תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין מצות אכילת מצה בחול המועד
פסח
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: פסחים קכ. ועוד

הנה משמע בגמ' פסחים [קכ.] דאכילת מצה בחוה"מ פסח רשות היא, ומזה מק' לשי' הגר"א, דאכילת מצה בחוה"מ פסח מצוה, ומטו מהגר"א, דכלפי היום הראשון דהויא חובה נקטו 'רשות', אך למעשה הויא מצוה, ולענ"ד נראה טפי, דמאחר ואיבעי אכיל איבעי לא אכיל, תו מיקרי טפי רשות, דזה הויא טפי ההגדרה דהענין, וגדולה מזו איכא, שקרו לתפילת ערבית רשות, אע"פ דהויא טפי חובה מסתם מצה בפסח. [ובאמת דיל"ע בזה, דהנה מצד א' אין חייב בזה, ומצד ב' אי אכיל קיים מצוה, א"כ צ"ע מהי באמת ההגדרה דיליה, דמתי' הגר"א הנ"ל דאגב דחובה נקיט רשות, משמע שבאמת יש לקרותה מצוה, וצ"ע אמאי, ושמא דזה לעורר האדם לכך, דעדיף, וכמו שנביא לק' דהויא קיום ל"ת. ועוד, דענין זה דרשות מה ענין יש בו, דבשלמא חובה היינו לומר שחייב לעשותה, אך מה איכפ"ל דרשות הוא, דהא ישנם עוד הרבה ענינים דרשות. ומדאתי' להכא, יתכן דאדרבה מגמ' זו מוכח כהגר"א, דיש בזה לתא דמצוה, דאל"ה לא הוי לגמ' להזכיר ענין זה כלל, וכמושה"ק דהא ישנם עוד הרבה עניני רשות דהאדם, וצ"ע, איברא די"ל טפי, דמאחר וכאן שאני דהאיכא הכ"ת כעי"ז דחובה תו ענין יש להדגיש שהחיוב השני רשות הוא]. והו"מ להק' ע"ד הגר"א דהא לא מצינו בשום מקום דהויא מצוה כדבריו [ובסוף הסימן כ' בזה עי"ש]. ובעיקר דבריו הו"מ לבאר, דהנה נהי דהויא מצוה קיומית אך מ"ט אין מברכים ע"ז כעוד מצוות קיומיות כשחיטה וקידושין ועוד, ובע"כ משום דאיכא דחובה, וע"כ קבעו הברכה טפי אדחובה, ואפשר להעמיס כן בד' הגר"א, דמאחר ואיכא דחובה, תו הויא האכילה דחוה"מ רשות ופחות משאר קיומיות ואין מברכים ע"ז דהאיכא דחובה. ובזה ניחא מה שלא פי' הגר"א דקרי לה רשות משום שבפנ"ע רשות היא, וכ' משום דאיכא דחובה, ולמש"כ ניחא דבעיקר בא להדגיש ענין זה דהברכה, דליתא, וכנ"ל. ומשה"ק דלא אשכחן בשום דוכתא דהוי מצוה י"ל דמאחר ואין מברכין ע"ז תו אין בזה כ"כ נפק"מ למעשה.

ובאמת דתיקשי למאי נפק"מ ד' הגר"א הללו. ואפש"ל לענין מצוות צריכות כוונה [דיקרא מצוה רק בכיון], או לענין זריזין מקדימין, דיקדים אם יכול אח"כ, להאי אכילת מצה, או אין מעבירין עה"מ, וע"כ ביש לו ב' מאכלים דמצה ודהאידך, יעדיף המצה. או כדמשמע בד' הגר"א דמאחר והוי מצוה תו י"ל למצות להיות שמורות, או כמו שכ' להלן, דמאחר והוי מצוה אזי בלא ברך בלילה ראשון יברך אמצה דחוה"מ. ובאמת תיקשי דמ"ט לא מנו מוני המצוות לענין זה דהגר"א, ודחוק לומר דכלול במצה דלילה רא', או י"ל כמוש"כ לק' לחד שביאר דעת הגר"א דהוי מצוה דקיום הל"ת דחמץ, וא"כ כלול כבר בל"ת דחמץ, וצ"ע בזה.

והנה לענין הא דאין מברכים אמצה בפסח, הביא בהג' אמעשה רב לדון טובא, והק' דמ"ש מציצית דאע"פ שאין חובה מכ"מ מברכין עליה. [ואין לחלק דהא בציצית אי' דבשעת הכעס נפרעין מן האדם, דפשוט שאי"ז קשור כלל לענין הברכה הנובעת מגדר החיוב].

והביא שם, דז"ו שיש מצוה אך ל"ד לציצית שאם לובש ד' כנפות תו מחויב בציצית, משא"כ במצה שיכול לאכול מה שרוצה אי לאו חמץ. ויל"ע בזה דאי נימא שבמצה יש מצוה תו יתכן דחייב להעדיף המצוה, דאין מעבירין על המצוות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, וצ"ל דסו"ס אי"ז חיוב הנובע מעצם המצוה גופא. אך יל"ע בזה, די"ל דבמצה, אף כשאין רעב אם אוכל מצה מקיים מצוה, משא"כ בציצית דהויא מצוה אך רק כשלובש ד"כ.

איברא, דבמה שס"ד להשוות בין ציצית למצה צ"ע דהא בציצית יש ב' חלקים הד' כנפות והציצית, והא בלא הא לא סגי, אך במצה, מה ב' חלקים שייך בה, דממנ"פ ביום הרא' הוי חובה גמורה עליה בכל אופן, ובשאר הימים הויא מצוה בעלמא, והו"ל לומר דציצית הויא חובה גמורה [ביש לו ד"כ] וזה הויא רשות גמור, ומאי נפק"מ אי הוי חיובית או קיומית, או חיובית שאחר הקיומית [ציצית], דבמצב החיוב דהמצוה בפועל, אזי בציצית הוי חובה גמורה ומצה הוי רשות גמור [ועוי"ל, דדומיא דלא נימא דתפילין מיקרי מצוה קיומית, מאחר דרק ביש לו יד חייב בזה, ופשוט].

והביא בהג' שם, מהרי"ז ליפשיץ מבריסק, דהטעם שאין מברכין אמצה להגר"א, משום דהויא בעיקר קיום האיסור דחמץ, דלו לא יאכל כלום אין ראיה שאסור לו חמץ, דשמא אין חפץ לאכול כלל, ורק באוכל מצה מוכח שזה מכח שחמץ אסור עליו, וא"כ הו"ל קיום הל"ת ואין מברכים ע"ז. וצע"ק דאי נימא דהויא קיום איסור חמץ תו מ"ט לא הוי חובה גמורה דומיא דאיסור חמץ דהויא איסור גמור, ועוד ק' דלפי"ז שיהא מצוה גם בכל דבר שאינו חמץ כגון מצה עשירה.

והו"מ למימר סברא בהא שאין מברכים אמצה בחוה"מ פסח, דהנה הביא הרא"ש ד' הירו', דהאוכל מצה בער"פ הויא כבועל ארוסתו בבית חמיו, ופי' בהג' ע"ד הרא"ש, משום שכמו כלה ניתרת לבעלה בז' ברכות, ה"ה בליל הסדר, ומנה שם הז' ברכות עי"ש, ונמצא לפי"ז, דכל ענין הברכה אמצה בליל הסדר הו"ל להתירה באכילה, וא"כ אחר שבירך תו אי"צ לברך תו, אף אמצות דחוה"מ.

ובהג' שם הביא מהרמ"א אלופין מחאלוי, דהא שאין מברכין, משום דכל הימים נטפלין איום הראשון שהוא חובה.

ובעיקר החילוק בזה, בין סוכות דהויא האכילה בסוכה חיוב אף בשאר הימים, לבין מצה שהויא רק מצוה, הנלענ"ד בזה, דבסוכות עיקר המצוה היא: 'צא מדירת קבע לדירת ארעי', וע"כ ביום א' בלבד אין ע"ז כלל שם יציאה, ואפי' לא כארעי, וע"כ הויא חיוב בכל הימים, אך בפסח עיקר הענין הוא ביטול והעדר החמץ, וע"כ אכילת המצה שמקיימת איסור זה [וכד' הר' ליפשיץ דלעיל], סגי לחייבה ביום א' בלבד ותו לא, אלא דבשאר הימים, איבעי אכיל ומקיים מצוה זו. ולבי' הר' ליפשיץ דלעיל י"ל בזה, דבפסח מאחר דמצי אכיל מה שרוצה, אך כלפי אכילת פת דוקא אין ניכר קיום איסור חמץ אא"כ יאכל מצה, דבל"ז שמא אין רוצה לאכול כלל פת, אך בסוכה מאחר דענינה הוי כל מגורי האדם וגם השינה, תו ל"ש לומר דהעשה קיום הל"ת הוא, דהיינו שאם אינו ישן בסוכה שמא אין רוצה לישון כלל, דזה תמוה לומר כן, ובע"כ דהעשה אינו קיום הל"ת, אלא עומד בפנ"ע, וע"כ מברכים עליו כל שבעה.

איברא, דבשו"ע סי' תרלט משמע, דבסוכה אין כלל חיוב לאכול בה בחוה"מ, ובמשנ"ב שם ס"ק כד נסתפק אי לשי' הגר"א בפסח ה"ה בסוכות יהא מצוה כשאוכל בה, והנראה דלמש"כ לעיל מהר' ליפשיץ, דבפסח הוי המצה קיום החמץ, דכשאין אוכל מצה אין ראיה שאין רוצה לאכול חמץ, דדלמא אינו רוצה לאכול כלל, [ולפי"ז י"ל דיש מצוה בכל עת שאוכל ולא רק בזמני האכילה הקבועים, אכן דתיקשי אפי' זה דיהא מצוה לאכול בשר כשר, מאחר שאם אינו אוכל אין ראיה שאין אוכל בשר ד"א דדלמא אינו רעב, וכן בכל איסור ואיסור, ושמא יש לחלק בין איסור חמץ דהויא רק לשבעה משאר איסורי, וצ"ע], וממילא בסוכות, הא א"א לומר שאם אינו ישן או אוכל בסוכה, אין מוכח האיסור דדלמא אין רוצה לישון, דז"ו שא"א לומר כן, ובע"כ דבסוכה אין ניכר כששוהה בה לענין סוכה, מאחר דממילא היה עושה כן. [וכן באכילה איתא כן, דהרי בפסח הויא המצוה רק המצה וא"כ הויא ענין מיוחד, משא"כ בסוכות דהויא אכל אכילותיו, תו כמוש"כ אין ניכר כלל אם עושה זאת בסוכה, דעיקר כוונתו אמצוות סוכה].

ויל"ע בגוונא שמשום מה לא בירך ביום הראשון, כגון שהיה אנוס, אזי למש"כ לעיל דהברכה דהלילה הרא' מתרת לכל הפסח, א"כ תו יברך עכ"פ ביום השני, על אכילת מצה, ולשי' הר' אלופין דלעיל, דכל הימים נטפלים ליום הראשון שהוא חובה, צ"ע, דבכה"ג שנאנס ייצא שחייב לברך בכל יום ויום, דהא אין להם על מה להיסמך, וצ"ע בזה.

והנה ישנם הרבה מאד פרטים בדיני חיוב מצה דהלילה הראשון, מהם לכתחילה ומהם אפי' בדיעבד מעכבים, האם ה"ה בעינן לקיים המצוה דשאר הימים גם כעין זה ממש, או"ד דלענין לצאת ידי"ח החמירו טפי, ואיננו כאן כרוכלא ליחשיב וליזיל, כל פרטי אכילת המצה, ונפקותם לענין מצוה דמצה, איברא דענין אחד ברור הוא, דלענין לצאת ידי"ח בעינן לאכול כזית בכדי אכילת פרס, אך לענין מצוה כל שאוכל מקיים מצוה, ואפש"ל בזה, דדומיא דמה שהבאנו לעיל מהר' ליפשיץ, דמצוה דמצה הויא קיום הל"ת דחמץ, א"כ דומיא שקי"ל דחמץ בפסח אסור אפי' במשהו, א"כ קיום מצוה זו הויא בכל משהו ומשהו. וצ"ע בזה אי החיוב דהלילה הראשון וקיום מצוותו מתחיל ונגמר בכזית הראשון שאוכל ותו לא, או"ד כל הכזיתים דכל הלילה מקיים הוא בכאו"א חיוב חדש, דכפה"נ, שמצוה הנובעת מחיוב ממש ולא מרשות, ענינה גדול טפי, והצד השני הוא, דרק בכזית הרא' איכא חיוב, וכל השאר נכללים בהאי שי' הגר"א דמצוה, ולעיין מל' הכתוב: בערב תאכלו מצות, ואי רק כזית א', הו"ל לומר תאכלו מצה.

ובמקו"א דנו בזה, דהא אי' דיש לאכול כזית מצה אאפיקומן, ואמצה הנאכלת עמו, ותיקשי דאם רק בכזית הרא' איכא חיוב תו מה ענין יש בהנך כזיתים, ואי נימא דהיינו שחייב לייחדם, תו מ"ט כזית ולא אפי' כ"ש, [דז"ו שאי"ז מדאו'], ובע"כ דבכל הלילה יש חיוב אכל כזית וזהו כאן, שייחד עוד ב' כזיתים.

ויל"ע אי יש ענין לחנך קטן בהאי מצוה דמצה, אי מאחר שאי"ז חיוב גמור, תו אין ענין לחנכו בכך, ושמא מאחר דלחד הויא קיום חמץ תו חייב בזה ככל הלאוין ואיסור ספייה, אכן דז"ו שמי שלא אכל מצה בחוה"מ דל"ח כעבר אאיסור חמץ, [וקו' זו שייכא לכל ההקשרים בסימן זה ביחס לסברא זו דקיום חמץ], וצ"ע.

ויל"ע אי מאחר שנאסר לאכול חמץ כל שבעה בפירוש, א"כ שמא נימא, דאכילת מצה הויא עשה הבא מכלל לאו דהויא עשה [דמה שהבאנו לעיל מהר' ליפשיץ אין כוונתו אהא], אי נימא תו דבאכילת מצה מקיים האי עשה, וצ"ע כמו"כ בכל כה"ג דלאוין או עשין הבאים מכלל חברם, אי הוי חובה או מצוה. ובפשטות תלוי מה המלמד, וא"כ הכא יהא מכזית חובה, ופחות – מצוה, אכן דבהגר"א לא משמע דזוהי המצוה, אך אפש"ל כן לולא שאר הביאורים שהבאנו לעיל בדעת הגר"א, וצ"ע.

ו. הנה יל"ע אי יש נפק"מ בין חיוב למצוה, לבר מהענין שזה חובה וזה אין חייב, ושממילא בביטל חובה ביטל עשה משא"כ במצוה, יל"ע אי לגביה שאר ענינים שוים הם או לא, וכמסתבר כמו"כ, שבשניהם נקטי' דמצוות צריכות כוונה, ואי לאו לא יצא ידי"ח ול"ח כקיים מצוה, וכן דאם באים בעבירה, כגון שלא הפריש תרו"מ וחלה, דג"כ לא מהני בשניהם, [וצ"ע בגוונא שהמצה מקצתה חמץ, אי היינו דל"ח כלל מצה למצוה, או"ד חשיבא מצה רק דחשיבא שבאה בעבירת חמץ, ונפק"מ באכל קודם החלק דאינו חמץ, דאי ל"ח מצה תו אין כל מצוה אך אי חשיבא מצה רק בעבירה אזי זה יהא רק כשמגיע לחלק החמץ], ובענין הא דמצוות אין נעשות חבילות חבילות, צ"ע בעלמא הגדר בזה, וכן כאן בהא שכ' השו"ע דיש לאכול כזית אפיקומן וכזית למצה הנאכלת עם הקר"פ וכ' הנו"כ דמי שאין יכול יכוין שניהם בכזית א', ומשמע דאין בזה החסרון דחבילות. והנה הו"מ לומר נפק"מ בזה, אי אמרי' שבעצם המצה כעת קודם אכילתה אי חשיבא חפצא דמצוה, דאי הוי חיוב א"כ מה שמתכוין לאכול הו"ל חפצא דמצוה, משא"כ אי הוי רק מצוה אזי רק כשאוכלה יש מצוה במצה ולא קודם לכן, ונפק"מ במה שהביא המשנ"ב מהשל"ה בהל' אפיקומן דחסידים ואנשי"מ היו מנשקין המצה, וממילא זה יהיה רק במצה דחובה דליה"ס, וכמוש"כ. וכן יל"ע לגבי אין מעבירין על המצוות, דלענין חובה זה שייך בודאי, אך לענין מצוה יל"ע אי יש לו להעדיף המצה [לעיל דנו בזה]. ועוד הענין דזריזין מקדימין למצוות, דבחיוב ז"ו שככל שמזדרז לאכול הכזית עדיף אך במצוה צ"ע אם זה שייך במציאות, וכן יל"ע דהנה בענין מצוה בו יותר מבשלוחו, כ' רש"י ברפ"ב דקידושין דהיינו 'דכי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי', אזי לענין מצוות האכילה ז"ו דל"ש שליחות דהויא מצוה שבגופו, אך לשאר הענינים כגון בהתאמצות להכינם בעצמו וכד' אזי במצה דהחיוב בודאי זה ישנו [בנוסף למאי דהביא המשנ"ב דיש להתאמץ בלישת הבצק, כתיקון לפגה"י], ולגבי דמצוה צ"ע דמאחר שכמוש"כ אזי המצוה קיימת רק בשעה שאוכלה, תו שמא אין ענין להתאמץ בעשייתה וכד'. [ובדרך אגב יל"ע במה שאי' ברשב"ם פסחים [קטו], דלכתחילה טעם מצה בעינן, ותיקשי ממאי דקי"ל דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ושמא אי"ז שולל הנאה ממצוות אלא שלענין הנאה אין בזה קשר למצוה, וצ"ע, ושמא טעם מצוה לא הוי מדין הנאה אלא מדין שמצה מעצם מצוותה כאוכל עדיף לכתחילה שירגיש טעמה, דזהו מהותה, וצ"ע דלפי"ז ייצא, דהא דמצוות לאו להנות ניתנו, הו"ל רק במצוות דלאו דאכילה, וצ"ל דבדר"כ מצוות דאכילה הויין מצוה להנות מהם, כשמחת יו"ט בבשר ויין, דז"ו שחייב להנות למצוה, ואלא נתחדש בהאי רשב"ם, דגם במצה לכתחילה כן הוא, ויל"ע לחדש, דכל מצוה ששייך בה הנאה אזי אדרבה הידור יש לעשותה בצורת הנאה, שכך המצוה מהודרת טפי כלפי עושאה, וכן דככל שמשקיע יותר בטעמה ומשבחה עדיף טפי [אלא דמצה מחשש חימוץ אסור להוסיף בה שום תבלין].

ויל"ע דתהא הכ"ת דחייב לאכול מצה בחוה"מ, כגון שמצה משמחתו יותר מבשר ויין, דדומיא דקא' הגמ' אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם, ומשמע דכ"א חייב במה שמשמחו, וא"כ ה"ה בגוונא דילן, יהא חייב מדין שמחת יו"ט לאכול מצה.

והנה בפשטות קיום המצוה הויא רק באוכל כזית [כדמשמע במשנ"ל [חו"מ א [ז]], דהאוכל חצי שיעור דמצוה לא עשה ולא כלום], אך למה שהבאנו לעיל מהר' ליפשיץ דלהגר"א המצוה דמצה בחוה"מ הוי כקיום איסור חמץ, א"כ תו י"ל דמאחר ובח"ש איכא איסור חמץ, תו אף בפחות מכזית יהא המצוה דמצה בחוה"מ [אך ילה"ק אהאי שיטתא דהר' ליפשיץ, דא"כ מ"ט אסור לאכול מצה בער"פ, והלא מזמן איסור חמץ מדאו', איך יהא ניכר האיסור אי לא יאכלו מצות, וצ"ל בפשטות דמכ"מ שאר הענינים הנחסרים בזה [כהירו' בזה ועוד] עדיפי, ואכן ז"ו דגם בכ"ש אסורה מצה בער"פ, ופשוט].

ואחר כ"ז הנראה להכריח כד' הגר"א, דלכאו' ילה"ק דאיך מותר כלל לאכול מצה בפסח, והלא כשמכניסה לפיו יכולה להחמיץ מן הרוק [היינו דלא מצינו שאסור להשהות בפיו המצה הרבה זמן], אך י"ל דהעשה דמצה ידחה הל"ת דחמץ, וממילא אי לא היה מצוה בחוה"מ באכילת מצה תו לא היה יכול להתקיים הפסוק דשבעת ימים תאכלו מצות, ובע"כ שמצוה בדבר וע"כ דחי הל"ת דחמץ.

והנה בעיקר ד' הגר"א, דהוי מצוה האי אכילת מצה, שייך לבארו בד' הדרוש, דהנה אי' באבות דרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תו"מ, ומבאר הגרשז"א בזה, דהרי ישנם מצוות בדברים שממילא נעשים כחבישת הנעליים וכד', אלא שעשאום למצוה, וממילא י"ל גם כאן, דהא מאחר שממילא אסור בהאי חוהמ"פ לאכול חמץ, וממילא היו אוכלים בעיקר מצות וכד', וע"כ תו עשו זאת טפי למצוה. 

ויל"ע אם מצוות אכילת מצה הויא קיום איסור חמץ, וע"ד הגר"א שמצה בכל הפסח הוי מצוה ביארנו לעיל מהר' ליפשיץ, דהויא קיום איסור חמץ מאחר דאם אינו אוכל מצה שמא אין רוצה לאכול ולא מאיסור חמץ, אלא דתיקשי אי הויא כן גם בחיוב דהלילה הרא', לקיום חמץ, ורק דהויא טפי חיוב ממש לחזק ביותר איסור חמץ, אלא דתיקשי דהא קי"ל דחמץ אסור בכל שהוא וא"כ הו"ל להיות מצוה וחובה אף בכל שהוא [ואע"פ דהויא מכח אכילה דקרא בכל מקום אך מ"ט הוא כן] וצ"ל דחייבו רק אהכ"ת דחיוב כרת, האלים טפי, שהוא בכזית. ועוד יל"ע מ"ט לא מצינו כעי"ז אאיסורא דב"י וב"י, שיש ענין להכניס לרשותו ממש את המצות, שאם לא יעשה כן, מי יימר שעושה כן [היינו מה שאינו מכניס לרשותו], ע"מ שלא יוכל להכניס לביתו חמץ שלא לעבור אב"י וב"י, דלמא רוצה להניח המצות ברשות אחרת סתמא. אכן דאעיקר סברא זו בדעת הגר"א יל"ע דמ"ט לא נימא שגם באכילת פירות וכד' איכא מצוה, דסו"ס אם אוכלם בקביעות [היינו יותר מכל השנה] שפיר מינכר שאוכל זאת לא רק בגלל שרעב אלא גם בגלל שלא מצי לאכול חמץ, אכן צ"ל בזה, דז"ו שמיירי שמכ"מ אוכל פירות וכד', דאל"ה, הו"ל להיות מצוה רק כשאינו רעב ולא כל הפסח, אך מאחר דודאי אכיל פירות, וא"כ אינו רעב ואין מוכח איסור חמץ אא"כ להדיא יאכל מצה. ואין להק' שיהיה הפוך שיהיה מצוה בפירות ולא במצה, די"ל או שעדיף מצה הדומה טפי לענין החמץ [והויא טפי קיומו מכח מציאות הפכם], או מאחר שמיני החיטה הם עיקר הרעבון [לחם לבב אנוש יסעד [תהלים], וכן בגמ' ברכות: 'דסעיד'], וע"כ תלו ענין זה דהוכחה שאוכל מצה, אענין זה דמצה דווקא. ויל"ע בהאי מינכרא דאיסור חמץ אי הויא לאדם בעצמו, שיהיה ניכר לו איסור חמץ, או"ד כלפי העולם, ונפק"מ כגון שאכל הרבה מאד ובודאי שאינו רעב אי עדיין המצוה עליו, דאם כלפי עצמו יתכן שאין מצוה אך אם כלפי אחרים יתכן דהויא מצוה. אכן נראה להכריח דהוי היכירא לעולם דאי לעצמו מה שייך לומר שאולי אין רוצה לאכול כלל דהא יודע שהסיבה האמיתית שאינו אוכל הויא מכח איסור חמץ, אכן בכ"ז י"ל בזה, דאף באדם גופיה יתכן שרצו לחזק בליבם איסור חמץ,  ועוד נפק"מ בהאי חקירה נראה, דאי' בפסחים [קטו] דבלע מצה יצא כרכן בסיב לא יצא ופירש"י דכלל לא היה בפיו, והנה בענין המצוה שחידש הגר"א, אזי אי נימא דההיכר הוא לדעלמא א"כ ג"כ לא יהנה למצוה מה שכורכן בסיב דהא סו"ס אין רואים כאן מצה, אך אי הויא ענין היכר לעצמו, א"כ נמצא דמאחר שיודע בעצמו שזה מצה יהנה אף בכרכן בסיב. אכן דבמקו"א פי' דמה שצריך שיהיה בפיו היינו שצריך שיהיה דמיון לאכילה דקרא דהויא בפיו וא"כ גם בכל החוה"מ דכתיב ביב ז' ימים תאכלו מצות, א"כ יתכן שממנ"פ לא יהנה למצוה בכרכן בסיב. ומכ"מ מסתבר שפיר [בהני נפק"מ שהבאנו לעיל], דלא פלוג בזה. ועוד ילה"ק לביאור זה בשי' הגר"א, דמה היכר אי' בער"פ שאסור חמץ מו' שעות ולמעלה, וכן אסור מצה, ואפש"ל בזה דעדיף ההיכר להמצה דהערב, מההיכר דאיסור חמץ, או י"ל דלהיכר איסור חמץ אז סגי בפירות וכמוש"כ לעיל.

והנה צ"ב בזה, דמ"ט ליכא מצוה לאכול בשר שחוטה לקיום איסור נבילות וטריפות, דאם אינו אוכל אפשר שאינו רעב ולא מכח האיסור, וכן שיהא מצווה בנישואין מכח קיום איסורי עריות וא"א כמו"כ, ובפשטות צ"ל דרק בפסח אי' להאי ענין מאחר שכל השנה אין בדילין הימנו, וע"כ צריך לחזק בליבו איסור חמץ משא"כ האחרים. ולגבי נזיר אי' דאומרים לו סחור סחור לכרמא אל תקרב, וצ"ע דאדרבה עדיף שילך ליד הכרם ולא יאכל שאז מינכר טפי האיסור, וצ"ל כנ"ל דמאחר ואינו בודל מזה עולמית אזי יש לחוש טפי שיגרר לאכול ואדרבה כשמתרחק עוד יותר ממקום הילוכו הרגיל הרי"ז מוכיח שפיר את האיסור. אלא שבזה תיקשי דדומיא דנזיר לא מצינו מצוה לאכול ולשתות דבר היין דעצם הרחקתו מן הכרם וכד', סגי בזה וא"כ מ"ט דוקא בפסח בעינן להיכר זה ולא סגי בביעור המוחלט דהחמץ מן הבתים, וצ"ל דהביעור המוחלט מועיל טפי אב"י וב"י ולא אאיסור אכילה, אכן דלהתוס' בריש פסחים הבדיקה הוי שלא יבא לאוכלו, [וכן כדפי' כן בדעת רש"י דלדידיה הויא זה הב"י וב"י דדאו'], ותו תיקשי הקו' הנ"ל, וצ"ע.

והנה נח' רבנן ור"י בביעור חמץ, דלרבנן אף מפרר וזורה לים [או לרוח], ולר"י בשריפה דוקא, ובטעמו אי' בגמ' דהיינו דומיא דנותר, ולביאור הר' ליפשיץ בדעת הגר"א כנ"ל, י"ל שפיר, דטעם ר"י הוא, שאם יבער בכל צורה, תו לא מינכר קיום איסורא דב"י וב"י, דשמא מנקה ביתו לאביב, ורק כשמבערו לחלוטין באש הרי שניכר דזה רק מכח האיסור החמור דב"י וב"י. ובעיקר הביאור דהר"ל הנ"ל, יל"ע אי באכילת מצה בחוה"מ הויא קיום רק איסור אכילת חמץ, או"ד גם איסורא דב"י וב"י, ובפשטות אי"ז שייך לב"י וב"י [וצ"ע לומר דבעצם מה שמכניס מצה לביתו מקיים היפך ב"י וב"י, דהא א"א לומר שכשמכניס מראה שזה מכח האיסור דאל"ה אפשר שרק אינו רוצה להכניס לביתו חמץ, ולא מכח האיסור, דז"ו שלא ישנה ממנהגו דכל השנה שמכניס חמץ ובודאי מינכר ממילא האיסור. [ויל"ע במי שאוהב יותר מצה מחמץ אי יהיה בו מצוה בחוה"מ במצה, דאכילתו המצה אינה בהכרח מכח שאינו רוצה חמץ מכח האיסור כי אם שזה באמת יותר אהוב, ובפשטות לא פלוג בזה, וכן דאם כל השנה אוכל חמץ א"כ מוכח דמה שאוכל מצה בפסח הויא בעיקר מכח האיסור דחמץ. [ואם לא אזי צ"ע, וכן צ"ע במי שכל השנה אוכל רק מצה, תו איך שייך שיברך בליל הסדר אכזית, ושמא היינו א' הטעמים לאיסור אכילת מצה, עכ"פ בערב פסח].

ובעיקר הדבר, אין להק' אכל מילי, דנימא שניבעי היכר כה"ג, די"ל שרק בעיקר האיסור דחמץ עשו כזה היכר, וסגי בזה. וכן משמע, דאף לביאור זה, מכ"מ לא עשו זאת חובה כי אם מצוה גרידא. וכן משמע בזה דאיסורא דחמץ חמיר טפי מחיוב מצה, דלא הויא חיוב כל שבעה. [אכן צ"ל דהוי ענין טכני, דהא חמץ לא בדילי הימנו כל השנה, ויש לחוש טפי שיכשלו בו, וע"כ אסרוהו אף בב"י וב"י כל שבעה, אלא דעדיין הו"מ לומר איפכא, שאיסור אכילת חמץ הויא, שיהא ניכר חיוב אכילת מצה, וצ"ל דבאמת אחמץ טפי פשוט שאי"ז טעם איסורו [אף לא ביום הראשון], כי אם שמרמז איצה"ר, [כדאי' בזה בריש ברכות], וכן בכל עבודת הבורא, דקודם סור מרע, ואח"כ עשה טוב].

ובהאי אכילת מצה דהגר"א יל"ע אי יכוון רק אמ"ע דמצה או גם אקיום חמץ, ובפשטות זה תלוי אי האי טעם דקיום חמץ הויא טעם החיוב או גדר החיוב, וזה תלוי במש"כ לעיל אי האי היכר הו"ל להיות באדם לעצמו או"ד טפי אדעלמא, דאי הויא לעצמו נמצא דהוי גדר בחיוב עצמו דצריך לאכול בצורה דהיכר [דומיא דהסיבה] אך אם זה לעולם א"כ הו"ל כטעם בחיוב דהויא משום שצריך היכר, ולא שהויא גדר ממש בכל אדם לכשעצמו, וממילא י"ל דאי הויא טעם א"כ יש לכוין ענין זה דקיום חמץ כמו כל טעם דמצוה אך אי הויא גדר תו אין שייך כ"כ לכוין דומיא שאי"צ לכוין באכילת מצה וכד' שאוכל עם הסיבה, דהויא קשור טפי לצורת מעשה המצוה ולא טעם בעלמא. ואעיקר ענין זה יל"ע מתי עדיף לאכול המצה אי כשרעב או כשאין רעב, דלשאר הטעמים בגאון יתכן דעדיף כשאין רעב שמראה טפי שמחבב המצוה, אך לטעם זה דהר' ליפשיץ, בפשטות שנקט שאם אינו אוכל מצה אפשר שאינו רעב ולא שאין רוצה לאכול חמץ, ולכאו' זה שייך טפי כשרעב שאז מראה שאוכל כשרעב בדוקא מצות ולא חמץ, דהא ל"ש לומר שאולי אוכל שלא מתוך רעבון, וצ"ע אי לפי"ז כשאוכל כשאינו רעב אזי אם הוא א' שאוהב מצות א"כ לעולם חשיב כעין רעב לזה, משא"כ בסתם אדם, שיתכן דהויא מצוה רק כשרעב, ושמא דוקא מצות דהויא לחם עוני, ועפ"י רוב אינו כ"כ ערב לחיך, אלא שאוכלים מכח הציווי, שציוה הקב"ה בדוקא לאכול מאכל מיוחד שאיננו רגילים בו, א"כ לעולם ל"ש בזה המושג ד'רעבון', ותמיד שאוכל הויא מכח המצוה, א"כ יל"פ החיוב מצה באופ"א, דאם אינו אוכל, אזי כשרעב ואינו אוכל י"ל דשמא אינו רוצה לקיים רצון ה', וע"כ מחויב טפי לאכול, אך אם אינו רעב ואינו אוכל אזי דלמא הויא שאינו אוהב המצה, ולכן תו לא יתחייב.

ובעיקר הענין הא דלא נקטו שאם אינו אוכל אולי הויא מכח צום ולא מכח האיסור חמץ, היינו דברעב יתחייב מכח להדגיש שאינו רוצה חמץ, ובאינו רעב אזי חייב לאכול אע"פ שאין רעב, להדגיש שכביכול אוכל אע"פ שאין רעב שלא יטעו שאם אינו אוכל אף שאין רעב היינו שמא מכח צום, אלא מכח האיסור, אכן זה רק אי נימא דענין האי היכר הויא לעולם הא לעצמו סגי במה שאוכל כשרעב בלבד וסגי בזה.

ומה שתיקנו דוקא לאכול מצה ולא כגון פירות וירקות, צ"ל דסו"ס בעינן מידי דזיין, וע"כ מוכרחינן שיהא מותר אוכל ממין הדגן, או י"ל דמצה הויא הופכו הגמור דחמץ, וע"כ כד אתינן לחזק ההיכר דאיסור חמץ תו עבדינן להו ע"י המצה שהיא הופכו הגמור.

אכן דהי' מקום לפקפק קצת בעיקר הנדון דסברא זו, שאם אינו אוכל שמא אינו רעב ולא שאין רוצה לאכול חמץ, וילה"ק מב' הצדדים, א' הא חזי' כל השנה שאוכלים האנשים אף כשאינם רעבים וא"כ אכתי איכא להוכחה אף בלא ענין מצה [אף שלא מוחצת], ולאידך גיסא ילה"ק, דהא מצוי שאדם אין אוכל אף כשרעב, וא"כ תו מה מועיל מצה, הא אף כשרעב אי"ז בהכרח שעתיד לאכול, וא"כ מוכח מזה גופא שאין רוצה לאכול חמץ, דהא רעב הוא, ובע"כ דהיינו שמא לא אוהב מצה, אך חמץ ז"ו שאוהב, ודוחק לומר, דדוקא באוכל להדיא מצה מוכח שמעדיף אותה ע"פ חמץ [דהא מזה גופא הי' ההוכחה לסברא זו]. אכן כפי הנראה דכח סברא זו הריהו מתקיים בעצם הא שבזמני ארוחותיו הקבועים דכל השנה, אוכל בהם מצה ולא חמץ, בין שרעב בין שאין רעב, ומסתבר דסגי בזה. ובעיקר הצד שכ' דהאי היכר הויא לדעלמא י"ל בזה עוד שע"י שאוכל המצה לחם עוני תו בע"כ שעושה זאת מחמת ציווי הקב"ה, וא"כ מסתמא בודאי אין אוכל חמץ כציווי הקב"ה ג"כ.

ולפי כ"ז ייצא דאדם שמוחזק לחילוני או מומר לא קיים שום מצוה באכילת המצה בחוה"מ, דזה ודאי לא מכח רצון ה', ואף שאינו אוכל כלום הרי"ז בודאי משום שאינו רעב ולא בגלל איסור חמץ, ולא יועילו לזה שום הוכחות היפך זה [ושמא ה"ה בחולה שחייב לאכול חמץ מדין פקו"נ, דמסתמא הויא כמומר לענין זה ולא יהא לו למצוה, ובכה"ג דחולה שאין יכול לאכול מצה אף בדוחק רב, אי מצי מקיים חובת כזית מצה ביום הרא' בחמץ או לא, וכן יל"ע בהאי חיוב דכזית מצה בליל הסדר אי הויא חיוב ככל לילי שבת ויו"ט [או עכ"פ דסוכות] דיש חיוב לאכול כזית פת, אלא דבפסח הויא זה במצה דוקא או"ד הויא עיקר חיוב נפרד דמצה, ונפק"מ בהנ"ל כגון בחולה שא"י לאכול מצה כלל אי יש ענין וחובה לאכול כזית חמץ, דאי הויא חיוב ככל המועדים יתכן דיהנה אך אי הויא חיוב מיוחד דמצה תו בא"י לאכול ייפטר מטעם אונס אך לא מצי לצאת בחמץ, ולמעשה דנפק"ל בזה טו – טו אסוכות, משמע לכאו' דלא הויא חיוב מיוחד במצה, ואין לומר דנעשה גז"ש איפכא ויהנה בדיעבד בפסח גם בחמץ וכנ"ל, דרק מצינו שאין היקש למחצה ולא בגז"ש, וצ"ע בזה]. ובענין מצה דפסח שני נמצא דהויא חיוב כבפסח ראשון, דהא קי"ל שאוכל מצה וחמץ עמו בבית, וא"כ בע"כ שאין המצה קיום החמץ ואם יש חיוב בע"כ דהויא חיוב גמור, ללא קשר לחמץ.

ובעיקר מה שהויא בחוה"מ רק מצוה ולא חיוב הרי"ז ניחא לפי' זה, דמאחר ולא הויא ענין דבפנ"ע כי אם לקיום איסור חמץ, תו היינו שאין בזה חיוב עצמי, כי אם אחיזוק ענין חמץ, או י"ל דהויא רק מצוה, להדגיש הכח דהחיוב שבלילה הראשון, וצ"ע ביום דטו אי הוי מצוה או חיוב, ובפשטות איכא סתם חיוב לאכול פת ליו"ט, וזה נעשה ממילא רק במצה. ועויל"פ החילוק בין איסור חמץ דהויא בכל שבעה לעומת מצה דהויא חיוב רק בלילה הרא', דהיינו שענין דההעדר אינו מורגש כי אם בהתמשכותו אכו"כ זמן, משא"כ ענין חיובי כגון דמצה אזי סגי בפ"א כשקיים הוא להיות מושפעים הימנו טפי. ועוי"ל בזה דבשלמא בלילה הרא', תו הוי דחייב מיד עם כניסת היו"ט עד למחרת בבוקר, לאכול כזית מצה בכדי אכיל"פ, אך בשאר הימים מה"ת לחייב ד"ז דמה מיוחד בכל לילה או יום לומר שחייב בו לאכול כזית דווקא, ולעשות חיוב אכלשהוא, בודאי שאין שייך, ודחוק לומר לעשות חיוב כ"ז שרעב דבזה ניזיל לדרגת רעבונו ויהא תלוי בכאו"א, [ושמא יש להסמיך זאת אבשר ויין דג"כ לא שייך לקוצבם בזמן כ"ש ובכ"ז הויין חיוב], ועוי"ל כעי"ז, דבשלמא הכזית הרא' הויא חיוב שצריך לצאת בו ידי"ח בין רעב בין אינו רעב, בין עייף בין אינו עייף, אך מה שייך בשאר הימים כך, דבהם כ"א אוכל כאשר רעב ואי"ז שייך להמושג ד'לצאת ידי"ח'.  ובפשטות הויא גזירה"כ, או דהויא ע"ש שלא הספיק בציקם להחמיץ וזה היה בעיקר בלילה הרא' [אע"פ שעדיין אכלו מצות], או דהויא ע"ש פסח מצרים דאכלו בו מצות רק בלילה הראשון.  

ויל"ע באוכל מצה בשש"פ אי איתא ביה גם המצוה דהגר"א וגם המצוה דסעודת יו"ט, ובפשטות אי איכא חיוב אכילת מצה דממילא, א"כ תו ליתא להאי ענין דהגר"א, עכ"פ לביאור הר' ליפשיץ הנ"ל. וכן יל"ע דהנה אי' בגמ' דכרכן למצה בסיב [היינו ביום הרא'] לא יצא ופירש"י דכלל לא היה בפיו, ובפשטות החסרון דזה הויא מצוה שבגופו ואם כורכן בסיב ל"ח כנעשה בגופו, אך בהאי מצוה דהגר"א, לביאור הנ"ל שאם משביע בזה רעבונו מוכח שאין רוצה לאכול חמץ, וא"כ שמא יהנה אף בכרכן בסיב דסו"ס נהי דליכא מעשה אכילה מכ"מ נעשה בזה שבע. והו"מ כמו"כ לדון בזה אי חשיב כמצוות שבגופו או לא, דהא אין המטרה עצם המעשה אכילה או ענין השובע, כי אם שיהיה ברור – לאדם עצמו או לעולם – שקיים אצלו איסור חמץ, ותו שמא יהנה בדרכים אחרות, ושממילא נמצא דלא הויא בהכרח מצוות שבגופו, וצ"ע בזה. ונפק"מ שאם זה יתברר טפי אף ע"י שליחות שמא יהנה בזה. וכן יל"ע אי בפסח חשיב זה כעין מצוה תמידית, ולעיל הבאנו דמשמע דהחיוב הויא רק כשרעב, וכפשוטו ובפרט לשאר הביאורים בד' הגר"א, הויא מצוה אף כשאינו רעב. אכן דאעיקר הסברא הנ"ל צ"ב דאף אי נימא דהויא ענין דהוכחה אדעלמא מכ"מ כ"מ שמצינו ענינא ד'חשד' היינו בענינים גלויים לציבור כנ"ח או איסור כניסה לחורבה [ברכות ג], דגלוי לכל אך בזה דבדר"כ אוכל האדם בביתו תו מה ענין יש בזה, וכ"ש אי נימא דהויא לאדם בינו לבין עצמו, ולעיל כ' בזה בכמה דרכים או דהיינו לחומרת איסור חמץ או דהויא רק איסור דז' ימים. והנה בשבת שבתוך הפסח הו"מ לומר דליכא מצוה הנ"ל דהא יש להמצוה דעונג שבת, אכן דסו"ס עיקר ההוכחה איתא גם בחיוב עונג שבת זה דהויא במצה, דאם אינו אוכל שמא אינו רעב וע"כ יאכל מצה דמוכח שאינו רוצה באמת לאכול חמץ, אף ששייך בזה בעיקרון כל השנה מצוה, ואדרבה הויא ענין טפי דמוכיח שכח איסור חמץ כ"כ חזק אצלו, שאף בשבת שכל השנה מצוה לאכול בה האי חמץ, מכ"מ אוכל בה רק מצה וכמצוות אלוקיו. ועוד יל"ע כגון באדם המוחזק לצדיק ות"ח, דלכאו' לא יהיה אצלו האי אכילת מצה מצוה, דאף כשאינו אוכל הרי"ז ודאי מכח האיסור דחמץ ולא מטעם שאינו רעב, ותו אינו צריך להאי הוכחה דמצה, אכן אי נימא דהאי הוכחה הויא אדעלמא תו ז"ו שלאדם מפורסם יש לו יותר להיזהר בזה.

והנה לגבי אשה אי', שחייבת במצה [ביום הרא'] [אע"פ דהזמן גרמן], מטעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ולגבי חוה"מ צ"ע דהא בפשטות האי היקש הויא רק איום הראשון, ובחוה"מ לא נוכל לעשות לבד האי היקש דכל שישנו וכו', וא"כ צ"ע בזה, על אף דמאחר וכל חיובם הויא מכח איסור חמץ א"כ הו"ל טפי לכוללם בענין המצוה דהגר"א דקאתיא בעיקר [עכ"פ לביאור הר' ליפשיץ הנ"ל] מכח איסור חמץ, ועל אף דאין היקש למחצה מכ"מ אי"ז שייך כאן דזה נכתב בתורה להדיא רק לענין היום הראשון, וצ"ע. ולמעשה מהאי היקש דכל שישנו וכו' יש לדייק שביום הרא' אין החיוב מכח איסור חמץ, דא"כ מה צריך לההיקש תיפו"ל דחייבת במצה לקיים איסור חמץ, ודוחק לומר דקאתי לומר שחייבת ומצווה רק ביום הראשון בלבד.

ולהאי חידוש ניחא טפי מה שהחג נקרא בפי הבריות חג הפסח ולא חג המצות והיינו דהמצות שונים בחיובם דהיום הראשון משאר הימים, דהוי בהם רק מצוה, וע"כ לא קראוהו חג המצות דסו"ס אי' בזה חילוק דין, וע"כ נקרא חג הפסח ע"ש היום הרא' דיש בו פסח כחובה, ובאמת י"ל דמה שבזמנינו זה נקרא עדיין חג הפסח אע"פ שאין פסח דהויא כעין זכרון המקדש, ובזה הויא כציפייה לשיחזור בב"א. והנה יל"ע קצת מ"ט ענין המצות נקרא בל' רבים: חג המצות אך פסח נקרא בל' יחיד, והנראה הנפק"מ בזה, דפסח אין על כל כזית שבו שם: פסח, דהויא חלק מהבהמה, אך מצה שאין צריכה בהכרח להיות גדולה כלל, תו כל כזית חשיב כמצה בפנ"ע ומאחר שעכ"פ ביום הרא' אוכל כפה"נ כו"כ כזיתים, תו מיקרי חג המצות בל' רבים, משא"כ בקר"פ שבהכרח השם קר"פ הויא טפי אכל הבהמה, וא"כ כמה כזיתים שיאכל עדיין זה הויא מקרבן א' וע"כ מיקרי חג הפסח, בל' יחיד. ובפשטות הרי קרבן פסח נקרא כן על שום שפסח ה' [כדאי' בהגדה], וזה בהכרח הויא בל' יחיד, וע"כ גם הקרבן דמחמתו, [אע"פ דהו"מ לומר שלא כהחילוק הנ"ל שכ'] מיקרי פסח בל' יחיד, וכן החג שקרוי כן מחמתו. ומה שבאמת קרו לקרבן דוקא בשם פסח, הדבר פשוט, דהא ענין זה דעל שום שפסח היינו שע"י דם הקר"פ שמשחוהו על המשקוף, הרי שפסח ה' אבתי ישראל, וע"כ קר"פ דלדורות נקרא טפי ע"ש זה. ואענין מצות צ"ע מ"ט נקרא כך, דהא איכא עוד מקומות בתורה שזה בא מענין מריבה ומחלוקת כגון מאי דאי' בדתן ואבירם: בהצותם על עדת קורח, ומה שייכות יש בזה לענין המאכל דהמצה. ושמא אפש"ל דהו"ל כעין לישנא דסגי-נהור, דהא מצה הויא ענין סילוק היצה"ר המרומז בחמץ ותפיחתו, ונמצא שעושה היא שלום עם בוראו וע"כ נקרא מצה ל' מריבה כביכול היפך השלום שעושה בין האדם לקונו, או י"ל שכביכול המצה מתווכחת ורבה עם הטבע שלה להחמיץ ולתפוח וע"כ מיקרי מצה. 

וראיתי שנח' האחרונים ביש לו רק פחות מכזית מצה בליל פסח אי יאכל או לא, [ויתכן דאע"פ שאפשר ובמצוות לא אמרי' שיש קיום מצוה בחצי שיעור מכ"מ מכח סברת חזי לאצטרופי אפשר דענין כל שהוא יש בזה שפיר], ולכאו' הא חמץ אסור בודאי במשהו וא"כ לו מכח זה יאכל האי חצי שיעור דהויא בזה קיום איסור חמץ, וי"ל דיתכן וענין הגר"א דהויא קיום חמץ הויא רק בחוה"מ אך לא בלילה הרא', דענין אכילת מצה בו הוי חיוב בפנ"ע.

ובעיקר מש"כ לעיל דבחוה"מ אף במשהו מצה מקיים מצוה מכח דאסור אפי' במשהו, וקצת יש לפקפק בזה, דבמשהו מה ענין מצה לכאן, ובפשטות משום דאתי מכח מצה גדולה, וכן ילה"ק ע"ז דהא זהו עיקר הסברא דהר' ליפשיץ הנ"ל דמזה שאוכל מצה מוכח דאע"פ שרעב מכ"מ אין אוכל חמץ כי אם מצה אך כ"ז בענין שיש בו שביעה אך במשהו שבודאי אין בו כדי שביעה א"כ אין כאן כל ענין השבעת רעבון, ואוכל זאת סתם בעלמא אכן אי נימא כמוש"כ לעיל דעיקר הענין להראות לעולם [מה שאין מסתבר כ"כ שרוב ככל האנשים בביתם ואם בכל הרגלים אמר ר"א דמשבח הוא העצלנים ק"ו בפסח וכידוע], א"כ אף בכל שהוא יהא האי מצוה דהגר"א.

והנה יל"ע אי באכל מצה גדולה אי נכלל בזה הרבה מצוות דכל המשהויין שכנגד איסור חמץ האסור במשהו, או"ד רק מצוה אחת, וכן ילה"ס אי יש מעלה לאכול כזית מצה דווקא דאז הויא גם קיום העונש דחמץ, ולא רק האיסור כבמשהו.

וכן יל"ע מה צריך לכוין בהאי אכילת מצה אי אעצם מצוות השם שציונו בזה או בפרטות לקיום איסור חמץ, ובפשטות האי ענין דקיום חמץ כבר חזינן בעצם מעשיו ואי"צ לזה כוונה, ובאמת ראיתי לדון אי ענין כוונה במצוות הויא רק ע"כ שה' ציוונו או גם על טעמי וסברות המצוה ומכריעין דרק בשהתורה כ' בפירוש הטעם אזי יש לכוין בו, ובנדו"ד הא ליתא [וכן האיכא עוד טעמים שהבאנו בתחילת הסימן, ובודאי שאי"צ לכוין כולהו], וצ"ע.

ובגדר כל הני מצוות י"ל דהכזית דליל הסדר הויא מצוה חיובית ממש שחייב לילך ולאכול ומצה דכל החוהמ"פ אי"ז חיוב גמור לאכול אלא שאם אכל וטפי בזמן רעבון קיים מצוה גמורה ויש שאר מצוות קיומיות כגון שחיטה וכד' שאף שכבר קיים את המצוה שאין כל חיוב בה ג"כ ל"ח שקיים מצוה רגילה כי אם פחות מכאן.

ויל"ד בגוונא שניקה כל ביתו מחמץ כליל, דלכאו' בזה סגי שמוכיח שאין עתיד לאכול חמץ, ושמא באמת הענין להוכיח שלא רק שאינו אוכל חמץ בפועל, אלא גם שאינו רוצה בנפשו לאכול וע"כ אוכל המצה אע"פ שהיא לחם עוני, או י"ל, דבעינן הוכחה כה"ג גם בפסח עצמו, זמן איסורו, ולא סגי בביעור החמץ דלפני הפסח עכ"פ, לזה. ולטעם זה אחרון ייצא נפק"מ במצא חמץ בחוה"מ שדינא שיבערנו, וא"כ יש לנו היכר בתוך זמן האיסור לזה, אך לטעם קמא גם בזה איתא להאי מצוה דאכילת מצה.

ולד' הגר"א יל"ע, באכל ח"ו בפסח חמץ, אי קעבר רק אאיסור אכילה, או גם אהאי מצוה דמצות, די"ל, דמאחר ויסוד האי מצוה הויא להכיר איסור החמץ, א"כ כשלהדיא מזלזל ביסוד מטרתה אזי אפשר דקעבר גם אביטול האי מצוה. וכן נראה דאם אכל חמץ במזיד בפסח תו גם כשאכל מצה הפסיד מצוותה וכנ"ל שזלזל ביסוד התקנה.

ויל"ע קצת, דמ"ט לא אמרי' דמי שנשאר לו חמץ שעבר עליו הפסח דמצוה לאכול מצה, וכנ"ל שיהיה מוכח שאינו אוכל האי חמץ, ואין לומר דהויא רק גזירה בעלמא דמשמע בכ"מ דשויהו להאי איסור כמו חמץ ממש וכגון לענין בדיקה וביעור וצ"ע ושמא י"ל דענין המצה מתקשר מאליו רק אפסח עצמו, שמא מכח היום הרא'.

ובעיקר סברת הר' ליפשיץ הנ"ל, צ"ע, דמה איכפ"ל מה רוצה מה אין רוצה, סו"ס לא ראינו שאכל כלל חמץ, ומ"ט לא סגי בהכי, ושמא עיקר המכוון הוי להא שגם בסתר לא יאכל חמץ, וזה רק מכח שחייבו חכמים שיהא מוכח מתוכו ששונא כעת חמץ, וממילא זה יושרש בתוכו ויועיל גם בסתר. [ומסתמא תליא בעיקר חקירתינו לעיל, ואכמ"ל].

ובמקו"א דנו בזה, אי איכא גזירה דרבה בכהאי מצוה דהגר"א, ותליא אי היינו דוקא המצוה בכזית שאז הוי לן לחוש שילך לברר השיעור כזית או שהויא אף בכלשהוא, דאין לחוש וכן אי הו"א דבכזית הויא טפי מצוה דמקיים גם השיעור המחייב דחמץ ולא רק האסור א"כ צ"ע אי הו"ל למיחש בכה"ג.

ובעיקר האי שי' הגר"א הו"מ לפרש עוד סברא דהא בסוכות הויא בודאי מצוה וחיוב לאכול כל הימים בסוכה וזה נלמד מקרא ד'בסוכות תשבו שבעת ימים', א"כ ה"ה בפסח שכ' 'שבעת ימים מצות תאכלו' הויא ג"כ עכ"פ מצוה כשמקיימה אע"פ דלא חיוב, והיינו דבעינן שלימי החג יהיה מצוה וענין המגדירם ולא יהו ימים בעלמא וע"כ חיוב הוא בסוכות וה"ה בפסח דהוי מצוה. ובמקו"א פי' דהנה אי' בקרא ושמחת בחגך דקאזיל כמו"כ אכל החג, והענין הוא שישמח האדם בקדושת החג ולא סתם שמחה יתירא בעלמא, וע"כ ישנם להנך ענינים שבזה ע"י שמגדיר האדם שמחתו בהם דוקא מקיים טפי ענין השמחה שעיקרה הוא רק במצוות. [וכמו"כ הוסיפו בשר ויין, דבכך גם ישמח האדם סתמא יותר מכל השנה אך בכ"ז אי"ז עיקר ענין ה'ושמחת בחגך'.

והנה בפסח איכא דעת הירו' דכל האוכל מצה בער"פ הריהו כבועל ארוסתו בבית חמיו, ויל"ע אי היינו גם בסוכות מכח ההיקש דטו טו, והיינו דמהות האיסור הוא שיהא היכר במצה דהלילה, א"כ נמצא שאיסור זה נובע מחיוב הכזית שבלילה וא"כ יהנה מכח ההיקש הנ"ל לאסור לאכול לחם בער"ס. ועוד, שסברת מצה שייכא גם כאן שיהא היכר ללחם דהלילה, ואין מסתבר שדוקא במצה שהיא ענין נדיר אמרי' כן וצ"ע.

והנה בעיקר חיוב אכילת כזית בליל פסח וסוכות צ"ב דמ"ט בשבת החמירא יותר אין חיוב לאכול כזית, ובפשטות בשבת שיש בה ענינא דעונג אזי החיוב הוא הרבה יותר שיאכל ככל עינוגו, ושמא י"ל בזה דמצינו בביצה [ב:] דיש ענין להחמיר ביו"ט טפי משבת שלא יבואו לזלזל ביו"ט, וה"ה כאן, [ולפי"ז בחג השבועות ליתא, דסגי בהנך חומרות דפסח וסוכות]. ושמא י"ל עוד דבביצה [יז.] אי' דשבת מיקדשא וקיימא אך יו"ט ישראל מקדשי לה וממילא י"ל דביו"ט יש חיוב לאכול כזית להראות כביכול ולקבע שמחתם דישראל בכך שהמה קידשוהו ושלא ישתמט מזה האדם.

ועוד יל"ע בשיטת הגר"א למאי דמצינו בספה"ק דמצה בפסח הוא מאכל האמונה והרפואה [מאכלא דמהימנותא ודאתוותא] אי היינו רק בלילה הרא' המחויב מדינא או"ד אף בשאר הימים אליבא דהגר"א, ומסתבר שכן הוא, אך שמא אפשר ליתן טעם בהא דהוי מאכל דרפואה דהנה המצה הויא לחם עוני ור"ל שלא יחשוש אדם שאכילתה תזיקהו, וע"כ א"ל דהויא מאכל דרפואה, ולפי"ז נמצא דרק בזמן שחייב האדם לאכול מצה הויא כן אך בשאר הימים מאחר שאין חייב תו שמא אי"ז חשיב מאכל דרפואה אמנם דהא אי' דשומר מצוה לא יידע דבר רע, וא"כ ז"ו שמאחר שסו"ס אף בשאר הימים הויא מצוה גמורה להגר"א, אע"פ שלאו חיוב מכ"מ קאי ע"ז דשומר מצוה וגו'. ובאמת אי נימא שזה סיבת קריית המצה כמאכל דרפואה א"כ יתכן דזה נכלל ג"כ בהאי ענינא דשומר מצוה וגו', מאחר דהויא מצוות אכילה דלחם עוני שאין האדם רגיל בו. ובענין מה שזה נקרא גם מאכל אמונה בפשטות היינו שאי' בהגדה שמצה זו שאנו אוכלים ע"ש שלא הספיק בציקם להחמיץ, ונמצא שענין המצה נוצר בזמן יציאתם ממצרים דהויא כל ענין אמונת ישראל ותחילת היותם לעם, או בנו"א, שהאמינו שיהיו יכולים לאכול מצות אלו אע"פ שלא הספיק בציקם להחמיץ, והויא ענין אמונה, וא"כ ז"ו שגם בשאר ימי החג אע"פ שלאו חיוב מכ"מ הויא מענין הפסח ולא סתם מצוה בעלמא ובע"כ דקשור לענין האמונה וכנ"ל. [ובמש"כ דהוי ענין אמונה בכך שהאמינו שיוכלו לאכול הני מצות ומשמע שלא היה ידוע להם מאכל כזה, דאל"כ אין כאן כל ענין דאמונה, וצ"ב ממה שאומרים בהגדה שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה ומשמע דמצה זו ידועה ונאכלת היא שפיר [וכן כדאי' במעשה לוט, שזה היה בפסח ואפה מצות, עי"ש], וכן צ"ע משה"ק במקו"א, דהא נצטוו לאכול מצות גם בלילה קודם שיצאו ומהו שכ' בעל ההגדה דהוי ע"ש שלא הספיק בציקם להחמיץ, וע"ז י"ל בתרתי א' מהלילה אין ראיה דשמא הויא הוראת שעה במצרים ואין ללמוד ממנה לכל הדורות, ורק אח"כ שהנהיגוה גם ביום ביציאתם נמצא דלא הויא רק הוראת שעה מקודם לכן, וע"כ נקטו בדוקא את ההוכחה שגרמה לדעת דהויא לדורות, וכעי"ז י"ל עוד, דהא נצטוו לאכול הפסח בחפזון ומזה מוכח דמה שלא הספיק בציקם להחמיץ היינו שעשה כך הקב"ה לכתחילה ע"י שציוום לאכול בחפזון, ובזה כביכול הורה דענין המצה אינו רק בלילה א' כי אם גם ביום עכ"פ].

ובאמת יל"ע בשי' הגר"א אי הויא מהיום הרא' בבוקר ג"כ או"ד בבוקר רא' אכתי הויא חיוב גמור, ובאמת דלא מצינו חיוב אכילת כזית בבוקר ראשון כלל, כי אם מצוות סעודת יו"ט ככל המועדים, [ושמא למש"כ בסמוך דמהא שלא הספיק בציקם נפק"ל חיוב גם בבוקר הרא', אך יש לדחות דאי נימא כן, תו מ"ט הוצרך הקב"ה לצוותם בזה בעקיפין, ולא אמר להם להדיא שיאכלו מצות גם ביום, ושמא מוכח מזה כהגר"א, שחוץ מלילה רא' אין חיוב לאכול מצה, כי אם מצוה קיומית גרידא, האומנם דעכ"פ בבוקר דיוט"ר י"ל בזה, דהא מחויב לאכול מדין סעודה דיו"ט ובע"כ יאכל מצה [ומש"כ דבציקות של נכרים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזי"מ באחרונה, מסתבר דהויא גם אבוקר יוט"ר] וא"כ נמצא דאע"פ דלא הויא חיוב מעצם מצוות מצה מכ"מ הויא מדין חיוב סעודת יו"ט, ומכ"מ מסתבר דאף באכילה זו יקיים גם המצוה הקיומית דמצה כהגר"א, ונפק"מ באכל כבר סעודת יו"ט בבוקר ורוצה לאכול שנית דבפשטות אין בזה ענין סעודת יו"ט, דמכ"מ קיים המצוה הקיומית כהגר"א [וכן כדאי' בקרא 'שבעת ימים תאכלו מצות ומשמע אף ביוט"ר, ולהוסיף, דשמא אף בליל יוט"ר כשאוכל יותר מהכזית המחויבת].

ובעיקר שי' הגר"א צ"ע אי איכא מאן דפליג עליה, דהא מנינו כו"כ נפק"מ היוצאים מדבריו, ככוונה וכו', עי' לעיל בזה. ובאמת דעצם הפסוק דכתיב ביה שבעת ימים תאכלו מצות אין כאן בהכרח לתא דמצוה או חיוב, אלא דמצינן למימר דהויא ענין טכני שלא יאכלו חמץ כי אם מצה, אלא שאדונינו הגר"א נפיק דהויא מצוה ממש, ובפשטות משום דהו"מ הקרא לומר דלא תאכלו חמץ [וכ"ש דהוי סגי באיסורא דב"י וב"י שנאמר], וממילא היו אוכלים כ"מ מאכלים דלאו חמץ, כבציקות של נכרים וכד', ומדהדגיש קרא לענין המצות בע"כ שיש בהם מצוה בעצמותם, ובזה הובאו לעיל בתחילת הסימן כמה ביאורים, שהבולט שבהם הוא מהר"י ליפשיץ דאכילת המצה הויא קיום איסור חמץ [עי' בזה לעיל], אכן דהו"מ לומר דהויא גזירה"כ לומר שיאכלו מצות ז' ימים, אע"פ שלאו חיוב [והיינו ממה שייחדה תורה 'בערב תאכלו מצות' מוכרח דהויא ב' דרגות דמצוה], וצ"ע אי שייך גזירה"כ לעשות מצוה קיומית, כלומר שאין חייב ורק קיים מצוה אם אכל, [דאין לומר דיהוי מצוה חיובית דא"כ מ"ט צריך ב' פסוקים וכנ"ל] דהדוג' הידועה לגזירה"כ הויא בשופר: למה תוקעין רחמנא אמר תקעו [ר"ה טז.], ושם הוי בודאי חיוב גמור, ושמא צ"ל בזה דהא מכפל הפסוקים ללילה ולחוה"מ, מוכח מיניה וביה דבחוה"מ ליכא חיוב, וא"כ נוקים הגזירה"כ בהכרח אע"פ דהויא מצוה קיומית, [ובאמת דלא משמע דאכלו ביצי"מ מצות כל שבעה, וצ"ע], ובאמת דהא אי מפו' בהגדה דעכ"פ בלילה הרא' הוי ע"ש שלא הספיק בציקם וכו', א"כ מה"ת לומר דבז' הימים הויא טפי גזירה"כ, ושמא הא גופא הגזירה"כ, לומר דאי"ז חיוב כי אם רשות, [ובמ"ש בליה"ס על שום שלא הספיק הו"מ לומר דהיינו כהקדמה לכל אכילות המצה אף דחוה"מ איברא דשמא לזה נאמר: מצה 'זו' שאנו אוכלים דהיינו דוקא הא דלילה רא', והנה לעיל הק' מ"ט נקט בעל ההגדה דהויא ע"ש שלא הספיק בציקם להחמיץ וכו', ולא מעיקר החיוב שאכלו מצה בליל טו, ויתכן דבא לומר דבלילה הרא' הויא חיוב גמור לאכול מצה וע"כ תלה זאת בלא הספיק שאז היה להם רק מצות אלו ולא כבמצרים שהיה להם עוד אוכל אף דלאו חמץ, וה"ה בלילה זה יש להיות, כאילו יש לו לאדם רק מצות].

ולעיל דנו עפ"י סברת הר"י ליפשיץ, אי המצוה להגר"א רק בכזית או אפי' ביותר [דביומא קי"ל ששיעור שביעה בככותבת, ואם כאן זה הוכחה שאין רוצה לאכול חמץ והיינו ברעב וכנ"ל א"כ שמא היינו אפי' בככותבת, אכן אין משמע שצריך לגמרי להשביע רעבונו לההוכחה הנ"ל דשמא סגי שהשקיט במקצת רעבונו], ולמעשה הא בקרא כ' שבעת ימים תאכלו מצות, וקי"ל שכל אכילות שבתורה בכזית, וצ"ע בזה. [ובאמת תיקשי איך יכולה היתה התורה לכתוב בנו"א, לו אי"ז באמת בכזית, ובדוחק י"ל, כגון לקטו מצות או לקחו מצות, ודוחק].

ובעיקר הענין אין לומר דמהא שכ' שבעת ימים תאכלו מצות הויא רשות, מדלא כ' בל': 'אכלו' מצות, דמשמע טפי כציווי, דהא כ' גם בערב 'תאכלו' מצות, אכן י"ל דשמא בעי למינקט אותו הלשון בב' החיובים ונבין לבד מעצם הכפילות דבערב ראשון חובה גמורה ולא בשאר ימים.

ולעיל דנו אי בבוקר רא' איכא חיוב או רשות, והנה בקרא כ' בערב משמע רק בערב ולא בבוקר [וכ' דהיינו שבבוקר עכ"פ איכא חיוב מכח סעודת יו"ט ושמחתו] וכן בקרא השני כ' שבעת ימים תאכלו מצות ובשלמא אי נימא שעכ"פ בבוקר רא' או בסופו שכבר אכל סעודת יו"ט, איכא המצוה דרשות ניחא הל' ד'שבעת ימים' דקי"ל מקצת היום ככולו, והויא כז' ימים משא"כ אי המצוה דרשות [דהגר"א] הויא רק בחוה"מ תו מהו הל' ד'שבעת ימים', אכן דבמקו"א כ' לדון דשמא אף בלילה הרא' איכא גם החיוב העצמי דאכילת כזית מצה ובנוסף המצוה דהרשות ושמא היינו כבי' הר"י ליפשיץ דזה ראיה לאיסור חמץ ותו לק"מ מידי [היינו לא בכזית רא' בהכרח דבו ליכא שפיר לההוכחה הנ"ל מאחר שז"ו שאוכל כזית מכח החיוב והמצוה אלא היינו בשאר המצות שאוכל בלילה זה, אך באמת תיקשי קצת אי אמירת הטעם דמצה זו שאנו אוכלים אי קאי רק אחיוב או אף אדמצוה דהרשות [ולעיל כ' בזה].

ובאמת תיקשי דבליל הסדר ליל הנחלת האמונה לצאצאים, הרי שהיה נכון יותר לומר דמצה ומרור זה שאנו אוכלים [עכ"פ מצה, ואף מרור מ'לא תסור'], כי כן ציוה ה', וזה החינוך היותר מעולה, ודוחק לומר דהיינו בשביל שלא ישנו כשלא יבינו הדברים לעומקם, [ובפשטות כל דאיכא [להדיא] טעם עדיף לפרשו]. אכן הנראה טפי, דאדרבה, בליל ההנחלה לא באים להטיל מרות בצאצאים לומר דכך ציוה ה', ואין לך רשות להרהר אחריה, דאפשר ויבעטו, אלא אדרבה הענין הוא להראות לצאצאים כמה התורה מתוקה ואיך שבכל מצוה יש טעם והסבר ברור. ובזה יתכן לפ' ד' ריו"ח דכל שלא אמר ג' אלו לא יצא ידי"ח, וברשב"ם בפסחים [קטו:] ביאר דהיינו שלא פירש טעמן, והלמאי, ולמש"כ ניחא שפיר דמאחר וכל הענין הוא ההנחלה לדורות הבאים א"כ כשלא המתיק לצאצאיו מה שעושה, תו יחסר בהנחלה דילהו, [ואי"ז סתירה מהא שצריך לשנות כדי שישאלו, דאה"נ זהו עד ששאלו אך לאחר ששאלו יש להטעים להם הכל בטוטו"ד. וממילא מסתברא מילתא, דכל שהוסיף בביאור טעמי ג' אלו, אף על מש"כ בהגדה, בודאי שהרי"ז משובח, וקיים בהידור מצוות 'והגדת לבנך', ולהוסיף דבהמשך קרא זה דוהגדת לבנך כ' בעבור זה, ודרשי' בהגדה ע"ז לא אמרתי אלא בשעה שמצו"מ מונחין לפניך, וממילא יש לדייק בתרתי, א' מסתברא מילתא שלא באו לומר סתם הזמן והתאריך של הסיפור כי אם שזה המהות של הסיפור, דהיינו מה שמבאר לצאצאיו ענינם, ב' ובזה ניחא מ"ט זה ננקט דוקא בסמיכות ל'והגדת לבנך' היינו לומר דעיקר הסיפור בלילה זה לצאצאיו דהאדם, קשור בעיקר – בהסבר ובביאור כל המצוות דהלילה, ורק בזה מתקיים שפיר ענין ההנחלה דוהגדת לבנך, וכמוש"כ מקודם].          

והנה בעיקר שי' הגר"א הנ"ל אין ברור כה"צ ענינה והו"מ לומר בכמה אנפי א' הויא חיוב ממש רק שבלילה הרא' הויא החיוב כשלעצמו ובשאר הימים הוי רק קיום איסור חמץ וכנ"ל, [ולפי"ז ניחא משה"ק ממש בתחילת סימן זה דמאי קשיא ליה בהא דבגמ' כ' דהוי רשות דסו"ס איבעי עביד איבעי לא עביד ולהנ"ל ניחא דבאמת הוי חובה אלא שביחס ליום הרא' דהוי חובה עצמית נראה כרשות], ב' הענין מכח קיום חמץ אך אי"ז חובה [ובזה אפש"ל בתרתי א' אם רוצה לאכול חייב לאכול מצה ב' אם רעב דייקא [עי' לעיל] חייב לאכול מצה], ג' אפש"ל דאף אם רוצה לאכול או שרעב אין חייב לאכול מצה אלא שאם אוכל תו מקיים שפיר מצוה, והאופן האחרון טפי מסתבר מעצם הא שאין מברכין על מצוה זו כלל.

וראיתי דנים אי לשי' הגר"א יהנה במצה עשירה ויתכן לומר דלהטעם דקיום חמץ יתכן דעדיף לעשות ככל חמץ דהוי בדר"כ מים וקמח ועוד דהא יסוד חיוב מצה דהוי בלילה הרא' הוי במצה עניה וא"כ יתכן דעדיף בהא גם בשאר הימים שמסמל היפך החמץ טפי, ואי נימא דהוי גזירה"כ ניחא טפי דמשמע בקרא דהחילוק הוא רק אי הוי חובה או מצוה אך בשניהם הענין דמצה עניה דומה.

והנה המשנ"ב [-] נסתפק אי בסוכות ג"כ יש ענין כהגר"א ומצוה לאכול בסוכה כל שבעה, ובפשטות הוי ממש כבפסח דמצד א' איכא גז"ש דטו – טו ליום הראשון [וצ"ע לשי' הרמב"ם דכל גז"ש חשיב מדרבנן] וכן אי' בקרא ז' ימים תשבו בסוכות וגו' ונמצא דהגז"ש לאשוויי חובה והפ' השני לאשוויי רשות אשאר הימים, איברא דהנה כ' במקו"א, דבסוכה אזי כל הענין דתשבו כעין תדורו היינו לשאר ענינים אך לענין אכילה ושינה הרי שזה מהות הסוכה ואי"צ בזה לקרא דתשבו כעין תדורו, [והוכחנו מהא דהא פעמים ואדם אוכל מחוץ לביתו ברחוב [כמסעדה וכד'] ובכ"ז בסוכה אסור לאכול כלום מחוצה לה ובע"כ דהוי משום שאי"ז נכלל כלל בכעין תדורו] וממילא איכ"ל או דלפי"ז פשיטא דהוי מצוה לאכול כל שבעה דזה מהות מצוות סוכה או איפכא דמאחר וזה מהות ענין סוכה א"כ ל"ש בזה מצוה כמו שכשאוכל כל השנה בביתו אין בזה כלל מצוה, ואפשר דהא גופא הוי הספק דהמשנ"ב. 

ועוד יתכן בספק המשנ"ב [ורמזנו לזה מקודם] דהא ידועה שי' הרמב"ם דכל הנלמד מדרשות חכמים כגז"ש וכד' הויא מדרבנן וא"כ נסתפק המשנ"ב דבשלמא בפסח דנתבאר חיוב גמור בלילה הרא' ניחא אך בלילה הרא' בסוכות דהוי מכח גז"ש דטו – טו, א"כ אי נימא דיש מצוה כל שבעה כהגר"א בפסח, א"כ נמצא דאזלא לה כל ענין החיוב כזית בלילה הרא' דמסתבר שעדיף כבר לכוין לצאת בהמצוה הכללית דכל שבעה דהויא עכ"פ בודאי מדאו' [אי איתא], ובע"כ דהא ליתא ושאני מפסח דבלילה הרא' הוי בודאי דאו' גמור, וממילא אפשר ונסתפק המשנ"ב בתלתא א' אי ההלכה כהרמב"ם הנ"ל דגז"ש חשיב מדרבנן ב' איעדיף חיוב גמור דרבנן או מצוה קיומית דאו', ג' אי כמו שנסתפקנו בפסח אי המצוה שהביא הגר"א [ולמעשה מרומז ברמב"ם ומפו' בכמה מהרא'], אי הוי רק בשאר הז' ימים ולא בלילה הרא' [ומש"כ 'שבעת' ימים היינו דהיום הרא' מקצת היום ככולו] או גם בלילה הרא' וא"כ ה"ה בסוכות, וממילא אי נימא דבפסח לא הוי המצוה הקיומית בלילה הרא' וה"ה בסוכות א"כ לא איכפ"ל כלל דהוי חיוב מדרבנן דסו"ס ליכא כלל אף להקיומית דדאו', ובזה אפש"ל דנסתפק המשנ"ב. 

והנה בסי' לא הביא השו"ע דאין להניח תפילין בחוה"מ משום דהם אות והביא הרמ"א י"א שחובה להניח תפילין בחוה"מ, ובביאור פלוגתתם הביא המשנ"ב דישנם בהם מצוות דמצה וסוכות ולהי"א מאחר ומותרים בעשיית מלאכה ל"ח אות. ובהמשך הביא המשנ"ב דהגר"א ס"ל שלא להניח תפילין בחוה"מ, והאומנם יתכן דהגר"א לשי' דמצה בפסח הויא עכ"פ מצוה, וע"כ חשיב אות [וראיתי לכמה מן האחרונים שבאמת פירשו כן] [ולפי"ז י"ל דהויא בל תוסיף אף שתפילין הויא חובה דסגי בזה שזה מצוה כ"ש, [וק"ו ממה שראיתי שהביא הב"י בשם התוס' בעירובין, דבפסח הויא איסור חמץ האות, ובפשטות או דפליגי אגר"א או דס"ל דלא סגי במצוה גרידא לאשוויי שם אות, אכן הנראה טפי, דאין הכרח דהתוס' פליגי אגר"א, דהא לפי' הר"י ליפשיץ דלעיל, הרי גם להגר"א המצוה בפסח במצה הוי לקיום איסור חמץ, וממילא נמצא דאף להגר"א עיקר האות הוי מכח איסור חמץ ונמצא דדמי להתוס', אה"נ דלהנך לעיל שפי' ד' הגר"א בע"א ודלא כהר"י ליפשיץ, אזי ניחא טפי דהא דלהגר"א אין מניחין תפילין בחוה"מ דפסח הויא טפי מכח המצוה דמצה דזה הויא האות דילה] או י"ל דס"ל לגר"א דכל שהוא אות חשיב בל תוסיף, ואין נפק"מ מכח מה נחשב כאות. אך באמת ק"ק דמה שייך בזה בל תוסיף [ובפשטות משום שמוסיף על מטרת המצוה], ועוד, דאם באמת היה בל תוסיף מ"ט הותיר המחבר עיקר טעם זה ונקט טעמא דזלזול, ושמא דלבל תוסיף בעינן כמה תנאים כגון שיכוין לשם מצוה ועוד [עי' במשנ"ב] תו כ' רק הטעם דזלזול שנראה תמיד אף כשאין מכוין לשם מצוה. [ויל"ד בזה, דהא הביא המשנ"ב דיו"ט איקרי אות מפסח מצרים וה"ה לשאר יו"ט, וא"כ מה"ת דהמצוות בחוה"מ ייחשבו כאות, ולדעת הי"א ניחא דאע"פ שיש המצוות מכ"מ מאחר שמותרים במלאכה תו ל"ש לאות דיו"ט, והו"מ לומר דייצא נפק"מ מה הטעם באות דהיו"ט אי משום המצוות או האיסור מלאכה, אך לפי"ז תיקשי מחג השבועות דלית בה כל מצוה].

ובעיקר שי' הגר"א ראיתי לא' שפירש דבז' ימי הפסח ל"מ להיות חובה דהכתיב בערב תאכלו מצות, דרק בלילה רא' חובה. והנה בענין האיסור לאכול מצה בער"פ ראיתי בפי' קובץ על הרמב"ם [הובא לעיל בסי' י], שהביא מקרא זה דבערב תאכלו מצה, ולא בבוקר, דלאו הבא מכלל עשה עשה. ולפי"ד נמצא דל"מ לומר כהגר"א דאיכא מצוה בחוה"מ, דומיא דער"פ דאפי' איסור איכא, וממילא מאן דמתני הא לא מתני הא, וכן איפכא, אכן יש לדחות דפשטות ד'בערב' היינו ביחס ללפניה ולא אלאחריה.

ובעיקר ד' הגר"א יל"פ דהנה אי' בשלהי מכות [כג:] דישב ולא עשה עבירה כעושה מצוה, וז"ו דהנדון רק בשעת נסיון ולא שכל הזמן מקיים מצוה. והיה מקום לדון איזה מצוה מקיים אי מ"ע בעלמא או י"ל דחשיב כקיים עשה דדומה לל"ת, דבחילול שבת יהא המצוה עונג שבת, ובכ"מ אכילות איסור אזי המצוה היא אכילות דמצוה למיניהם, וממילא י"ל דה"ה בחמץ בפסח שבא לו נסיון דחמץ ונתגבר ע"ע, אזי המ"ע שיקיים תהוי שפיר האי מצוה דהמצות שחידשה הגר"א.

והנה בירו' [פסחים א.] משמע דשייך למילף חיוב איום הרא' מקרא דשבעת ימים תאכל מצות, וזה ניחא טפי ע"פ שיטת הגר"א, דאילו להחזו"א דפליג עליה תו האי קרא בע"כ אין בו ציווי וכ"ש דחובה אין בו ואיך נילף מיניה חיוב להיום הרא', ובשאר הימים רשות.

ויל"ע לשי' הגר"א אי יש ענין לכוין בברכה דהמצה בלילה רא' גם על המצוה דהמצה בשאר הימים, ואף שלא חיוב אפשר והוי ענין, [וספק זה הוא גם לפי' הר"י ליפשיץ הנ"ל, וכ"ש להפי' השני דהר' אלופין דכל הז' ימים נסמכים בברכתם איום הרא', דשייך ספק זה אי חייב לכוין עליהם בהברכה דהלילה הרא']. והנה בברכת המצה בליל רא', מפ' [עי' בהגהה על הרא"ש ר"פ ערבי פסחים], דהברכה מתרת אכילתה, [ושלכן האוכלה בער"פ הוי כבועל ארוסתו בבית חמיו], וממילא יל"ע בלא כיון בליל רא' על המצה דחוה"מ אי מתירתה ובפשטות מאחר שהותרה הותרה, או כעי"ז דסו"ס בירך והתירה ולא איכפ"ל תו מה שלא כיוון. וראיתי מפ' דהמצה דחוה"מ להגר"א הויא מעין הרחבה למצוה דחיוב מצה בליל רא', ולפי"ז ניחא מ"ט בחוה"מ סוכות מברכים בכל יום מאי דליכא בפסח, ולהנ"ל ניחא דבפסח הכל נסמך להיום הרא' משא"כ בסוכות שכל יום הוי לעצמו. ולהנ"ל י"ל דבמצה מאחר שהותרה הותרה ותו אי"צ לברך עליה עוד. [וע"ד הדרש י"ל בזה, דמצה היא מאכל האמונה והרפואה וע"כ צריך יותר להתירה לגודל מעלתה וחשיבותה].

והנה במשנ"ב בסי' תרלט נסתפק אי לשי' הגר"א דמצה בחוהמ"פ מצוה היא היינו גם בסוכות כל אכילה בסוכה הוי מצוה. ומק' העולם דפשיטא דהויא מצוה דהא מברכים כל עת לישב בסוכה. ויתכן לומר טפי, דבסוכה אזי כל אכילות דפת ודמזונות דהאדם הוי רק בסוכה וא"כ הויא מעין חיוב גמור לאכול בסוכה, משא"כ בפסח דיכול לאכול מצה עשירה או בציקות של נכרים וכד', וע"כ זה הויא רק מצוה ולא חיוב ממש לאכול מצה. [ובאמת דלפי"ז צ"ע ספיקת המשנ"ב הנ"ל, אכן צ"ל דסו"ס אי"ז נובע מענין חיוב כלל כי אם מהמציאות שאין נאסר חמץ בסוכות].

ויל"ע להגר"א אי אוכל המצה בחוה"מ שלא כדרך הנאתה [כגון שנתייבשה ביותר או שנתעפשה באופן שעדיין ניכרת כמצה, וכד'], אי קיים מצוה, דלפי פי' הר' ליפשיץ, דהענין שהוי קיום איסור חמץ, א"כ י"ל דסגי שרואים זאת ותו לא איכפ"ל שזה שלא כדרך הנאתה, אכן זה תלוי אי בעינן בזה שם אכילה דהא מאחר ונפק"ל מקרא דשבעת ימים תאכל מצות א"כ שמא בעינן שם אכילה וממילא לא יהנה לא בשלא כדרך הנאתה ולא באכילה גסה וכד', ולא מצינו שיועיל לענינים אלו סברות דמהות המצוה, אלא תליא בשם 'אכילה' בלבד.

ויל"ע אי ברך בחוה"מ ברכה דעל אכיל"מ על מצה להגר"א, אי הוי ברכה לבטלה או"ד רק ברכה שאי"צ, דהא סו"ס שייכא כאן, דהוי מצוה. ויל"ע עוד אי חשיב כמשנה ממטבע שטבעו חכמים שלא לברך, ובפשטות אי"ז שייך כאן.

ובעיקר הענין דלהגר"א הויא בחוה"מ רק מצוה צ"ע באמת דמ"ט לא הוי חיוב ממש כמו בסוכות דאין לכאו' חילוק בין היום הרא' לשאר הימים, ויתכן לומר דבמצה מצינו דברים גדולים מאד, דהויא מאכל האמונה והרפואה, וכן כדלעיל דהויא קיום איסור חמץ, דנמשל ליצה"ר והחטא התופח, וכלליות החטאים, וא"כ י"ל דלא רצו לחייב אכילת מצה בחוה"מ, דאז היו אוכלים הרבה יותר, והי' יכול להיות מעין 'ריבוי אור', ובעקבותיו 'שבירת הכלים' ח"ו, ולכן הוי רק מצוה גרידא ולא חיוב.

והנה יל"ע לגבי המצוה דכזית מצה בליל הרא', אי יש מצוה כשמוסיף עוד כזיתים, ונפק"מ בנדו"ד, בגוונא שיש לו שני כזיתים מצה בלבד בליל הסדר ותו לא יהא לו יותר בפסח, מה יעשה אי מאחר ולשי' הגר"א איכא מצוה בחוה"מ א"כ ז"ו שכשאין מצוה ביותר מכזית בלילה הרא' שישמרנו לחוה"מ [אכן דלולא שי' הגר"א גם זה אינו מוכרח], אך אי יש מצוה אף ביותר מכזית יל"ע אי יאכל כעת או שישייר לחוהמ"פ, ושורש הספק הוא דאף אי יש מצוה ביותר מכזית בליה"ס הרי בודאי הוי רק מצוה ולא חיוב והוי ממש כענין המצוה דחוהמ"פ דהגר"א דהוי רק מצוה ולא חיוב, וילה"ס אי נכלל במצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. האומנם דיל"ע אי שייך לומר דנכלל בהמצוה דכזי"מ בליה"ס גם האכילה דיותר מכזית, דשמא התם המצוה היא רק בהנך דהחיוב דוקא, ושמא יש ללמדו מקרא ד'בערב תאכלו מצות', דנקט קרא 'מצות' בל' רבים, ושמא היינו כנ"ל דעכ"פ איכא מצוה אף שלא בהכזית דהחיוב. ולעיל נסתפקנו אי שיטתא דהגר"א הויא גם בליל הסדר אמה שיותר מכזית דהחיוב, ויל"ד בזה טובא, ואכמ"ל. 

והנה יל"ע במי שיש לו כזית מצה בדיוק, [וכן שאר מצוות], ואין לו יותר אוכל כלל לשאר הימים, מה יעשה, אי יאכל רק חצי וישמור לאח"כ מטעם פיקו"נ, או"ד יאכל הכזית למצוה ויסמוך על הקב"ה שיעזרנו בהמשך, וצד שלישי, למש"כ המשנ"ל דחצי מצוה לאו כלום הוא א"כ לצד קמא לא יאכל כלום למצוה, ובפשטות תלוי מה עדיף אי חיי שעה או חיי עולם [ומעין המח' דר"ע ובן פטורא באיזהו נשך ביש לו רק מים מספיק לא' לחיי עולם או לשניהם לחיי שעה], אך אולי י"ל דמצוה דהשתא עדיפא טפי דהוי יותר ענין חיי עולם מאשר סתם חיים [ולעי' מענין מוטב לחלל עליו שבת א' שיקיים שבתות הרבה]. ונפק"מ ג"כ [שדנו בזה לעיל], בגוונא שיש לו בליל הפסח כזית ועוד קצת בלבד דמצה [ויש לו אוכל אחר לקיום גופו], לשי' הגר"א דמצה בחוהמ"פ מצוה, אי יאכל הכל עתה [אי נימא דיש מצוה אף ביותר מכזית], או"ד ישייר לחוה"מ, ותליא בהנ"ל אי יש לחשב ההמשך או דלמא לקיים המצוה כדהשתא ויסמוך על ה' שיעזרנו בהמשך. ואולי בזה שכבר יוצא ידי"ח בהכזית, א"כ עדיף שישייר לחוה"מ לקיים המצוה האחרת, וכן שיהא קיום לאיסור חמץ גם בחוה"מ, וצ"ע.

ויל"ד לשי' הגר"א זו, דאי נימא שיש מצוה כל שבעה, אי בהכנת המצות קודם הפסח לחוה"מ, איכא ענין הכשר מצוה עכ"פ, או שבמצוה כזו ליכא גדר 'הכשר מצוה'. [ונפק"מ, כגון לענין מצוה בו יותר מבשלוחו דמשמע בר"ן רפ"ב דקידושין שאומרים כן אף בהכשר מצוה]. וכן יל"ע אי מצוה דחוה"מ מיקרי תדיר יותר מדליל הסדר, ונפק"מ ביש לו רק כזית מצה אחת, או לליה"ס או לחוה"מ, אמנם אולי בכה"ג שאין שניהם לפניו ממש אמרי' דמצוה שלפניו עדיפא, וצ"ע, ויל"ד גם דאולי בדחיוב ומצוה לא אמרי' כן, וכן דאולי בחוה"מ דהוי מצוה כל דאכיל ולא רק בכזית א"כ תו נכלל בגדר 'מצוי', ולא תדיר, שדנו בזה הפוסקים אי כלול בתדיר קודם, וצ"ע.   

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים