תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין כח אחר מעורב בו
בבא קמא

מראה מקומות: בבא קמא ב א תוספת ד"ה ולא זה וזה

כח אחר מעורב בו

תוס ד"ה ולא זה וזה "מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו", במקור שתוס' מביא (ג: ו.), נכתב רק כח אחר מעורב בו, ולא נכתב אין הולך לדעתו. וצריך לברר בזה, האם זהו ב' ענינים שנמצאים במציאות דבר שכח אחר מעורב בו, והם א. כח אחר מעורב בו, ב. אין הולך לדעתו. או שנאמר שאין הולך לדעתו הוי הסבר לכח אחר מעורב בו.

 

ועכ"פ נקט תוס' שכח אחר מעורב בו הוי צד לקולא ובלשונו כתב "אין זה חומרא"

והנה המהר"ם שאל (ד"ה במהר"ם ואי משום כח אחר) וכך לשונו, "ואין להקשות למה נקט התנא במתני' ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, ולא נקט ולא זה וזה שאין כח אחר מעורב בהו" ותירץ "וי"ל דכח אחר מעורב יש בו צד חומרא דע"י זה הוא הולך ומזיק ובזה הוא חמור מבור שאין דרכו לילך אלא שהשור הולך ומזיק מצד הרוח חיים והאש הולך ומזיק ע"י כח אחר והינו היא עצמה החומרא דקתני מתני' ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים" עכ"ל

והנה קשה בדברי המהר"ם בתירוצו, שכתב שאש ושור שתיהם באותה חומרא שהולך ומזיק, ולאחמ"כ כתב שזהו החומרא ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, וזהו הרי חומרא של שור על פני אש, ומדוע אומר שהם אותו דבר.

ועוד, שלפי"ז יצא שבמסקנת המשנה אין חומרא לשור על גבי אש.

והנראה לומר בזה שגם המהר"ם לא נקט שאש ושור שוים בענין כח אחר מעורב בו, אלא שהסביר את חומרת שתיהם ששתיהם הולכים ומזיקים משא"כ בבור. ואולם חמור שור מאש, ששור דרכו לילך ולהזיק לבד, משא"כ באש שאמנם דרכה לילך ולהזיק אולם זה נעשה עם עוד כח אחר שמעורב בזה. וע"כ מול שור, לאש יהיה צד קולא שאין היא עושה מעצמה לבד, אלא אם עוד כח.

ויצא לדעת המהר"ם שבכח אחר מעורב יש צד חומרא וצד קולא.

ונראה במהר"ם שצד החומרא בכח אחר מעורב בו הינו שהולך ומזיק, ורק (לכאו') נרמז במילים כח אחר מעורב בו (וצ"ע להבין איך).

והנה הסקנו שלדעת המהר"ם בכח אחר מעורב בו יש צד חומרא וצד קולא. ואולם בתוס' משמע שלא סבר צד החומרא, שהרי טרח להסביר את הגמ' (ג: ו.) שכח אחר מעורב בו הוי צד קולא, ומדוע לא יסביר הגמ' בצד החומרא שבו שהוא מחייב, והרי שם לא באה הגמ' להראות צד החומרא שבו על פני מזיק אחר שאז ניתן לומר שלא יכול להיות צד חומרא כי יש בו גם צד קולא, אלא רצתה להגדיר המחייב של אש, ומדוע תוס' לא רצה להגדיר שסיבת המחייב באש הוי כח אחר מעורב בו, ומשמע שלתוס' לא הוי בכלל בו צד חומרא, וא"כ מהו תירוץ המהר"ם לדברי תוס' על צד החומרא. וצ"ע.

ואולי אפשר לדחוק במהר"ם, שרצה לומר שלשון זו של כח אחר מעורב בו לא ניתן לומר, כי יש בו גם צד חומרא כמו הולך ומזיק, וא"כ לא שנא משור ומבעה. והגם שיש בו גם צד קולא, וגם בצד החומרא אינו יותר משור ומבעה, עכ"פ לשון זו א"א לכותבה, אולם דחוק הדבר בלשונו, שמלשונו משמע שבאמת הוי צד חומרא.

והנה הובא בשיטמ"ק דברי מהר"י כהן צדק, שתמה איך יתרצו שאלת התוס', אלה שסברו שכח אחר מעורב בו הינו צד חומרא. והסביר שבאמת יש בזה צד חומרא וצד קולא. צד החומרא שבזה, מדובר שמזיק בהליכתו, וזה הוי צד חומרא, (ולכאו' כהסבר המהר"ם שהולך ומזיק), ומסביר את הגמרות הנ"ל (ג: ו.) דלא כתוס', אלא שכח אחר מעורב בו הוא הסיבה לחיוב. ואולם אומר שהיכן שמצינו שהוי סיבה לקולא, מדובר לאחר שנח, ואז הוי צד קולא, ולכאו' שאז יורד הענין של הולך ומזיק שהוא צד החומרא וממילא נשאר רק כח אחר מעורב בו שהוי צד קולא, ומשום שלא הוי ממונו בלבד, אלא כח אחר מעורב בו.

ובגמ' ג ע"א, רצתה הגמ' ללמוד לחייב אבנו סכינו ומשאו מאש, ואמרה שדומה לאש משום שכח אחר מעורב בו. והסביר רש"י "דהוה ליה לאסוקי אדעתא". ובפשוטו משמע רצה להעמיד צד חומרא ב"כח אחר מעורב בו" משום שהיה צריך להעלות בדעתו את תוצאת הדליקה וע"כ נחייבו.

ואולם יקשה בזה שלפי"ז הרי הגמ' רוצה להשוות בין אס"מ לבין אש והביאה בזה סיבת חיוב מיוחדת לאש שהיא גם שיכת באס"מ, והרי זוהי סיבה שחייבת שתהא בכל מזיק, דהרי א"א לחיב אדם על היזק שלא היה צריך לחשוב שיהיה וממילא לשמור עליו שלא יזיק, וא"כ מה מיוחד באש.

וא"ל דרש"י סובר כתוס' שכח אחר מעורב בו הוי צד קולא. ורש"י בא להדגיש סיבת התורה שחייבה בכ"ז, ובזה אומר שאע"פ שכח אחר מעורב בו בכ"ז התורה חייבה משום דהוה ליה לאסוקי אדעתא. ובזה יובן מדוע הביאו מידה זו, שהרי גם באבנו סכינו ומשאו שייך קולא זו שכח אחר מעורב בו, וע"כ הביאו שגם באש שייך מידה זו וחייבים למרות היותה. וא"כ יצא שלרש"י הוי צד קולא.

ואולם אפשר לומר ברש"י שאמר כאן באמת צד החומרא, והיינו שאש מצד עצם הוותה אין סיבה שתתחייב, שכן אינה ממונו שהרי אין פה ממשות, וגם אינה חיציו שהרי חץ האדם יורה ומגיע לאן שיורה, אולם אש אין הדבר כך דהרי מתלקחת מעצמה והולכת מעצמה וא"כ אינה חיצו, וגם כמו שורו לא תהא שהרי אינה ממונו. וא"כ יוצא שללא חידוש התורה לא היה שייך לחייב אדם על הבערת אש שהזיקה. ובזה התורה חידשה שחייב, ונחלקו בזה האם הגדרת החיוב משום שעשוהו  כחיציו או כממונו, ואולם סיבת החיוב היא רק מכיון דהוה ליה לאסוקי אדעתא, וכל מה שיש לו לאסוקי אדעתא הוי רק משום שכח אחר מעורב בו, דהרי אם הכל היה תלוי בעשיתו לא היה צריך לחשוב שיזיק, וא"כ היה פטור, וכמו ברוח שאינה מצויה שפטור משום דלא הוה ליה לאסוקי אדעתא ומעיקרא ליתא סיבת החיוב, (וא"ל שכן צריך לפטור ברוח שאינה מצויה רק משום אונס, מכיון שאחרי שתורה חייבה לא חילקה ואשאתם ממש כחיצו או ממונו), ורק משום שכח אחר מעורב בו וצריך לקחת זאת בחשבון שאין לו שליטה על מה שקורה, לכן התורה חייבתו.

ולפי"ז יובן מדוע השוו אס"מ לאש, שאם מצד אסוקי אדעתא בשור וכו' א"א להוכיח שיהא חייב, שהרי שם אסוקי אדעתא הוי רק תנאי במציאות האם אפשר לחייבו, אולם סיבת החיוב הוי משום ממונו, ואילו כאן לא כח ממונו המזיק אלא הרוח, וע"כ חייב להביא את אש שגם שם חיבוהו רק משום דהוה ליה לאסוקי דעתא.

וא"כ יצא שכונת רש"י שכח אחר מעורב בו הוי סיבה לחיוב התורה, ואינה הגדרת המחיב.

ויצא לפי"ז שכח אחר הוי צד חומרא.

והנה הרשב"א חילק בענין אחר, וכתב שכלפי ללמוד אס"מ מבור, כח אחר מעורב בו הוי צד קולא. שהרי בור כל עשיתו נעשתה מבעל הבור והבור, משא"כ באס"מ שכח אחר שאינו שייך לבעלים התערב בעשיה. ואילו כלפי אש הוי צד חומרא, משום כשמבעיר באש צפוי כח אחר להתערב בו.

וכתב הרשב"א וז"ל "אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואף על פי שאין הכל מבעל התקלה, הי' לו להזהר לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם הנחתו מיד, כנ"ל." עכ"ל. ומלשונו נראה שהבין כדהסברנו ברש"י, שזה שיש כח אחר המעורב, הוא הסיבה שצריך לאסוקי דעתא ולכן חייב.

וע"כ יצא שלדעת הרשב"א ורש"י, הוי צד חומרא וזהו סיבת התורה שחיבה ומשום דהוה ליה לאסוקי אדעתא.

תוס' סובר שהוי צד קולא, ולכאו' שלא הוא המזיק היחידי

ודעת המהר"ם, ומהר"י כהן צדק בשיטמ"ק, שיש בזה גם צד קולא וגם צד חומרא. ואולם צד החומרא לדבריהם משום שהולך ומזיק.

 

חילוק כח אחר לשותפים המזיקים

והנה צריך להבין מדוע כח אחר מעורב בו לא יהיה חייב כשותפים המזיקים.

והנראה לומר שבשותפים המזיקים כל זמן פועלים בהיזק שניהם ממש, אולם באש לולא הרוח לא היתה מזיקה וכל היזקה מחמת הרוח, וכאילו הרוח היא זו שלקחה את האש הזיקה על ידה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים