תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ברכת שהחיינו על נעליים בזמנינו
כללי
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: שו''ע או''ח סימן רכג סעי' ו

 

בענייני ברכת שהחיינו

עמדתי ואתבונן אם מברכים שהחיינו על נעלים חדשות בזמנינו או לא.

הנה מקור הדין הוא במסכת ברכות (דף נט.): ת"ר בנה בית חדש וקנה חדשים אומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה עי"ש וכתבו התוס' דהטעם הוא מאחר ושמח בהם מאד להכי מברך עליהם וכ"כ הרא"ש (ברכות פ"ט סימן טו.) שעיקר התקנה דברכה זו על השמחה, והא דקרי להו בשם 'ברכות ההודאה" היינו דמודים לה' שזכינו להגיע לידי שמחה זו, והתרוה"ד (ח"א סימן לו) דבכלים שאינם חשובים כגון חלוק ואנפלאות (גרביים) ומנעלים דליכא שמחה בהם ביותר, לכן אין מברך עליהם ברכת שהחיינו. מבואר בדבריו דס"ל דהחשיבות הוא גבי הבגד עצמו והוא גורם לברכה.

לעומתו הרא"ש ז"ל תלה הכל בשמחה דהגברא גופא.

 וביסוד מח' י"ל דפליגי בעצם הקתנה אם נתקנה על הזמן עצמו דהנה התורמ"ד והטור ס"ל דבגדים מסיומים מחדשים בזמנים מיוחדים כגון שבת וחג או אירוע וכו' ולא כל יום, מיהו מנעלים כל יום יכול לחדשים, לכן אין משמעון לזמן שבו חודשו כמו חליפה או טלית או בית חדש וכו' הרי דהברכה תליא בחפצא גרידא.

איברא הרא"ש ודעימיה ס"ל איפכא עיקר הברכה נתקנה לפיי שמחת האדם כמה הוא שמח בדבר חדש התפעלות נפשו היא הנותנת, ולכן גם המנעלים אם שמח בהם ביותר יוכל לכאו' לברך עליהם, שהשמחה היא יוצרת את הזמן ההוא לעת של שמחה היךכך בעי לברך על כך ברכת שהחיינו.

וכתב רבינו המרדכי והמרי"י וויל ז"ל דבנעלים יש טעם ייחודי דלא נתקנה ברכה זו עליהו, היינו מאחר והנעל רובן עשיות מעור בהמה שהיו צריכין לשוחטה ע"מ להשתמחש בעורה אפי' היא טמאה, א"כ איכא צער בע"ח דהוי דאו' (ב"מ דף לב). ועי' ברמ"א (סימן רכג. ד"מ אות א) כתב "וטעם זה לא נהגו לאומרו ומ"מ ראיתי רבים דנהגו להקפיד בזה" ע"כ. וכן פסק מרן השו"ע (שם סעי' ו) דאין מברכין על מנעלים דאין חשובים כמו דכתבו התוס' הנ"ל. ומוכח דלא נקיט טעמא דהרא"ש דשמחה דהרא"ש אלא חשיבות החפץ גרידא דתוס' והטור ועוד, הרי דס"ל דאין אדם יכול ליצור 'זמן' של שמחה מעצמו.

ויש להוכיח עוד מדברי הגמ' בברכות (דף ס.)  דכי סיים מסאני מברך 'שעשה לי כל צרכי" עי"ש מבואר בגמ' דהמנעלים הים תיקון לכל מלבושיו של האדם, להכי תיקנו להן ברכה בפני עצמן, וזה הא דאתי שמחה להאדם עצמו, וכן מהא דאיתא בשבת (דף קכט.) ומסכת פסחים (דף קיב:) "ת"ר ימכור קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" ופירשו רש"י (ד"ה מנעלים) והר"ן על הרי"ף שם שאין לך ביזוי גדול יותר מן ההולך יחף בשוק" ע"כ ומבואר דהנעליים הן 'כבוד האדם', ולפי"ז צ"ע בסברת הראשונים ומרן השו"ע בעיקבותיהם דס"ל דנעלים אין ברכת שהחיינו, הא כבוד האדם הוא ובעי ברכה על כך?

ויש ליישב עפ"י מש"כ המרש"א (ח"א ברכות ס.) דמי שהולך יחף יכול לבוא לידי חולי עי"ש מבואר בדבריו דכל דבר שהוא בתפקיד הסרת מכשול, (חולי – מכשול הוא) לא נתקנה ברכה על כך.

אלא דאכתי צ"ב דהא מצינו בכמה דוכתי דנעליים אכן חפץ בזוי הוא, דהכי איתא במסכת ברכות (דף סב:) "ת"ר לא יכנס אדם להר הבית במנעלו ובסנדלו, וכן משה נצטווה מאת הקב"ה (שמות פרק ג.) "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", וא"כ אי חזינן דהוי דבר בזוי, א"כ אמאי תקנו "ימכור אדןם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"?

ואמת דמצינו בדברי רבותינו האחרונים ז"ל דדנו גבי מי שקונה נעליים בימינו אי יכול לברך בשם ומלכות ברכת שהחיינו, אי תלוי בשמחת האדם עצמו, או בחשיבות חפצא גרידא, דהנה כידוע שמחירם יקר מאוד עד לכ= 1000 ש"ח וכו', טפי מהא דהוי בימי קדם, לכאו' נראה פשוט שאפשר לברך עליהם, מתרי טעמי: א. מאחר שהוצאות על זה רבות.

ב. מאחר וצורתן ויופיין של המנעלים בימינו שונה מאשר היה בימי חכמי התלמוד, הן יותר יוקרתיות ומעוצבות ומרשימות ביופיין וזיוון.

דהא הנה איתא במס' תענית -(דף כג.) גבי אבא חלקיה דהיה נועל מנעלים ששאל מחבירו כשהיה בעיר, ואילו כאשר היה יוצא לחוץ היה חולצן, מבואר נמי דהוי בגד חשוב, שמר עליהן שמא יבלו, הגם שקיי"ל דשואל כל הנאה שלו" כמבואר במס' בבא קמא (דף צד.) ועוד, להכי חייב באונסין, אבל מ"מ עביד כל מה דבעי וע"מ דישבנו לבעליו כאשר נתנם לו מתחילה.

ול]י"ז מבואר היטב דנמי בימי קדם היו נעליים מלבוש חשוב, והכי איתא במס' שבת (דף קטז.) דאי איכא דליקה לובש מנעליו ויוצא (שו"ע או"ח סימן שלד.), ומבואר דהן דבר יקר דהוו בגד המכבד את האדם.

וראייה נמי מהא דאמרו בב"ק (דף נט.) גבי אליעזר זעירי שהתאבל על ירושלים לבש מנעלים שחורחים דווקא להראות צער וביזוי, הא לך דאפי' בזמנן היו מנעלים  חפץ חשוב ומכובד, ולפי"ז יש שמןחה בקנייתן כ"ש בימינו ואנו וכן בלבישתן הרי דבעי לברך על כך 'שהחיינו' בשם ומלכות דנראה פשוט וברור דבתר הגברא עצמו אזלינן,

וכן גבי יבום מצינו דחולצת לו מנעלו של ימין להראות ביזיונו דלחא אבה לייבמה להקים שם לאחיו ד"לא תוהו בראה לשבת יצרה" מבואר איפא דנעליים זה מלבוש כבוד דמראין חשיבות.

ונראה לבאר עוד: הא דנקטו הפוסקים דאין מנהג העולם על נעליים אי זה הלכה או בגדר 'נהגו העם' דתלוי כל אחד לפי עניינו כמה הוא שמח בהן, דהנה כבר מצינו נידון באחרונים אם אמרינן וסב"ל במקום שיש מח' הפוסקים, דהנה כתב מרן החיד"א בשו"ת "חיים שאל" (ח"ב סימן טו) ובברכי יוסף (חאו"ח סימן מו) ובט"ז (שם סקע"ג) ובר"י על הרי"ף (פ"ו ממס' עירובין) דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל,

וכתב הפרי מגדים בא"א כאן ובשד"ח (אס"ד מערכת ב ברכות סימן ב אות ב) העלה כדברי הפרמ"ג ועי' מור ואהלות בא"ח ראה ג והליכו"ע שם.

ועי' בספר "ברכת שמואל" זכאי (סימן רכג אות יב) שם בשם הגר"י יוסף זצ"ל שהורה לברך על נעליים בימינו מצד חשיבותן, דזה מה דעי"כ בא שמחה לאדם נמי בלבישתן לבכי יברך עליהן שהחיינו.

וראיתי בשו"ת אור לציון (ח"ב הל' ברכות קצר סעי' ס)  שמי שלובש בגד לילה  (פיג'מה) חדשה ויש לו שמחה מכך שמחמם אותו ויש לו תענוג בלבישתו יכול לברך בשם ומלכות.

 מיהו הגרש"ז אויירבך זצוק"ל בספר "הליכות שלמה" (תפילה פי"ג הלכה טו) לא לברך שהחיינו על נעליים חדשות כלל אפי' בימינו דאינן בגד חשוב לעניין זה. ועי' בכה"ח סופר (אות מח)

ושו"ר בספר "וזאת הברכה" (פי"ח עמ' קסח) בשם הגרי"ש אלישייב זצוק"ל פליג וס"ל דיש לברך עליהן בימינו מפני שהן חשובות שעולות הון רב, ואדם שמח בהן שהולך בנוח וערב לו, ועליו להודות על בוראו על כך בכל לב. עי"ש

והגר"ד אזולאי שליט"א בשו"ת אור דוד (סימן יב) כתב דבימינו אם שמח על הנעלים מעור, וכגון שבת ויו"ט שפיר יכול לברך.

ואף אין לחוש בזה לסב"ל דשאני זמיננו מזמנם דשו"ע ורמ"א לעניין ברכה זו דפשוט דבתר גברא אזלינן ואי שמח בהן מברך.  וכן משמע בפשטות בדברי המשנה ברורה הכא דכל דבר ששמח בו יכול לברך עליו, ואולי שו"ע ורמ"א בתר מנהג העולם אזלי מה נקרא דבר חשוב המצריך ברכה זו המביא שמחה רבה כל כך. וכן הוא בספר ברכי יוסף  כאן, למרן החיד"א שם וכן שו"ת גם אני אודך תשובות הג"ר חליווה (ח"א סימן ס) שבזמנינו יש לברך.

ואמת שראינו בשו"ת חת"ס (חאו"ח סימן נה)  וכ"כ בשו"ת רידב"ז (ח"א שצה) ובשו"ת הב"ח  (חדשות סימן כט) ובשו"ת "יבקש תורה" (סימן לו) העלו דבימינו יש לברך והוסיף החת"ס שם דהנהנה ולא מברך עובר איסור, דומיא דמברך על מאכל דאי לא ברך כאילו מעל ואמר שמואל כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה (תהילים כד פס' א).

ויל"ע אם ניתן לבורך על משקפיים שהחיינו חזיתי בזה בשו"ת "אבני ישפה" (ח"ה סימן מא ענף ט)  דכתב דיש לחלק בין משקפיים לנעליים או מךלבושים אחרים,  דשאני התם דאינו תלוי בשמחה אלא בתועלת שעי"כ תשתפר הראייה של האדם, להכי מצי  מברך עליהם ששמחה היא לו ומודה לאל שיכול לראות "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" וכן הוא אומר "שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה".

ונראה דה"ה בחולצה יקרה בימינו, או מחבר ספר חדש או שאר דברים שמח בהם ביוךתר וכ"כ הגר"מ לוי בספר "ברכת ה' (ח"ד פרק ג סעי' נט) אולם מסיק שם שאם יוכל יקח פרי חדש ויברך עליו 'שהחיינו' וייכוון על אלו, וכך יצא מידי כל ספק.

ומ"מ נראה לומר: דלכאו' לפמש"כ אנו לעיל, דאי מנהג הכא תלוי דווקא באדם עצמו, הרי ששמחה היא לו וחשיבות היא לו הרי שמנהג שלו הוא לברך ולהודות לה' בשם ומלכות על דברים אלו, אין זה נמדד לפי רובא דעלמא, וא"כ אין אומרים בזה סב"ל כלל.

ויש לדון עוד גבי אי יש מח' פוסקים אם יש כח ביד האדם לקבוע מנהג לעצמו או לא, דהנה מצינו לכמה מן האחרונים דפסקו דמי  דאינו ידע שיש מח' פוסקים לעניין הברכה ובירך לעצמו וכך נהג מקדמנא, הרי הוא יכול להמשיך במנהגו ולברך, כ"ש בנידון דידן דמיירי בברכת שהחיינו שתלוי כל כולו בשמחתו של אדם ולדידיה האי זימנא עת שמחה. וכ"כ מרן רה"י הגרב"צ אב"ש זצ"ל בשו"ת "אור לציון" (ח"א סימן ל.).

מיהו ראיתי למרן  הראש"ל הגר"ע יוסף זצוק"ל בשו"ת "יביע אומר" (ח"ט חאו"ח סימן כג) דיש לו לבטל מנהגו דהוא בטעות ואמרינן סב"ל.

ולכאו' אם הכל תלוי דמשמח את האדם, הרי מה יותר משמח שזוכה אדם להלוך בדרך ישרה, לכן בימי קדם לא נהגו לברך עליהם דלא היה חשיבות ביצירתן, והכא דהיוקרה בנעל רבתה הרי שהאדם שמח שזכה לנעליים חדשות שמכבדות אותו.

ונהדר אנפין לסברת מרן הראש"ל הגרע"ע יוסף נראה לי דהא דכתב דיש למחות ביד הנוהגים במקום שיש מח' פוסקים שלא לברך, ואיהו סבר לנפשיה לברך מאחר וכך נהג מכבר, היינו דווקא בדבר שלא תלו אותו ב'שמחת הלב" דכל איניש ואיניש, כי אם בדעת העולם, אבל הכא שתלוי גבי אדם גופיה והרגשותיו הוא הממלאות שמחה כאשר הוא נועל מנעלים חדשים הרי שמנהג שלו לברך חזקה בידו לעשות כן.

וכהאי דמצינו גבי ברכה שאינה צריכה דלרוב רבותינו הראשונים הוי מן התורה דעובר על לאו ד'לא תישא את שם ה' אלוהך לשוא" וכ"כ הרמב"ם בתשובת "פאר הדור" (סימן פד) וכן יש משמעות רבה בלשון הזהב דרבינו הכה"ח סופר (רכג סק) דכתב דה"ה כל מלבוש שיש בו חשיבות להאדם עצמו ויש לו שמחה שלובש בגד חדש הרי יכול לברך עליו 'שהחיינו'.

ואמת דמלון המשנ"ב (סקכ"ב) "דה"ה שאר כלים שאין דרך לשמוח בהם" לכאו' משמע במושכל ראשון דהוי גדר כללי התולוי בדרך העולם דווקא, וזה אינו דהא לאור מה שנתבאר בס"ד עד כה פשוט דדין הברכה תלוי אך ורק בדעתו של כל אדם ואדם עפ"י עצמו ואם הוא שמח בזה, אפי' דאינישי אחריני לית להו שמחה גדולה בזה החפץ כגון מנעלים לסוגיהן, נראה דסמיכנן אמנהג דכל אדם לבדו, ואין לתלות זאות לפי מח' הפוסקים כל עיקר, דכל מה שאומרים שמנהג בטל במקום דאיכא מח' וכמה מן הםוסקים ס"ל דאין לברך, היינו בדבר התלוי בדין או סבררא צדדית, אבל לא בדעת בני אדם. ולהכי נראה דבינוד"ד כל הפוסקים מודו כהאי גוונא לברך.

ולסייעא סברא זו איכא ראייה מוכחת מהא דכתבו התוס' במסכת עירובין (דף סב: ד"ה נהגו העם) דיש לו כח יותר מהלכה, וה"נ כיון דטדם שמח ונהג לברך שהייחנו עך כך להודות לה' על חסדו הוגדול שעשה עימו וממלא שמחה שפיר עביד.

וע"ע בראשון לציון (מלואים אות ח) דברכת שהחיינו שאומרים עלח הטובות דינה "בפני עצמה", שכל אשר יקנה לבוש או חפץ דהוא קניין המשמח את הלב" יברך שהחיינו לזמן טוב כזה, ולא נשאר משולל מטוב מימי קדם עכ"ד

ומבואר דהכל תלוי בקניין שהוא משמח את הלב, וא"כ ולפי"ז יש לדון אי ברכת שעשה כל צרכי הוי ברכת השבח, ונפקא מינה מי ששכח ולא בירך אותה בבוקר על סדר ברכות השחר, אם יכול לברכה כשנועל נעלים ביום בכל עת או רק בפעם הראשונה ביום כאשר נועל מנעליו, דהנה אם הנעל זה בחינת כל עשיית כל צרכי האדם ולכבוד הוא לו דהולך בנוח ובדרך ישרה, הרי שמוטלתעל חובה לברך ולשבח לאלוקיו על כל בכל שעה שלובשן, כמובן רק אם יש הפסק והיסח דעת בין הלבישה אחת לחברתה, ולא חשוב ברכת המצוות שמברך פעם אחת, אלא בלא לבישה כמו תפילין.

ובזה נבוא לפרש כוונת רבינו האוה"ח בספר ראש"ל הנ"ל דהיינו "קניין המשמח" דשווים רב מאוד אף יותר מבלושים אחרים, ובזה איכא לאדם שמחה יתירה ולהכי שפיר מברך עליהן שהחיינו דמשעת קניין כבר איכא שמחה עצומה שנשלם כל צרכו דהוא נמי מכבודו של אדם ד"ר"י קרי למאניה מכובדותיה" כדאיתא במס' שבת (דף קיג:).

ולסברתי זו מצאתי בס"ד און לי לפי מ"ש הגאון הב"ח (סי' רכג סעי' ב) דברכת השמחה כגון 'שהחיינו' שרי ליה לאיניש לברך אותה אפילו על הספק כיון דתלויה בשמחה בלבד עי"ש, מבואר מתו"ד דלא חש לדברי הפוסקים דכתבו לא לברך אי איכא פלוגתא דרבןתאי.

ולפי"ז נראה להוסיף דלדברי התוס' (ברכות ס.) והרא"ש (ברכות פ"ט סימן טו) הנ"ל דהלכה כלישנא בתרא עולה יפה וכחד התירא עדף ליה ויכול לברך אם יש לו שמחה יתרה בזה דעם השמחה בא החשוב ואם אדם שמח בהן בנעליו כ"ש בשבת או חג או אירוע משמח ומחדש בחידושו הרי בעינן ברכה דהיא היא עיקר תקנת חז"ל בברכת 'שהחיינו על עצם השמחה , וכ"ש לפי דברינו  הנ"ל דהיא חשובה 'ברכת השבח' ודאי דשפיר יכול לברך בשם ומלכות, כ"ז להנך פוסקים דברכה שאי"צ דרבנן שפיר יכול מי שרוצה לברך כי באמת שמח כ"כ בספר "שלום ירושלים" (סימן תפט.).

ומ"מ לפי הרמב"ם ז"ל דסבר דאיסור ברכה שאי"צ הוי איסור דאורייתא ד'לרא תישא' אינו יכול לברך על הספק דספקא לחומרא, הגם דרבינו הרמב"ם ס"ל בכ"מ (הל' טומאת מת פ"ט הלכה יב.) דספיקא דאו' נמי אזלינן לקולא, אולם מרן הכס"מ שם ובכן בספר "שופרי דיעקב ועד כתבו דרבינו הרמ' סובר כמו כל הראשונים דס"ד לחומרא, ומ"ש דהוי לקולא היינו דווקא דאיכא תרי ספיקות, אבל בחדא מודה. וע"ע  להרשב"א (דף ס.) דמייתי טעמא אחרינא ועל פיו ניתו לבאר דעת רבינו הרמ' ז"ל עי"ש ועי' בפי' "עוז חיל' על הרמב"ם בהל' ברכות.

ואביא בזה לשון רבינו בחומרת איסור 'לא תישא' דכתב (פי"א מלכות הלכה טז) "ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות" והכא דהוי תלוי בשמחה כדברי הרא"ש דרבינו נראה לעני"ד דסבר כוותיה בהא יכול לברך אם שמח במנעלים שלא וביחוד לאור דברי רבי יוחנן בשבת (דף קכט.) דאמר 'לעולם ימכור אדם קורות ביתו (וי"ג כל מה שיש לו) ויקנה מנעלים לרגליו.

ואל תשביני מעבודת ביהמ"ק דנעשה ביחף דווקא דמפני קודשת המקום וכאיתא בזוהר הק' (משפטים דף רמט:) דהרך געבדא למפלח קמיה מאריה ביחף" ע"כ ולכן נמי משה צווה לחלוץ נעליים, וכן לא יכנס להר הבית במנעלו ובסנדלו, וכתב הגאון מליסא (פי' לסידור 'דרך החיים') שיש ארבע דרגות בעולם דומם, צומח, חי, מדבר וכל אחד מושל על זה שתחתיו והרי המדבר שולט בוכלם, ולכן קבעו ברכת "שעשה לי כל צרכי" היינו דהאדם שלוקח עור בהמה ועושה מנעלים לרגליו הרי מראה בגאון שכל צורכו נעשה בעבורו דהכי קי"ל (סנהדרין דף לז.) "לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם ולא נבראו כולם אלא לשמשיני".

ובספר "מעדני משה" (ברכות דף ס:) דהברכה זו הנאמרת על נעילת מנעלים בלושון 'עבר' בשונה משאר הברכות האמרו בלשון הווה, להודיע דמאחר דקי"ל "א"ר יוחנן חעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגלים" דבזה יבוא להודות על העבר כ"ש על העתיד וההווה, דללא מנעלים אך יצא מביתו לעשות מלןאכתו להביא טרף לביתו.

המורם מן האמור:

א.     מי שנהג לברל אף על נעלים שעלו הון רב וזמן שמחה הוא לו יכול לברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות ואין למחות בו כלל,  מ"מ אין מורין כן בציבור אחלא כל אחד יעשה ע"פ הרגשת השמחת המתמלאת בקרבו עי"כ. 

ב.       על משקפים נראה לי שמי ששמח בהם ביותר לו נאה לברך, דאין שמחה גדולה שזוכה לראות בעיניו מעשה ה' וגבורותיו כדכתיב במגילת איכה (פרק ג) "שאו מרום עניכם וראו מי ברא אלה". דכידו דכאבי עניים שרי לומר לגוי בשבת דאית ביה סכנה טפי כמ"ש השו"ע (או"ח סימן שז) והאחרונים.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים