג( נדחה דברי הפסוק ד"נשיא אחד" והוי ריבוי לקטנים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא.
  • ה. והנה ע"כ צריך להעמיד כדברי הרמב"ן )ב"מ עא:( דשיטת הרמב"ן הוי שאפ' שזכין לאו מטעם שליחות מ"מ אין זכין לקטן מדאורייתא וכתב הרמב"ן ד"גרות שאני שזכו בו שמים", ונראה בביאור דבריו שיש צד שלא מהני שליחות לקטן, כיון דכוחו קלוש דיש לקטן זכויות חלשות שמועילות להכניס דבר רק לרשותו, ולא יכול להכניס ברשותו ע"י שליח, וכ"ז שייך בזכויות ממון שמכניס לרשותו ממון אחר אבל בגרות שהוא עצמו נכנס לרשות שמים לא הוא זוכה אלא השמים זוכין בו,וא"כ לא שייך שכוחו הקלוש ימנע שהשמים לא יזכו בו אלא רק שהוא לא זוכה, ולכך כתב הרמב"ן ראייתו שצריך זכין לאו מטעם שליחות מסוגיא דידן, כיון דמדובר בנידון דידן בגרות שלא מכניס לרשותו ולכן הביא ראיה מקידושין לממון, ועפ"ז מובן דכתב ד"זכיה בגרות שאני מעסקי ממון".
  • ו. עוד אפשר להגיד פשט בדברי הרמב"ן ע"פ דברי מו"ר הר"י שליט"א שהביא את דברי הרמב"ם )פי"ג מהלכות איסורי ביאה( וז"ל "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן",ובה"ד כתב "וכן לדורות שירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה וקיבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן שנאמר ככם בגר עכ"ל, ומבואר כהרמב"ן שסבר ששאני ממון מחלות גירות דחלות אינה בגדר זכיה מחודשת בחלות קדושת ישראל, ומקור דברי הרמב"ם מהגמ' )כריתות ט.( דלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בעבור ג' דברים וכו', וממילא דחלות הגירות חל ממילא מטעם שהקב"ה כרת ברית עם ישראל שהיו במעמד הר סיני וגם אם כל הנלווים שיהיו במשך הדורות שירצו להתגייר במשך הדורות להסתופף תחת כנפי השכינה, וא"כ אין הב"ד זוכין מידי בעבור הגר אלא הם רק פועלים דין שמה שהמתגייר עושה יש עליו תורת מנהג יהדות,ולכך לא צריך בזה דין שליחות כלל.
  • ומ"מ דנראה בראשונים דצריך לגר קטן דין "זכין לאדם שלא בפניו", מ"מ נראה דזה דוקא בגר גדול לא צריך שבי"ד יצווהו כיון שהוא בעצמו עושה את המעשה ומגדירו כ"מנהג יהדות", אך בקטן דלאו בר דעת מאיפה יוכח דעושה כן לשם מנהג יהדות?, ולכך צריך בי"ד שיגידו שעושה לשם "מנהג יהדות", ולפי"ז מבואר דברי רש"י דכתב דהאב יכול לגיירו גם ללא בי"ד ורק הבי"ד נעשים לו אב, ולכאורה איך שייך שיגיירו האב לבדו הרי צריך בי"ד? אלא כיון שצריך שיגדיר את המעשה כ"מנהג יהדות", לא שנא האב לא שנא הבי"ד שיגדירו את המעשה, אך ביתום שאמו מביאתו להתגייר הבי"ד נעשים לו אב, ולפי"ז מובן שרש"י אומר שגויה שטבלה לנידותה חשיב ג"כ לגירות, ועפ"ד מובן שכיון שנידה הוי חומר מהיהדות, ממילא בנוהגת דין זה נכנסת למנהג יהדות.
  • ועפ"ז מובן ג"כ הריטב"א )יבמות מז:( שאם טבל קודם המילה הוי כטובל ושרץ בידו, )ומ"מ מענין לענין באותו ענין, דאמרינן במעוברת שנתגיירה גם בנה התגייר ואינו צריך טבילה, ותמהו בראשונים מה מהני הרי כיון שלא מל הוי כטובל ושרץ בידו? והנה מתרצים דכיון דלא הוי בשעת הטבילה בר מילה, הוי כנקבה דלא צריך מילה, וא"כ מועיל טבילת אמו( ומקשה בר' ראובן שטובל ושרץ בידו נטמא בגלל השרץ אבל פה זה חלק ממעשה הגרות?
  • אלא ידוע לבאר ע"פ חקירת הגר"ח )בכורות דף י'( שבכלל לא היה טבילה בטובל ושרץ בידו, וממילא יש חלות טומאה ולא מטהר המקווה, ועפ"ז שאת טומאת הנידה היא הפקיעה אבל טומאת המת והיא עוד טמאה, וא"כ עד כמה שהוא ערל ולא יכול לנהוג מנהג יהדות, א"כ הטבילה לא תעזור מדין מנהג יהדות, כי גוי לא יכול לנהוג מנהג יהדות, לכן צריך שימול ואח"כ יטבול ואז יתגייר.
  • והנה עפ"ד יצא חידוש נורא דשיטת תוס' הויה כשיטת הרמב"ן, ונסביר דברינו דהנה תוס' )בסוגין שכתבנו לעיל( בקושייתו הראשונה מקשה דהא אין שליחות לקטן איך זכין לקטן, ומבואר מדבריו דדוקא רק מחמת דזכייה מטעם שליחות הוקשה להם דאין שליחות לקטן, אך אי הוי זכין מטעם שליחות לא הוקשה להם, והדבר צ"ב טפי דבקושיתם השניה הביאו התוס' מסוגיא בב"מ )ע"א:( דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה מדרבנן, וס"ל דלא כהראשונים דגרסינן התם קטן אית ליה זכיה, ול"ג מדרבנן וס"ל דאית ליה זכיה מדאורייתא )כן יעוי"ש ברשב"א וברמב"ן בשם יש מרבותינו הצרפתיים(, וא"כ דלשיטת תוס' איכא סוגיא ארוכה דלקטן אין זכיה מדאורייתא, הו"ל להקשות דאף אי זכין לאו מטעם שליחות, אכתי קשה איך מזכין לקטן בסוגיין ואפ' מדאורייתא )וכמו שהבינו בקושייתם(, והא איתא דאין לו זכיה?
  • ולפי דברינו יוצא דהמבואר בזה דלמדו תוס' דאי זכין לאו מטעם שליחות, כל מה דאיתא בקטן דאין זכייה מהתורה היינו דווקא לזכות לו ממון, אך לזכות לו גירות שאני ואף מדאורייתא שייך זכיה לקטן, ורק אי זכין מטעם שליחות שוויה דין זכיה בממון לזכין דגרות, והלכך החסרון בקטן דאין לו זכות ממון קיימא אף בזיכוי גירות, ולכן לא גרסי' "מדרבנן" דברור דאית ליה בגרות זכייה אף מדאורייתא, וכדברי הרמב"ן בסוגיתנו דעסקי ממון שאני מעסקי גירות, וצ"ב מה ההבדל? אלא ע"כ כדברינו שאמרינן לעיל, ולכן כתב רש"י דטבילת בי"ד מועילה מצד הדין דזכין לאדם שלא בפניו, כיון דבאחריותם על הטבילה הם מחילים דין על הטבילה שזהו מנהג יהדות ולא רק טבילה בעלמא, וכל היכא שהבי"ד פועלים ביד הגר נכלל בדין בזכין לאדם שלא בפניו, אבל אכתי אין את החסרון דקטנים ועכו"ם לאו בני שליחות, כיון דאין זה דומה לזכיית ממון, וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בסוגייתנו.
  • והנה לצד דזכין הוי מטעם שליחות התחדש דלולא ההלכה אי אפשר לפעול בעבור השני בלא ידיעתו,דמהיכי תיתי שירצה זאת, ובהלכה זאת נתחדש דכשם ששלוחו של אדם כמותו, והינו דלא רק האדם יכול לפעול בשביל עצמו אלא אף השליח יכול לפעול במקומו וכמותו, ה"נ אף שלא מינהו השליח במפורש נתחדש שיכול לפעול השני במקומו וכמותו ממש, ואם ירצה הבעלים יהיה שלו לכל דבר וענין, ואם לא ירצה יהפוך לדין חבין ולא יקבלה ממנו, ואמנם לפי"ד אפש"ל חידוש נפלא דבזכין יתחדש דאם ירצה הקטן יכול להחיל עליו חלות מחשבה כמוהו ממש, ועפ"ז יכול לפעול לכל דינים, ולולא דין זכין לאדם שלא בפניו לא הינו מבינים שיוכל לפעול מעשה, וכ"ש חלות מחשבה  על הקטן להיחשב כ"מנהג יהדות", וכדברי התוס' ד"כיון דזכות היא לו אנן סהדי דעביד בהו שליח", וא"כ בלא דין שליחות יתחדש דכיון זכות הוא לו אנן סהדי דעביד בהו דין זכיה לבי"ד.
  • והנה עפי"ז יובן דברי התוס' בסנהדרין )ס"ח: ד"ה קטן( דכתב בחילוק בין עסקי ממון לעסקי גירות, וז"ל "ונראה דזכיה בגירות לא דמי לשאר זכיות במה שהבי"ד מטבילין אותו אינם זוכים בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה" ע"כ, ונראה בביאור דבריו כמ"ש  בתחילת דברינו שהמעשה טבילה ומילה אין זה עצם המעשה בהכנסתו למים וחתיכת בשר העורלה, אלא שעושה בעצם הדבר לשם גירות ומנהג יהדות הוא המעשה הפועל, ובקטן דאין לו מחשבה ממילא פועלים בו אביו, ובי"ד דלית ליה אב ולכן שאני גירות מעסקי ממון                                                  

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים