תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

בענין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וישוב הסתירה ברמב’’ם
כתובות
כותב החידוש: שלמה

מראה מקומות: בענין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וישוב הסתירה ברמב’’ם

בענין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וישוב הסתירה ברמב’’ם

גמ'. אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכא באשת כהן ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה מהו דתימא התם דודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל. 

מבואר בסוגיין שאדם נאמן לאסור דבר על עצמו אע’’פ שאין עדים על האיסור, והביאו לכך מקור ממתני' בקידושין (סה.) האומר לאשה קידשתיך אסור בקרובותיה, ואשמועינן דהכא קמ’’ל דאע’’ג דלא קים ליה כ’’כ בפתח פתוח אפ’’ה נאמן.

ויסוד האיסור כתב רש’’י שהוא משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

ובביאור הך דינא נאמרו כמה ביאורים, א. הקצוה’’ח (בסי’ לד סק’’ד) כתב דהביאור הוא דכמו שבממון מצאנו שהודאת בע’’ד כמאה עדים דמי דאדם נאמן לחייב עצמו מדין הודאת בע"ד, והמקור לכך  כתב רש"י בקידושין (סה: ד"ה הודאת בע"ד) וז"ל, דכתיב (שמות כב, ח) "אשר יאמר כי הוא זה" הרי שסמך על מקצת הודאתו, עכ"ל, והיינו דכמו שהאמינה התורה שתי עדים על אחרים כן האמינה תורה לכל אחד על עצמו אע"פ שהוא קרוב לעצמו והוא ע"א, דקרוב וע"א פסלה תורה כשמעיד על אחרים, אבל לחייב עצמו גזירת הכתוב שנאמן כמו שני עדים, ואפי' עבד ושפחה וגזלן נאמנים מדין הודאת בעל דין לחייב עצמו, והך דינא ד"כי הוא זה" נאמר לגבי ממון.

וכתב הקצוה"ח דה"ה לענין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שהוא גם מדין נאמנות, דכיון שהאמינה התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון ובין באיסור לעולם נאמן על עצמו.

ויעויין שם שהביא לדברי המוהרי"ט ((ח"ג סי' א) שהביא מהמהר"י באס"ן (סי' פ בסופו) שהוא מתורת נדר, וכן בשער המלך (הל' אישות פ"ט הלכה טו) הביא כן מהמהר"י באס"ן שהוא מדין נדר, וכן מדוקדק בשיטמ"ק בסוגיין (בד"ה נאמן) וז"ל, מילתא דר"א דהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה, יש לפרשה דלכך נאמן דכיון דאתי לבי דינא וקאמר הרי אסורה עלי ואיני חפץ בה הרי נאסרת עליו ואע"ג "דהיא מותרת לו מדינא הוי ליה כאוסר עליו דבר המותר" עכ"ל, משמע להדיא דהוא מדין נדר שאוסר עליו דבר המותר, וכן דייק הקה"י (בסימן י) בדברי השיטמ"ק.

אולם הקצוה"ח תמה על הך פירוש, והביא דהמהרי"ט דחה ביאור זה דאי היה מתורת נדר היה מהני בזה שאלה, ולא מצינו בזה שאלה והתרה כבנדרים, ובנוב"י (מהדו"ת אבהע"ז בסימן כג) תמה דאיזה לשון נדר או התפסה איכא כאן כדי שיאסר.

אולם בתרומת הכרי (בסימן א' התנאי השני בד"ה ואת אשר נראה) כתב דמה שהעלה אחי בספרו קצוה"ח שהוא מדין נאמנות, והביא כן מרש"י, אין דעתי נוחה בזה כי מודה במקצת אי אפשר למילף אלא בהודה בפני בי"ד דבהכי איירי קרא שמודה בבי"ד ומתחייב שבועה, וליכא למילף בהודאת בעל דין שלא בפני בי"ד, וכתב שלכן נראה שהודאת בעל דין בפני עדים הוא מתורת שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וכמו שאשה שאמרה א"א אני אסורה להינשא, ואפי' נישאת כופין אותו להוציא, וזה לא מתורת נאמנות אלא כיון שלפי דבריה היא אסורה להינשא ואילו היתה יודעת האמת שהיא אשת איש אף שכל העולם מחזיקין אותה כפנויה היא עצמה אסורה להינשא, ולכן גם בי"ד יכולין לכופה שלא תינשא, ומה"ט נמי גבי ממון המודה בפני עדים שחייב לחבירו אף שאין אנו מאמינים לו שחייב מ"מ כופין אותו לשלם כיון שאומר שהוא יודע שחייב לחבירו ואנו כופין אותו להוציא הגזילה מתחת ידו, דגזל הוא כשאר איסורים, עכ"ל.

ומבואר בתרומת הכרי דשויא אנפשיה אין זה מדין נאמנות אלא הוא מדין הנהגת האדם כלפי עצמו, דהיינו דכיון שלגבי ידיעתו ידוע לו שהדבר אסור ממילא מחוייב הוא לנהוג כפי ידיעתו ומוטל עלינו להורות לו כן ואף לכפותו על זה, ומטעם שאדם מחוייב לנהוג כפי ידיעתו שהדבר אסור לו.

ונמצא עד כאן ג' ביאורים מהו גדר שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ביאור א. לקצוה"ח הוי מטעם נאמנות, שנאמן על עצמו כמאה עדים. ביאור ב. למהר"י באס"ן הוי מטעם שאסר על עצמו בנדר. ביאור ג. לתרומת הכרי הוי מדין הנהגת האדם כלפי עצמו, שאם לפי ידיעתו הדבר אסור לו צריך לנהוג בזה כדבר האסור, ויכולין אף לכפותו על זה.

והנה רע"א (לקמן בדף כב.) על המשנה שאומרת אשת איש אני ונתגרשתי או שבויה הייתי וטהורה אני נאמנת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והקשה רע"א וז"ל, קשה לי למאי צריך לזה [והיינו להפה שאסר] הא בדיבורא אשת איש הייתי לא נאמנת לב"ד דצריך נאמנות ועדות ואנן אמרינן שאינו אמת, אלא מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וכיון שהיא מסיימת 'וגרושה אני' א"כ מעולם לא אסרה עצמה, ובפרט בנשביתי וטהורה אני, דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא טומאה והיא יודעת בעצמה אם נטמאה או לא, וא"כ כשאומרת נשביתי אין בזה כלל שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אם יודעת בעצמה שלא נטמאה, וכאשר אומרת בעצמה טהורה אני א"כ למה לי להפה שאסר הרי לדידן אין בירור על כך שנשבתה, וכל הסיבה לאסור משום שויא אנפשיה וכיון שלא אוסרת עצמה א"כ ליכא שויא אנפשיה.

ובקוב"ש (אות נח) תמה על דבריו דשויא אנפשיה הוי מדין נאמנות, וא"כ כאשר אומרת אשת איש אני או שבויה אני נאמנת כמאה עדים כלפי עצמה שאשת איש היא או שבויה ואי אפשר להתירה רק מטעם הפה שאסר, וכתב שצ"ל שרע"א סבירא ליה דהוי מטעם נדר וא"כ כיון שלפי דבריה היא מותרת וליכא נדר קשיא ליה שלא צריך להגיע להפה שאסר, ע"ש, אבל בפשטות אין כוונת רע"א מטעם נדר דהוא צד רחוק.

ועוד דרע"א לא הקשה כן על המשנה (לקמן בדף טו:) דהאומר לחבירו שדה זו של אביך ולקחתיה הימנו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן לא הקשה על המשנה (לקמן בדף יח:) דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו או קטנים או פסולי עדות היינו נאמנים דאמאי  צריך לדין הפה שאסר תיפוק ליה דמעולם לא הודה שהממון של חבירו או שחתימתם כשירה והביאור דלממון ודאי מודה רע"א שהוא מדין נאמנות וכמש"כ הקצוה"ח והוכיח כן מרש"י, ורק לענין איסור סבירא ליה דלא הוי מדין נאמנות דלא ילפינן איסורא מממונא, ולכן נראה דסבירא ליה ששויא אנפשיה הוא כמו שכתב התרומת הכרי דהוי דין שהנהגת האדם כלפי עצמו, לפי ידיעתו דלפי דבריו שיודע שאסור הוא צריך לנהוג איסור, ומשו"ה קשיא לרעק"א דהיכא שלא אוסר על עצמו לא צריך להגיע להפה שאסר.

ומצינו דכן שיטת רעק"א בעוד ב' מקומות, א. רעק"א (בדף כב: בד"ה תוס' ישנים בד"ה תרוייהו) בתוך דבריו כתב, דבשויא אנפשיה לא אמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ולכן אשה שאמרה לא נישאתי ובאו עדים שנישאה ונתגרשה אינה נאסרת, ולכאורה הרי לפי דבריה דלא נשאת לא נתגרשה, דהרי אם לא ניסת ממילא לא נתגרשה, והוי כאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והביאור ברע"א דכיון שלפי דבריה אינה אשת איש לא שייך שויא אנפשיה, והוי ליה לשיטתו דלענין איסור לא הוי מדין נאמנות אלא בהנהגת אדם כלפי עצמו, וכיון שלפי דבריה אינה אשת איש היא מותרת.

ב. וכן יעויין ברעק"א בכתב וחותם (חלק ב סי' ב)  שכתב באשה שאומרת מת בעלי בניסן ובאו עדים שבחודש אח"כ  בחודש אייר גירשה בעלה דמותרת אף שלכאורה לדבריה שבעלה מת חודש קודם א"כ לא נתגרשה שהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וא"כ נאסור אותה דהרי מהעדים ידעינן שבעלה לא מת וכנגד מה שהעדים אומרים שנתגרשה הרי היא אומרת שלא נתגרשה וא"כ נאסור אותה, וכתב רעק"א דכיון דהוי מדין שויא אנפשיה ולא מדין נאמנות א"כ כיון שלמעשה אומרת שהיא מותרת שהרי טוענת שמת בעלה וא"כ לא עשתה עצמה חתיכה דאיסוריה ולכן מותרת והוי כשיטתו הנ"ל.   

והנה בריטב"א בסוגין (בד"ה אמר ר' אליעזר פ"פ וכו') כתב דהא דנקט ר' אלעזר נאמן לאוסרה "עליו" ולא אמר נאמן לאוסרה 'על עצמו' אתא לאשמועינן דכיון שטוען ברי בי"ד אוסרים אותה ומפקינן ליה מיניה ואינו רשאי לקיימה והיינו דבי"ד יכולין לכוף אותו ולהוציא אותה ממנו, ואע"ג דאמרינן ביבמות (כד.) דאין בי"ד מוציאין אלא בעדים, הא מסקינן לקמן דפ"פ הוי כשני עדים.

אולם יעויין ברמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הל' יז, יח) "מי שראה אשתו שזינת או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינת אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובתה, ואם הודתה לו שזינת תצא בלא כתובה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול". (הלכה יח) "אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודתה בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא", עכ"ל.

 ומבואר ברמב"ם שאף מי שראה שאשתו זינתה חייב להוציאה מדין שויא אנפשיה, מ"מ כתב בהלכה י"ח שאין בי"ד כופין לגרש את אשתו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה בפניהם.

ובבית מאיר (אבהע"ז בסימן קטז סעיף ז) ושו"ת רעק"א (קמא סוף סימן י) דייקו מהרמב"ם דפליג על הריטב"א וס"ל שאין כפיה בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

 ולכאורה הביאור דהריטב"א סבירא ליה דהוי דין נאמנות כמאה עדים או דעל כל פנים נאסר מדין נדר, א"כ בי"ד כופין אותו, אבל הרמב"ם סבירא ליה דהוי כתרומת הכרי דהוי הנהגת אדם כלפי עצמו, משום הכי סבירא ליה דכיון שאין לו נאמנות על זה אלא שצריך לנהוג לפי איך שהוא פוסק לעצמו אין בי"ד כופין אותו על זה, כך ס"ל לרמב"ם, ואף שבתרומת הכרי שהבאנו לשונו לעיל כתב שעל הך דינא בי"ד יכולין גם לכפותו, מ"מ ברמב"ם מבואר דפליג על זה וס"ל דכיון שאין לו נאמנות כלל ואף כלפי עצמו אין בי"ד מאמינים לו אלא הוי רק דין הנהגת אדם כלפי עצמו, אף שהתרומת הכרי נקט שע"ז גופא ג"כ בי"ד יכולין לכפותו מ"מ ברמב"ם מבואר שאין בי"ד כופין אותו על זה דשויא אנפשיה אהני רק לענין שהוא צריך לנהוג איסור בעצמו ובי"ד כך צריכים להורות לו, אולם כפיה אין על זה.

אלא שהקשה מו"ר מרן האבי עזרי (באיסורי ביאה פ"כ הלכה יג) דהרמב"ם שם כתב וז"ל, "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה", עכ"ל,.

ומבואר ברמב"ם שמי שאמר כהן אני נאמן לאסור עצמו בגרושה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, ויעויי"ש במגיד משנה, ובגר"א (אבהע"ז סי' ג ס"ק יא), וכן הביא רע"א בסוגיין משו"ת הרא"ם (ח"א סימן כה) שנקטו בדעת הרמב"ם שסבירא ליה ששויא אנפשיה מהני לענין עונשין, דנקטינן דהוא כהן וממילא לוקה מלקות מדאורייתא על טומאה וגרושה, וכן כתב בקובץ שיעורים (אות נח) פשט בדעת הרמב"ם, והוכיח כן מהירושלמי ששויא אנפשיה מהני להלקותו

אולם המשנה למלך שם נקט דמש"כ הרמב"ם שאם נשא או נטמא לוקה אינו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא מיירי שהוחזק כן שלושים יום, וכמו שקימ"ל ששורפין וסוקלין על החזקות וכמו שכתב הרמב"ם עצמו (בפ"א מהל' איסורי ביאה ה"כ), וכן כתב הש"ש (ש"ו פרק י), וכתב הש"ש דלפי זה צריך לומר דהוחזק באיסור שלושים יום, ע"ש.

אולם במשנה למלך העיר דהרמב"ם כאן סתם הדברים דכתב מי שהחזיק עצמו בכהן ונשא גרושה או נטמא לוקה, ולא כתב שהוחזק, וכתב שצריך לדחוק שסמך על מש"כ (בפ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כ). ודו"ק.

אולם המגיד משנה והאחרונים שהבאנו נקטו שמסתימת הרמב"ם משמע דאף שלא הוחזק, ובהכרח משום דסבירא להו דשויא אנפשיה מהני לענין מלקות.

ולפ"ז הק' מו"ר דאיכא סתירה בדברי הרמב"ם, דלפי דעת המגיד משנה והאחרונים הנ"ל שנקטו בשיטת הרמב"ם שב"ד עונשים מלקות על שויא אנפשיה איך יתכן שס"ל לרמב"ם (בפרק כד מהל' אישות הל' יז, יח) שאין כופין על זה, דאם בי"ד עונשין ע"ז פשיטא שצריכין לכפות ע"ז, וע"ש מש"כ ליישב באופן מחודש מאוד, דמה שמחוייבים ב"ד לכוף אדם שלא יעבור על איסור הוא מקרא ד'ועשית' שהוא אזהרה לב"ד שיעשוך (שיכפוך) כמבואר בר"ה (ו.) וע"כ מה שאוסר עצמו ע"י שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא נאמן רק על עצמו ולא נאמן על אחרים ואינו נאמן לחייב את ב"ד שיכפו אותו דכפייה הוי חיוב של ב"ד ואינו נאמן כלפי ב"ד לחייבם אבל שזה ודאי שאם ירצו לכופו יכולים לכופו שהרי על כל פנים הוא נאמן כלפי עצמו שאסור, וב"ד יכולים למנוע ממנו לעשות איסור אך חיוב על הב"ד אין, דאין לו נאמנות שהוא אסור עד כדי שיהיה חיוב וציווי לב"ד לכופו.

ולפ"ז תי' במה שכתב הרמב"ם (בפ' כד מאישות הי"ח) שאין ב"ד כופין את האיש לגרש היינו שאין חייבין לכפותו אולם אם רוצים יכולים, ומה שכתב (בפ' כ מאיסו"ב הי"ג) שאם אמר כהן אני אם נטמא לוקה כוונת הרמב"ם שנאמן כלפי עצמו שחייב מלקות, אולם בכל חיוב מלקות מצוה על הב"ד להלקותו כמו שמנה הרמב"ם במניין המצוות (מצות עשה רכד) אבל מחויב מלקות משום שויא אנפשיה הוא נאמן על עצמו ואין הוא יכול לחייב את ב"ד להלקותו אלא שהוא מצד עצמו חייב מלקות ואם רוצים ב"ד יכולים להלקותו וזהו שכתב הרמב"ם שחייב מלקות היינו שנאמן כלפי עצמו שחייב מלקות.

ונראה ליישב הרמב"ם בשני אופנים אחרים; א. דיעויין בחמדת שלמה (יבמות דף מז. וכן בחמדת שלמה על השו"ע יו"ד סי' כט) שכתב בשם הבית מאיר שכתב לייסד דמלבד דין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא איכא דין נוסף והוא דין שויא "נפשיה" חתיכה דאיסורא, וחלוק גדרם, דדין זה דשויא נפשיה הוי נאמנות גמורה כגון שאומר שהוא עצמו חתיכה דאיסורא, כמו הגמ' ביבמות (שם) נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול עצמו ולא נאמן לפסול בניו, והיינו שהוא מעיד על עצמו שהוא גוי שנתגייר בינו לבין עצמו, והגירות לא מועילה, ובזה שמעיד על עצמו בלבד שויא חתיכא דאיסורא בזה איכא נאמנות גמורה, אולם בגונא שמעיד על חתיכה אחרת שהיא אסורה ולא מעיד על עצמו, בזה אין לו נאמנות לאסור החתיכה, דמהיכי תיתי שיהא נאמן לאסור החתיכה, ופה לא הוי מדין נאמנות גמורה, אלא הוי דין שאדם פוסק לעצמו וצריך להתנהג איך שפוסק לעצמו, עכת"ד.

ולפ"ז מיושב נפלא דברי הרמב"ם דמה שכתב הרמב"ם (בפ"כ מהל' איסורי ביאה הי"ג) איירי בשויא נפשיה חתיכה דאיסורא, והיינו שאומר שהוא כהן וא"כ הופך את עצמו לחתיכת איסור שהוא נאסר בטומאה ובגרושה ובשאר איסורי כהונה, בזה ס"ל לרמב"ם כיון שבא לאסור עצמו שהוא עצמו חתיכת האיסור, בזה הוי דין נאמנות ועונשין ע"ז, וה"ה שבי"ד יכפו על זה, משא"כ מש"כ הרמב"ם (בפ' כד מהל' אישות) דאיירי ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שבא לאסור אשתו עליו שאומר שראה שזינתה בא לאסור אחרים עליו, בזה ס"ל לרמב"ם דאין לו נאמנות לאסור, אלא הוי רק דין של הנהגת אדם כלפי עצמו, ומשו"ה ס"ל לרמב"ם שאין כופין  על זה.

אולם נראה ליישב באופן אחר, דהנה ברמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ג) כתב "וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או שהוחזק" ובקוב"ש (כתובות נח) הקשה דהרמב"ם סותר עצמו, דמאי שנא ממש"כ (בפ"כ מהל' איסו"ב הי"ג) דבשויא אנפשיה נאמן לאסור עצמו ואף לוקין ע"ז [אולם למשל"מ ולש"ש דפירשו דאיירי שהוחזק שלושים יום לא קשה מידי, אולם קושייתו היא לפי המגיד משנה ושאר האחרונים ברמב"ם דלא איירי בהוחזק].

וא"כ אמאי כתב (בפ"א מהל' איסורי ביאה ה' כג) שאין האשה נהרגת על שויא אנפשיה ומאי שנא מלקות ממיתה, והביא בקוב"ש מהגאון ר' ליב רובין מוילקומירר שאמר לחלק בין מיתה למלקות, והביאור הוא שמיתה העונש הוא על החפצא דעבירה עצמה, דהיינו כאשר עובר על החפצא של האיסור כגון בא"א שזינתה או אדם שחילל שבת בזה איכא חיוב מיתה.

אולם מלקות הוא לא על החפצא דאיסורא אלא מה שעבר על מימרא דרחמנא, והיינו דהמלקות אינו מפני החפצא דאיסורא אלא מפני שהדבר אסור וכל שדינו שהוא אסור והוא עובר על מימרא דרחמנא איכא דין מלקות, ולפ"ז ישב הרמב"ם דשויא אנפשיה אין מאמינים לו על עצם האיסור ולכן לענין מיתה שחיובו על עצם האיסור כתב הרמב"ם (בפ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ג) שאינה נהרגת על זה, אולם לענין מלקות כיון שיכול לאסור על עצמו ואסור לו לעבור על מה שאסר על עצמו ונמצא שעובר על מימרא דרחמנא ולכן לוקה, דהמלקות הם על מה שעבר על מימרא דרחמנא.

ומעתה יש לדון לענין כפיית בי"ד, דבי"ד כופין על האדם שלא יעבור על דיני התורה, ויש לחקור האם יסוד הכפית בי"ד הוא שבי"ד מצווים לכפות ולהפריש האדם שלא יעבור על איסורים והיינו שלא יעבור על מימרא דרחמנא, ולפ"ז ה"ה שויא אנפשיה כיון שהדבר אסור עליו ע"פ דבריו ממילא בי"ד צריכין לכפות אותו על זה.

אולם יש לומר דיסוד כפיית בי"ד הוא שבי"ד נצטוו להעמיד הדת על תילה שישמרו דיני התורה ולא יעברו על עצם איסורי התורה, ולפ"ז בשויא אנפשיה, כיון שאין לבי"ד בירור על עצם האיסור אלא שלו עצמו אסור לעבור אולם עצם האיסור לא נתברר לבי"ד ומשו"ה אין ממתין ע"ז וא"כ ה"ה שלא יהא כפיית בי"ד ע"ז, ונראה שכך ס"ל לרמב"ם כהך צד השני שכתבנו, ולפ"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם ממש"כ שאף שלוקין על שויא אנפשיה מ"מ אין בי"ד כופין ע"ז, ולכאורה הדברים סותרים אחד את השני, וכמו שהקשה מו"ר מרן האבי עזרי, אולם לחילוק הנ"ל אתי שפיר דבמלקות הוי על מה שאסור ועובר על מימרא דרחמנא, אולם כפיית בי"ד הוא על עצם האיסור וכמו מיתה ומשו"ה שפיר כתב הרמב"ם דאין כופין על זה אף שבי"ד עונשין ע"ז מלקות.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים