תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בעניין חינוך קטנים
סוכה
כותב החידוש: אליעזר ליפשיץ

מראה מקומות: דף ג.

איתא בגמרא בדף ב: אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. – אמרו לו: משם ראייה? אשה היתה ופטורה מן הסוכה. – אמר להן: והלא שבעה בנים הוו לה. ועוד: כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. למה לי למיתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים? הכי קאמר להו: כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו – אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו – מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה – תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.

בדברי התוספות ישנים ביומא דף פב..

וז"ל תוספות ישנים מסכת יומא דף פב עמוד א

בן שמונה בן תשע מחנכין ובתינוקת. ק"ל דאמרי' בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף כח ב) גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר כדר"ל דאמר כדי לחנכו במצות בנו אין בתו לא דבתו אין חייב לחנכה וי"ל דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכה וא"ת הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו השתא חנוכי מחנכינן אפרושי מאיסורא מיבעי ואומר ה"ר אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה ולא פרושי מאיסורא והא (דמוזהרין) [דקרינן] הכא [חינוך] במה שמענין אותו ביוה"כ אין זה אפרושי מאיסורא שמפרישין אותו מלאכול אלא הוא חינוך שמחנכין אותו במצות ועניתם את נפשותיכם ור' אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך הלכך נמי אין נזהרין להפרישו ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה שמא הוה להם אב וחנכם בכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא. מ"ר:

וביאור דבריו :שהקשה סטירה שמצד אחד מצינו שיש דין חינוך קטנים ומצד שני מצינו ביבמות קיד שקטן האוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו ואם צריך לחנכו למצוות ודאי צריך להפריש אותו שלא יעבור על איסורים. וז"ל הגמרא שם .

קטן אוכל נבלות – אין ב"ד מצווין להפרישו.

ותירץ ב' תרוצים.

א: שכל מה שיש חובת חינוך זה רק על מצוות עשה ולא על תעשה ועל כן בגמרא ביבמות שהוי לא תעשה לא היה צריך להפרישו .

וב: תירץ בתרוץ השני שדין חינוך הוא גם בל"ת ומה דאין בית דין מצווין להפרישו כדמצינו ביבמות קיד. הוא מכיון שחובת חינוך היא דווקא על האב.

ומה דמצינו בסוכה דף ב: שיש משמעות לגבי הילני המלכה שהיה לה חיוב לחנכה ואמרינן שהחיוב דווקא על האבא.

ותירץ בב' דרכים א: שהיה להם אב והוא חינכם ואפילו אם אמרינן שלא היה להם אב ב: היא עשתה כן למצווה בעלמא.

וצ"ב מה הביאור בדבריו שהיא חינכה אותם למצווה בעלמא.

תוספות בשבת בדף קכא. שתירץ בדרך שלשית.

וז"ל התוספות שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו – צ"ל דמוקי מתניתין כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה או כר"ש וכשצריך לאותו כיבוי כגון לעשות פחמין דבאיסורא דרבנן מוכח בפרק חרש (יבמות קיד.) דאין ב"ד מצווין להפרישו ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה לאוקמי בכל ענין והא דבעי לאיתויי התם דאין ב"ד מצווין להפרישו מדקתני תינוק יונק והולך וקתני ובגדול אסור משמע דוקא גדול אבל קטן אפי' בהגיע לחינוך שרי התם ע"כ גדול לאו דוקא בר עונשין דהא במסקנא מפרש טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב והאי טעמא לא שייך אלא בבן שתים או שלש שנים.

 

וביאור דבריו תירץ שבאמת מצות חינוך היא בין על האם ובין על האב ובין בעשה ובין בלא תעשה ומה שכתוב שאין בית דין מצווין להפרישו מדובר בקטן שעדיין לא הגיע לחינוך.

וצ"ב למה אף אחד מין הרשונים לא תירץ פשוט שלבית דין אין חובת חינוך.

להלכה.

בשו"ע פסק כדברי התוספות ישנים בתורצו השני שהחובה דדוקא על האב.

ואילו הרמ"א פסק כתוספות בשבת שהחובה בין על האב בין על האם.

וז"ל דבריהםשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שמג

א') קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו(מאיסורדאורייתא] ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים שאסורים * מדברי סופרים; וכן אסור  להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב"י), וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ (ט) ד טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב).

בקושיית הרעק"א בגליון הש"ס על התוספות ישנים.

הקשה רעק"א על התוספות ישנים בתורצו השני שכן כל משמעות הסוגיה בסוכה דלא כדבריו שכן כתוב בגמרא מפורש שיש לה עכ"פ חיוב מדרבנן וכלשון הגמרא וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו – מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה – תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.

וז"ל רבי עקיבא איגר מסכת סוכה דף ב עמוד ב.

מדרבנן הוא דמחייב. עיין יומא דף פב ע"א בת"י ד"ה בן שמנה ובמ"ש שם היתה מחנכתם למצוה בעלמא, וק"ל ואיך אמרי' בסוגיי' וכ"ת קטן שא"צ לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא אשגחה ת"ש ועוד וכו' הא אפי' מדרבנן לא מיחייבה איהי לחנך אותם וצע"ג.

בישוב האחרונים על קושית רעק"א.

איתא בגמרא ברכות מח. (אמר רבי יוחנן): שמעון בן שטח דעבד – לגרמיה הוא דעבד, דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.

ומבואר שמי שחייב בברכת המזון מדרבנן שאכל רק כזית יכל להוציא מי שחייב מדורייתא שאכל כדי שביעה.

וצ"ב איך דרבנן מוציא דורייתא הרי ידוע שרק חייב מוציא את החייב?

ועל זה תירץ רש"י שמי שמחויב מדרבנן שפיר חשיב מחויב והקשה למה קטן לא יכול להוציא את הגדול הרי הוא מחייב מדרבנן בגלל מצוות חינוך ועל זה תירץ שחובת החינוך לא על עצמו אלא על אביו.

וז"ל רש"י שם בד"העד שיאכל כזית דגן – ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ' ב), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן – מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה, ובעל הלכות גדולות פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה, אבל אכלו ושבעו – לא מפיק, ואי אפשר להעמידה, דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו, ואפקינהו שמעון בן שטח, ואף על גב דלגרמיה הוא דעבד – טעמא משום דלא אכל כזית דגן, הא אכל כזית דגן – הכי נמי.

ובתוספות שם הקשה על שיטת רש"י שכן יש גמרא מפורשת שנרה שקטן מחויב בדבר שכן בגמרא בדף כ: מבואר שקטן יכול להוציא את הגדול כאשר שתיהם חייבים מדרבנן וכגון שהגדול אכל רק כזית ורק כת ב שלא יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה כי אין דוריתא מוציא ידי חובה דרבנן ומה דשנינו כאן שהוא מוציא הוי מדין ערבות.

ואף שמדין ערובות אין צריך לאכול כלל מה דעמדנו כאן שהוא אוכל מדובר כדי שלא יהיה שקר בברכה עצמה שהוא אומר שהוא אכל והוא לא אכל.

וז"ל התוספות תוספות מסכת ברכות דף מח עמוד א

עד שיאכל כזית דגן – משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש"י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל קטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו ובה"ג פירש דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא אבל כשלא אכלו גם האחרים רק כזית פוטר אותם ולא היא דהא סמכינן אעובדא דינאי וחבריו והם אכלו כדי שביעה ואפילו הכי קא חזינן דקא פטר להו שמעון בן שטח אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ"ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו.

נמצא שנחלקו רש"י ותוספות אם יש לקטן חיוב עצמי של חינוך שיטת תוספות שכן ויש עוד חיוב על אב ושיטת רש"י שלא ויש חיוב רק על האב.

להנ"ל מיושב דברי התוספות ישנים.

לפי דברי התוספות בשבת שיש חיוב עצמי לקטן בחינוך אפשר להבין מה דכתב התוספות ישנים שהיא חינכה אותם למצווה בעלמא שמה הפשט שהיא דעגה שהם יקימו את החובת חינוך שלהם.

רק שצ"ב שבגמרא משמע שזה חובה עליה ולפי התוספות ישנים משמע שהיא עשתה כן רק לפנים משורת הדין.

בביאור דברי ר"י שמזה שחכמים לא אמרו לה דבר והרי יש חיוב עצמי לבנים לשבת בסוכה כשרה בהכרך שסוכה למלה מעשרים כשרה.

בדברי הריטב"א בסוגיה.

הריטב"א דייק מדברי הגמרא שחיוב חינוך קטנים הוא לקיים את כל הפרטי דינים של המצווה דאם לא כן מה הוכה של ר"י לשיטתו עולי מה דלא אמרו לה דבר הוא משום דאין צורך לקיים את כל הפרטי דינים.

וכלשנו של הריטב"א חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף ב עמוד ב

אמר רבי יהודה מעשה בהילני וכו' עד כל מעשיה לא היתה עושה אלא ע"פ חכמים. מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דבר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין (מ' ב') גבי זמן ביום הכפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה.

איתא בגמרא בדף מו: א"ר זירא לא ליקני איניש אושנה לינורא ביומא טובא קמא [כי יש דין לכם] מ"ט דינוקא מיקנה קני ואקנויי[בחזרה] לא מקני.

וכתב במרדכי בדף מו: כתב הצעה בשם ראב"ן שלא יקנה את הלולב לילד אלא שיחזיק אותו ביחד אם הילד.

וז"ל המרדכי מרדכי מסכת סוכה פרק לולב הגזול [המתחיל ברמז תשמו]

[דף מו] ומאי טעמא [רמז תשנט] ינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני אשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ועיין פרק התקבל וכתב ראב"ן ומיהו אם הוא אוחז עם התינוק כיון שלא יצא מידו לגמרי שפיר דמי ונקיי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוק נוטל אותם מעצמו ומברך עליו:

נראה להדיא שחולק על הריטב"א וסבר שלא צריך את כל הפרטי דינים שכן הוא מדבר בציור שהוא לא מקנה את הלולב לתינוק והרי יש דין לכם.

וצ"ב מה יעשה אם הוכחת הריטב"א מסוגיה דידן שצריך את כל הפרטי דינים."ב

ובשו"ע פסק כמרדכי וצ"ב כנ"ל

וז"ל השו"ע שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנח סעיף ו

לא יתננו ביום ראשון ח לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר; ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת ט הפעוטות, מותר; ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי.

ובמשנה ברורה מצד אחד כתב שצריך לקנות ללוב כשר לגמרי ומצד שני כתב כדברי הרב"ן.

וצ"ב כיצד מסתדרים הדברים כהדדי.

ועוד קשה מגמרא בפסחים דף פח. שכתוב שקטן אוכל את הפסח אף שלא למנויו ובתוספת הקשה כיצד אוכל הרי יש די מנוי ותירץ שאוכל מדין חינוך נמצא שיש גמרא מפורשת שלא צריך את כל פרטי הדינים בחינוך.

בישוב הצ"ב בב' דרכים.

במנחת חינוך כתב שודאי שצריך לקיים את כל הפרטי דינים וכדברי הריטב"א רק במקום שהקטנות לא מאפשרת לקיים את כל הפרטי דינים אז אין דין שיהיה את כל הפרטים דומיה דלולב ופסח.

באחרונים ישבו לפי דברי התוספות שיש דין חינוך של אבא ויש דין חינוך של הקטן שרבנן הקדימו את המצוות חינוך שלו .

שכלפי חיוב אבא לא נאמר שצריך לקיים את כל הפרטים מה שאין כן בחיוב העצמי.

לפי זה בלולב ופסח שמדובר בחיוב של אבא אין דין לקיים את כל הפרטי דינם רק שצריך לישתדל שהקטן יקיים את החיוב של עצמו אבל בפסח ולולב שאי אפשר אין מעכב.

לפי הנ"ל מתישב הכל כמי חומר והוי פלאי פלאיים.

בדברי הגרות משה שמשמע שלמד דלא כדברינו וז"ל. שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קד ד"ה ולכאורה תליא

ולכאורה תליא זה במחלוקת הפוסקים בהא דלא ליקני אינש הושענא לינוקא בי"ט קמא שאר"ז בסוכה דף מ"ו שהמג"א /או"ח/ בסימן תרנ"ח סק"ח סובר דלא יצא הקטן, וכוונתו דלכן לא יצא האב ידי מצות חינוך ויצטרך האב לקנות להקטן לולב ואתרוג אחר כשלא יוכל להקנות לו אחר שיצא הוא משום שצריך לו למחר שיהיה שלו מצד ספקא דיומא עיין בלב"ש וכן סברי הרבה אחרונים. אבל המ"ב בס"ק כ"ח הביא שיש כמה אחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול ושכן משמע במרדכי בשם ראב"ן ועיי"ש בשעה"צ שמשמע שכן נוטה להלכה. שלכן בעובדא דידן יהיה איפכא דלהמג"א יהיה לקולא כיון דמצות חינוך לדידיה הוא באופן שאם היה חייב במצות היה יוצא, שמפרש בענין חינוך שהוא כחייבו חכמים גם את הקטן במצות לענין שהאב יראה שיקיים הקטן ולכן כעין דאורייתא תקון. ולכן גם כשמזדמן לקולא הוא כן כהא דעובדא דידן שאם לא היה חשש הרהור בגדולים גם גדולים לא היו נאסרין, דמטעם זה התירו לעצמן אלו האמוראים שהיו בטוחים בנפשם שלא יבואו לידי הרהור כר' גידל ור' יוחנן ור' אחא במה שעשו דאם היה האיסור בעצם שלא מצד הרהור לא היה שייך להתיר אף להם, וא"כ בקטנים כאלו שלא שייך בהו חשש הרהור אין לחייב בחינוך בהרחקה. ולהחולקים עליו וסברי דחינוך מקיים אף שלא הקנה לו הלולב והאתרוג משום דמפרשי דמצות חינוך הוא רק להרגילם שזה יהיה אף באתרוג שאול אף שגדול כה"ג לא היה יוצא בזה, ולכן יש להיות בעובדא דידן לחומרא שאף שבגדול כה"ג לא היה איסור מ"מ לקטן שרק בשביל קטנותו אין לו חשש מחוייבין להרגילו להתרחק מן הנשים ולקטנה להתרחק מן האנשים כדי שיתרגלו להיות מרוחקים לכשיגדלו ולכן אסור לדידהו ללמדם יחד ובמקום אחד מצד מצות חינוך. וכיון שמשמע משעה"צ שדעתו נוטה כהחולקין על המג"א וכן הא הוא המנהג שאין קונין אתרוג ולולב מיוחד להקטן וממילא הוא כנפסקה ההלכה בכאן לאסור.

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים