תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בעניין נט"י לטיבולו במשקה באכילת דגנים עם חלב
כללי
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: פסחים דף קטו ע''כ

בענייני נט"י ב'טיבולו במשקה'

עמדתי ואתבונן האם מי שאוכל קורונפלס ושאר דגנים שיש מנהג ליתנם בתוך קערית עם חלב אי יש בזה גדר 'דבר שטיבולו במשקה' ויש ליטול ידיו או לא.

איתא במסכת פסחים (דף קטו.): "א"ר אלעזר אמר אושיעיא כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים" ונאמרו כמה טעמים לחיוב נטילה: האחד משום סרך תרומה, לפי שידיים עסקניות הן ונגעו בתרומה וטמואה וכאיתא במשנה (פרה פ"ח מ"ז) "כל הפוסל את התרומה פוסל את המשקין להיות תחילה", להכי תיקנו דכל דבר שטיבולו במשקה יטול ידיו שלא יגע במים ויטמא האוכל עצמו וכ"כ רש"י (שם) וכ"כ הרבינו יהונתן על הרי"ף שם והר"ח, וכ"כ פסקי רי"ד ז"ל (פסחים קטו.)  דזהו הטעם דתיקנו נט"י לדבר דטיבולו במשקה, וכ"כ הרשב"א (ברכות דף מא:)  ובתשובה (ח"א סימן תשנד) והר"ן (חולין כה.) .

אולם התוס' (ד"ה כל) ס"ל דטעם לחיוב נטילה זו אינו נקיות גרידא כמו בנט"י לפת, אלא עיקר זו כדי שלא לטמא את הדבר המטובל במשקה וכמו דאיתא בברכות (דף מב.) "הביאו להן יין כל אחד ואחד מברך לעצמו" פי' שלא יטמא היין ויפסל גופו, והתם פשיטא דסגי בנטל ידו אחד וכן מהא דשנינן בחולין ף לג.) השוחט ולא יצא דם הא יצא דם אין נאכלין בידיים מסואבות.

וכן הרמב"ם (פ"ו הלכות ברכות הלכה א) דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל יד סימן ו) וכ"פ מרו בשו"ע (סימן קנח סעי' ד.).

נגיעה ע"י כפפה

מבואר דהתקנה הייתה שנגע בפרי גופא בידיו, אלא דיל"ע אי נגע בכפפות אי בעי ליטול ידיו דהנה לכאו' תלוי בשני הטעמים הנז' דלפי' א נראה דאכילת תרומה היה חיוב לאוכלה דווקא בידו ממש ולא ע"י חציצת בגד דהא קי"ל בכמה דוכתי בהש"ס דאכילת התרומה היא דומיא דעבודת בית המקדש בעצמה דהנה כמו שעבודת המקדש אסור לעובדה ע"י חציצה דהכוהנים היו עובדים יחפים שאסור להיכנס לבית ה' עם מנעלו וסנדלו דכתיב בקרא "כל אשר יבווא אל מקדשי לשרתני" ומיירי בכוהנים עצמן, כן נראה דה"ה לעניין אכילת תרומה וכו' נאמר בתורה "ואני הנה נתתי לכן את משמרת תרומתי" היינו דהתרומה היא למעשה אוכל דהקב"ה יתברך וזאת נתן לאהרן ולזרעו אחריו, וא"כ הרי דנראה ברור דאין לאוכלה ע"י חציצה דהאכילה נמי חשיבא כעבודת המקדש לפני ה', וזו הנקיות והקדושה דבעינן לנהוג בעת האכילה זו. 

ולטעם הב' נראה דהטמאה, הרי שנוגע בידיו ע"י מטלית או כפפה הרי לא חשיב דנגע בידיו מסואבות, ולא יתחייב נטילה אף אחר שטבל אותו במשקה עצמה, אע"ג גבי נידה וזב קי"ל דאפי' ע"י הבגד טימואהו, הרי שאין הבגד אין חוצץ מפני הטומאה כלל.

ולהכי נראה לי ברור דאי נגע בדבר שטיבולו במשקה ע"י כפפה תו לא בעי ליטול ידיו אפי' שנגבו רטוב דלא אמרינן דהרטיבות חדרה לידו ממש. מ"מ עי' בפרי מגדים (א"א קנח ד) דהעלה להצריך נט"י נמי אם אוחז במפה, וכ"כ השעה"צ (שם סקכ"ב).

אי נוהג בימינו דין נטילה זו

ופתח דבירנו תחילה יש לבאר אי בזה"ז נהיג דין זה או לא, דהנה מצינו דאיכא ביה פלוגתא רבתי בין רבנן קמאי ז"ל  דהנה הבאנו את דעות הראשונים הסוברין דאין נוהג היום כלל מאחר ואין היום סרך תרומה, כך היא דעת הגאון המהר"ם מרוטנבורג ז"ל (תשב"ץ קטן סימן צט) וכ"כ רבינו יונה ובל העיטור הל' ברכות פסקו דהאידנא אין חיוב נט"י לטיבולו במשקה. וכ"כ הרב לחם חמודות על הרא"ש (חולין פרק כ"ה סימן י) דכ"ז היה בימיהם שהיה סרך תרומה אבל בימינו דליכא חשש זה הילכך אין חיוב דנטילה זו כלל.

מאידך כמה אחרונים ז"ל דחו סברא זו בשתי ידיים והעלו דחובה נטילה זו אף בזה"ז, דהכי הוא בבא"ח (ש"א פרשת תזריע אות טז.) דחייב ליטול לדבר דטיבולו במשקה נמי על פחות משיעור כזית. וכ"כ הכה"ח סופר (שם אות כה ) דאין להקל בזה כלל, ואף המקפיד בזה זוכה ואף הוא מעלה את האדם בדרגות בעולם הבא לפי גדולת טהרתו כאן בעולם זה כ"כ בשער הכוונות להאר"י ז"ל, ובספר שער הגלגולים לרבינו חיים ויטאל (הקדמה כב..) ובספר "מטה יוסף" (ח"ב סימן יח אות יט) קרא תגר על מי שאינו מקפיד בנטילה זו, והמיקל הוא מן המתמיהן והוא בכלל המזלזל בנטילת ידחים דחייב נידוי ח"ו, ועל כן ירא שמים יחוש לעצמו ויזהר בדבר, ואל יחוש למנהג הרע הזה עכ"ד. וכ"כ הממהר"ם פאפירש ז"ל בספר "אורחות צדיקים" (סימן כג אות יד.) דנוטלין לדבר שטיבולו במשקה אף בזמן הזה. ובכה"ח סופר (אות כה) כתב דמ"מ לפום דינא מותר להקהל בימינו דאין סרך תרומה כלל, מ"מ לעולם יהיה אדן מן החסידים ויחמיר.

וראיתי בזה למרן גאון עוזינו החיד"א זצ"ל בספר "שיורי ברכה" (קנח סע' ג ד"ה ויש) שהביא בשם גאון אחד דכתב דיש חומרא בטיבולו במשקה טפי מנט"י לסעודה, דהיינו עפ"י דברי התוס' במס' פסחים (דף קטו:) דפחות מכזית בעי נטילה דטעמא משום טומאה דלא יטמאו משקית את הפת, א"כ אפי' פחות מכזית, אולם לטעמא בתרא דהוא משום קדושה פחות מכזית תו לא בעי נטילה אלא משיעור כזית ולמעלה עכ"ד גאון הנז'.

וכתב ע"ז מרן החיד"א דזה אינו חדא מאחר דבנט"י לפת מברכין עליה, משא"כ על נט"י דטיבולו במשקה אין מברכין עליה?

ועוד: הרי הביא זו בשם יש מי שאומר אכ הו"ל לומר נמי סברת יש חולקין דגם בפחות מכזית ביי נט"י דלא יהיה טיבולי במשקה חמור טפי מנט"י דפת, והחיד"'א ז"ל פליג וס"ל דפחות מכזית נמי בסעודה ונמי בטיבולו במשקה ואין לחלק בייניהו.

ועי' בספר "עצי אלמוגים" דבעי נט"י בכזית כהטור (או"ח סימן קעג) ומסיק החיד"א אין צריך נטילה כלל בפחות משיעור כזית דלא כהרב עצי אחלמוגים, דאין ראייה מדברי הטור והרשב"א ורא"ש דהן אמרו רק לכתחילה, וכן עיקר כדברי החיד"א לא בעינן נט"י בטיבולו במשקה פחות מכזית, נמצא דנט"עי פת חירא דבעי נטילה על פיחות משיעור כזית כדפסק מרן בשו"ע (חאו"ח סימן קסה).

אכילה ע"י כף או מזלג אי בעי נט"י

בגמ' במס' חולין (דף קז.) "איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל בעי נט"י או לא"  ופרש"י (ד"ה אוכל) שחבירו האכילו והוא לא נגע כלל, ואינו דומה לכהן גבי תרומה, וכן ת"ח דהנהו זריזין הן לא יבואו לידי נגיעה בידיים מסואבות, והשמש נמי אין חשש כיון דטריד ולא יבוא לטעות בזה, מבואר דחבירו האכילו הא ע"י כף בעינן דהא איכא חששא טפי שיגע באוכל, דפעמים שאין כל האוכל עולה יפה ובעי לתקנו טפי. והכי מוכח בדעת הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות הלכה יח) לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים.

מוכח דכיון דהוא מסייע בידו הכף הרי שזה מעשה דידיה דהכף זה חשוב כידא אריכתא דידיה, ולא אומרים  דהכף חשיבא דבר החוצץ בין ידו לאוכל עצמו, לא יתחייב בנטילת ידיים.

 והכי נמי יש להוכיח מהגמ' בחולין הנז' דהטעמים לפטור מנט"י גבי תרומה או חולין הוא מחמת זריזות או טירדא דהגברא גרידא, אך לא מטעמא דהחפצא הוא מהווה כחוצץ בין האוכל למאכל.

וברמ"א (סימן קסג סעי' א) כתב דמי שאוכל על ידי כף אי"צ נט"י לדבר שטיבולו במשקה, משמע דווקא בדיעבד אי ליכא מיים וכדו' אבל בימין כתיקנן חובה ליטול ע"י מים נמי האוכל בכף.

אולם דעת מרן (שם סעי' א) דמי שאוכל ע"י כף  חייב בנט"י בטיבולו במשקה, סזאת דמאחר וס"ל באופן חד וברור דלמעשה אין לחלק בזה בין לכתחילה לדיעבד, בכל גוונא, בעינן נטילת ידיים לפי טעם שביארנו דהכף חשיבא כמו ידא אריכתא דידיה. זוהי דעת מרן השו"ע ז"ל.

אולם הרמ"א ס"ל איפכא דהכף וכל דדמי לה חשיבא כחוצץ לידו של האדם האוכל ולכן אין חיוב נטילה לכאו' גם שמים מצויים דמאחר וזה מגדיר את מקום האוכל עצמו כאילו קאי ברשות אחרת.

ואמת דמצינו מח' רחבה באחרונים ז"ל גבי מי שאוכל ע"י כף אם חייב בנטילת ידיים הראשון שבהם הרב שיירי כנ"ג (הגה"ט סימן קנח ד) וז"ל: "וגם ראיתי לרב בעל המפה וללבוש בסימן קס"ג ס"א, שעל מ"ש הרב ז"ל בספר הקצר, אם אין מים מצויין לפניו ברחוק יותר מד' מילין ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה וכו', הגיהו או אוכל על ידי כף וכו', משמע מפני שאין מים מצויים לפניו אוכל על ידי כף, הא אם מים מצויים לפניו אינו אוכל על ידי כף בלא נטילה אפילו דבר שטיבלו במשקה. דדוחק לומר דאו על ידי כף קאי לאוכל פת ולא דבר שטיבולו במשקה, דאם כן היה לו להגיה כן קודם שיאמר או דבר שטיבולו במשקה. כללא דמילתא: כל דבר שטיבולו במשקה שבא לאכלו דרך אכילה אפילו ע"י כף צריך נטילה, ולכן יש ליזהר כששורין פת ביין שלא לאכלו בלא נטילה אפילו אם אכלו על ידי כף. ומיהו בדבר המבושל על ידי כף אני נוהג לאכלו בלא נטילה, אף על גב דלאכלו ביד אני רגיל ליטול ידי, תרי חומרי לא עבדינן.  משמע מדבריו דכל ההיתר ע"י כף בלא נטילה תחילה היינו דהוי דבר המבושל שאין דרך לאוכלו ע"י היד לבד כי אם בכף או מזלג, דאזלי' בתר רובא דעלמא דאי יבוא אדם ויאמר שהוא רגיל לאוכלו ביד אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם, וכן אם זה דבר מבושל נמי לא בעינן נט"י.

איברא דראיתי להגאון הרדב"ז (ח"א סימן עח) שכתב בהדיא דגם האוכל באמצעות כף וכו' חייב נטילה תחילה הגם שלא נגע במאכל כלל, מפני לחלוחית דעליו. וכ"כ הבני חייא והרב פרח שושן (כלל א סימן ט) והבני אהרן והבאה"ט (קסג אות ב) וכך פסק הגאון החזון איש זצ"ל (טבול יום סימן יד ועוד) דבאוכל בכף נמי בעינט"י לטיבולו במשקה כדעת מרן השו"ע.

האוכל 'קורונפלקס' ושאר מיני דגני בוקר חייב נט"י תחילה

ונראה דהנפק"מ בנידו"ד גבי מי שאוכל קורנפלקס העשוי מפתיתי תיס ודרכן לאכול עם חלב דלכאו' בפשטות יהיה חייב ליטול ידיו דהוי טיבולו במשקה, ואפ' דאוכל עם כף דהא מרן בשו"ע (סימן קסג סעי' א) כתב בפירוש מי שאוכל ע"י מגריפה (ומשמע דה"ה כף וכדו') בעי נט"י לטיבולו במשקה בלי ברכה, ופליג על דעת הרמ"א בסעי' ב דפסק דלא בעי נט'י כלל.

ואפש"ל דהיסוד מח' מה הכף נחשבת לעניין זה אי הוי כידא אריכתא דהגברא ולכן בעינ נט"י, כדברי מרן השו"ע, או שמא הוי חוצץ בין הגברא להמאכל עצמו, ולא בעי נט"י כלל ועיקר, הרי דבעינן תרי תנאים ע"מ לא להחשיבו כדבר טיבולו במשקה: א. דיאכל עי כף וכו' ב. דיהיה מבושל. וכ"כ בספר "בת דוד" (ח"ב סימן סז) והוסיף שם דכ"ז היינו דווקא דבר דרכו לאוכלו ביד, אבל מה דאין דרכו לאכול כי אם ע"י כף או מבושל לא צריך לזה נט"י אפי'אם הוא יאכל ביד דבטלה דעתו אצל כל אדם.

וא"כ הכא נמי גבי מאכל הדגנים קונפלקס ודומיו שרגילין ההמון לאוכלן עם חלב, נראה בור ופשוט דבני ספרד ההולכים כדעת מרן השו"ע חייבין בנט"י תחילה משום דהוה דבר שטיבולו במשקה, ואפי' שאוכלים זאת ע"י כף, וכ"כ בהגהות "יד אהרן" (מהדו"ק הגה"ג סימן קנח אות א.).

ואחר העיו' נראה בעיני דלכאו' מאכל ה'דגנים' הנז' כדבר מבושל יחשב דהנה אמת נכון הדבר דפתיתי התירס קלויים ואפויים הם, דהא לא ניכר תארם דנתשנה מכמו שהיה מתחילה, דהלכי נמי נתינת ברכתו, דיש לברך על הדגנים למיניהם ברכת 'שהכל' ולא ברכת 'בורא פרי האדמה' נאחר דלא ניגר התירס כלל ועיקר, וא"כ לא בעינן נט"י לאכילת דגנים אלו עם חלב בקערה וכ"ש אם דרכן לאוכלן בכף, לבני אשכנז פשיטא הוא דהכי יש לנהוג ולא בעי לטול ידיים וכ"כ בקיצוש"ע להגר"ש גרנצפאיד זצ"ל (כלל מ אות מ).

אמנם למנהג בני ספרד כדעת מרן השו"ע הנזכר דאפי' בכף בעי נט"י, הרי דמי שאוכל דגנים אלו עם חלב יש לטול ידיים, ולא חשיבנן ליה כמבושל וכדו' דהתם שאני דתו לא חשיב בגדר 'טיבולו' במשקה, דסוף סוף נשתנה תוארו וצורתו מעיקרא.

בגדר מאכל מבושל הפטור מנט"י

מעתה ניגש לברר גדר דבר המבושל לעניין דאינו חשוב כמשקה בפנ"ע ואי"צ נט"י תחילה, נראה דכל דנצטמק ויפה לו אין צריך ליטול ידיו ועי' בשו"ע הרב (סימן קנח סעי' כא) דהגדיר מה נקרא מבושל או מטוגן לעניין דלא ייחשב כמשקה המחייב נט"י תחילה וז"ל:  שולחן "ומיני מרקחת המרוקחים בדבש ויש עליהן טופח על מנת להטפיח צריכים נטילת ידים לדברי הכל אלא אם כן אוכל על ידי כף או סכין לפי שמתיכין הדבש תחלה לבדו והוא שהדבש בעין וניכר על המרקחת אבל אם נמחה האוכל המרוקח לגמרי ונעשה גוף אחד ממש עם הדבש על ידי הריקוח והטיגון או על ידי טירוף בכף יפה יפה (כמו שרגילים לעשות בתפוחים מרוסקים ובגודגדניות מרוסקין) הולכין אחר הרוב ואם האוכל הוא הרוב נתבטל הדבש מתורת משקה ושם אוכל עליו אף שהוא טופח על מנת להטפיח" ע"כ

המורם מן האמור:

א.     דגני בוקר לסוגיהן האכולן עם חלב, אכן לכאו' יש להתחייס מאי רובא, דאם הרוב זה מיני הדגנים הרי שבטל החלב אליהן והכל חשיב אוכל,  אבל פעמים שהחלב הוא הרוב ולכן בעי נט"י, או שמא זה גדר דבישול דהרי התירס נתבשל או נקלה באור ואז הפך למיני דגנים וא"כ ודאי דיהיה פטור מנט"י דלאו טיבולו במשקה הוא.

 

ב.      וכן אנשים רגילים לשתות החלב בפני עצמו וא'כ בשבלים החלב הוא העיקר ויש לברך עליו שהכל שאינו עניין להדגנים כלל, ונמי יש לפטור מנט"י כיון שהמשקה נדבק בקורנפלקס ואינו ניכר לגמרי דעיקר כאמור זה המיני דגנים א"כ תו לא בעי נט"י. וכן עיקר דחשיב כמאכל מבושל ולהכי תו לא קפידי העולם ליטול ידיים לאכילתן דגני בוקר ע"כ

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים