תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין בפנ"כ ובפנ"ח בשליח קבלה
גיטין
כותב החידוש: שלמה

מראה מקומות: בעניין בפני נכתב בפני נחתם בשליח קבלה

בס"

בענין בפנ"כ ובפנ"ח בשליח קבלה

מתני'. המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד, וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך, והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.

 וכתב רש"י (בד"ה צריך) וז"ל, השליח המביאו לומר וכו' וטעמא מפרש בגמ', ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה, עכ"ל, ומבואר ברש"י דפירש דמתני' איירי בשליח הולכה.

ויעויין בר"ן (דף ב. מדפי הרי"ף ד"ה וכתב רש"י ז"ל במשנתינו) דכתב וז"ל, וכתב רש"י ז"ל במשנתינו דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה, ונ"ל שכתב כן, משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, והיינו נמי דפרכינן בפ' המביא תניין (דף כד.) עלה דמתני' דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ, אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה, דאלמא דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט, וטעמא דמלתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה, לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין, ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח לקבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט, דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט, מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו דהוה ליה כאותה ששנינו בפרקין (דף ב.) המביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו, כן נראה לי, עכ"ל, [וכן שיטת הרמב"ם (פי"ב מהל' גירושין ה"ו) אולם יעוין שם בראב"ד בהשגות דפליג וס"ל שאשה שמוציאה גט שנתגרשה בו צריכה לקיימו ובלא קיום אינה נאמנת, ולכאורה תיקשי מדברי הגמ' שהביא הר"ן (בדף כד) ויעוין שם בלח"מ שם שביאר דלראב"ד קושיית הגמ' אשה מכי מטיא גיטא לידיה איגרשה לה ביאור הקושיא שהרי הנאמנות לומר בפנ"כ ובפנ"ח היא רק לשליח ומי שאינו שליח אינו נאמן, וקושיית הגמ' דכיון שהאשה כבר  נתגרשה והיא לא שליח אמאי נאמנת לומר בפנ"כ ובפנ"ח והיינו שודאי צריך לקיים את הגט אלא שקושית הגמ' שאשה לא נאמנת כיון שהיא לא שליח.

אולם יעויין בפנ"י (ד"ה רש"י בד"ה צריך) דהק' דהרי רש"י לקמן (ב: ד"ה ורבנן הוא דאצריכו) כתב "למיחש למילתא משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ונמלך מלגרש" עכ"ל, חזינן ברש"י דהוי חשש אמיתי שנכתב שלא לשמה, וא"כ הוי סתירה בדברי רש"י, וצ"ע. [אולם בתוס' (שם בד"ה ורבנן) כתבו דהא דאצריכו רבנן הוא כדי שלא יערער הבעל, עיי"ש].

ועיין במהר"ם שיף (בדף ג. ד"ה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה) שהוכיח נמי מרש"י דחשש לשמה הוי חשש אמיתי ולא רק ערעור הבעל, דהנה הקשו בגמ' (לקמן ג.) האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה, כתב רש"י (ד"ה דאי מצרכת תרי) למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד, עכ"ל, והקשה המהר"ם שיף דא"כ הוי לגמ' למפרך דלא הועילו חכמים בתקנתם כלל דכל התקנה היתה למנוע ערעור הבעל, ומכיון שכשהבעל מערער אמרינן אוקי חד לבהדי חד ובטלה עדות השליח, א"כ לא הועילו חכמים בתקנתם כלום, [ועיין בתוס' (שם ד"ה חד אתי בעל ומערער) שהקשו כן].

וכתב המהר"ם שיף דרש"י לשיטתו מיושב שפיר דכתב לעיל (בד"ה ורבנן הוא דאצריכו) דאיכא חשש אמיתי, וע"ז אהני עדות השליח דבפנ"כ ובפנ"ח דתו לא חיישינן דאשכח כתוב ועומד, אלא דמ"מ הקשו דאכתי איכא חומרא דהבעל יערער על דברי השליח, ויוציא לעז דלא נעשה לשמה, משו"ה לא הקשו מה הועילו חכמים בתקנתם, דהועילו בתקנתם דלא חיישינן דאשתכח כתוב ועומד, ולרבא דהטעם משום חשש זיוף ג"כ פרכינן להלן האי קולא הוא חומרא הוא וכו' חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה ותקשי כנ"ל להך סק"ד אמאי לא פרכינן מה הועילו חכמים בתקנתם. ותירץ המהר"ם שיף שגם אליבא דרבא רבנן חששו לזיוף מצד עצמו גם בלא ערעור הבעל וע"ז אהני בפ"נ דכיון שקיים השטר לא חיישינן למזוייף וע"ז אהני תקנת בפנ"ח אלא דפרכינן דמ"מ כשיבוא הבעל ויערער יש לחוש לערעורו דאוקי חד לבהדיה חד וא"כ האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער, וע"ז תירצו דכיון שנותנו בפני שניים מיידק דייק, עיי"ש. ומבואר במהר"ם שיף דלרש"י איכא חשש אמיתי שנכתב שלא לשמה.

ולכאורה יש להוכיח כן ממש"כ רש"י (ריש ב: בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה) וז"ל, "אין בני מדינת הים בני תורה ואינם יודעים שצריך לכתוב לשם האשה", עכ"ל, הרי דהוי חשש אמיתי.

אולם זה יש לדחות דכ"ז לס"ד של הגמ', אבל למסקנא דאמרו סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי שצריך לשמה, ורבנן הוא דאצרוך, י"ל דהוי רק חשש ערעור, ומשו"ה כתבנו להוכיח דאף למסקנא לרש"י הוי חשש אמיתי.

ובפשטות היה נראה ליישב קושיית הפנ"י, דרש"י שכתב דהוי חשש אמיתי קאי אליבא דרבה דס"ל דהחשש משום לשמה, ולרבה באמת נימא דגם הר"ן מודה דהוי חשש אמיתי, והר"ן דכתב דאין חשש אמיתי רק שמא יערער הבעל מיירי להלכה דקיימ"ל כרבא משום דאין עדים מצוים לקיימו, ובזה כתב דהחשש רק שמא יערער הבעל, והראוני דכך תירץ הכתב סופר.

אולם יש להקשות דא"כ יוצא דבזה פליגי רבה ורבא אי הוי חשש אמיתי או רק שמא יערער הבעל וא"כ לקמן (ב:) דקאמר הש"ס מאי בינייהו, הוה ליה לש"ס למימר דאיכא בינייהו שליח קבלה, דלרבה דהטעם הוא משום לשמה והוי חשש אמיתי אף בשליח קבלה בעי למימר בפנ"כ ובפנ"ח, אך לרבא דהוי משום שאין עדים מצויין לקיימו והוי רק משום חשש שמא יערער הבעל, א"כ זה שייך רק בשליח הולכה וכמו שכתב הר"ן, אבל בשליח קבלה דמיד מתגרשת וגומר בדעתו לגרש, לא יערער, וא"כ לא יצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח, ואמאי לא קאמר הש"ס האי נפק"מ, ומוכח דלא כדתירצנו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיכא סתירה בדברי רש"י, וצ"ב.

וברשב"א (לקמן ה. ד"ה הא דאמרינן כדי שלא תחלוק בשליחות) הקשה מדברי הגמ' שם דאמרינן היכא שהבעל עצמו הביא גיטו אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח, דטעמא מאי אמרי רבנן דצריך לומר, דילמא אתי בעל ומערער, השתא מינקט נקיט ליה בידיה ומערער, עיי"ש, והקשה דלרש"י דהוי חשש אמיתי אמאי לא יערער הבעל שבתחילה לא ידע שצריך לשמה ומצא שטר שכתוב לאחד מבני עירו שכתוב שמו כשמו ושמה כשמה וגירש בו, ועכשיו יודע שצריך לשמה, ומוכח להדיא דשלא לשמה היינו שהבעל יוציא לעז שלא כדין שעשה שלא לשמה, וע"ז אמרו היכא שהבעל עצמו מביא הגט אין חשש שיוציא לעז.

ויעויין בחת"ס (ה. ד"ה טעמא מאי דלמא) שתירץ דלקמן (ה.) מיירי לאחר שלמדו שצריך לכתוב לשמה ורק דחיישינן דיחזור הדבר לקלקולו, אך משום חשש זה גרידא לא מצרכינן לומר בפנ"כ ובפנ"ח, ורק בצירוף החשש דשמא יערער הבעל מצרכינן למימר בפנ"כ ובפנ"ח, ולכן כשהבעל מביא דליכא לצירוף החשש דשמא יערער הבעל לא מצרכינן ליה למימר בפנ"כ ובפנ"ח, אולם בתחילת התקנה דבפנ"כ ובפנ"ח דהוי בזמן דלא היו בקיאים בלשמה שם צריך למימר בפנ"כ ובפנ"ח אף בלא חשש דערעור הבעל. ודו"ק, ולפ"ז יש ליישב קושיית הפנ"י דמש"כ הר"ן דלרש"י הוי רק חשש שמא יערער הוי למסקנא דלאחר שלמדו, ודברי רש"י שהם חשש אמיתי איירי קודם שלמדו. ודו"ק.

אולם מלבד הסתירה ברש"י איכא נמי סתירה אף בדברי הר"ן דהזכרנו, דס"ל דהחשש שמא יערער, [ומשמע בר"ן דס"ל בזה כרש"י דהוכיח האי דין מהגמ' לקמן כד.] לקמן (ה:) אמרינן היכא דהביא גט ממדינת הים ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח ונישאת ע"פ גט זה, ר"מ אומר יוציא והולד ממזר, וחכמים אומרים אין הולד ממזר.

ובר"ן (ב. מדפי הרי"ף ד"ה יוציא והולד ממזר) כתב, דחכמים ס"ל דכל שהוא מעיד אפי' לאחר נתינה דבפני נכתב אין חוששין לו, דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, עיי"ש.

והנה בר"ן כתב דלרבנן דוקא באומר אחר הנתינה בפנ"כ ובפנ"ח אין חוששין, ומשמע דאם לא אמר כלל הוי ספק ממזר דילמא הוי מזוייף, או שלא נכתב לשמה, וצ"ב אמאי הוי ספק ממזר, והרי הר"ן ס"ל דלא הוי חשש אמיתי ורק משום שמא יערער הבעל, ולכן חילק בין שליח הולכה לקבלה, והכא כתב דהוי ספק אמיתי ולכן רק באומר לאחר הנתינה לא חוששין, אך בלא אמר כלל הוי ספק ממזר, וצ"ב דמוכח דהוי חשש אמיתי, וסותר למש"כ הר"ן דהוי רק ערעור הבעלים. ולרבה יש לומר כתירוץ החת"ס הנ"ל דהך ברייתא שהביא הר"ן דהוי ספק ממזר הוי קודם שלמדו דאיכא חשש אמיתי, ומה שכתב הר"ן דהוי רק חשש ערעור הוי למסקנא לאחר שלמדו, אולם לרבא תיקשי ולא מהני הך תירוץ.

ועוד יש להקשות דהר"ן (בדף א: ד"ה ובדין הוא) כתב וז"ל, ובדין הוא דליבעו תרי אליבא דתרוייהו כלומר בין לרבה בין לרבא, ואע"ג דקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין, הכא הוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בגמרא (דף ב:) אלא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן, כלומר כיון דמדאורייתא לא צריך דהא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ולקיום נמי ליכא למיחש, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד, ורבנן הוא דאצרוך קיום בכל השטרות, ואצרוך נמי אליבא דרבה למיחש שמא לא נכתב לשמה אם יבוא הבעל ויערער ומשום עיגונא אקילו להימוניה לחד דהם אמרו והם אמרו, עכ"ל, הרי שכתב להדיא ואצרוך נמי אליבא דרבה למיחש שמא לא נכתב לשמה, הרי שכתב להדיא דהוי חשש אמיתי, וסותר למש"כ בסוגיין דהוי רק חשש לערעור הבעל. וכן הך קושיא יש ליישב לפי דברי החת"ס אולם אכתי קושיא קמייתא אליבא דרבא לא יהני תירוץ החת"ס.

והנראה ליישב דהנה בדעת רבא דס"ל דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום שאין עדים מצויים לקיימו, יש לחקור דהנה אמרו להלן (ג.) דבדין הוא דלא בעי קיום כדר"ל שעדים שחתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך, ויש לחקור האם הגדר הוא משום חשש שמא יבוא הבעל ויערער לכן הצריכו רבנן בשעת נתינת הגט שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח לבטל את הערעור של הבעל, או דילמא דהגדר הוא דחז"ל הצריכו קיום רגיל ככל קיום שהצריכו רבנן בשטרות דחיישינן למזוייף, אלא שבא"י שמצויים עדים לקיימו לא הצריכו חז"ל קיום אבל בחו"ל דאין מצויים לקיימו הצריכו חז"ל קיום שטרות הרגיל, והא דמהני ע"א לקיום הוא משום דמבואר בגמ' דכיון שנותן בפני שנים או שלשה מעיקרא מידק דייק והאמינוהו.

ויש לדקדק בדברי הר"ן והרשב"א כצד ב', דבר"ן שהזכרנו (בדף א: ד"ה ובדין הוא) כתב וז"ל, ולקיום נמי ליכא למיחש דעדים החתומים על השטר וכו' ורבנן הוא דאצרוך קיום בכל השטרות, עיי"ש, הרי שכתב להדיא דגדר התקנה אליבא דרבא דבחו"ל בעינן קיום ככל השטרות, והיינו משום חשש זיוף.

וכן מבואר בדברי הרשב"א, דברשב"א (בדף ב: בד"ה איכא בינייהו) כתב וז"ל, והשתא דקס"ד דרבה לית ליה דרבא, אע"ג דבעלמא בעי' קיום שטרות, ומשום עיגונא הקילו ואוקמוה אדאורייתא לגמרי דאפי' חד לא בעי אלא משום לשמה, כי היכי דאוקמוה לכו"ע אדאורייתא במביא בא"י כל שאין בו עוררין, ואי נמי במביא באותה מדינה אפילו במדינת הים, עכ"ל, והיינו דהרשב"א הקשה לרבה דאומר משום לשמה אמאי לא ס"ל לקס"ד דבעי בפנ"כ ובפנ"ח משום קיום שטרות הרגיל, וע"ז כתב לתרץ דס"ל דאוקימנהו אדאורייתא.

והנה אי נימא כצד א' דלרבא נמי לא הוי משום קיום הרגיל, דבין בארץ ובין בחו"ל משום עיגונא אקילו בה רבנן ואוקימנא אדאורייתא, אלא שלרבא אצריכו רבנן בפנ"כ ובפנ"ח בשביל הערעור של הבעל שמא יבוא ויערער אחרי זמן, אמאי לא הקשה הרשב"א נמי לרבא, דלשיטתו נמי תיקשי מה עם הדין קיום שטרות הרגיל ואמאי הקשה דוקא אליבא דרבה, ומוכח מזה שהרשב"א לומד דלרבא באמת בחו"ל הוי מדין קיום שטרות הרגיל ולכן לא הקשה אליבא דרבא, ורק לרבה דלא חשש כלל לזיוף אלא רק משום טעם לשמה, משו"ה קשיא ליה למה אין את הדין קיום שטרות הרגיל, וע"ז תירץ דס"ל לרבה בקס"ד שגם בחו"ל אוקמוה אדאורייתא משום עיגונא, ולא חששו לזיוף.

והנה בהך חקירה איכא נפק"מ היכא דהשליח הביא גט וקודם שאמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח ערער הבעל דהוי מזוייף, דלצד א' שכל הגדר של בפנ"כ ובפנ"ח הוא לדחות ערעור הבעל א"כ כ"ז היכא שאמר בפנ"כ ובפנ"ח קודם שערער הבעל, אבל היכא שערער הבעל וחל דין קיום שטרות הרגיל לא יועיל בפנ"כ ובפנ"ח, אבל לרשב"א ולר"ן שכתבנו דהוי דין קיום שטרות הרגיל הרי שמועיל בפנ"כ ובפנ"ח לעיקר דין קיום וא"כ אף בערער הבעל קודם שאמר בפנ"כ ובפנ"ח יועיל אמירת בפנ"כ ובפנ"ח של השליח לקיים השטר כיון שעיקר דין אמירתו הוא לקיים השטר, ופשוט.

ולהנ"ל יש להוסיף להקשות דאיכא עוד סתירה בדברי הר"ן, דהר"ן (בדף א: בד"ה ובדין) כתב שלדברי רבא בפנ"כ ובפנ"ח הוי מדין קיום שטרות הרגיל, ומאידך גיסא כתב הר"ן (בדף ב.) דהוי רק חשש ערעור הבעל, וצ"ע.

והנראה לבאר דסיבת תקנת חז"ל לומר דפנ"כ ובפנ"ח היא משום חשש ערעור הבעל, דהרי חזינן דבא"י דעדים מצויין לקיימו וליכא לחשש ערעור הבעל אצ"ל בפנ"ח, ומבואר דסיבת התקנה היא משום ערעור הבעל, אולם גדר התקנה הוא לחשוש לזיוף ובעי קיום שטרות דעלמא, והיינו דבמקום חשש ערעור הבעל חששו חז"ל כבר דילמא הוי מזוייף.

ולפי"ז מיושב מה שהקשינו הסתירה בדברי הר"ן שכתב (בדף ה:) דבלי אמירת בפנ"כ ובפנ"ח הולד ספק ממזר לרבנן דר"מ דלא ס"ל דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר והיינו משום דרבנן חששו למזוייף, ומבואר דתקנ"ח הוא לחשוש שמזוייף, ומשו"ה הולד ספק ממזר, וקשה ממה שכתב הר"ן דלא תקנו חשש זיוף כלל אלא משום ערעור הבעל, והיינו שתקנו לקיים השטר בכדי שלא יוכל לערער, וא"כ צ"ע אמאי הוי ממזר.

ולפי מה שביארנו אתי שפיר דסיבת התקנה היא משום ערעור הבעל ולכן בא"י ובשליח קבלה דליכא חשש לערעור הבעל לא תקנו חז"ל שצ"ל בפנ"כ, אולם היכא דאיכא חשש ערעור חששו חז"ל כבר למזוייף והוי חשש אמיתי מדין קיום שטרות הרגיל ומשו"ה הולד ספק ממזר.

ומעתה י"ל דכמו כן לשיטת רבה דסיבת התקנה היא דחיישינן שיבוא הבעל ויערער אולם גדר התקנה היא לחשוש שנכתב שלא לשמה, והיינו דהיכא דאיכא חשש שיערער הבעל כבר אנו חוששים דלמא לא נעשה לשמה אבל היכא דלא חוששים שיבוא ויערער כגון בא"י או בשליח קבלה לא חוששים כלל ללשמה, והוי כמו שכתבנו אליבא דרבא דסיבת התקנה היא מחשש ערעור הבעל, אולם מהאי טעמא כבר אנו חוששים דלמא באמת נעשה שלא לשמה והצריכו לבטל הך ערעור, ולפי"ז מיושב שפיר דברי הר"ן בדעת רש"י דאף שכתב רש"י דהוי חשש אמיתי, מ"מ הכל תלוי בערעור הבעל, אולם בשליח קבלה דליכא חשש ערעור לא חיישינן ללשמה.

אולם בעיקר דברי הרשב"א (בדף ב:) דבא"י א"צ קיום דמשום עיגונא אוקמוה אדאורייתא, ובפשטות היינו דמשום עיגונא ביטלו חז"ל את כל טענת מזוייף, ולא רק דלא טענינן אלא לא חיישינן כלל למזוייף אף אם יטען, שהרי כתב דאוקמוה אדאורייתא, ואם נאמר שביטלו רק דין טענינן אין זה נחשב דאוקמוה אדאורייתא.

ולכאורה קשה אמאי מבואר במשנה דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו הרי ביטלו את כל עיקר טענת דין מזוייף, ויש ליישב דיש ב' הלכות בקיום שטרות, דהנה הבית הלוי (ח"ג סי' מב אות ג') חקר למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו האם הוי מדין הפה שאסר דשטר בלא קיום הוי חספא בעלמא וכאשר אומר פרוע הוא מקיים השטר ונאמן שפרע מדין הפה שאסר דשטר בלא קיום הוי חספא בעלמא וכאשר אומר פרוע הוא מקיים השטר ונאמן שפרע מדין הפה שאסר, או דילמא דלא אשוו לשטר חספא, אלא שמועיל טענת מזויף, ונאמן לומר פרוע מדין מיגו דמזויף, ויעויי"ש שהביא את לשון הגמ' בב"מ (דף ז.) האי שטרא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה הא קאמר דפריע.

וכן הוא לשון הטור (חו"מ בסי' פה בתחילתו) מודה בשטר וכו' והוי ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו דהוי חספא בעלמא, וכך כתב הרמב"ן בב"ב (ע.) וז"ל, דשאני התם דכל אימת דלא מקיים לאו שטר הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר, עכ"ל, מבואר מכל זה דהוי גדר דהפה שאסר.

אולם מאידך בתוס' בכתובות (יט. ד"ה מודה) הק' למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אמאי לא מהני מדין מיגו, ותי' דלית ליה מיגו דירא הוא לומר מזויף פן יכחישוהו, והוסיפו ופי' בקונטרס במקו"א דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף, עכ"ל, ולכאורה יש להקשות על רש"י דמה איכפת לן דהכא לא טעין מזויף אלא פרוע מ"מ אכתי איכא מיגו דיכל לטעון מזוייף.

וביאר באבן האזל דב' תירוצי התוס צריכין זה לזה דס"ל לתוס' דאיכא ב' דינים בקיום שטרות, א. דהשטר הוי חספא. ב. שיכול לטעון מזויף, ומש"כ תוס' בתירוץ קמא דירא לטעון מזוייף פן יכחישוהו קאי ליישב אמאי אין לו מיגו דמזוייף [ב] ומה שהביאו מרש"י בא לבאר דאמאי ליכא הפה שאסר [א] וע"ז הביאו מרש"י שס"ל להך מ"ד שהשטר לא חספא שהרי מהתורה בכלל לא צריך קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם וא"כ השטר מצד עצמו הוא לא חספא, ולכן ליכא הפה שאסר, ומעתה י"ל דלמ"ד דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו איכא לב' הדינים, א. שהשטר הוא חספא. ב. דנאמן לטעון שהשטר הוא מזויף.

ולפ"ז יש ליישב דברי הרשב"א דמש"כ דבא"י אוקמוה אדאורייתא הוי רק לענין זה שלא הוי השטר חספא, אבל את הכח לטעון טענת מזויף בזה לא אוקמוה אדאורייתא והשאירו לו הכח לטעון מזויף, משו"ה כשהבעל בא ומערער, יתקיים בחותמיו, וכלפי  זה לא אוקמוה אדאורייתא.

ולפי"ז מיושב מה דהק' הכתב סופר אמאי תנן במתניתין אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דלכאו' אי"ז קשור לדינא דמתני' דבפנ"כ ובפנ"ח, דהרי הוי דין כללי דכל היכא שמערערין מזויף בעי קיום.

אולם להנ"ל י"ל דהחידוש הוא דאף דבא"י אוקמוה אדאורייתא ומשום עיגונא אקילו ביה רבנן ולא חיישינן למזוייף וא"כ סלקא דעתך שמהאי טעמא גם היכא שיטען לא נחשוש למזויף, וע"ז אשמועינן מתני' דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו דכל מה דאוקמוה אדאורייתא היינו לענין דלא הוי חספא אבל כלפי טענת מזויף לא אוקמוה אדאורייתא משו"ה אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו.        

ועוד יש ליישב הרשב"א ע"פ מה שהביא הש"ך בשם ר' אביגדור כהן דהיכא שטוען מזויף צריך קיום שטרות דאורייתא לפ"ז אתי שפיר דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו היינו מדאורייתא ואתי שפיר דברי הרשב"א. 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים