תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בעניין לחקות את הרבנים בקול או בתנועותיהן
כללי
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: משנה עדיות פרק א משנה ג

בעניין תורת החיקויים

עמדתי ואתבונן האם מותר לחקות חיקוי קולי של רבנים ואישי ציבור, ובתנועותיהן לשם כבוד בכל ימי השנה מהנ הגדר ההלכתי בזה?

הנה בפשטות נראה דבתכליתו של החיקוי יש בו צד הטוב, ויש בו מן צד הרע, דהנה מצינו תחילה דהקב"ה בכבודו ובעצמו נשתמש ב"חיקוי' בענייני הנבואה, דהכי איתא במדרש (בראשית רבה פרשה נח, שמו"ר פמ"ה סימן ה, תנחומא פרשת שמות פרשה ג): אמר רבי יהושע בן קרחה אמר לו הקב"ה למשה של נעלך מעל רגלך, נגלה הקב"ה בקולו של אביו עמרים אמר משה העוד אבי עמרם חי במצרים ומיד התקרב ושמע דבר ציווי ה' על גאולת ישראל ממצרים אמר לו הקב"ה "אנכי אלהי אביך" ע"כ.

וביארו הגאון בעל ה"מגלה עמוקות" (פרשת ואתחנן) וכ"כ הרבינו בחיי (פרשת בחיי) דכוונת העניין דכביכול הקב"ה היה הראשון שעשה כעין חיקוי בקולו של אביו, ע"מ שלא יירא ע"כ בא אליו בפיתוי מכאן דהנביאים בעו פתוי כדי שיוכלו לסבול נבואתן וכן מצינו בשמואל הנביא דנגלה אליו הקב"ה בקולו של עלי הכהן ע"ה ע"כ.

ולפי"ז נבוא לדון בנידו"ד גבי תורת החיקויי רבנים, בין דרך כבוד והערצה, לאלו שאינן דרך כבוד כל עיקר, דהנה שנינו במסכת עדויות (פרק א משנה ג) "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסל את המקווה אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו" ופירשו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שם,  בשם אביו רבינו מימו הדיין דקורדובה דספרד, וכ"כ הרע"ב ז"ל שם  ובמרי"ח על המשנה שם: הלל כידוע היה תלמידם של שמעיה ואבטליון דהיו גירי צדק, ומתוך כל היתה שפתם עלגת כעובדי כוכבים ולהכי לא יכלו להגות את האות ה"א, ונשמע בביטוי לשונם "אין" מים שאובין פוסלין המקווה" לכן בא הלל הזקן ע"ה ושנה תחילה את המילה "מלא  הין מים שאובין פוסלין את המקווה" וכן העיד אבא מארי רבי מימון ז"ל שקיבל ברבו ורבו מרבו וכו' דהיה הלל אומר בלשון שהיו רבותיו אומרין, מבואר בפשטות דאין האמירה באה רק על תוכן הדברים כשלעצמן הלכה או משנה שהיו שונין, אלא אפי' על צורת ההגייה שהיה לתנאים הק' שמעיה ואבטליון.

וצריך ביאור: האם לא חש להא דיש בזה בעייה דפגיעה בכבוד התורה?

ונראה לעני"ד ליישב בזה, אך בהקדים יש להבין מהו הגדר בזה, דהא ההפרש בין הטוב לרע הוא כחוט השערה, דהנה ליבי אומר לי:  דישנן שני לאווין שח"ו יוכל לעבור בעבור תקלה זו, האחד לאו ד"לא תונו איש את אחיו" (ויקרא פרק יט) והשני ביזוי תלמיד חכם דקעבר אלאו ד"את ה' אלוהיך" איתא במסכת פסחים (דף כב:) וכן במסכת בבא קמא (דף מא:) נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע ל"ה' אלוהיך תירא" פירש אמרו לו תלמידיו רבי ע"כ א"ל כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הדרישה עד שבא רבי עקיבא אני אדרוש "את ה' אלוהיך תירא לרבו תלמידי חכמים" דהנה רבי עקיבא עשה עי"ז תשובת המשקל  דהוא עצמו אמר ביהותו עם הארץ במסכת פסחים (דף מט.) "בהיותי ע"ה הייתי אומר מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור ככלב לא קאמר אלא כחמור ללמדך דהכלב אין משבר עצם, והחמור משבר עצם" עכ"ל, להכי אתא טיהו וקאמר תיקונא עבדינא "את ה' אלוהיך תירא לבות תלמידי חכמים" דהשתוות הגדולה ביותר אל השכינה בחינת "לדבקה במידותיו" של מקום הוא ע"י הצדיקים וגדולי הדורות שבכל דור ודור, הם מהווים צינור המעביר השפע הנשפע מאת הבורא ב"ה מן השמים לכל ברואיו כאן בארץ, ובזה רמז רבי עקיבא לתיקון מה שעשיתי אני דורש "לרבות תלמידיי חכמים" דיש לו להאדם לחוש ולהיות במשנה זהירות דלא יפגע בכבודם וכבוד תורתם ח"ו.

ודאימת דאינו יתרה מזאת אומר: דחיישינן נמי שמא התלמידים היו לומדין מכך הלכה לדורות וחלילה היה יוצא תקלה מזה דיש כאלו שאין להן את ההבחנה הישררהה בזה בין דרך טובה לרעה בין ביזיון לכבוד, דהנה חז"ל הורנו במסכת סנהדרין (דף צ. צט:) ובירושלמי (פי"א מסנהדרין ה"א) "כל המבזה תלמידי חכמים נקרא אפיקרוס" וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מת"ת הי"א) וז"ל: עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן. לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו. וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה" עכ"ל.

ואמת הדבר דרבינו ז"ל תני לפירקו  בהל תשובה (פרק ג ה"ו) שנה ג' מיני אפחקורסים ולא תני ליה, ראיתי בספר "מעשה רוקח דבזוי ת"'ח הייו דווקא גה"ג דהוא מרגיל עצמו בזה, משא"כ שאר דברים הנז' בהלכות תשובה שם אין לו חלק לעוה"ב ח"ו אפי' פעם אלת עד שיעשה תשובה דקי"ל בקידושין (דף לג.) תלמיד חכם מצי למחול על כבודו אך על ביזיונו תו אינו יכול למחול מידי דהוא קלון התורה דחוגרת שק כאיתא במס' סנהדרין (דף קא.) דהתורה באה לפני הקב"ה ואומרת עשאוני בניך כמין זמר" אלה המשוררין פסוק מן התנ"ך שלא לשם לימוד תורה אלא עושין זאת שחוק והיתול.

ומבואר לפי"ז  בעידנא דלא נעשה לשם 'זלזול' בכבוד הרב בזה ליכא סיבה לאסור עניין החיקוי, ואית ראייה מהא דמצינו דהקב"ה דנהג כך ואנו ידעינן דהקב"ה נמי מקיים לכל התורה הקדושה כאיתא במסכת ע"ז (דף ג:) ת"ר ג' שעות ראשונת בלילה יתיב הקב"ה ועוסק בתורה" עי"ש, ונהג בעניין החיקוי כדי שחלילה לא יתיירא משה רבינו ע"ה בקבלו את דבר הנבואה,, ויוכל להעביר הנוסחא זו ד"פקוד פקדתי" לעם ישראל, ובזה נפח בו כח ועוצמה לילך לגאול את ישראל, ממילא שנעשה לשם כבוד הרב והערצה של התלמיד כלפיו.

ומעתה נבוא לבאר החילוק בזה בין איסור להיתר בדין זה דהחיקויים דבר דבור על אופניו דהנה דברי הלל ז"ל הנז' מופעין במסכת שבת (דף טו.) דיש חיוב גמור להשמיע הדברים כשאר אמרםם רבו בלשונו, מיהו במסכת ברכות (דף מז:) איתא: "אר"י בריה דרב שמואל בר שילת אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע, יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר, למאי נפק"מ שחייב אדם לומר בלשון רבוק" ע"כ והתם לכאו' לא מבואר על העבקרת העניין או הדיון דשנה הרב לתלמידיו בקולו שלו ממש, אלא על דקדוק ההלכה או המימרא ותו לא משמע דיעביר הדברים נמי בלשונו ותנועותיו של רבו, ומצינו במסכת עירובין (דף יג.): "בני יהודה דדקי מלישנא נתקיימה תורתן בידן" ופירש רש"י (ד"ה דייקי לישנא): "שהיו מכוונין שמועתן לומר בלשון ששמעו מרבן, לכן זכו לעשות ציונין לתלמודם שלא ישכחוהו", וע"ע בפי' מהרי"ח ז"ל על המשנה שם במס' עדיות הנ"ל. 

ומצינו כזאת נמי בספר היוחסין (הקדמה ד"ה וכן כתב): "דהיו מקפידין על ההגייה שתהיה בלשון רבן". ומייתי התם כמה ראיות מן הש"ס, והוא כמו שביארנו.

נמצאנו למידים: דישנן שני היבטים על חובת העברת המסורה בלשונו של רבו (ול"ש רבו מובהק או רבו סתם) היבט ראשון: כהגייה דרביה ובתנועות ידיים דכך הדברים יכנסו יותר טוב בלב שומעיהן. היבט שני: דלשון רבו היינו דצורת העברת המסורה תעשה באותה צורה שהרב אמר זאת כאשר הוא אותו תלמיד קיבל מפיו.

מבואר איפא דאם הוא עושה חיקוי דרבו בשביל כבוד ולצורך לימוד תורה אדרבא מצווה קעביד ושכרו מן השמים ממתין לו לעולה"ב דהא בזה הוא מגדל ומרומם כבוד הרב ותורתו בעיני שאר תלמידיו, הילכן הנכון לעניינו הוא פי' קמא דאייתינן דהיינו דלשון רבו היינו "הגיית שפתיים ובטוי של רבו וכן תנועותיו", דבהכי ידעו הכל למי מתכוון וכך יטו אוזן לשמוע דברי תורתו עו ועוד "שפתיים יישק ישיב דברים נכוחים" עי' במס' גיטין (דף ט:) ואיתא בתוס' שם (ד"ה ישק) ששומעים דבר פלא או חידוש מפי הרב הדורש נושקין שפתיים זו לזו לאור עוצמת החידוש עי"ש כן הוא הדבר בעניינו.

ולאור האמור שומה עלינו לברר אי שרי ליה לאיניש למיעבד הכי סתמא וכגון שאומר שמועות מפי רב מסויים ככל שיהיה, אי מותר לו לאומרו בהגייה דידיה ובתנועות דידה, או דילמא לא פלוג רבנן בזה בין איכא ביזיון ופגיעה בכוד התורה, ובין ליכא דרך ביזיון, דהנה כתב הרס"ג זיע"א והוב"ד בפי' רבינו בחיי עה"ת (ויקרא פ"ו פס' ז): דנדב ואביהו ע"ה טעו בהא דאמר הקב"ה "ונתנו" הם אמרו "אע"פ שאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן הדיוט, דלא מתו נדב ואביהוא אלא מפני דהורו הלכה בפני משה רבן" הכי אמרינן במס' יומא (דף נג:) דהן חשבו דהאי דאמר רחמנא "ונתנו" היינו אש מן החוץ דייקא, זה אינו אלא 'ונתנו' כמו 'ובערו' כדכתיב (ישעיה פל"ז פס' יט.) "ונתון את אלוהיהם באש", ומוסיף רבינו בחיי ז"ל שם שמכאן יש להזהיר לכל איש ישראל עחל דקדוק העברת המסורה בדברי תורתנו הק',  דאפי' נדב ואביהוא דאין למעלה מהן בכל ישראל אחר משה רבינו דנאמר עליהם "בקרבי אקדש", הן עצמן טעו לרום דרגתם וקדושתם בכוונת ציווי הקב"ה במילת "ונתנו", ונענשו בחיוב מיתה, ולגודה הזהירות אמרו דהמשנה דבר בלשונה ונוסחה דתורתינו הק' קרוי "מהפך דברי אלוהים חיים" ח"ו.

ואית לן סברא שנייה אמאי אמרו חז"ל בעידיות שם "חייב אדם לומר בלשון רבו", נראה דכוונתן ז"ל על תוכן המאמר עצמו, ולא על עניין הגיית הלשון והנוסח כאשר אמרו רבו היינו כצד הב' דאייתנן ברישא.

ומ"מ נראה דאי ייסע ליה לתלמיד שלא יתבלבל במה שלמדו רבו אזי כה"ג שרי לה לחקות אותו נמי בלשונו ובבטויו ובתנועותיו, דהא מוכח מילתא דכלל אינו מתכוון לזלזון וביזיונו דרבו או כל חכם אחר, דאי כך הן פני ה4דברים ואית הכא אפי' נימת זיזון וביזיון אזי אין כח בידם למחול כאיתא במס' קדושין (דף לג.) דהוא אינו כבודו האישי כמו שיש לכל אדם מישראל דיכול למוחלו, אלא איירי בכבוד התורה דאינו יכול למחול עלבונה כאיתא במס' ע"ז (דף יט.): א"ר אלכסנדרי כתוב אחד אומר "כי אם בתורת ה' חפצו" וכתוב שני אומר "ובתורתו יהגה יומם ולילה"  הא כיצד כאן קודם שלמד נקראת התורה 'תורת ה" ואחר שלמד והגה בה  קרויה על שמו שנאמר "ובתורתו יהגה יומם ולילה" וכ"ש אי זכהו הקב"ה וחידש בה חידושים ומערכות, אזי אינו יכול למחול על ביזיונו וחרפתו שזהו כבר כבוד התורה, ואמרינן נמי במס' יומא (דף פו.) "אוי להן לבריות מעלבונה של תורה".

ועי' במהרי"ץ חיות בחידושי שבת (דף טו.) עפי' הרמ' בפי' משנה בעדויות הנ"ל  בדבר גודל חשיבות התלמיד שמעביר המסורה שיאמרנה כאשר שמע מרבו באותו הסגנון כדי שהדברים יכנסו טוב יותר בלב שומעיהן דהא לא לחינם ראה הרב למימר מילות אלו דייקא, דאין לך בן אלא חידושו ד"בלשון רבו" היינו אפי' בצורת הגייה כאשר מדבר רבו וכפי שהוא מבטא את הנאמר דאין ה"לשון" מיירי בנוסח אלא כהגיית פיו וכו', זו כוונת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם.

ושו"ר להגאון המהרי"ק ז"ל (סימן קעו.) דרבי שנה את המשניות כפי שקיבל מרבותיו, וכן שאר תנאים הק' שנו המשנה בלשטון שקבלו מרבותיהן, והיינו כהגייתן ותנועינהן וביטויין, וחזיתי בקודש להגאון ה"חוות יאיר" (סימן ) דהביא ראייה מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין ופי"ד מהל' מעשה הקרבנות) דלשון רבו היינו בכל האפשר דהלשון מורה על עצמו

ועל שאר האברים דכמ"ש שלמה המלך ע"ה במשלי "חיים ומוות ביד הלשון" ועי' מעשה במדרש שחלה המלך פרס ושלח שללמה את בניהו בן יהודיע להביא לו חלב לביאה עי"ש, וא"כ משמע מדבריו ז"ל ד'בכל האפשר' היינו נמי הגייה שפתיו ובטוייו ותנועתיו זאת כאמור ע"מ שיכנסו הדברים חזק בלבותיהן של תלמידיו ושומעי לקחו.

ובהיותי בזה הביטה עיני במ"ש בשו"ת "בית מרדכי" (ח"א סימן מח.) דישנם שני טעמים בהחשיבות לומר בלשון רבו:

האחד: כבוד גדול הוא לרבו שתורתו מתגדלת בכך יותר ויותר, שהתלמיד יאמר אותה בלשונו ללא שינוי נוסח וביטוי שפתיים או תנועה,  את השמועות ודכי הלימוד ששמע מרבו, ובזה מראה הערצתו הרמה שיש לו כלפיו ד'אשרי רבו שלמדו תורה" (יומא דף פו.) דמביאו לחיי העוה"ז והעול"ב כאיתא במס' קידושין (דף לג.:) הרי למדו מכאן את אחד מדרכי הכיבוד דחייב העבד לרבו ל"ש רבו מובהק או שאינו מוהבד בכבוד מעי"ז לכולי עלמא שניהן שווין.

והשנית מדברי רש"י ז"ל במס' עירובין (דף נג. ד"ה 'בני יהודה דדייקי לשנא') נראה להוכיח דאיכא טעמא אחרינא בהאי דינא והוא, דבני יהודה זכו ונתקיימה תורתן בידן מאחר דהיו שונין השמועה באותו מבטא הלשון שאמר לו רבו וכפי ששומעין שמועתו כך העבירו המסורה הלאה שמועה אחר שמועה, ע"י מציינין סימנין זו אחר זו, ומתוך שהיו שוהין ומדקדקין בלשון, יודעין להניח סימנין למשנתן ואינן משכלין תלצודם" ע"כ דברי רשי ז"י.

מבואר בדבריו:דאיןן כוונה לומר בלשון רבו היינו ב'גירסא' אקראית בעלמא, אלא במילותיו וניסוחו וביטיוי שפתים ששמע התלמיד או אדם אחר מהרב, ונמצא א"כ אין לחוש בוזה ללעג על רבו וביזוי כבוד התורה ח"ו, דכך היא דרכה של תורה להעבידה מדור דור, דיהיה דימויון השמועה כרבו או כל רב אחר שיהיה.

מזיק מתוך שמחת פורים דהוי מצווה אי חייב

ולפי"ז יש לדון בעניין פורים דמצינו דחז"ל התירה כל מיני איסורין שבאין מכח שאדם שמח שמחה של מצווה ביום הפורים, דסו"ס ידעינן בבירור דאין כל רצון וכוונה לאדם להזיק לחבירו ח"ו אולם בנה"ג (סימן תרצה) דכל בממון אבל בגופו חייב, אולם יש מרבותינו האחרונים ז"ל דפליגי וס"ל דאין חילוק וכולהו שרי כוון דאמדינא דכה"ג מחיל איניש דהכל יודעין דמתוך שמחה באה לו ולא כוונה לצער ולהזיק לחבירו. מיהו לעניין בושת קיי"ל דאומדין הכל לפי המבייש והמתבייש כאיתא במס' בבא קמא (דף צא.).

ופסק התרומת הדשן (ח"ב תשובות ופסקים סימן קי) דאי הזיק אחד את חבירו מתוך יינו שבא מכח שמחת יום הפורים, הרי זה פטור מלשלם משום דאין כוונתו להזיק עכ"ד וכ"פ הרמ"א ז"ל (סימן תרצה סעי' ה).

וצ"ב: דהא קיי"ל במסכת בב"ק (דף כו.) אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן" ולשמחה מה זו עושה דנימא דע"י נפוטרו מחיוב תשלומי הנזק, דהא אדם דאית ליהה דעת לשמור עצמו שלא יגרום נזק לאחרים דאית ליה דעת, וחייב אפי' באונס כיוון ונקרא בשם "אדם המזיק'.

אלא דמ"מ לפום נראה דאכתי איכא לחלק בזה בין כוונה למעשה נזק, ובין אם אינו מתכוון להזיק. וכן בעיקר חיוב התשלומין מה חייב האם על כל הנזק הוא חצי הנזק אי משלם מן העליה או מגופו כמו בנזקי השור כאיתא בב"ק (ג. יח) או שאדם לעולם מפני מועדותו משלם כוליה נזקא משפורי שיפורי?

ונראה לבאר: דאכן אה"נ אדם דהזיק לחברו אפי' באונס חייב, אך באונס גמור פטור כמ"ש הרמב"ן (ב"ק כז: ד"ה ושמואל) והטור בחו"מ (סימן תכא סעי' יג.) והרב המגיד ז"ל (פרק א מהל' חובל) וכ"כ הגאון הב"ח (סימן שעח שם ד"ה "ומ"ש ובלבד") וזו דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' חובל ומזיק) דאפי' אנוס חייב הייב היינו דאינו גמור, הא אי הוי אונס גמור פטור.

מ"מ בנידו"ד נראה לעני"ד דשונה הדין דוודאי יהיה אדם פטור אי עביד נזק דהא כו"ע קא ידעינן וגם איהו הוה ידע. שבא לו היזק מכח עשיית מצווה וכ"ש מצוות השמחה שהיא כידוע יסוד היסודות לכל המצוות דנאמר בתור "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" משמע שמצוות המווה היא תכשיר לעשיית כל המצוות וכן ת"ת, ולפי"ז אדם דעשה היזק מתוך כך פטור כיון דתו לא עביד מעשה שונה מן הרגילות דכעת כולם עושין כן רוקדים וצוהלים בחדווה ושמחה, וא"כ להכי אעינו חשוב כמזיק דניזק אינו רואה בזה היזק שהא מתוך שמחתו בא לו ופטור.

מיהו אי חזינן דמרישא נעשה הדבר מתוך ליצנות והוללות ח"ו בכהאי גוונא נחשב כמזיק כבר מתחילה אע"פ דאז אין כל כווהנה להזיק דהא תו לא ברור דיצא הנזק אכתי הוי מזיק, ולאו משעת התוצאה והלכה כר"ע דבמזיק שיימינן כאיתא בב"ק (דף ו:) ובקו"א פירשתי דהיינו דכל מזיק לפי עניינו כמו מה שיש לו ברשותו כ ישלם, וכן אנו אומדין תשלומיו לפי העניין אלו היה הנזק קורה לו עצמו כצד היה שם את תשלומי נזקו כך אנו מחייבין אותו לשלם כשאר הוא הזיק לחבירו, ולהכי חשוב מזיק מתחית מעשה ולא מסופו דהוברר למפרע דנעשה לשם נזק.

ואיכא לאתויי ראייה מסוכה (דף נג.) מהא דהוו חוטפין האתרוגין בשמחת בית השואבה בבית המקדש מתוך שמחה של מצווה, אך כאשר באו לידי סכנה חכמים יושבי על מדין אלו הסנהדרין הורו לעצור מעשה זה שכבר התגלה דאינו בא ממקון טהור של שמחה וקרבת אלוקים, אלא מתוך הוללות עד כדי שהיו מכין איש את רעהו.

וכתב המרדכי (סוכה פרק הישן רמז) והתוס' (סוכה דף) וכ"כ הרא"ש (פרק ב ממס' סוכה סימן ):  ובאגודה (סוכה פרק החליל) דמשחקין בחורים בשבת ומתוך כך מזיקין זה את זה פטורין, ובלבד שלא יתכוונו עכ"ד והובאו דבריו בדברי הגאון ה"עולת שבת" (שם סק"א) והמג"א (שם סק"ז).  ונראה לי לומר דלפי"ז זכינו לדין:  דאי עושה כן מתוך שמחה "לאו בכלל נזק הוא".

ויש לציין כאן מה דהעלה הרא"ש ז"ל בתשובתו הרמת'ה (כלל קא סימן ה) מה שנשאל מאיש אחד לגבי חתן שיצא  ביום חופתו, ובעינן דיצאו עמו כל רעיו וקרוביו

והשיב לו הרא"ש ז"ל: דהלה שבא עם הפרד והפיל סוסו דהחתן הרי זה פטור מתשלומין, כיוון שהוא מתוך שמחה וחשיב דעביד ברשות  דשכלו של אדם במוחו הוא, אך מ"מ המזיק לדינא יש לערןוך שומא, דרובא דאנשי בזמן הזה מקפידין טפי, ע"כ לפי מה שישומו לו הבי"ד כמה הופחת ערך ושווי אותה הפרד  שעלה היה רכוב החתן מאות הכאה, וכל זה אמור דווקא בישראל, אך לעניין אם עשו כך לנכרי הרי שהמזיק פטור מכלום ואפי' לא בעי לשלומי פיר ההכאה גרידא, טעמא דדינא דהכותי אינו מן השורה ע"כ דברי הרא"ש, ופסק הרמ"א (חחו"מ סימן שעח סעי' ט) כך נמי בשם המרדכי והרא"ש ז"ל הנז' לעיל, וע"ע בש"ך שם וספר "דגול מרבבה" שם להגאון בעל הנודע ביהודה זצ"ל שם בפתחי תשובה (שעח אות ט.) ובהגהות הגר"א מוולנא ז"ל  (חו"מ סימן שעח אות כה, כו) דביארו נמי על דרך זו. 

ומרן בשו"ע (חחו"מ סימן שעח סעי' ט) פסק: אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו ופגע בסוסו שחבירו רוכב בו והכה את הסוס חייב לשלם כל מה שישומו ב"ד שנפחת מחמת הכא' זו ואפי' היה הסוס המוכה של עכו"ם וצריך הניזק לשלם לעכו"ם יותר ממה שנפחתו דמי הסוס אין המזיק חייב לשלם יותר ממה שישומו ב"ד. הג"ה בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה – הואיל ונהגו כן  פטורין (מרדכי ס"פ הישן ותוס' והרא"ש ואגודה פ' לולב וערבה) מ"מ אם נראה לב"ד לעשות סייג וגדר הרשות בידם) (פסקי מהרא"י סי' ר"י)" עכ"ל 

וכתב הגאון המג"א (סימן תרצה סק"ח) לבאר דעת מרן דדוקא אי עביד הכי מתוך כוונה ממש למעשה נזק להזיק לחבירו, הא אי עביד מתוך שמחה של מצווה פטור לכולי עלמא, וכ"כ בספר "כל החיים" (תרצה סק"ל).

ביאור דברי הרמ"א 'נהגו בכך" – מנהג טעות הוא

ואגב אורחא מידי דברי בו עלה בדעתי מה דיש להקשות בדברי הרמ"א (סימן תרצו.) דפסק דכיון דמיתוך שמחת פורים חוטפין זה מזה את חפציו, ואין בזה כוונה לגזילה, תו לא קעבר על לאןו "לא תגזול" כלל ועיקר משום דנהגו כך, ובלבד שלא יעשו הדבר שלא כהוגן אלא ע"פ טובי העיר עכ"ד.

וצ"ב: הא מנהג טעות הוא, דעבירה קא עביד?

ועוד צ"ב: מ"ש גזל דבעי במעמד טובי העיר, מזיק בנ"א לחברו דלא ראינו חיוב דיהיה בנוכחותם של טובי העיר?

ונראה לבאר: דחילוק דיני איכא בין גזן למזיק, דמזיק הוי חיסרון שנגרם לחברו, אך אם הניזק אינו רואה בזה חיסרון דהא הדבר נעשה מכח שמחת פורים לשם שמים, מתוך התקרבות לבורא יתברך שמו, אזי תו לא חשיב נזק, להכי לא בעינן להו לטובי העיר התם.

איברא חלוק ממנו דין גזילה דסוף סוף 'לוקח' לחבירו חפץ שלו מרשותו בזה בעינן חזירנו לו במעמד טובי העיר דלא רק דחיסרו ממון, אלא אף עביד בהחפץ העברת בעלות לרשותו בקנייני גזילה, דאפי' דעביד כן בלא שימת הלב מ"מ כתב הרמב"ם (פרק ה מהל' חובל ומזיק הלכה א.)  וז"ל:

וראיתי בספר "קובץ הערות" עמס' יבמות (סימן ח.) דנמצאנו למדים מתו"ד הרמ' הנ"ל דכל מה דנעשה מתוך שמחה של מצווה, חתן וכלה או שמחת פורים וכה"ג, מותר, והיינו אם יש תועלת מזה גם לאחרים, דבעי כוונת שומע ומשמיע (ר"ה דף כח.), וכן גבי הכאת התלמיד ע"י רבו או אב את בנו דנאמר "כאשר ייסר איש בנו"  וכן אמר שלמה המלך במשלי (פכ"ט פס' יז) "ייסר בנך וינחך ויתן מעדנים לנפשך" להכי נמי אינם גולים לעיר מקלק כלל דמצווה עבדי מצוות חינוך בדרך אבותינו ואמותינו הק',  לחנכו והחזירו לדרך טובה והישרה  כאיתא במכות (דף ח.) למדנו מכאן דכל הכאה של מצווה לאו הכאה היא. עי"ש

ונראה לי דדוקא בנידון דידן לעניין חיקי הרבנים או אישי ציבוד לכבוד שמחת פורים בכה"ג ששמחה שלימה גם מי שעושה את החיקוי וגם השומעין, דכולהו מכוונין לדעה אחת לעשות קידוש ה' ברבים הא לאו הכי אסור תורה קעברי ה' יצלינו.

אולם בגניבה או גזילה אסור בהחלט אפי' ע"מ שישלם כאיתא במס' בבא קמא (דף סא:) אסור לגנוב אפי' ע"מ שישלם כפל, ואפי' ע"מ להחזיר ומי שיעשה כן עובר באיסור 'לא תגנוב' 'לא תגזול'. וכ"כ רבינו ייונה ב"שערי תשובה" (ש"ג אות פה.) דאסור לאדם לעשות כן כדי שידע להזהר בשמירת חפציו, וכך פסק מרן בשו"ע (חחו"מ סימן סימן שמח סעי' א) וז"ל: ואסור לגנוב אפי' דרך שחוק או ע"מ להחזיר, או כדי שישלם כפל, או כדי לצערו לחברו הכל אסור, כדי שלא ירגיל את עצמו בכך" עכ"ל מבואר דבגניבה אין מבט של "שמחה", משא"כ גזילה,

ומיהו נ"ל פשוט וברור: דכ"ז לדעת בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, אך לדידן בני ספרד דבתר מרן השו"ע קיי"ל אסור הכל ולא פלוג רבנן מידי.

יסוד מנהג למנות "רב פורים" וכיוצ"ב

ומזה נבוא לדון מה שיש מנהג בקרק בני האדם ובפרט ציבור בני הישיבות הקדושות ה' עליהם יחיו, דנהגו זה כבר שנים רבו עוד מימי הגאונים החת"ס והכת"ס זיע"א בישיבתם, ואמת דאבי הישיבות הגאון הגר"ח וולזין תלמיד הגר"א מוולנא ז"ל הנהיג זאת בישיבת וולזין בימי קדם, וכך היתה משנתו דהבחור היה עומד ומוסר שיעור תורה בםני קהל התלמידים בקולו ותנועות רבו, וכל המטרה הייתה קודש קדשים להביא לקרבת הלבבות של הרב על תלמידיו וכן איפכא התלמידים אל לבו של רבןם וה"ה בכל רב אחר בכל עניין שיהיה.

ומצינו מח' אחרונים ז"ל דהורו לאסור בזה דראיתי להגאון רבי בנימין זילבר ז"ל בשו"ת "אז נדברו" (ח"ט סימן מט) דס"ל בהוכחות ברורות ונימוקים מוצקי ארץ דאסור בהחלט לעשות חיקוי לרבנים כל שיהיו מאחר דיש בזה ביזויון בכבוד התורה, ל"ש בפוטרים דאסור מחמת השכרות, ול"ש בשאר ימות השנה בכלל וכ"כ בשו"ת "קניין תורה בהלכה" (חלק ב סימן קכה) ובשו"ת "אבני ישפה" (ח"א סימן קלה).

אולם דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל התיר העניין כל שעושה זאת בכוונה להעברת המסורה, וכן ראיתי שהעלה בשו"ת "ודרשת וחקרת" (ח"ד חחו"מ סימן טו) דלכתחילה כיוון דרוב בני אדם אינה נעשית בכוונה לשם שמים, יש להמנע מזה דאיכא ביזויון חכמים וכדרש ר"ע בפסחים (דף כב:) וב"ק (דף מא:) "את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים", וכ"פ הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א דיש לאסור דאינו דרך אץ דאדם חייב דעת עמוקה להבחין בשכלו שכל ישר בין אמת דקדושה, לבין שחוק וקלות ראש וזלזול בחכמים ותלמידהם דקיי"ל אין רפואה למכתו (סנהדרים דף צט. רמב"ם פרק ג מהל' תשובה ופ"ו מת"ת הלכה יא) ה' ישמרנו, אך אם ידע לעשות בתבונה ודעת נכונה יבוא לשמחה אמיתית וקרבתו אל החכמים וחכמת דאמרו במשנה באבות (פרק א משנה ו) "הוי מתאבק בעפר רגליהן והוי שותה בצמא את דבריהם" דתורה נמשלה למים כדאיתא בתענית (דף ז.) "הוי כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה".

אך לפורים לכו"ע יש לאסור דלמעשה הכל נעשה בכח לצוות, וקיי"ל במס' מגילה (דף כה:) "כל ליצונא איסרא חוץ מלצונתא דעבודה זרה", וביומא קדישא יומי דפוריא דאז בשתיית היין תגלה ה"אני" האמיתי שביהודי שבאדם, אך מ"מ נראה פשוט לאור האמור לעיל, דאמת בלשונם או בשפתם בדברי תורתן ואמרותיהן, כה"ג ליכא לאסור בין בפורים בין בשאר ימי שנה.

ועי' בשו"ת "אור לציון" (ח"ב עמ' שמט ד"ה 'ופשוט') פסק להתיר בפורים בלבד דעידנא דשמחה וגילוי העצמיות היהודיות והקשר האלוהי הפנימי בין ישראל לאביהם שבשמים, ואולפ יש לתת את הדעת לבל יבוא לידי זלזול ברבניי הישיבה או ברב אחר כל שיהיה, , אך הדבר מצד עצמו כיוון שיש בו מצד הטוב והקדושה, ויוכל להעלות בזה כבוד התורה והחכמים דכמו שביארנו הכל תלוי בדיבור הלשון שהיא עצמה תלוייה בדעת, וכן העלה להיתר האדמו"ר בעל השפ"ע חיים" מצאנאז זצ"ל (]רת תרומה אות ה) ובמקו"א (פרשת משפטים מאמר יג.).

לצורך תלמוד תורה

מבואר בזה דלצורך לימוד תורה ומצוות שונות מותר, דבזה עוברת המסורה בצורה הטובה יותר, אזי שרי ומצווה לחקות את רבו בכל דבר מעניינו, אך אם הוא מלמל פטומי מילי בעלמא או שאומר סתם מקורות שאין בהן שחר איסור חמור איכא, כמו שביאנו לעיל דעובר בזה על שני לאווין מן התורה האחד "לא תונו איש את אחיו" זו אונאת דברים דחמירא טפי מאונאת ממון דבאונאת דברים נאמר "ויראת מאלוהך"  כדאיתא במס' ב"מ (דף נט.) והשני הוא לאו דת"ח "את אלוהיך תירא" אמר ר"ע לרבות תלמיד חכמים" כדאיתא במס' פסחים (דף כב:) וכן במס' בבא קמא (דף מא:).

ולכן מי ששמע שיחה או שיעור תורה מרב אחד, וכעת הוא מחקה אותה בדיבורו ותנועותיו, נראה ברור שיש בו מן האמת, כל זמן דמתכוון לאמת להנחיל המסורה לרבים מה ששמע מרבו דמקיים בזה מתוות תלמוד תורה, הא בדברי חולין לא הותר הדבר, ואע"ג דשנינו במס' סוכה (דף כא:) "דמשיחת ר"ג למדנו דאפי' שיחת חולין דת"ח צריכה תלמוד", ומשמע דאי עביד חיקוי לרב אפי' הוא רב גדול שאינו רבו, בזה עושה כבוד והערצה לרב זה וכ"ש הוא רבו בכך שמציג דבריו באוזני השומעים בקולו ובתנועות רבו, דכל כוונתו היא ללמד מוסר ואורחות חיים, כמו שאמר פפוס בן יהודה לר"ע במס' ברכות (דף סא:) "תורה היא וללמוד אני צריך".

ומצאתי בזה דבר נפלא שהביא בספר "קדושת לוי" (פורים קדושה ראשונה) להרה"ק רבי לוי יצחק מברדיט'צו'ב זצ"ל : דע"י דשונה המאמר בלשון רבו,על ידי כך מתנוצץ בו שכל של רבו, דאינו עניין חיצוני, אלא עי"כ זוכה לדביקות פנימית רוחנית בדברי רבו, וזוכה בזה "להשראת החוכמה" טפי מה שיוכל להשיג, בהבנת שכלו הוא.

וכבר אמר שלמה המלך ע"ה בספר משלי (פט"ו פס' ב) "לשון חכמים תיטיב דעת, ופי כסילים יביע אולת" והקשה רבינו האלשיך הק' זיע"א בפירשו למשלי שם ועוד כמה מרבותינו המפרשים ז"ל: הלא איפכא מסתברא דראוי לשים את הדעת  היאך ייתכן לומר דהלשון תיטיב את הדעת, הא הדעת היא תכשיר להדיבור דבא ע"י הלשון?

ומצאתי ביאור בספר "עיונים בספר משלי" (עמ' שכח.) כלומר דעת חכמים תטיב דיבורו של האדם, הלשון בכוחה לצור  חן בדיבורו בחכמה, דהחכמים לא סגי להו הדעת הדעת עצמה, דלשונם תתמוך דבריהם ועי"כ דבריהם יתקבלו יותר, וכ"כ רבינו יונה בפי' למשלי שם, דהיינו הלשון טובה ומליצית יוצרת הדעת והדברים מקבלים נופך של חן וערבות מיוחדת ומחזקת את תוכנם עכ"ד

ומבואר בכוונתו בהדיא דשרי ליה לאדם לומר את הדברים כאשר שמע מרבו דבר דבור על אופניו בקולו וביטויו ובתנועותיו של רבו, דכל מגמתו של הדורש היא שיכנסו הדברים בלב שומעיהןש ותרבה הדעת "יגדיל תורה ויאדיר", וממילא  נראה פשוט דשרי לאדם לחקות את לשונו של רבו באמירת התוכן דליכא זלזול דאיכא הוספת הדעת ומצווה קא עביד, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא עם משה רבינו ושמואל הנביא אין לך ראייה גדןולה מזו, ואל תשביני הא קעיי"ל במס'בבא מציעא (דף נט.) בסוגיא דתנורו של עכנאי במח' ר"א ורבי יהושע, דר"א אמר טמא והוכיח שיטתו ע"י בת קול אמרו חז"ל 'תורה לא בשמים היא, א"כ איך מוכח ממה שעשה הקב"ה למשה ושמואל הנביא? לא קשיא מידי דהא במס' ע"ז (דף ג:) דמשמרה ראשונה של לילה יושב ועוסק בתורה" א"כ ברור שזו ראייה גדולה.

הערצה לוגית והערצה רגש מה שבניהן

ולעני"ד נראה לבאר דרך אחרת מכל האמור לעיל דאכן יש צד היתר לחקות רבנים או אישי ציבור במתכוון להביא תועלת לו ולקהל שומעי לקחו והיינו, דאיכא שני סוגן של 'הערצה' לדמות ואיחשיות מסוימת ק'/'ו אי מיירי באישיות רוחנית כרב וגדול הדור וכדו' האחת:  הערצת השכל – לוגית והשנית הערצת הרגש – בלב דהנה הערצה לרב הנעשית בלב גדולה טעמוקה ואמיתית יותר דמראה שאוהב את רבו ודבריו נכנסו לו בנשמה ומבטא זאת בכל שמשתמש בזה בעתיד במקורות ובתוכן דברי רבו, משא"כ הערצת השכל אינה מן המחייבות קשר אל הרב מלבד מה שמכריח את התלמיד לשמוע דבריו והוא אמת ונכון.

וע"כ יש לנהוג משנה זהירות שלא יצא תקלה תחת ידו ח"ו כ"ש ביוום הפורים דיותר גדול מיום הכיפורים כמ"ש רשב"י זיע"א בתיקוני הזוהר (תיקון כא.) דאם ח"ו יבוא לידי חילול ה' אין חולקין כבוד לרב כאיתא בברכות (דף יט:) דנאמר בקרא "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה"' עי"ש ואיתא ביומא (דף פו.) דעל חילול ה' בעינן ד' חילוקי כפרה, אך כתב בעין יעקב" שם להר"י פינטו ז"ל דכל זה אי עביד תשובה מיראה, דזדונות נהפכין לו לשגגות, אך אי עביד תשובה מאהבה דזדונות נהפכות לו לזכיות הרי לא בעי לד' חילוקי כפרה כלל, והוסיף בזה בסה"ק "קדטשת לוי" דאי עביד תשובת המשקל דהיינו קידוש ה' באותה רמה שנעשה ע"י חילול ה' ח"ו מתכפר אף ללא אילו וע"ע במס' נדרים (דף לא.).

המורם מן האמור

נמצאנו למידם דלפי"ד וודאוי דשרי לחקות רבנים וכדו' היכא דעביד כן מתוך הערת ה'רגש' ולא הערצה לוגית 'שכלית' דהלבבות נקשרין זה בזה על ידי רגש דייקא ופחות ע"י השכלי, והיינו דהדברים ששמע מרבו נכנסין היטב בלבו דהיינו שבוא היום יעשה שימוש בדברים שלמדו רבו כגון ייעין בדבריו ויכתבם שוב בבהירות יותר וכה"ג, כזה תלמיד חזינן שאם מחקה את רבו בכל דיבורו ביטוי שפתיו ותנועות גופו עושה כן להורות דמחובר אליו ואוהבו אהבה אמיתית לשם שמים עביד הכי ומותר ואדרבה מצווה היא, אבל מאש"כ איפכא נ"ל פשוט דאיסור דאורייתא קא עבר וחוששני לו מחטאת ח"ו דביזיון כבוד תורה לית מחילה.

ולכן כאשר עושה חיקוי שך רב פלוני או איש ציבור, שיש בזה משום כבוד התורה וכ"ש ביום קדוש יום הפורים דעושה זאת מכח שמחה של מצווה מותר, ובלבד שיש בזה תוכן אמיתי רוחני יכול למסור השמועה בביטוי שפתיו של רבו, ותנועותיו ובדיבורו של הרב ל"'ש רבו ממש או רב אחר, ובלבד שיהיה כוונה של האיש העושה את החיקוי ולב שומעיו כאחד לשם שמחת מצווה ואהבת רבו. ע"כ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים