תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין התפסה בנדר
נדרים
כותב החידוש: שלמה

מראה מקומות: בענין התפסה בנדר

בענין התפסה בנדר

כתב הר"ן (בד"ה כל כנויי נדרים) וז"ל, "ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים, עיקר הנדר, וכנויו, וידות, עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ:) מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע"פ שנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכמו שכתבתי שם (ז: מדפי הרי"ף) בס"ד, הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה", עכ"ל.

וצ"ב. א. מה שסיים הר"ן הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי כיכר זה עלי קרבן אף שלא הזכיר לשון איסור חייל הנדר ועיקר הנדר הוא, דצ"ב מהיכן יצא לר"ן האי דינא שהרי תחילת דבריו שעיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו ובין שלא התפיסו הוי נדר אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפסנו בדבר הנדור, וא"כ מהיכן הוציא הר"ן דאף בלא לשון איסור אלא שאמר כיכר זה עלי קרבן, הוי עיקר הנדר.

והיה אפשר ליישב דברי הר"ן לפי מש"כ המל"מ (פ"א מהלכות נדרים ה"ז) בשם המהרלב"ח [מהרלנ"ח] (סי' כז) שכתב דהאומר לאשתו הרי את אסורה עלי כאימא חל האיסור אף שהתפיס בדבר האסור, דדוקא באומר הרי את עלי כאימא הוא דאמרינן דלא אמר כלום משום דעיקר נדרו של זה הוא מחמת התפסה הוא וכל שהתפיס בדבר האסור לא אמר כלום אבל באומר הרי את אסורה עלי יש כאן נדר גמור, עכ"ל.

והיינו שחידש המהרלב"ח [מהרלנ"ח] שרק באומר הרי את עלי כאימא ולא אמר לשון איסור בזה לא חל הנדר כיון שהתפיסו בדבר האסור, אבל היכא שאמר הרי את אסורה עלי כאימא כיון שבלא"ה חל הנדר מצד מה שאמר הרי את אסורה עלי לא אכפת לן מה שהוסיף כאימא, ולפי"ז אתי שפיר דברי הר"ן שכתב הלכך בהתפסה הוי עיקר הנדר שמזה עצמו שיש דין שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר מוכח דאף בלא לשון דבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר, דאי בעינן תמיד שיאמר דבר זה אסור עלי לא משכח"ל הדין שמתפיס דבר האסור לא הוי נדר כיון שבלא"ה חל הנדר משום לשון אסור עלי שאמר כמו שכתב מהרלב"ח [מהרלנ"ח], וע"כ מוכח דאיכא נדר אף בלא אומר לשון אסור עלי, אלא אמר כיכר זה עלי כקרבן הוי עיקר הנדר.

ובמל"מ כתב שם שדברי המהרלב"ח [מהרלנ"ח] כשיטת הר"ן בנדרים והיינו דלשיטת הר"ן בשבועות דעיקר הנדר הוא בהתפסה והיכא שלא התפיס חל מדין יד, לפי"ז אין מקום לדברי המהרלב"ח [מהרלנ"ח] כיון דאף שאומר כיכר זה אסור עלי חל רק משום שאנו גומרים דבריו כקרבן וא"כ היכא שאמר דבר זה אסור עלי והתפיס בדבר האסור כגון הרי את אסורה עלי כאימא לא שייך לגמור דבריו כיון שהוא גמר דבריו באופן שאינו מועיל וכל דברי המהרלב"ח [מהרלנ"ח] שייכים רק לשיטת הר"ן בנדרים שכתב דגם באומר דבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר ולא מדין יד.

אולם בר"ן לא משמע כן כדברי המהרלב"ח [מהרלנ"ח] כמו שכתב המחנ"א (הלכות נדרים סי' יא) וכן השלמי נדרים בסוגיין דהר"ן לא כהמהרלב"ח [מהרלנ"ח] וז"ל הר"ן, עיקר הנדר שיאמר דבר זה אסור עלי בין התפיסו ובין שלא התפיסו אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, הרי שכתב להדיא שאף שאמר דבר זה אסור עלי היכא שהתפיסו גרע, ודלא כהמהרלב"ח [מהרלנ"ח], [וביאור פלוגתתם ביארנו בשיעור יומי] וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מהו לשון הילכך שכתב הר"ן.

ב. ובגליון מהרש"א לר' שלמה איגר (ב.) ובשלמי נדרים הקשו סתירה בדברי הר"ן דהכא אמר הלכך אמר ככר זה כקרבן אע"פ שלא אמר 'אסור' הוי עיקר הנדר, ויעויין להלן (בדף יד.) מנה"מ שהתפסה הוי דוקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור אמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור, ויעויי"ש בר"ן (בד"ה אמר קרא כי ידור נדר וכו' עד שידור בדבר הנדור) וז"ל, נראה בעיני דהכי פירושו דסבירא להש"ס דלאשמועינן דמתפיס בדבר הנדור מיתסר לא צריך קרא, דכיון דאמר ככר זה עלי אסור הוי נדר, כי אמר נמי כקרבן אסור קאמר, ולא גרע מידות, אלא ודאי קרא דכי ידור נדר לאו לדבר הנדור אתא אלא למעוטי דבר האסור, עכ"ל, והיינו דהוקשה לר"ן מנ"ל דקרא אתא למעט דבר האסור אולי אשמועינן קרא שהתפסה מהני בנדרים ואין הבדל בין דבר הנדור לדבר האסור, ותירץ הר"ן דס"ל להש"ס דלאשמועינן התפסה בדבר הנדור לא צריך קרא דכמו שאומר כיכר זה אסור עלי הוי נדר, גם כשאומר כיכר זה כקרבן נאסר דלא גרע מידות, וע"כ איצטריך קרא למעט דבר האסור, הרי שכתב הר"ן דהאומר דבר זה כקרבן חל מדין ידות וסותר למה שכתב כאן דהוי עיקר נדר.

ג. יעויין ברמב"ם (פ"ד ממעילה ה"ט) וז"ל, יש מעילה בנדרים כיצד האומר ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל אע"פ שהיא מותרת לאחרים לפיכך אין לה פדיון שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד, אמר ככר זו קודש או קרבן ואכלה בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לה פדיון, עכ"ל, והיינו דפסק הרמב"ם דיש מעילה בקונמות, ובמל"מ הסתפק האם דוקא נדר בהתפסה יש מעילה משום שעשאו כהקדש או דילמא גם באומר דבר זה אסור עלי ג"כ איכא מעילה וכתב דלפי שיטת הר"ן בשבועות שהזכרנו שעיקר הנדר הוא רק בהתפסה אבל האומר דבר זה אסור עלי בלא התפסה מהני מדין יד שאנו גומרים את דבריו כקרבן, לפי"ז אף שלא התפיס איכא מעילה משום דלעולם הנדר חל בהתפסה, אבל לשיטת הר"ן בנדרים שגזה"כ היא שיכול האדם לאסור על עצמו בלא התפסה אפשר דליכא מעילה בכה"ג, וידוע מש"כ הגר"ח לדייק ברמב"ם (בהלכות מעילה פ"ד ה"ט) שהביא את דין מעילה רק בהתפסה, וז"ל הרמב"ם, יש מעילה בנדרים כיצד האומר כיכר זה עלי כקרבן, ומשמע ברמב"ם שרק בכה"ג איכא מעילה, וכן כתב המאירי (בדף לה.) דליכא מעילה בנדרים אלא בהתפסה, וביאור החילוק כתב הגר"ח (בסטנצל אות קצו) שחלוק נדר בהתפסה מנדר בלא התפסה, שיסוד נדר בהתפסה, שמתפיסו בהקדש ועושה אותו הקדש וכיון שיסוד איסור הוא משום הקדש שייך בו מעילה כמו הקדש, אבל באומר דבר זה אסור עלי ולא אסרו כהקדש גדר האיסור הוא בחפצא ביחס לגברא, ואין האיסור נגמר בחפץ עצמו אלא ביחס לגברא וכיון דלא הוי משום הקדש ליכא בזה מעילה, ובאמת יעויין במל"מ (שם) שהסתפק דדילמא יש מעילה דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה י"ל שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו, אבל באוסר פירות חבירו עליו אף שאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון דאינו יכול להקדיש פירות חבירו, וביאור הדבר ע"פ מש"כ שרק בדבר שלו שיכול להקדישו חל האיסור כהקדש, אבל באוסר פירות חבירו עליו כיון שאינו יכול להקדישו גדר האיסור הוא שביחס אליו אסור הדבר וכיון דלא הוי מילתא דהקדש ליכא מעילה.

ומעתה כיון שהוכחנו דמעילה הוא רק בהתפסה צ"ע מה שכתב הר"ן לקמן (דף יד.) דלא איצטריך קרא דידור נדר לאשמועינן גדר נדר בהתפסה משום דכיון שאמר כיכר זה עלי אסור דהוי נדר, גם כשמתפיס ואומר כיכר זה כקרבן אסור קאמר ולא גרע מידות, דלכאורה הרי איצטריך קרא לרבות התפסה ונפק"מ למעילה שהרי הוכחנו שיש ב' גדרי נדרים. א) בעושה איסור בחפצא ביחס לאדם ולא הוי מילתא דהקדש וליכא מעילה. ב) איכא נדר בהתפסה דהוי מלתא דהקדש, וא"כ צ"ע מה שכתב הר"ן דלא איצטריך קרא להתפסה כיון דאסור דלא גרע מידות דהרי איכא נפק"מ דבלא התפסה ליכא מעילה וא"כ דילמא איצטריך קרא לאשמועינן גדר נדר בהתפסה דאיכא נפק"מ למעילה.

ד. עוד קשה דהר"ן סותר עצמו דלקמן (בדף יד. שהבאנו) כתב דהתפסה בדבר הנדור לא צריך קרא כיון דלא גרע מידות, וקשה דהנה במסכת שבועות (דף כ.) נחלקו אביי ורבא במתפיס בשבועה והיינו דנשבע על כיכר שלא יאכלנו וחזר ואמר על כיכר אחר הרי זה כזה, שהתפיס את השני בראשון, דאביי ס"ל דהמתפיס שבועה כמוציא שבועה מפיו, ורבא ס"ל דמתפיס שבועה לאו כמוציא שבועה מפיו, ויעויין בר"ן בשבועות (בדף ח. מדפי הרי"ף) שדן בהתפסה בגברא אי מהני לרבא וכגון ששמע חבירו שנשבע שלא יאכל מין פלוני של פירות ואמר ואנא נמי דכוותך, ודייק ברי"ף שאף בכה"ג לא מהני התפסה  לרבא, והקשה מ"מ אמאי לא מהני מדין יד דאמרינן בנדרים (ו:) דאי אמרינן יש יד לפאה אי אמר ערוגה זו תהא לפאה ואמר לאחרת והדין נמי, מהני מדין ידות, והכא נמי ליהני מדין יד, ונגמור דבריו שלא יאכל מין פלוני, ותי' דלא דמי דהתם לא פסיק דיבורא ומשו"ה מסקינן ליה אנן דהכי קאמר והדין נמי ליהוי פאה, אבל הכא הא עסקינן ליה באמר אנא נמי דכוותך, עכ"ל.

וכוונתו שידות לא שייך היכא שגמר דבריו, דידות עניינו כאשר אמר חצי דיבור אנו משלימים את דבריו וגומרים את דבריו לדיבור נדר אבל הכא שגמר דבריו אנא נמי כוותך לא שייך ידות, וצ"ע דלקמן (בדף יד.) כתב דהמתפיס בדבר הנדור אף שגמר דבריו ואמר כיכר זה כקרבן חל מדין ידות, וצ"ע.

ה. ועוד יש להקשות לר"ן (בדף ב: בד"ה איירי) דהביא פלוגתא בשבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה והיינו שנדר הוי איסור חפצא שאוסר הכיכר עליו כגון שאומר קונם כיכר זה עלי ושבועה אוסר עצמו מהחפץ שאומר שבועה שלא אוכל כיכר זה, ודן הר"ן בנדר בלשון שבועה כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר זה וכן בשבועה בלשון נדר ואמר אכילת כיכר זה עלי שבועה, וכתב הר"ן דבפשטות לא מהני, אולם בסוף דבריו הביא מהרמב"ן בהלכות נדרים (ה: מדפי הרי"ף) שכתב ששבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה מועיל מדין ידות וז"ל, אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהנו מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה, דהא אמרינן בסוגיין, דנדר ושבועה לא שוין בלישניהו אלא מדין ידות הוא דמהני וכו', עכ"ל, ויעויין שם בר"ן שהסכים עימו, וצ"ע דסותר לדבריו במסכת שבועות דהיכא שגמר דבריו לא שייך ידות.

ונראה ליישב כל הקושיות הנ"ל במה שיש לחקור בעיקר גדר התפסה, א. האם התפסה הוי גדר של עשיית נדר באופן מחודש שבזה שמשווה את הדבר המותר להקדש חל איסור בחפצא כהר"ן בשבועות (שם) דכתב דהוי המשכה של איסור מההקדש ואפי' אם נימא דלא הוי גדר המשכה מ"מ יסוד האיסור הוא במה שמשווהו להקדש. ב. או דילמא דהתפסה לא הוי גדר אחר של עשיית נדר אלא הוי כאומר דבר זה אסור עלי דהתחדש בהתפסה דהוי עוד אופן לומר בלשון איסור, אולם לא הוי דין בפנ"ע כלל, אלא בזה שמתפיס ההיתר באיסור הוי כאומר דבר זה אסור עלי דהתחדש בהתפסה דאף שלא אומר מפורש דבר זה אסור עלי מ"מ במה שהשוה הדבר שאוסר לדבר הנדור חשיב לשון איסור והוי בכלל מבטא שפתיים.

ונראה ע"פ חקירה זו לבאר דברי הר"ן (בדף יד.) שהקשה מנלן דקרא דידור נדר אתי למעט דבר האסור דילמא אתי לאשמועינן התפסה, ונראה דכוונת דבריו דדילמא לא חידש לן קרא דין נוסף של עשיית נדר כצד א' אלא כצד ב' שחידשה תורה דגם התפסה הוי לשון איסור וא"כ מנלן לחלק בין דבר הנדור לדבר האסור הרי בתרוייהו משתמע שרוצה לאסור את הדבר דהרי קרא אשמועינן רק שגם לשון זה הוי לשון נדר כיון שמרמז שכוונתו לאסור וא"כ אין חילוק בין התפסה בדבר הנדור לדבר האסור, כיון שאין התפסה חלות בפנ"ע אלא שע"י שנותן דוגמא לאיסור מבינים שכוונתו לאסור ולפי"ז אין לחלק בין דבר האסור לדבר הנדור וכך נראה לבאר את עומק קושיית הר"ן.

 וע"ז תירץ הר"ן שאם התפסה לא הוי דין בפנ"ע לא צריך קרא לאשמועינן התפסה כיון שלא גרע מידות, והיינו שבידות חזינן שכל שיש הוכחה שרוצה לאסור אף שלא גמר הלשון חשיב נדר וא"כ כ"ש התפסה שגמר הלשון, ומזה מוכח ע"כ שקרא אתי למעוטי דבר האסור, והביאור שהתפסה לא הוי עוד לשון איסור אלא גדר חדש של מעשה הקדשה וכצד א' ומשו"ה ממעטינן דבר האסור, וע"ז לא מהני ידות מה"ט גופא שכיון שבא לעשות נדר באופן של התפסה ע"ז לא שייך שיחול נדר בלשון איסור, כיון שלא שייך לעשות איסור באופן אחר ממה שהוא עושה דהרי הוא בא לעשות התפסה וזה מה שאצטריך קרא לאשמועינן התפסה בנדר, ואתי שפיר לפי דברינו דהך חקירה שכתבנו הוי הס"ד והמסקנא של הר"ן.

ולפי"ז מיושבים כל קושיותינו, דמש"כ הר"ן בסוגיין הילכך היכא שהתפיס ואמר הרי כיכר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר הנדר הוא אף בלי לשון אסור, כוונתו דאחר דחזינן שיש מיעוט של דבר האסור והביאור בזה כמש"כ דהוי גדר חדש של עשיית נדר ולא הוי לשון שמרמז שאסור, אלא הוי גדר שבעצם זה שמשווהו לדבר הנדור הוי עצמו חפצא דאיסורא א"כ מזה מוכח דהתפסה בלא לשון אסור הוי עיקר הנדר דמזה עצמו שהתמעט דבר האסור הרי ביארנו דמוכח דהוי חלות חדשה של נדר בעצם ההתפסה שמתפיסו בדבר הנדור וא"כ ע"כ דהוי עיקר הנדר, גם בלי לשון איסור ומיושב שפיר קושיא א'.       

ומש"כ הר"ן לקמן (בדף יד.) דהתפסה הוי ידות הוי רק לקס"ד שם לפני שדרשינן קרא דכי ידור נדר, וסק"ד דעיקר הנדר שאומר לשון איסור והתפסה הוי ג"כ כלשון איסור דלא גרע מידות אולם אחר שהתחדש בקרא שהוי גדר הקדשה דמה שמתפיס במשהו אחר הוי עיקר הנדר. ומיושב קושיא ב'.

ולפי"ז יש ליישב נמי מה שהקשינו בקושיא ג' דלכאורה איכא נפק"מ לענין מעילה דלהנ"ל לא קשה מידי לפי שהר"ן בקס"ד שכתב שהתפסה אסור משום דלא גרע מידות ס"ל דענין התפסה הוא רק לשון איסור בעלמא וכצד ב' שהבאנו דהוי לשון בעלמא ולא נתחדש כלל גדר חדש של התפסה שמושך קדושה מהקדש לחפץ שאוסר ומה"ט ס"ל לר"ן שאף בדבר האסור אפשר להתפיס. והנה להך צד ע"כ דליכא מעילה כיון דלהך צד ליכא כלל גדר של התפסה שהוא ענין הקדש ורק למסקנא שתי' הר"ן דהתפסה הוי גדר חדש שמחיל חלות הקדש בדבר ורק בזה איתמעיט דבר האסור וממילא איכא נפק"מ למעילה אבל לס"ד דס"ל דליכא גדר חדש דהתפסה אין כלל מעילה, ומשו"ה לא שייך נפק"מ לענין מעילה.

ולפי"ז מיושב נמי קושיא ה' שהקשינו דלכאורה הר"ן סותר עצמו דהכא בדף י"ד כתב דהיכי דאסיק דיבורא אמרינן ידות וכן כתב (בדף ב:) לענין נדר בלשון שבועה, ושבועה בלשון נדר, ובשבועות לענין התפסה בשבועה כתב דהיכי דאסיק דיבורא לא אמרינן ידות, ולהנ"ל לא קשה מידי דמש"כ הר"ן בשבועות דאסיק לדיבורא ולא אמרינן ידות כוונתו דאחר דחזינן דהתפסה הוי עשיה חדשה של נדר א"כ בהתפסה עושה חלות דין נדר בגדר מחודש ובאופן עשיה של התפסה ואף לרבא דלית ליה התפסה בשבועה מ"מ כיון שבא לעשות התפסה משו"ה לא יכול לחול שבועה מדין יד באופן אחר ממה שעשה דא"א להחיל שבועה בלא התפסה כשהוא רצה לעשות גדר של התפסה, ומש"כ הר"ן אסיק לדיבורא אין כוונתו כפשוטו שהוא גמר את הדיבור אלא כוונתו שהוא גמר את הדיבור ועביד שבועה באופן של התפסה ולא שייך לגמור שבועה באופן אחר ממה שהוא עשה, אולם להלן (בדף ב:) אנו רוצים לגמור את הנדר כמו שעשה והיינו דעביד נדר שלא בהתפסה רק אמרו בלשון מקולקל, ולפ"ז מיושב נמי קושיא ד' לקמן (בדף יד.) אף שאמר לשון התפסה מ"מ בקס"ד ס"ל לר"ן כמ"ש דהתפסה לא הוי גדר חדש אלא עוד לשון של איסור ושפיר שייך מדין יד לגמור דבריו באופן המועיל. ודו"ק.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים