תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין האיסור להזיק
בבא קמא
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: מסכת בבא קמא

הנה דנו במפ', דמנ"ל איסור להזיק מן התורה. וי"א, דאכן איסור זה הויא רק מדרבנן. והנפק"מ אם יש איסור או לא, הויא לכאו' גם לענין תשובה, שאם יש איסור כשהזיק – אזי אע"פ ששילם יש לו לשוב עליו. אך להסוברים דנפק"ל מגזל, יל"ע אי התשלום מנתק את האיסור לגמרי כבגזל גופיה. [אמנם אין לומר דהנפק"מ כפשוטו אם יש איסור לעשות כן ע"מ לשלם, או לא, דלכאו' ז"פ, שיהא אסור לבזבז ולהזיק ממון חבירו בכדי, ובפרט באופן שמביאה הגמ' לקמן [י.], לגבי כושרא דחיותא וטירחא יתירא, אך עכ"פ בממון שלו כאשר משקיט יצרו בכך, אפשר שהי' מותר לולא שמפו' בזה איסור].                                                           

ועוד נפק"מ ישנה, שלהשיטות שהאיסור הוא דב"א לחבירו כ'ואהבת', תו נמצא שאין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, ואע"פ ששילם.

וראשית כל יש להביא, היכן יש משמעות [בדברי הגמ'] דיש צד איסור להזיק, והפשיטות היא ממה שכתוב במשנה ריש ב"ק ושמירתן עליך. ונראה עוד ראיה מפו' לכאו', ממש"כ בגמ' לקמן דכ"ג, דנחלקו רבא ור' זירא, מה"ד כשבעטה מהלכת ברבוצה ברה"ר אי חייבת, דלר' זירא פטורה מצד דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, ולרבא חייבת, דאמרה לה הרבוצה למהלכת – כי אית לך רשותא להלוכי עלי וכו' לבעוטי בי לית לך רשותא. ובפשטות חייבת המהלכת כאן מצד בעיטה דהויא תולדה דקרן. ומדכ' זאת הגמ' בלשון כזו ד'לית לך רשותא', משמע להדיא שיש איסור להזיק. ובתנאי שיש איסור גם בבהמתו, וכדלהלן.                                                     

ועוי"ל, דמנדון הגמ' בב"ב [כג.], אם גרמא בנזקין רק פטור או גם אסור, דאי' שם דברי ר"ט בר מתנה: 'זאת אומרת גרמא בניזקין אסור', משמע שהיזק בידיים בוודאי שאסור.

ובענין זה דאיסור היזק, יל"ע  בנזקי בהמתו מהו.

והנראה לומר, דזה תליא בחקירת האחרונים [שמקורה בעיקר בחי' הגרש"ש בסוגיין], אי חיוב התורה דממון המזיק הויא מצד שפשעו הבעלים בשמירתן, וכהמשמעות מסמיכות החיוב ל'ולא ישמרנו בעליו', או"ד דהיינו, שממונו שהזיק חייב בעלמא, דומיא דגופו שבאחריותו, ורק שאם שמר פטור הוא, דאנוס, דמאי הו"ל למיעבד. והנראה, שאם מה שלא שמר הויא יסוד החיוב, משמע, שבעיקרון פשוט לנו שחייב לשמור, ובע"כ שזהו מכח האיסור, משא"כ להצד השני תו אין הוכחה כ"ש לאיסור, דרק ענין החיוב תשלומין קשור בהכרח לאחריות האדם.                                                                 

ועוד, דלפי הצד דחייב בבהמתו כבגופו ק"ק לכאו' לומר שישנו איסור בבהמתו, דהרי עצם הפשיעה בשמירה אינה קשורה לפרשת החיוב, וא"כ אין במה לאוסרו, ונמצא שיש לחייבו באיסור רק אעצם מעשה הבהמה. וזה קשה לומר, דוכי יאחזנה בקרנה וילך, דרק לחייב שייך דזה מהות ענין האחריות דהאדם, שאם הזיקה תשלם, ואע"פ שאי"צ לאחוז בקרנה ולילך. אך י"ל דעכ"פ הפשיעה בשמירה תהוי גרמא, ותליא בנדון אי גרמא בנזקין אסור או לא. ויל"ד אי למ"ד דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, אפש"ל שהפשיעה היא כדיני דגרמי דברי הזיקא, ושאז לכאו' פשיטא שאסור דומיא דבגופו.

ואכן דבגמ' בד' כ"ג שהבאנו מיירי' בבהמתו שהזיקה, ובכ"ז משמע שישנו איסור בזה. ויתכן שזו הוראת איסור רק להיכא ששייך שם – שם איסור, דהיינו אדם המזיק, אך אי"ז נראה כ"כ.

והנה בגמ' לקמן דף לח: איתא, דשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, ושנגח שור של כותי שור של ישראל לחכמים תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, ולר' מאיר משלם אף בתם נזק שלם. והסיקה הגמ' שם, שקנס הוא שקנס ר' מאיר בממונם שלא יטמעו בהם. [ולחכמים קנס זה – הויא רק באופן שנגח שור של ישראל שור של כותי דפטור, וכד' רש"י בד"ה שור של ישראל]. והק' הגמ' דמ"ט בבא על הכותית מחייב ר' מאיר קנס, ולא פטרו מצד שלא יטמעו בהם, ותי' הגמ', ששם מחייב מטעם שלא יהא חוטא נשכר. ולכאורה גם בנגח שור של ישראל לשור של כותי נימא שלא יהא חוטא נשכר, ומ"ט פטור, [עכ"פ אלי' דר"מ], ומשמע לכאו' שבבהמתו שהזיקה אין איסור, וע"כ לא שייך בזה שלא יהא חוטא נשכר. ואכן דיש מקום לדון לפי"ז, האם גם בנזקי גופו ייפטר ישראל המזיק כותי, דבאדם לכאו' בוודאי שישנו איסור להזיק, וממילא י"ל בו שלא יהא חוטא נשכר ולחייבו.            והנראה, שהענין דשלא יהא חוטא נשכר הוא בעיקר שלא יתפרסם הדבר הזה, שמי שחטא לא ישלם כלום. וממילא י"ל, דדוקא חטא מפורסם דהבא על הכותית, שהוא חטא של פגם, אזי חייב משא"כ במכה ומזיק שהוא חטא פחות חמור בדרגתו לכאו'. ועל הקו' מבהמתו שהזיקה אפש"ל, דבהבא על הכותית זהו פגם בישראל עצמו, שעשה מעשה כזה, ומשו"כ חייב, משא"כ בהזיק גוי או את בהמתו, י"ל דמאחר ועשו זאת שלא איכפ"ל מממונם, ייצא דלא רק שאין שלא יהא חוטא נשכר אלא אפילו איסור אין כאן, דיתכן שבממון עיקר האיסור הוא משום שפלוני חסר ממון ולא משום מעשה הנזק עצמו, ולכן בכותי אי"ז שייך. והגר"נ נוסבוים תי' לי ג"כ דהיזק דבהמתו הוי חטא פחות חמור מהבא על הכותית, אך ז"ו שמבואר באחרונים שגם בבהמתו יש איסור. [ויל"ד בדבריו האם זה משום בהמתו או משום שאי"ז חטא דפגם ואף דגופו כן].                                                                

ובטור ריש הלכות גזילה כתב, דכשם שיש איסור לגזול כך יש איסור להזיק. ואלא דצ"ע האם המזיק את חבירו חשיב כרשע ופסול לעדות, כבגזל. ויתכן על פי מאי דכ' ברי"ו שגזלן חשוב רשע ופסול לעדות רק במחזיק הגזילה בידו ואף על פי שרוצה לשלם נקרא רשע רק משום כך שמחזיק הגזילה [ובפשטות היינו בידו ממש], מאי דל"ש גבי היזק, [ומה שמביאים מהמרדכי בסנהדרין, דשפיר פסול לעדות, יתכן בתרתי, או שבאמת פליג ארבינו ירוחם בזה וכל שלא תיקן מה שעשה רשע מיקרי או דס"ל דבמזיק דל"ש בזה החזקה תח"י וא"כ לעולם הוי כמחזיק עד שישלם, הגע בעצמך הרי מזיק משלם ממיטב וגזלן לא, בע"כ דלאו לכל מילי הושוו. ונמצא בפשטות, שלמדנו מגזל רק את יסוד האיסור להחסיר את חבירו ממון ולא את הפרטי דינים דרשע וחמס, ובאמת צ"ע ע"ד המרדכי דלעיל דמה"ת להחשיבו למזיק ורשע. [דומיא דבריש איזהו נשך נפק"ל גזל מריבית ואונאה, ובכ"ז לא מצינו עכ"פ במאנה שנעשה רשע ופסול]. וי"א שלד' הטור אכן חשיב רשע האי מזיק שלא שילם, ונמצא שיפלגו על הרי"ו הנ"ל. ואלא דיל"ע דאם ילפינן מגזל תו מדוע נצרכה התורה לחייב מזיק, ולא ילפינן גם החיוב תשלומין מגזל ולא רק האיסור. ואלא דזה תלוי אם כוונת הטור שהיזק נכלל בגזילה, אמנם יתכן דכוונת הטור היא שמגזל ילפינן איסור לענין היזק דהוי בדומה לזה, וא"כ תו שפיר בעינן לפסוקי חיוב בהיזק עצמו שנדע שיש לתא כ"ש דמן התורה כשמזיק חבירו [דומיא דגזל דנפק"ל כנ"ל מריבית ואונאה ובכ"ז פסוקי התשלומין דוהשיב את הגזילה הם בנפרד].

ואין לומר ממש"כ במשנה ס"פ החובל [צ"ב.], דאע"פ שנתן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, וכדילפי' מהפס' דוכי נביא הוא ויתפלל בעדך עי"ש;                                               

א. דבפשטות שם זה בחבלות גופו בלבד, ועוד ששם זהו איסור דב"א לחבירו ולא כלפי שמיא. ועכ"פ בבהמתו ודאי שאין ראי' משם. אכן, דלהלומדים מהפסוק דואהבת לרעך כמוך, מה שלא למדו מקרא דהתם, ד'כי נביא הוא ויתפלל בעדך', אפשר, משום דס"ל דהא גופא דהמעשה דהתם יוצא מואהבת, ורק שבואהבת אין מפו' ענין המחילה.                                      

ובקה"י סימן א' הביא תחילה לומר, דהאיסור להזיק נלמד מקרא דבל תשחית אלא דהעיר ע"ז דייצא שבמזיק על מנת לתקן לא יהא איסור כזה, ואם כן איך נלמד מזה איסור להזיק. ואלא דהערתו לא ברירא, דהרי מפורש בתורה שלהי שופטים שלבניית מצור אסורים עצי פרי דייקא ואם כן מוכח דדבר שהוא טוב ויש בו שימוש אסור להשחיתו אפילו על מנת לעשות ממנו דבר אחר טוב, כגון מצור, וא"כ הרי אי' בגמ' דף ז: דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא ואם כן לעולם ייאסר להזיק אף על מנת לעשות דבר טוב, דנמצא דבמידי דנזיקין דייקא נתחדש דכל מילי מיטב.               

והקה"י גופיה הסיק, שהאיסור הוא מדין השבת אבידה שציותה תורה ליזהר בממון חבירו. – ויש להוסיף, דמצינו כעי"ז, בגמ' ב"מ [ל"א.], דל"ל שכתב רחמנא גם השבת אבידה וגם פריקה וטעינה, ופירש"י שהכל ענין אזהרות ממון ישראל הוא.

וכתב הקה"י, שיש בזה ק"ו; דאם גבי הצלת ממון ישראל כשלא הוא עצמו גרם לזה, חייבה תורה להציל, כל שכן שאסור לגרום הפסד לחבירו בידיים, ויתכן שאי"ז ק"ו ממש, אלא כוונתו, שכלול בזה שניהם, כדמפר' באם על פתיחה חייב על כריה לא כ"ש.                                                               

והא דלא נפק"ל מריבית ואונאה י"ל, דמאחר וכל מזיק בדר"כ הוא ע"מ לשלם, א"כ צריכים אנו לחידוש התורה המיוחד דהשבת אבידה דייקא, שראינו שחייב אף לטרוח עבור ממון חבירו. וזה מדויק בדברי הקה"י שפיר, מדלא למד מבל תשחית רק משום האופן דהיזק ע"מ לתקן. ובספר משמר המלך העיר ע"ד הקה"י, ובהוכיחו מכ"מ, שבאבידה האיסור הויא בעצם ההתעלמות, וא"כ נמצא דשונה מהיזק, והויין ב' ענינים נפרדים. אכן דלכאו' אכתי מצינן למילף אהכ"ת דהיזק של התעלמות, כגון בראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו.                                  ויל"ע אי דומיא דבאבידה פטרינן זקן ואינו לפי כבודו, אי ה"ה בהיזק, וכגון במים ששוטפין, או בגוונא שאם לא יזיק יתבזה וכגון שיצטרך להתכופף וכד', ובפשטות זהו גזירה"כ מיוחדת באבידה מה שלא מצינו בשום מצוה, והיינו כמוש"כ הגרש"מ דהענין בה בעצם ההתעלמות, והיינו משום שאין מוכח מי הם בעליה דהאבידה וע"כ מצד א' הקילו בזקן אך מצד שני החמירו בסתם בנ"א, שלא יפקירוה משו"כ גופא.                                                       

ועוד י"א [וכמשמעות רש"י גיטין נג], שהאיסור להזיק נלמד מהא גופא שחייבים לשלם. וסברתם נראה לחדד, דהויא דדומיא שאחר שהזיק יש לו לדאוג שיחזור הדבר לעיקרו, תו ה"ה דקודם הנזק מוטל עליו ממש להשאיר את הדבר כדמעיקרא, וזה ע"י שאסור לו להזיק, ולפי"ז יוצא, שכששילם אין עליו איסורא, דמטרת האיסור נתקיימה שפיר. ואלא דצ"ע, דמ"ט ה"ה גבי גזילה הוצרכה תורה לאסור בלא תגזול ולא סגי בקרא דוהשיב את הגזילה, ויתכן שהא גופא למדנו מגזל, דכל שישנו לחיוב תשלומין ישנו ג"כ איסור בעיקרו. ועוד ילה"ק דהא קי"ל דאדם חייב באונס כברצון, ומה שייך לאסור לכתחילה בכה"ג, אחר שאנוס הוא, וצ"ל שהוא מאותו טעם שחייבים באונס, משום שסו"ס דעתו על היזק זה במקום כלשהוא במוחו. ואלא דשיטת הרמב"ן היא [דלא כהתוס' בשם הירו'] שאדם המזיק חייב אף באונס גמור, ולכאו' לפי"ז עדיין יק' כנ"ל [דהרי אין מסתבר שנחלקו במציאות אי דעת אדם אף אאונס גמור], ויל"ע.                                            ולדעה זו ייצא, דגרמא בנזקין גם פטור וגם מותר, מאחר שבזה לא שייך ללמוד מענין החיוב תשלומין. ועו"ק דהא קי"ל שאין עונשין אא"כ מזהירין [ובתוס' בד"ב משמע שממון חשיב 'עונש'] ולא מצינו בשום מקום שהעונש עצמו ישמש כאזהרה, ועי' [ושמא יש לתלות ד"ז בפלוגתא לקמן אי כופרא כפרה או ממונא, דאי ממונא אזי ניחא כמוש"כ דעליו לתקן הדבר גם קודם ע"י האיסור, משא"כ אי כופרא כפרה, תו הויא דבר חדש, שרק אם עשה הדבר זקוק לכפרה, ולא קודם, וצריך לזה איסור מפורש, אכן דגבי בהמה שהרגה אדם כמדו' שיש איסור מפורש, ולפי"ז מ"ט לא הוכיחו מזה גופא דכופרא כפרה, וצ"ל דהאי שיטה דנפק"ל האיסור מהחיוב הויא שיטה יחידאה, וא"א להוכיח מזה, לבר מקו' דלעיל, מהכלל דאין עונשין אא"כ מזהירין, ולא איפכא. ולפי"ד מקודם ייצא שבד' מיתות בי"ד, שפיר בעינן איסור מפורש, מאחר דמיתה בודאי כפרה הויא].                                

ועוד כתבו המפרשים ילפותא בזה, מקרא דואהבת לרעך כמוך. ובפשטות היינו סתם לאו הבא מכלל עשה, דאי"ז מעשה הנובע בדר"כ מאהבה. ואלא דיתכן עוד, דהיינו ממאי דאמר הלל לגוי הבא להתגייר על רגל אחת, דילפינן מקרא ד'ואהבת' דמאן דעלך סני לחברך לא תעביד, ואלא דיל"ע היכא משמע דבר זה ב'ואהבת', ובפשטות מ'כמוך'. אלא דק', א' היכא משמע איסור עשיה, דאהבה בלב הוי, ועוד מ"ט לא אמר כפשוטו שיעשה מה שכן אוהב לחבירו, וצ"ל דזה פשוט שלא בא הכתוב שלא ישנא את חבירו סתם בליבו ושיאהבו, דזה ילפינן כבר מקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך, דמשמע שחייב לאהוב, עַשה מכלל לאו, ובעל כרחך דאתא קרא לענין חיובי למעשה, ולא סתם בלבו. וכמו"כ זה פשוט שלא שייך לצוות האדם שיעשה לחבירו כל מה שאוהב לעשות לעצמו דאין זה ביכולת בר אנוש, ועל כן צ"ל דכוונת הפסוק דואהבת, שעכ"פ לא יעשה לחבירו מה ששנוי עליו ויתכן שזו הייתה כוונת הלל הזקן בדבריו לאותו נכרי. ושפיר דבר זה שייך גם לאיסור להזיק לחבירו. ואכן ז"פ דאזלי' בזה ארובא דעלמא וע"כ אף כשאוהב שמזיקים לו אסור לו להזיק אחרים.                      

ועוד כ' המפרשים [עי' במשך חכמה עה"ת במקומו], דהאיסור להזיק נפק"ל מקרא דלפני עיור לא תתן מכשול. והנראה, דזה מובן טפי כדמפ' בפ' זה, דהוי איסור להשיא עצה רעה, וכן להכשילו בחטא, דמשמע שאסור לגרום שום רע לחבירו, דאם היינו כהמפר' כפשוטו שאסור לגרום היזק של פציעה לעיור, וממילא גם כדו' לזה כל ההזיקות, א"כ לכאו' לזה אין צריך קרא מיוחד, דתיפוק ליה מאיסור בל יוסיף שנלמד משם איסור להכות חבירו, דהוי ג"כ ענין נזק, והיינו כשי' המש"ח, דקרא זה דלפני עיור יוצא מידי פשוטו ונלמד רק לענין שאסור להשיא עצה שאינה הוגנת לחבירו וכד', ושזה בלבד משמיענו פסוק זה, וא"כ תו שפיר שייך ללמוד מכאן איסור להזיק. [אכן אפש"ל דהדגש הוא על עיור ולעבור בב' לאוין, ויל"ד בזה, דלגבי לא תקלל חרש מצינו דכ"ש שאינו חרש וא"כ שמא ה"ה כאן], או שע"י שמזיק חבירו הריהו מכשילו בכך שישנאנו ויעבור אלא תשנא.                                                         

אמנם למעשה נראה שגם מלא יוסיף שייך ללמוד איסור להזיק.

ובשם הגר"ח מבריסק מביאים דהאיסור להזיק נלמד מקרא ד'ולא ישמרנו'.                                             

ומהחת"ס מובא מקור מקרא דלא תעמוד על דם רעך, ועוד מביאים מקרא דדרכיה דרכי נועם.                                                        וראיתי בס' אחד שכתב דהאיסור להזיק סברא פשוטה היא שאין צריכה פסוק דומיא דהמוציא מחבירו עליו הראיה שמשמע בגמ' שסברא פשוטה היא שאין צריכה פסוק [וכן בחי' ר' נחום [בריש המס'] משמע קצת דהוי סברא]. ואלא דצריך עיון ע"ז דהא ישנם עוד הרבה דברים פשוטים [וכגון כיבוד אב ואם ועוד] שמכל מקום כתבה  התורה איסורם. [ושמא אחיו הגדול ובעל אשתו דנפק"ל מואת אי"ז סברא פשוטה], וי"ל בזה, דהנה יש לדון, שישנם ב' אופני היזק: א' כשמתכוין לשלם, ב' כשאין מתכוין לשלם. וא"כ י"ל, דרק סברות פשוטות בשיא התכלית לא כתבה התורה איסורם להדיא, וזה מתקיים רק באופן הב' כשאין מתכוין לשלם, דזה אכן סברא פשוטה ביותר דאסור, ואין לומר שמאחר וכלול באיסור זה גם האופן הפחות פשוט דהיינו כשמתכוין לשלם, תו הו"ל לתורה לכתבו, – ז"א, דהא לגבי דינא דהמע"ה שכ' הגמ' שסברא פשוטה היא שאי"צ קרא, ואי' שם בריש הפרה, דהמע"ה אמרי' אף באופנים דהוי חידוש לומר המע"ה כניזק אומר ברי וכו' עי"ש, ומכ"מ אי"צ קרא בכולהו אופנים. אמנם קשה, דנראה דהוי טפי סברא פשוטה הא שכשהזיק לחבירו שחייב לשלמו, וא"כ יש לכתוב טפי האיסור מאשר התשלומין, וצ"ל דממילא לפי זה טפי פשוט שיש איסור להזיק על מנת שלא יביא את עצמו לענין חיוב בכדי, וללא שנהנה מזה, דהתורה חסה על ממונם של ישראל. וראיתי שמביאים בשם ביאור הגר"א, דאיסור להזיק נפק"ל מהא שקי"ל שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו. ולכאורה שורש שניהם הוא – גזילה שלא הותרה, וכד' הטור.                                                 והנה יל"ע, להצד דנפק"ל מגזילה, צ"ע במזיק כעין גנב, אי יתחייב כפל, ושמא יש לחלק דדוקא בגניבה ממש שייך ענין המורא מאנשים, דהיינו מכח שחזקה שכל מה שתח"י אדם שלו, וע"כ מתיירא לגנוב ברבים, משא"כ במזיק שמכ"מ יכול לטעון דשובר ע"מ לתקן, ול"ש תו ענין הא דמיטמר מאינשי, אמנם יש לדחות דמכ"מ אי הזיק או הרג נפש חיה, תו בודאי דל"ש לומר כן, וכן בכלים דקי"ל שבירתן זוהי מיתתן, אכן י"ל דמאחר וסו"ס איכא מקרים דמזיק ע"מ לתקן, דל"ש שם כפל, תו כן הוא בכולם. ולא אמרי' דכל מקרה נדון לגופו, ושאני שפיר מגניבה דלעולם שייך בה ענין זה דמיטמר מאינשי, איברא דהא גם בגניבה וגזילה דהויא מעין אותו ענין, ומכ"מ מחלקים בין המקרים לענין כפל, וצ"ל דסו"ס גנב וגזלן ב' שמות להם, משא"כ מזיק דמכ"מ שם מזיק א' הוא, וע"כ מקילינן אף בגוונא דשייך כפל בעיקרא דמילתא, ועוד יש לחלק, די"ל שבמזיק העיקר מה שנחסר חבירו וא"כ ליכא נפק"מ באיזה צורה נחסר, [ועוד דמאחר והענין מה שנחסר חבירו בדוקא תו לא מחייבינן כלל כפל, דזה אין שייך לפרשת מזיק כלל כנ"ל], משא"כ גזילה, דהוי ענין יותר בעבירת הגזילה דהגזלן, וכדחזי' שנעשה רשע ופסול לעדות, וע"כ שייך לדון בדרגת החומרא דהעבירה דילהו. [ובדרך אגב יל"ע בזה, דהנה משמע במרובה דגנב גרע מגזלן, ומנגד רק גזלן פסול לעדות ונקרא רשע, וי"ל בזה, דפסול גזלן מעדות אינו מחמת חומרת מעשיו כי אם מכח שחשוד לשקר, וממילא י"ל דזה דוקא בגזלן שגוזל בחציפות, משא"כ גנב, אכן דלעצם חומרת מעשיהם אפשר שגנב גרע, דמיטמר מאינשי ולא מהקב"ה].

ולענ"ד הנראה להביא בדרך אפשר, עוד כמה מקורות לאיסור זה של להזיק לחבירו:                                               א. מקרא ד'והלכת בדרכיו', דהקב"ה, דדרשינן בזה, דמה הוא רחום אף אתה רחום, ותו  יתכן, שאסור להזיק משום כך, מאחר שגורם בליבו השחתה, שהיא היפך הרחמנות.                                                       

ב. ועוד י"ל, דהנה איתא בגמ' לקמן [לז:] שיטת חכמים, דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור, ונפקא לן זאת           מקרא – דראה ויתר גויים, מה ראה, ראה שבע מצוות שלא קיימו וכו', עמד והתיר ממונם לישראל. או – מקרא דהופיע מהר פארן, ודרשינן דמפארן הופיע ממונם לישראל. ולכאורה אפשר לדייק, דמדממונם של עכו"ם התיר, בעל כרחך דממונם דישראל אסר, דאי לאו הכי לא היה להפסוק לאפוקי בלשון כזה דעמד ו'התיר' ממונם דעכו"ם. [וצ"ע לפי"ז אי ייצא דמותר לכתחילה להזיק עכו"ם. ולציין דחכמים נקטו ענין נגיחה אך אה"נ כל היזק ממונם הותר].                                                         

ג. ועוד יש לומר בזה מקור, מקרא ד'לא לתוהו בראה אלא לשבת יצרה' דנהי דקרא קאזיל לענין קידושין ונישואין, מכל מקום נראה לומר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו דלא לתוהו בראה אפשר דקאזיל גם אשאר הדברים שנעשו על ידי בריאת הקב"ה שאין להשחיתם כיון דלא לתוהו בראה. [ויל"ע מצד שיטת המנחת חינוך שהובאה לעיל].                                              

ד. ועוי"ל, דנפקא לן בזה איסור מקרא דלא תונו איש את עמיתו, דהיינו אונאת דברים, ששפיר מצטער הניזק ואף על פי שהמזיק משלמו אחר כך מכל מקום עדיף לניזק החפץ שהיה לו וכדמשמע בגמ' לענין כושרא דחיותא וטרחא יתירא.                                                                            

ה. ועוי"ל, מ'ודברת בם' ולא בדברים ומעשים בטלים, וצ"ע בהיזק שמועיל בזה, וצ"ל דשמא לא מיקרי היזק.                                                                             

ו. עוי"ל ממש"כ באבימלך, דהשב אשת האיש ויתפלל בעדך, דנפק"ל מזה בהחובל [צב.], דיש לו לבקש מחילה כשהזיק חבירו ומשמע שעבר איסור דב"א לחבירו כאשר הזיק [עכ"פ בחבלות הגוף דג"כ חשיבי נזקין, וכדמשמע בריש המסכתא, דתני אדם דאזיק אדם ותני אדם דאזיק שור]. [אמנם דלעיל פקפקנו במקור זה].

ז. ועוי"ל בזה דהנה היה אפש"ל דנפק"ל איסור אצערא דאדם [מקרא דכויה לק' בהחובל נפק"ל רק לענין חיוב תשלום], מאיסור צער בע"ח דאו', דאם בבהמה אסור לצערה ק"ו אדם ובמזיק בדר"כ איכא צער, כמוש"כ מקודם מענין כושרא דחיותא וטירחא יתירא, איברא דשמא זה חשיב צער הלב ולא הגוף שכבר הבאנו לעיל מענין אונאה, וכן משמע מדאיכא איסור דלא תחסום שור בדישו, ותיפו"ל מצער בע"ח, ובע"כ דצער בע"ח הויא רק בצערא דגופא ממש, ולעי' מהגמ' בזה באלו מציאות, דהוכיחו לענין צעבע"ח מפריקה וטעינה, ולכאו' התם אי"ז ממש צער הגוף, כי אם צער הנפש שאינה מסוגלת בנפשה לישא כ"כ הרבה, ואי"ז שכואב לה המשאוי, וצ"ע בזה. [אכן בבהמה מכ"מ אי' מקור במזיק גופה, מצער בע"ח, ולריה"ג יהא זה מדרבנן].                                                    

והנה באופנים שמכה הוריו              – פשוט הדבר, שעובר אכבאו"א ומוראם [לבר מן הארור], ומסתבר, שכן הוא ג"כ, כשמזיק ממונם ע"מ לצערם וכד', [ובגוונא שהוציא להם דם חייב מיתה]. ויל"ע במצערם בטעות כגון שמיחזי כמזיק אך למעשה הוי לטובתם, אך בתחילה נצטערו, אי חשיב כעובר אכבאו"א, דסו"ס נצטערו, או"ד דשאני הכא שזה היה בטעות. ושמא דמי למחילה שבודאי מועלת [ותיקשי בהא דאי' בשלהי החובל דאין נמחל לו עד שיבקש ממנו, צ"ע אי מהני מחילה בגווני שודאי נראה שהניזק מחל, ובפשטות בעינן מחילה בפה]. וכן כשמכה חבירו עובר בבל יוסיף, ולוקה. ובאופן שסוטר לחבירו אזי כאילו סוטר לועה של שכינה, ו[שמא] עבר אחילול השם [וצ"ע מ"ט דוקא סטרו, ושמא הטעם בזה, דחשיב שמכה הצלם אלו' שבפני האדם, וע"כ דוקא בסוטר בפנים]. וכן כשמזיק עם כעס – כאילו עובד ע"ז. וכשמכה או מזיק ממון יתומים אלמנות וגרים, עובר ג"כ אכל האיסורים שנאמרו בכאו"א. וכן במזיק בפרהסיא לעיני רבים פורקי עול שעבר אחילול ה'. וכן במזיק גוף הבהמה דעובר ג"כ אצער בע"ח. וכן בכל איסורי התורה שנלוים, כאשר מזיק חבירו. ובכה"ג שמזיק ממון עצמו – אזי אם זה ללא מטרה, פשיטא שאסור, לחלק מהשיטות הנ"ל, ואם זה עם מטרה כגון שמרגיעו, מסתבר שמותר, דומיא שלא נימא שכאשר אוכל את מאכליו חשוב שמזיקם, ועכ"פ לא גרע מהמעשן סיגריות להנאתו, דשפיר אע"פ שמכלה ממונו, וכן שלא בא בזה תועלת ממשית לגופו כבמזון, מכ"מ לא גרע ממפקיר ממונו שמותר ככל שברצונו, וצ"ע לחלק דבמפקיר ל"ח שמשחיתו. ולציין דכל הנך איסורים, ז"ו ששייך שם ג"כ כל השיטות שהבאנו לעיל לאיסור מזיק, וצ"ע מענינא דאין איסור חל על איסור, ואכמ"ל. ובברית מילה יל"ע אי צריך להגיע לענינא דעשה דמילה דוחה ל"ת דמזיק, או"ד מאחר דהויא לטובת הנימול, ובפרט שמסכים לזה [בגדול, ואף בקטן ודאי שהיה מסכים לזה], תו שמא אי"צ לענין עדל"ת. וצע"ק בגוונא שמל תינוק ומת אי עשה דמילה דוחה ל"ת דרציחה, אכן צ"ל בזה, דרק בשקודם המעשה עושה על דעת שידחה העשה אמרי' דעדל"ת, אך בכה"ג, שאדרבה, אי יודע שימות אסור לו למול, תו ודאי דל"ש עדל"ת, אכן דמכ"מ לא ימות המוהל, גם דהוי שוגג וצ"ע אי יגלה ואי חשיב דרך עליה או ירידה, אכן דאפשר שחשיב אונס, ודומיא דאי' במכות יצאע האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו דפטורים מגלות דברשות, ועוי"ל דלא ימות, דהתינוק הוי נפל. והנה הנראה לדון אי איסור מזיק הויא איסור דבנ"א לחבירו או למקום, ותליא בהשיטות, אך יל"ע אי חשיב צערא דממונא או צערא דגופא, דאי נימא דהוי למקום שמא היינו דחשיב צערא דגופא, מאחר דאי' כושרא דחיותא וטירחא יתירא, ורק גניבה וגזילה שמחזירו מה שגזל תו חשיב רק צערא דממונא, דליתא להני תרי דלעיל, ונפק"מ ממאי דאי' בשלהי הזהב [נח:], דרק צער ממון ניתן להישבון ולא דגוף, וממילא יל"ד בזה, דאי' בהחובל שאפי' ששילם יש לבקש מחילה, ואע"פ דהתם הויא צערא דגופא, אך מאחר ששילם תו צריך גם לבקש מחילה על עצם הצער, והיינו דמחילה מועלת לצער הגוף, ותיקשי דהא משמע בהזהב שם [נח:], דצער הגוף לא ניתן להשבון, ובפשטות אף לאחר המחילה הצער נשאר, ומכ"מ י"ל דמחילה מועלת כאילו לא ציערו דסו"ס זה יעבור, אך בגוונא דכושרא דחיותא, שמא תו ל"מ הדר לעולם מה שהורגל להיות עמה, וא"כ לא יהנה מחילה אף שמשלמו, וגם ע"י תשלום אינו חשיב כמי ששלמו לגמרי, וא"כ יתכן דלא נמחל לו לעולם אא"כ באמת יפצהו טפי אצערו, [ובאמת צ"ע אי מועלת מחילה בגוונא שלא עבר באמת הצער, או שרואים שזה מן השפה ולחוץ], ומכ"מ בגוונא דילן אפשר שיצא מכלל עבירה דב"א לחבירו והוי למקום, והיינו כמו שי"ל שכ"א שהניזק ממנו אין מוחלו בשופו"א, מסתבר דתקנתו שיתפלל לקב"ה שימחלנו [היינו הקב"ה], דאע"פ דאי' בשלהי יומא דאין יוהכ"פ מכפר וכו' מכ"מ מה יעשה כשאין מוחלו כלל אטו יסבול מזה כל ימי חייו. [דהרי על העבירות הכי חמורות מועלת תשובה], וצ"ע בזה.  והנה יל"ע אי בקשת מחילה בדב"א לחבירו הוי בדרגת תשובה בדב"א למקום, ולגבי באל"ח אי', דאין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, וילה"ס אי הכוונה שצריך גם את יוהכ"פ בנוסף לבקשת המחילה או"ד הכוונה שרק ריצוי חבירו מכפר, ולא יוהכ"פ, ולגבי ב"א למקום פליגי רבנן ורבי אי יו"כ לבדו מכפר או"ד בעינן תשובה, ולא נחלקו גבי מחילה בדבאל"ח, ומשמע דלכו"ע בעינן מחילה, אכן אי נימא דמחילה כתשובה, א"כ לכו"ע ניבעי גם יו"כ, אלא דמ"ט צריך גם מחילה ובע"כ צ"ל דמחילה נצרכת יותר מן התשובה, או י"ל לאידך גיסא [כדהסתפקנו לעיל] דסגי רק מחילה לכו"ע ואי"צ כלל ליו"כ, וזה או משום דמחילה כשלעצמה חמורה טפי וע"כ סגי בה, או לאידך גיסא, דהיינו משום דחטא שבאל"ח קיל טפי וע"כ סגי לזה מחילה לחוד. ולבר ממה שיש לדון אי אעבירות שבאל"ח בעינן תשובה, ומש"כ במשנה דאין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, ומשמע שאי"צ תשובה, י"ל דהכוונה שביחס לסוג הכפרה דיוהכ"פ, שהוא או עם תשובה או בלי, תלוי רבי ורבנן, מכפר רק עם בקשת מחילה וריצוי מחבירו. ואין ראיה לדעלמא. אכן זה תלוי במה שיל"ע דלרבנן צריך תשובה ליוהכ"פ, אי הויא סוג תשובה מיוחד או"ד ככל השנה, ומעליותא דיוהכ"פ דאיכא מחילה טפי מהר, ואפש"ל איפכא דסגי בתשובה כל שהיא ביו"כ, וזה מעליותא דיו"כ שפוטר מתשובה מעלייתא אף לרבנן.

ואחר כ"ז, הנראה, דיש לדון בהרבה נפק"מ שישנם, מהיכא נפק"ל האיסור להזיק, ואכמ"ל:                                               

א.  אי הוי איסור דבנ"א לחבירו או"ד דב"א למקום.                                                      

ב.  אי הוי ג"כ איסור בבהמתו.                                        

ג. אי הוי איסור חדש לנזיקין או"ד הוי סניף של איסור אחר, או שכלול בו.                                                                      

ד. ובחילוק זה הו"ל נ"מ ממילא  היינו שכ"א מהיכא דילפי' לאיסורו אי יהא בו כל הענינים דהענין דיליף מיניה או לא. ובפשטות לא מצינו שיהא כן, וצ"ע.                                                   

ה. אי כשאין חיוב תשלום אי עדיין יש איסור.                                                            

ו. אי כששילם נפקע האיסור שעבר.                                                          

ז. אי לעצמו מותר להזיק.                            

ח. אי יש איסור להזיק אף ע"מ לשלם.                                          

ט. אי מותר להזיק בהסכמת חבירו.                                                        

י. אי מותר להזיק ברשות בי"ד, [דאי הוי מדאו' צ"ע אהכ"ת דמזיק בקו"ע].                                                              

יא. אי יש איסור רק בקום ועשה או גם כשמזיק בשב וא"ת.                      

יב. אי הוי איסור דביטול מ"ע או"ד עבירת ל"ת.

יג. אי שייך לחייב או לאסור מכח זה גם גרמא או גרמי [היינו לב' המ"ד בזה].

יד. אי יתחייב לבקש מחילה מהניזק.

טו. אי גם בשוגג קעבר איסור [היינו להנדון בקצוה"ח אי יש גזילה בשוגג].

טז. אי יש איסור בבהמתו, מהו כשהזיקה בהמתו אחת את חברתה, אי קעבר איסור.

יז. אי חלוק בזה נכרי מישראל.

יח. אי חלוק בזה קטן מגדול.

 

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

ואלה שמות האנשים

ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה.

איזהו גבור הכובש את יצרו

השגחה של הקב"ה על הארץ ועל המזון

ואש המזבח תוקד בו

להתחיל מבראשית

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים