תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין קילוף פירות בשבת
שבת
כותב החידוש: ישראל מאיר אביטן

מראה מקומות: גמ' שבת ע"ד, בית יוסף או"ח שכ"א, רמ"א שכ"א, ביאור הלכה שם, שו"ע או"ח ש"כ ד'-ה', משנ"ב וביאוה"ל שם, שו"ע הרב שם, פרי מגדים הקדמה לסי' ש"כ.

א. יסוד המאמר מרדכי דהיכא דאי אפשר שרי לברור פמ"א וסתי"ד המשנ"ב בזה ובדין המג"א בסחיטת בוסר

כתב הבית יוסף בסו"ס שכ"א וז"ל "גרסינן בירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש כד מבחר בקליפייתא חייב משום בורר. וכתבו סמ"ג וסמ"ק והתרומה דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר אלא בקולף להניח כמו שפר"ח וכן כתבו הגהות בפרק כ"ב ורבינו ירוחם כתב בחלק ח' שמה שאסר בירושלמי להסיר קליפתו דוקא כדי לשחקו אבל אם מסיר לו הקליפה כדי לאכלו כך מותר וכן הדין בבצלים קטנים וכן כתב בעל התרומה כדי לאכלו מיד מותר ורבינו פרץ כתב דוקא מעט מעט אבל לקלוף קיבוץ גדול יחד נראה כבורר ואסור עכ"ל רבינו ירוחם", עכ"ל הבית יוסף.

וכן פסק הרמ"א (שכ"א י"ט) "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח אבל לאכול לאלתר שרי", והנה לכאו' טעם ההיתר בזה הוא דבורר לאלתר שרי. ואכתי צ"ב דהא קיי"ל (בסי' שי"ט) דדוקא אוכל מתוך פסולת שרי, אבל פסולת מתוך אוכל אסור, ולכאו' קילוף פירות ה"ז ברירת פסולת מתוך אוכל דאסור אפי' לאלתר.

וביאר המאמר מרדכי, דכל היכא דשרי דוקא אמ"פ היינו בכה"ג דשייך לברור את האוכל או את הפסולת, אבל היכא דא"א אלא לברור הפסולת שרי לברור פסולת מתוך אוכל. ובפשטות הוא מהסברא שנתבארה לעיל [בענין אוכל מתוך פסולת, אות ג' עיי"ש באריכות] בדעת הרמב"ן דמעיקה"ד שייך בורר בין בברירת פמ"א ובין בברירת אמ"פ, אלא דהתירו משום דדרך אכילה הוא ואי"ז דרך ברירה. ולפי"ז היה להתיר בין באמ"פ ובין בפמ"א דתרווייהו דרך אכילה נינהו, ומיהו בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ולהכי בעינן שיברור דוקא אמ"פ, וטעם הדבר דכשבורר פמ"א אינו נראה כמתעסק באכילה אלא כמתעסק בברירה, דאי מתעסק באכילה הוא הו"ל למינקט אוכל ולאכלו, עיי"ש באריכות. אמנם היכא דא"א לברור אמ"פ אלא פמ"א, אין הוכחה שמתעסק בברירה ולא באכילה מהא דבורר פסולת, כיון דא"א לברור אוכל, ולהכי אף פמ"א הותר דהוי דרך אכילה.

ובביאור הלכה שם הביא דברי המאמר מרדכי ליישב אמאי שרי ברירת פסולת מתוך אוכל וכנ"ל, ולא הביא שם טעם נוסף, ומשמע דסובר טעם זה להלכה, וע"ע במשנ"ב שם ס"ק פ"ד, ובשעה"צ ס"ק צ"ט דמבואר דנקט כן להלכה.

אכן צ"ב דהא בסי' ש"כ ד' פסק השו"ע דשרי לסחוט ענבים לתוך אוכל דהוי ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי, ובסעיף ה' כתב די"א דה"ה לבוסר דמותר לסחטו ור"ת אוסר בבוסר. וביאר במשנ"ב (ס"ק כ') דר"ת אוסר בבוסר משום דהוי כבורר אוכל מתוך פסולת. ומיהו אם אוכל לאלתר שרי, כ"כ העו"ש והט"ז. אמנם המגן אברהם השיג על דבריהם דהא דמותר לברור אוכל מתוך פסולת הוא משום שאין דרך ברירה באוכל מתוך פסולת משא"כ בזה דרך ברירתו הוא דאי אפשר בענין אחר[א]. ולכאו' אדרבה היכא דא"א בענין אחר אפי' פמ"א שרי[ב], וצ"ע סתי"ד המשנ"ב.

ולפי מה שנקט המשנ"ב בדעת המג"א לכאו' יש לאסור קילוף פירות בשבת דהא א"א בענין אחר. ומיהו כל זה הוא לטעם שכתב המשנ"ב בדעת המג"א, אך יש שכתבו טעמים אחרים בדברי המג"א באיסור סחיטת הבוסר, דהגר"ז (ש"כ סעיף ח') פי' דסחיטה היא דרך מלאכה וברירה ואית ליה חשיבות מלאכה ולכך אסור אפי' אמ"פ, עיי"ש. ובפרי מגדים (הקדמה לסי' ש"כ) כתב וז"ל "ובוסר דהוה בורר לר"ת [הובא בסעיף ה], להט"ז לאלתר שרי, ולהמ"א אות זיי"ן אסור, דהוה כמו נפה וכברה, דבורר זה שסוחט היין מבוסר הוה כמו כלי כאמור", ונראה דכוונתו לפרש דברי המג"א דבורר רגיל הרי הוא נוטל את המאכל או את הפסולת, ולא מוכרח דמעשה זה הוי מעשה ברירה, ואפשר דהוי מעשה נטילה בעלמא, וזהו מש"כ המאמ"ר לענין פמ"א היכא דא"א בענין אחר, דהרי הוא נוטל ומפריד ואי"ז בורר. משא"כ בכה"ג דהאפשרות היחידה לאכול את הפרי הוא ע"י סחיטה של הדבר, ואי"ז הפרדה בעלמא, הרי סחיטת הפרי היא פעולה המיוחדת לברירה ואסור אף בפסולת מתוך אוכל. ונראה דזה כוונת הפמ"ג במש"כ דהוי כבורר בכלי, דהא בכלי אסור אף אמ"פ וטעם הדבר כיון דהוי פעולה המיוחדת לברירה, וה"נ סחיטה הוי מעשה המיוחד לברירה ודו"ק.

ב. טעמים נוספים להתיר קילוף פירות בשבת

בתהלה לדוד (שי"ט ד') כתב בטעם ההיתר של קילוף פירות בשבת, דכיון שהפרי נשאר בידו מיקרי אמ"פ, וכעי"ז כתב החזו"א (נ"ד ב') דהרי הוא מפריד האוכל מהפסולת, ואין הבדל אם אוחז באוכל או בפסולת. ומשמע מדבריהם דאם האוכל נמצא בצלחתו ונוטל את הפסולת וזורק, הרי זה כפמ"א ואסור. ומיהו לא מצאנו שחששו לזה, ואולי זה מפני שטעם זה לא הוזכר במשנ"ב [ואף החזו"א כתב שיש לדחות טעם זה, דדלמא טעם ההיתר הוא דא"א בענין אחר וכמש"כ המאמ"ר].

בים של שלמה (ביצה פ"א סי' מ"ב) מבואר דשרי לקלף פירות כיון דהקליפה הוי שומר לפרי, הוי כמין אחד עם האוכל ולא שייך בזה בורר. ולכאו' קשה א"כ אמאי פסק הרמ"א דלאחר זמן אסור ודוקא לאלתר שרי, והא אין ע"ז שם בורר כלל. ועיי' במג"א (תק"י ס"ק ד') דנראה מדבריו דהתכוון להקשות כך.

ובאליה רבה (שם) ובביאור הלכה (שי"ט ד') כתבו דל"ק ע"ד היש"ש, דהא הרמ"א התיר לברור לאלתר. וצריך פירוש לפירושם, דאכתי קשה אמאי לאחר זמן אסור. ושמעתי לבאר דכיון דמקלף את הפרי לאחר זמן, הרי הוא מגלה בדעתו דהשומר הוי פסולת לגביה והדר דינא דאיסור בורר. משא"כ לאלתר אינו אלא מתקן אכילתו, ודו"ק. ועיי' בביאור הלכה שם דמבואר מדבריו דאף המג"א מודה בזה ולא השיג אלא על לשון היש"ש דמשמע דהתיר אף לאחר זמן. וכתב שם עוד, דהיינו טעמא דשרי לקלוף פירות, ולכאו' צ"ע סתי"ד הביאור הלכה דבסי' שכ"א סתם כדברי המאמ"ר, וילה"ס הי מינייהו עיקר[ג].

ג. הערה בעיקר ענין קילוף פירות

עיי' במג"א (סי' ת"ק) שכתב שיש להתיר בורר בניקור הגיד, כיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי"ז תערובת. ויש לעיין א"כ על מה נשתברו רובי הקולמוסים להתיר ברירת הקליפות בשבת, והא לכאו' איכא טעם גמור להתיר דאי"ז בורר כלל, דהא האי לחודי קאי והאי לחודיה קאי, ואדרבה שרי לפי"ז אפי' לאח"ז ולאו דוקא לאלתר. וצ"ע טובא בזה.

[א] ואפשר דפליגי בטעם ההיתר דברירת אמ"פ, להמג"א טעם ההיתר הוא משום דאי"ז דרך ברירה ולהכי היכא דא"א בענין אחר פשוט דהוי דרך ברירה, אכן להט"ז והעו"ש טעם ההיתר הוא משום דהוי דרך אכילה, ומיהו כאשר יכול לברור אמ"פ ובורר פמ"א הרי מעשיו מוכיחים דאינו עסוק באכילתו אלא בברירה, אבל היכא דא"א בענין אחר ואפשר לברור דוקא פמ"א, אה"נ פמ"א הוי דרך אכילה ושרי. ונחלקו בזה הראשונים, עיי' מש"כ בסוגיית אוכל מתוך פסולת באריכות.
[ב] ובביאור הלכה שם כתב לחוש לדברי המג"א להלכה, והנה בביאור הלכה שם כתב דאף אי נימא דבבורר שרי לברור אמ"פ בכל ענין, מ"מ הכא דש הוא ובדש אין לחלק כלל בין אמ"פ לפמ"א ולהכי יש לחוש לדברי המג"א להלכה. ולפי"ז ל"ק כ"כ סתי"ד המשנ"ב, אכן מש"כ בדעת המג"א דלמג"א אסור אף מדין בורר הוא קשה מאוד, וכי להמג"א אסור לקלף פירות בשבת [להטעם דהמאמר מרדכי דנקטו בביאור הלכה], ועוד דבמשנ"ב בסי' ש"כ כלל לא הזכיר לדחות את דברי המג"א דאדרבה היכא דא"א בענין אחר שרי, ומשמע שהסכים לדבריו. ואף בביאור הלכה לא כתב לחלוק על דבריו אלא כתב דמ"מ לכו"ע איכא למיחש מדין דש, ולא כתב כן אל לרווחא דמילתא ולא פליג ע"ד המג"א, וצ"ע סתי"ד המשנ"ב.
[ג] ונפק"מ, דדברי היש"ש לכאו' לא שייכים אלא בקליפת הפרי הגדילה עם הפרי, אך בעטיפות ממתקים וכיוצ"ב ל"ש האי טעמא ואין להתיר אלא לדברי המאמר מרדכי. ובביאור הלכה שי"ט א' נקט דהסרת העלים המעופשים שרי כמו קילוף פירות, ולכאו' התם ל"ש טעמא דשומר לפרי ומבואר דסמך על הטעם של המאמ"ר, אא"כ נימא דהתם בברירה דרבנן שאני.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים