תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בעניין מחיצת הכרם
בבא בתרא
כותב החידוש: אליעזר ליפשיץ

מראה מקומות: דף ב:

איתא בגמרא ב. מאי מחיצה גודא [כותל של אבנים]

כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור, חזרה ונפרצה – אומר לו גדור, נתיאש הימנה ולא גדרה – ה"ז קידש וחייב באחריות'; טעמא דרצו, הא לא רצו – אין מחייבין אותו, אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק.

הגמרא הביאה ברייתא זו כראיה לכך שמחיצה הוי כותל ובביאור הך ברייתא גופא [יש הסוברים דהוי משנה] יש כמה דברים שצ"ב.

בצ"ב שבבריתא הנ"ל.

א: למה דווקא בעל הכרם צריך לגדור הרי הכליים זה מכח הכרם ושדה התבואה כאחת ומאי חזית דבעל הכרם צריך לגדור טפי מבעל השדה.

ב: אפילו אם נבין שיש יותר אחריות לבעל הכרם והוא זה שצריך לגדור למה צריך להתרות ולומר לו לגדור

ג: אפילו אם נבין שצריך להתרות בו אחרי שהתרו פעם אחת למה צריך להתרות בו עוד פעם למה לא סגי בפעם אחת שידע שזה אחריות שלו [עיין מה שכתב בזה התוספות ושאר הראשונים.

ד: מבואר בגמרא ב"ק ק: שברייתא זו היא מקור שיטת ר"מ שדינין דינא דגרמי וצ"ב למה חשיב דינא דגרמי ולא ממנו המזיק.

[בעניין היזק שאינו ניכר אולי נבאר בפעם אחרת]

.בביואר הא דחיוב בניית הכותל מותל דווקא על בעל הכרם.

מצינו כמה גישות בראשונים שיטת רש"י ,שיטת התוספות והתוספות רי"ד, שיטת הרמב"ן, ושיטת המאירי.

שיטת רש"י בסוגיין דאם לא הרחיק ד' אמות אחרי שנפל הכותל הוי כלאיים בגלל בעל הכרם ולכן עליו לגדור.

וז"ל אומר לו – לבעל הכרם גדור אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים לפי שסמך בעל השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן בפרק שני /בבא בתרא/ (דף כו) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן את אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו מכאן וכשאין שם גדר תנן בפ' שני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כדי עבודת הכרם דבהכי הוי כלאים.

וצ"ב בשיטת רש"י למה הכליים זה דווקא בגלל הכרם הרי כלאיים נוצרים בגלל שניהם ולמה החיוב על בעל הכרם יותר מבעל השדה?

ומה שנראה לבאר בשיטת רש"י זה ע"פ רש"י בעירובין צג שכתב שם וז"ל

הכי גרסינן: ארבע אמות דלהדי כרם עבודת הכרם – וכיון דצריך לו – הוי כרם עצמו.

מבואר ברש"י יסוד הצום בעניין כלאי הכרם ההבנה הפשוטה שיש שם כרם עד המקום שבצורה פיזית נגמר הכרם וברש"י הזה חידש חידוש ששם כרם נגמר בד' אמות שאחרי הכרם כיון שיש צורך בד' אמות אלו לעבודת המחרישה.

לפי רש"י הנ"ל דברי רש"י בסוגיין מובנים כמין חומר שברגע שנפל הכתול ישר נכנס הכרם לשדה כי יש שם כרם גם בד' אמות שאחרי הכרם הפזית וומימלא יש כאן כלאיים דווקא בגלל בעל הכרם כי השם כרם נכנס לשדה ולכן הוא זה שצריך לגדור ולכן רש"י כתב כדי עבודת הכרם דבהכי הוי כלאיים.

רק שצ"ב שלכוראה ההבנה הפשוטה שכלאיים זה עירבוב פיזי ומהיכי תיסי לרש"י שכאשר יש עירבוב רק עם שם כרם חשיב כלאיים.?

שיטת התוספות ותוספות רי"ד בסוגיין שבאמת מצד הכליים שתיהם צרכים לגדור ומה דבעל הכרם צריך לגדור לבד מכיון שהוא מזיק את חברו ע"י עבודת הכרם.

ודברי התוספות צ"ב גדול שאם סוף דבר מצד כלאיים שתיהם מחויבים לגדור א"כ אף שבעל הכרם יש לו עוד סיבה לגדור מצד זה שהוא מזיק ע"י המחרישה למה הוא צריך לגדור לבד הרי זה ודאי לא נושא של משקלים למי יש יותר סיבות לגדור.

ונראה לבאר את שיטת התוספות שלא הפשט שמצד כלאים יש לכל אחד סיבה לגדור ובעל הכרם צריך לגדור מכיון שהוא גם מזיק ,אלא הפשט אין סיבה שלמה לגדור מצד כלאים לאף אחד אלא רק חצי סיבה ולבעל הכרם יש סיבה לגדור מכיון שהוא מזיק ולכם כשבאים לתת חובה לגדור נונתנים את האחריות לגדור למי שיש סיבה שלימה לגדור.

שיטת הרמב"ן בסוגיין  וז"ל

נפרצה אומר לו גדור. ואף על גב דקי"ל כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, כיון שיש איסור בדבר מחמת הכלאים שהערבוב מבטל את השורה מחייבין אותו לגדור, שהוא המקיים כלאים בכרם שבא לתחומו של חברו ואין חברו נכנס בתחומו, כנ"ל, ואחרים אמרו דלא אתיא כר' יוסי אלא כרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו. ואף על גב דקי"ל כי הא מתניתא, נהי דקיימא לן כותיה דדיינינן דינא דגרמי אבל היא גופא ליתא.

נראה מדברי הרמב"ן שהיה קשה לו למה לפי ר"י שעל הניזק להרחיק את עצמו למה דווקא בעל הכרם חייב לגדור ולא בעל השדה ותירץ שבגלל שיש איסור בדבר בגלל בעל הכליים לכן דווקא הוא מחויב לגדור.

וצ"ב מה הכשר בין זה שיש לבעל הכרם איסור לבין הדין שלפי ר"י בכהי גונא על המזיק צריך להרחיק את עצמו.

ונראה לבאר ע"פ מה שביארנו בסימן א בגדרי לא יחפור שכן ביארנו מה הבדל בין פרק לא יחפור לבין חיוב שמירה של ב"ק של ולא ישמרנו.

במסכת בבא קמא מבואר וכן בתורה כתוב במפורש שיש חיוב לגברא, חיוב לשמור על הממון שלו שלא יזיק, בפשטות מקור לחיוב זה הוא ממה שכתוב "ולא ישמרנו", שמשמע שיש חיוב לשמור [יש הלומדים דהווי תנאי לפטור ואין באמת חיוב שמירה].

וצ"ב בפרק שני בבא בתרא מוזכרים כל מיני דיני שמירה ע"י הרחקת נזיקין, וצ"ב מה זה שונה מחיוב השמירה שנאמר על נזקי ממון בבא קמא ולמה לא הווי אותו דין?

ובפשטות מקובל לבאר שמדיני שמירה של "ולא ישמרנו" לא היינו יודעים את דיני הרחקת נזיקין כלל, משום שהתביעה של "ולא ישמרנו" היא לשמור על הממון שלך שלא יזיק אבל אף פעם לא היה תביעה על הגברא לבטל את התשמיש שלו ברמה מסוימת [אפילו שזה תשמיש שמותר לו לעשות] ע"י הרחקה אלא התביעה היא להשתמש מבלי להזיק.

ובפרק "לא יחפור" התחדש שיש תביעה על הגברא, שאפילו תשמיש שמותר לו לעשות הוא צריך לבטל אותו ברמה מסוימת ע"י הרחקה כדי שלא יזיק.

דוגמה לדבר, במסכת בבא קמא אף פעם לא היה תביעה על הגברא שלא יצא עם השור שלו לרשות הרבים, אלא אומרים לו שאם הוא יוצא שישמור על השור שלא יזיק.

יש משל ממש טוב להמחיש את ההבדל המהותי בין זכויות השימוש של בבא קמא לזכויות השימוש של פרק "לא יחפור". משל למה הדבר דומה, לשני כבישים שמותר לנסוע בכל אחד מהם במהירות של מאה קמ"ש, בין שני הכבישים יש נקודת חיבור אשר באופן עקרוני מצד הדין, כל נהג יכול להמשיך לנסוע במהירות של מאה קמ"ש, אולם במצבים מסוג זה, העולם לא יכול להמשיך להתקיים, ועל כך נאמר בתורה "דרכיה דרכי נועם". לכן קבעו חכמים כל מיני גדרים על מנת שלא כל אחד יממש את מלא זכיותיו, שע"י כך אי אפשר לחיות.

הן הן מהות הדברים בפרק "לא יחפור", שכל הפרק עוסק בציורים של זכויות של שני אנשים שמגיעים לפונדק אחד, שמעיקר הדין מותר להם לעשות את השימושים שלהם כי כל אחד עושה בשלו [כדוגמת שני הכבישים] רק שאי אפשר לחיות כך, ולכן קבעו חכמים את דרך החיים שכל אחד יבטל קצת מתשמישו [לא את כל תשמישו] כדי שתהיה מציאות של שכנים שיוכלו לחיות אחד ליד השני [יש אומרים שלומדים את זה ממה שכותב בתורה "דרכיה דרכי נועם"].

וזה אי גופא מחלקות ר"י ורבנן שרבנן אומרים על המזיק להרחיק את עצמו ור"י אומר זה נוטע בתוך שלו הכונה שאני עושה תשמיש שמותר לי לעשות ומהיכי תיסי שאני צריך לבטל את התשמיש שלי שהניזק יבטל את התשמיש שלו.

ע"פ זה אפשר לבאר את דברי הרמב"ן שכל מה שלפי ר"י על הניזק להרחיק את עצמו זה זה כשהמזיק עושה שימוש שמותר לו לעשות אז הניזק צריך לבטל את השימוש שלו אבל במקום שהוא עושה איסור שאסור לו לעשות כאן גם ר"י מודה שעל המזיק להרחיק את עצמו.

שיטת המאירי להסביר בכמה ציורים למה דוקא בעל הכרם יוצר את הכליים ולכן דווקא הוא צריך לגדור .

בביאור חיוב ההתראה.

מצינו כמה דרכים בראשונים שיטת התוספות בסוגיין וז"ל תוספות מסכת בבא בתרא דף ב עמוד א

ואומר ר"י דלהכי קתני אומר לו גדור ולא קתני חייב לגדור לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אינו חייב באחריותו

מבואר בדבריו שיש איסור כלאים גם ללא התראה וחיוב התראה זה דין מסוים כדי לחייב אותו באחריות.

ומקובל לבאר ששיטת התוספות היא שדינא דגרמי הוא דין דרבנן ובדרבנן כדי להתחייב צריך התראה ואי אפשר להתחייב ללא התראה בשונה מאדם המזיק שחייב אפילו ללא התראה.

וכן מפורש בתוספות ב"ק נד שדינא דגרמי לפי רי בתוספות זה דין דרבנן עיין עוד בזה בתוספות בדף כב: בד"ה זאת.

שיטת הרמב"ן שהתראה זה דין בכלאיים שאין איסור כלאיים בלי יאוש וז"ל  חדושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף ב עמוד א

אומר לו גדור. פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים לו גדור ואם לא אמרו לו גדור לא קדש אף על פי שלא היה בדעתו לגדרה, וכן פירשו נתיאש הימנה ולא גדרה שאם אמרו לו לגדור ולא שמע להם ונתיאש הימנה הרי זה קדש, אבל אם לא נתיאש הימנה אלא היה בדעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קדש, שאין זרוע מאליו נאסר בתוספת אלא ברוצה בקיומו, דתנן במסכת כלאים (פ"ה מ"ו) הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור, ושנינו עוד (פ"ז מ"ז) הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד אם אירעו אונס מותר, הא למדת שאין זרוע מאיליו ובא נאסר בתוספת אלא ברוצה בקיומו או במתיאש, וזה שאין הגפנים והתבואה של אחד וכסבור שעל שניהם לגדור, אם לא אמרו לו לגדור ונתיאש לא קדש ואף על פי שהוסיף במאתים.

ובביאור מחלקות התוספות והרמב"ן נבאר בעזרת השם בפעם אחרת

שיטת רבינו יונה בסוגיין כתב בדומה לתוספות וז"ל עליות דרבינו יונה מסכת בבא בתרא דף ב עמוד א

והא דקתני אומר לו גדור, ולא קתני חייב לגדור. לפי שצריך להתרות בו, דלא מסקי אינשי אדעתייהו (ו)להתחייב על כך. ואין לחייב על כגון זה מדינא דגרמי בלא התראה. ואם גדרה וחזרה ונפרצה, חוזרים ואומרים לו גדור, ואין סומכין על התראה ראשונה.

רק שברבינו יונה אין הכרך לומר שהוי בגלל שדינא דגרמי הוא דרבנן אפשר לומר שהוי דאורייתא ומה שצריך התראה כי הוי אדם המזיק נחית דרגא שבלא התראה לא מתחייב באחריות.

והראיה שאפשר לומר גדר זה שכן בעל השמעתתא שדינא דגרמי הוי מדינא דאורייתא היא שיטת הרמב"ן ובאונס פטר בשונה מאדם המזיק הנראה מכך שהווי אדם המזיק נחית דרגא

ומצאתי ראיה גדולה ליסוד הנ"ל מקונרסי שיעורי ב"ק יד/יד שייסד כיסוד הנ"ל.

ועוד סיבה לומר כן אף שאינו מוכרך שהרשב"א היה התלמיד המובהק של רבינו יונה והוא למד כרבמב"ן שדינא דגרמי הוי דינא דאורייתא .

בביאור הא דמחיצת הכרם חשיב דינא דגרמי.

שכן יש להקשות ממנפשך למה לא חשיב ממנו המזיק מה נאמר שכיון שלא הוי כלאיים ללא יאוש א"כ הוי אדם המזיק ולא ממנו ולמה חשיב גרמי.

וכבר עמד בשאלה זו ר' אלחנן ומה שנראה לבאר בפשטות שלהזיק ע"י יאוש לא הוי אדם המזיק בידים והוי רק ע"י מחשבה ובכהי גונא חשיב רק גרמא.

 

 

 

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים