תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין האזהרות לנשבע (לט.) והמסתעף מכך:
שבועות
כותב החידוש: יעקב

מראה מקומות: שבועות לט.

אומרת הגמ' – ת"ר שבועת הדינים אף היא בלשונה נאמרה – הכוונה בכל לשון, וכ"כ רש"י, אבל יש חולקים – שהכוונה בלשון הקודש. מוסיפה הברייתא – שלפני שמשביעים אותו אומרים לו שהעולם נזדעדע מתי שנאמר בסיני לא תישא, ומעיר רעק"א – דיש מח' בגמ' בדף כ"א. האם שבועת שווא זה על העבר, או לשנות את הידוע, ונקטינן להלכה כרבין שזה לשנות את הידוע, ולכאו' – כאן במו"ב זה על העבר אז לא מזהירים אותו כראוי לפי שיטת רבין. וצ"ע. הרש"ש רוצה לתרץ – שמכיון בפס' של לא תישא בסופו כתוב עוד פעם שווא, הגמ' דורשת אם אינו ענין לשווא תנהו ענין לשקר, ואם זה שקר אז אתי שפיר גם לרבין דגם הוא מודה שזה על העבר, והוי מחודש.

אבל ברמב"ן מתרץ – שבכלל הפס' שאומרים לו זה לא מצד אזהרה אלא מצד איום, דאם זה אזהרה צריך לומר לו שקר ולא שווא – דא"ז מסתדר עם ההלכה – רבין. לכן כל הפס' שאומרים לו זה מצד איום לפני האזהרות וכו'.. ובזה – בלא תישא כתוב לא ינקה אז רצינו להפחיד אותו דאין ה' מנקה גם בשקר כמו בשווא. ובשקר זה כתוב מפורש לכן הזכרנו לו שקר אבל באמת זה קיים ג"כ בשווא.

ועוד יש להעיר – שהעולם נזדעדע בלא תישא, והגמ' בהמשך אומרת דכתיב לא ינקה לכן העולם נזדעזע, אבל מי אמר שנזדעזע מה המקור מת' החת"ס – שבגמ' בשבת כתוב מפני מה העולם נזדעזע והיה יראה ובסוף שקטה, מפני שאם בנ"י לא היו מקבלים לא היה קיום בעולם לכן היה "יראה" – ובסוף שקבלו – "שקטה", אבל הכוונה בגמ' – שהעולם יראה שמא בנ"י לא יקבלו את התורה בגלל שבלא תישא כתוב לא ינקה אז אולי הם לא יקבלו, ואז אח"כ שקטה, אומר החת"ס – זה המקור שבלא תישא נזדעזע. התורת חיים מתרץ – שיש זוהר בפרשת יתרו לענין שרצו להשים את היסודות לבהמ"ק רצו המעינות לעלות ואז שמו אבן עם שם ה', ואם בנ"י נשבעים בשם ה' אז האותיות פורחות והמעינות רוצות לצאת אז יש פחד לארץ וזה הכוונה העולם נזדעזע.

אומרת הגמ' – עוד אומרים לו שדווקא כאן כתוב לא ינקה, ועוד – שנפרעים ממנו וממשפחתו, ובד"כ זה רק ממנו. ואומר הרמב"ם הכוונה משפחתו – אלה שמחפים עליו. ומדויק מהפס' – שכתוב אל תתן את פיך להחטיא את בשרך – קרובים. שואל תוס' – שלכאו' – במסכת שבת לומדים לענין נדרים מהפס' הזה שדווקא בנו וביתו הקטנים יומתו בעוון נדרים אבל הגדולים ומשפחתו לא, אז איך אצלנו למדנו למשפחתו. מת' תוס' – שיש הבדל בין נדר לשבועה והפס' דיבר על שתיהם, בהתחלה על שבועה אל תתן אל פיך והעונש זה על כולם, וההמשך ולמה יקצוף האלוקים על קולך וכו'… זה על הילדים הקטנים בנדר. והתוס' רא"ש מת' – שהפס' בין על נדר בין על שבועה, אבל העונש של מיתה זה נמצא רק בילדים קטנים, ובמשפחה – זה רק עונשים של דבר אחר – לא מיתה.. אבל רש"י בשבת – שלומד שכל הפס' בנדר צ"ע מהגמ' כאן. והגמ' מוסיפה שבשרו – זה קרובו שכתוב מבשרך אל תתעלם ולכן נפרעים מהם וכנ"ל.

ועוד אומרת הגמ' – ונפרעים ג"כ מכל העולם – שנאמר אלה וכיחש ורצח וגנב העולם נענש – "דמים בדמים נגעו", שואלת הגמ' – אולי דווקא שעשה הכל ביחד, דוחה הגמ' – כתוב מפני אלה אז גם שבועה לבד.

אומר תוס' – אלה וכחש, כלומר אפי' שבגמ' כתוב רק על אלה שנאבל הארץ דכתוב "מפני אלה", זה בלאו דווקא אלא אפי' בעבירות השניות ג"כ תאבל הארץ, ומוכח בקידושין שגם בעריות תאבל הארץ.

ואומרת הגמ' – וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות מענישים את הדורות וכאן אפי' שיש זכות נפרעים ממנו שנאמר "הוצאתיה נאם ה' צבקות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתה את עציו ואבניו" הוצאתה נאום ה' – לאלתר, ובאה אל בית הגנב – גונב דעת חבירו שאין לו ממון ונשבע ע"ז, נשבע לשקר – כמשמעו וכלתה – למדת דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם [עד כאן נוסח האיום, מכאן זה דינים], ואם לא נשבע פוטרים אותו, ואם עדיין רוצה להשבע אומרים סורו נא האנשים מהאוהל של הרשעים, ואז שמשביעים אותו גומרים לו שנשבע על דעת ב"ד ועל דעת המקום שלא יחשוב מחשבות אחרות וכו'… שנאמר ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה, אין לי אלא העומדים שמה בהר סיני, גרים ודורות הבאים מנין, ת"ל ואת אשר אננו, וזה לאו דווקא מצוות הר סיני  אלא אפי' מה שיתחדש דכתוב קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו. ע"כ הגמ' בת"ר הנ"ל.

הרמב"ם (פ' י"א) – מעתיק רק את האיומים של הגמ', אבל הרמב"ן – מביא עוד איומים של הגאונים כגון שמביאים לו נאדות נפוחים להראות לו שכמו שהנאדות היה בהם עצמות וחיות ועכשיו זה ריק, תדע שמהשבועה לא יצא לך כלום, וכן מביאים מיטת מת, ונרות. וזה איומים שהגאונים הזכירו. ולכאו' – האם גם בת"ח נעשה את כל האיומים הנ"ל, הר"ן אומר – שאיומים של הגאונים לא עושים לת"ח, ועוד – דאם הגמ' לא הזכירה זאות מסתמא היא הבינה שזה לא חובה אולי חומרא לפי ראות הדיין באדם רגיל. וכך הרמ"א (סימן פ"ז סעיף ד') מעתיק להלכה. המרדכי מביא בשם רב האי גאון – שהוא התובע יכול לתבוע להביא עליו את האיומים של הגאונים. והחת"ס אומר – שאם התובע תובע דברים משונים זה ודאי לא מקשיבים לו.

אך מהרשב"א בגיטין (ל"ה.) – אפשר להוכיח שגם האיומים של התורה לא לעיכובא דלא כהר"ן (במה שאמרנו בו עוד), כי הרשב"א אומר לענין אשה שנשבעה עם נק"ח מעצמה מועיל, אז אפי' שלא היה איומים, אז זה לא לעכובא, וזה בעם הארץ . לפ"ז – אפש"ל שת"ח לכתחילה א"צ איומים – גם של התלמיד, לפי הרשב"א. ודו"ק.

בסיכום הדברים יצא בנדון הנ"ל של האיומים – שהבאנו בתלמוד, איומים – בדיבור בחומר השבועה, וכן העתיק השו"ע והרמב"ם להלכה, ואת האיומים של הגאונים שהבאנו זה להטיל אימה ואין זה קשור לחומר השבועה, והבאנו בר"ן שאין זה מעכב האיומים של הגאונים אפי' לע"ה אלא לראות עיני הדיין, מזה שהגמ' לא הזכירם וודאי שת"ח א"צ לכתחילה. באיומי התלמוד – מסתימת דברי השו"ע משמע שאפי' זה ת"ח, האם זה לעיכובא מהרשב"א בפשות מסוטה משמע שא"ז לעכובא. וגם ממנו א"ז להדיא. תובע שמבקש איומים מוזרים – לא מתייחסים, לפי רעק"א והחת"ס. אך לפי המרדכי בשם רב האי גאון – מקבלים.

הרמב"ם אומר (פ' י"א הל' ט"ו) – שכל מי שהתחייב שבועה בטענת וודאי רק אז מאיימים אבל בטענת ספק – כגון שומרים, אין את האיומים של התורה [שבזה הרמב"ם דיבר] ומה ההבנה – צד א' – אפש"ל בקו של בירור שחז"ל רצו להמציא בירור מקסימלי וכאן ליכא דהוי ספק, [ירידת הדורות] צד ב' – חז"ל מאיימים בשביל שלא ישבע וכאן הוי ספק ואיך לא ישבע. ויותר מסתבר לומר – בקו שלא ישבע, דהרמב"ם אומר שבטענת ספק אין איום מפני שאם זה ספק אז א"צ לאיים דהטענה שלו בסדר – נאנס וכו'… ואנו בספק אז אין לנו כ"כ צד שמשקר ממילא אין לנו בעיה שישבע – דנשבע להפיס דעתו וכו'… לכן שהטענה ספק א"צ איום. משא"כ בטענת ודאי יש לנו בסיס שהוא שקרן אז לכן שמה אנו רוצים שלא ישבע לכן מאיימים, אך בקו של בירור צריך לברר בכ"מ גם בספק. ויש לזה משמעות מהסמ"ע (פ"ז ס"ק ס"ז.) – שאומר מכיון שבספק אין רגליים לדבר לכן לא צריך – ואפשר להסביר שאין רגליים לדבר בגלל הטענה.

באור שמח – מסביר ברמב"ם – טעם אחר שאיום צריך בטענת ודאי דדווקא שם נמצא ששם שמיים מתחלל אם ישבע דאם משקר, התובע יודע שמשקר ומתחלל ה', אבל בטענת ספק אין שם שמים מתחלל דאין יודע גם התובע לכן א"צ לאיים ולהוריד אותו משבועה. א"כ מוכח – כמו הקו של שבועה הנ"ל שלא ישבע.

בתוס' בב"מ – מביא שבשבועות המשנה – אין בה איומי הגאונים, ובשבועת התורה כן מבקשים וצ"ב, א. מה הטעם – בזה. ועוד – אם זה נכון ההגדרה הנ"ל אז מדוע הגמ' לא מביאה את זה בתור נפק"מ. בין שבועה"ת לשבועת המשנה. ע"כ תוס' למדו – שהאיומים של הגאונים הגדרתם כמו שאמרנו באיומי התורה שהגדר הוא שלא ישבע, ואין את זה בשבועת המשנה דשם החשש נמוך בשקר מדהתורה לא הצריכה ואין רגליים לדבר, אבל בשבועה"ת דיש רגליים לדבר צריך איומים של הגאונים. וכן – הגמ' לא כתבה בתור נפק"מ דכתבה נפק"מ בהלכות השבועה עצמה, נחתינן לנכסיה וכו'. וכאן זה לעצור שלא ישבע אז אין זה קשור להלכות השבועה, ואם זה היה בירור אז זה כן מההלכות אבל לפי מה שאנו אומרים שזה בשביל שלא ישבע לכן לא כתבנו. לפ"ז – אם תוס' הביא הבדל בין שבועה"ת לשבועת המשנה באיומי הגאונים ולא הביא את איומי הגמ', מוכח שתוס' למד שאיומי הגמ' זה בירור ולכן לא הביא זאת בתור נפק"מ דצריך לקבל בירור. ונחלק עם הרמב"ם גם בהבנה שלמד למנוע שבועת שקר וגם בשבועת המשנה, משא"כ תוס' למד מטעם של בירור בשבועות.

והנפק"מ להלכה ביניהם – בשבועת היסית האם יהיה בה איומי התלמוד, ברמב"ם מבואר שלא, והוא למד שזה לעצור את השבועה ובהסית אין מה לעצור, ותוס' שלמד מטעם בירור בהיסית, כן יצטרך דצריך לאיים. (ובפרט שאין שם נק"ח) ועוד יש להוכיח שהרמב"ם סובר מהטעם לעצור שבועה (בהלכה טו.) – דאמנם שלא עושים איום בהיסית עדיין הדינים צריכים להפציר בהם שלא ישבע. ולהפציר הכוונה לעצור שבועה וזה טעם הרמב"ם.

ויעויין לעיל שהבאנו במרדכי שהביא את רב האי גאון – שהתובע יכול לבקש שיאיימו עליו (גאונים), אם זה הגדרה של לעצור שבועה לא מובן, אם זה הגדרה של בירור מובן, ואם הגאונים זה בירור אז גם בהיסית לשיטתו יהיה איום דצריך לברר.

ברמב"ם – שבספק אין איומים והסברנו דהגדרה היא של לעצור שבועה וכנ"ל, אך מה המקור של הרמב"ם, אומר הגר"א – מהגמ' בע"ב שאמרנו שאם  הוא עדיין רוצה להשבע אומרים סורו נא מאהלי אנשים הרשעים, ולכאו' מי הרשעים גם התובע וגם הנתבע ומה התובע עשה, הרי זה לא הוא שנשבע ואם הוא צודק אז הנתבע שיקר והוא רשע, וגם אם הוא לא צודק היה כאן שבועת אמת אז למה הוא נקרא רשע אומ' הגמ' כדתניא שבועת ה' תהיה בין שניהם חלה השבועה על שניהם כלומר מכיון שאם הוא ישבע לשקר גם אתה אשם שהיית לא זהיר בנתינתך לאנשים חשודים. אז מכיון שבגללך נוצר חלול ה' גם אתה נקרא רשע, וכ"כ רש"י, הסמ"ע (סימן פ"ז ס"ק ס"א) – אומר טעם אחר יותר מחודש – דכיון שמה רואה שהוא מוכן להשבע תעצור אותו ותשווה עימו בכדי שלא ישבע לשקר ואם לא עשית זה נקרא רשע. ומדוע הסמ"ע לא נקט כרש"י והרי גם הוא מחודש. מסביר החת"ס – שלכאו' מה הבעיה בשבועת אמת שאדם נשבע, ובפרט אם זה בעד אחד שאומר לא התעסקתי איתו למה נקרא רשע מה הטענה על הנתבע, ובפרט שאין את סברת רש"י חילול ה' – למה התעסקת איתו, מה טענת ב"ד כלפיי הרי לא התעסקתי איתו בעד אחד, א"כ מה סברת רש"י בזה. אומר החת"ס – קוראים לו רשע כי גם שבועת אמת היית צריך להתפשר, [מחודש יותר מהסמ"ע] בהגהות מיימוניות – אומר "שסורו נא" זה בכלל לא שניהם רשעים אלא מכיון שמבן שניהם יוצא השבועה אחד מהם רשע. וכ"כ רבינו חננאל.

לפיכך אומר הגר"א הרמב"ם למד – כמו ר"ח שזה אחד משניהם, והרמב"ם התקשה שבשבועת ספק הרי הוא לא דן ע"ז אז מה סורו מאהלי הרשעים א"ז שייך לכן הברייתא דיברה בשבועות ודאי ואז שייך כאן שאחד מהם רשע.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים