תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

גדר דין כאשר זמם
מכות
כותב החידוש: ישראל מאיר אביטן

מראה מקומות: מכות ב' א'

גדר דין כאשר זמם

א. איסור עדות שקר, והעונש לעד זומם

נאמר בתורה (דברים י"ט) "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה וגו' והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך". ובגמ' (מכות ד' ב') מבואר אזהרה לעדים זוממין מנין [פי' היכן אסרה תורה להעיד עדות שקר], ומבו' בגמ' שם דפליגי בזה ר"מ ורבנן, לדעת ר"מ ילפינן מקרא דוהנשארים ישמעו ויראו וגו', ואילו ללרבנן ילפינן מקרא דלא תענה ברעך עד שקר, עיי"ש בגמ'. ועיי' פירש"י שם שביאר דלדעת רבנן אזהרה לעדים זוממין היא מלא תענה, וענשו הוא "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ועונש זה הוא עונש כללי, דהיינו אם זממו העדים לחייבו ממון הרי עונשם יהיה חיוב ממון, ואם זממו לחייב מלקות, הרי עונשם מלקות, וכן אם זממו לענשו מיתה הרי הם חייבים מיתה, כאשר זממו לעשות.

אמנם יש יוצא מן הכלל, כאשר העדים זממו על פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, וכן אם זממו לחייבו גלות, אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, וכן אינו חייב לגלות תחתיו, אלא לוקה ארבעים (מתני' מכות ב' א', עיי"ש בגמ' מנלן). ועיין ברמב"ן (ב' ב') שביאר דחיוב המלקות בכה"ג הוא משום שעבר על לאו של "לא תענה ברעך עד שקר", ואע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה, מ"מ מקרא דוהצדיקו את הצדיק ילפינן דלוקין על לאו דלא תענה, ולדעת חכמים לאו דלא תענה הוא אזהרה לעדים זוממין, והעונש הוא ועשיתם לו כאשר זמם. ומיהו היכא דליכא לקיומי וכגו' בהעיד על פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה, הרי הוא לוקה מחמת שעבר על לאו של לא תענה ברעך עד שקר.

במשנה ובגמ' (ה' ב') מבואר ב' דינים מחודשים בעדים זוממין, א' אין עדים זוממין נהרגים עד שיגמר הדין, פי' שבי"ד יפסקו עונש מוות על אותו אדם שהם זממו עליו. ב' אין עדים זוממין נהרגים אא"כ העונש לא התבצע בפועל, דהיינו בעינן שיגמר הדין, אבל שהעדים יוזמו קודם שיבצעו את הדין. ולכאו' ב' דינים אלו אומרים דרשני מה טעמם, וביותר קשה כיון שהאיסור של עדים זוממין הוא לא תענה ברעך עד שקר, וכיון שהעדים עברו את האיסור והעידו שקר, הדבר מעלה תמיהה מדוע לא יהרגו אא"כ נגמר הדין אך העונש עדיין לא התבצע בפועל.

עוד יש להעיר הערה קלה, לעיל נתבאר שעונש של עדים זוממין הוא כפי מה שהם זממו לעשות, אם זממו להרוג הרי הם נהרגים, ואם זממו להלקות הרי הם לוקים, וכן לענין חיוב ממון. ולכאו' יש להעיר הרי כל עד זומם עבר על אותו איסור, כולם עברו על איסור לא תענה ברעך עד שקר, ויש להעיר א"כ מדוע העונש שלהם חלוק זה מזה, ולא מצאנו שהמעיד עדות שקר שחברו חייב מיתה הוא איסור יותר חמור מעדות על מלקות, וצ"ב א"כ מדוע העונש שונה.

ב. קושיית היראים מהיכי תיתי שחיוב ממון של עד זומם ישתלם לזה שזממו עליו

הקשה היראים (סימן קע"ח, דפו"י רמ"ג) וז"ל "ואם הוזמו עדים ענוש עליהם בפ' שופטים ושוטרים דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כל מה שרוצה לעשות לחברו עושים להן סקילה שריפה הרג וחנק מלקות וממון. לא ידעתי מניין לאו' שהממון למי שהעידו עליו אחרי שהוא קנס יתנהו בב"ד לכל מי שירצה כדתנן בחומש של תרומה ליתן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה. וכן נראה לי עד יורו לי צדק. סוגייא נראה לעולם למי שהעידו עליו ונראה כי לא ידעתי מניין", עכ"ל. ולכאו' יש להבין מה הוקשה ליראים, והרי מצאנו עוד קנסות בתורה שמשלמים אותם לנידון ואע"פ שלא היה היזק, וכגו' במוציא שם רע כתיב שמשלם לאבי הנערה מאה שקל כסף, ואע"ג דלא הזיק לנערה כלל [והראיה היא שתשלום זה הוא קנס ולא ממון, וא"כ התשלום אינו על נזק, ועוד, הרי קנס זה הוא מלבד בושת ופגם וכמבו' בכתובות], והכי נמי צ"ב מאי קשיא ליה, נילף ממוציא שם רע דקנס משתלם למי שפגע בו אע"פ שלא הזיק לו, והכי נמי הרי הוא רצה להעיד עדות שקר, ולכן ישלם לאותו אחד שהעיד עליו.

וביאר בזה מורה"י שליט"א, שכוונת היראים להקשות דלכאו' עונש ממון דומיא דעונש מיתה ומלקות, וכן מדוייק בדברי היראים שהקשה את קושייתו אחר שכתב את הדין שעד שזמם לחייב מיתה נהרג, וכן עד שזמם לחייב מלקות לוקה, וממילא קשה דמבואר בחיוב מיתה ומלקות דעדים זוממין שהחיוב הוא לא כלפי חברו, אלא עונש כלפי שמיא מחמת שעבר איסור, ולא מחמת שפגע בחברו, כיון שלחברו אין תועלת כלל במה שהעד נהרג או לוקה, אלא התורה הענישה ועשיתם לו כאשר זמם, והכי נמי לענין חיוב ממון העונש הוא כאשר זמם, והוא זמם לחסרו ממון, ולכן יחסרו את העד ממון, אך צ"ב למה הנידון ירויח כסף מהענין [והא ליכא למימר דגדר עונש מיתה ומלקות שונה מגדר ממון, כיון דכולהו ילפינן מקרא דכאשר זמם ומשמע לכאו' דגדר אחד להם].

ומבואר א"כ בדברי היראים דעונש של עדים זוממין הוא עונש כלפי שמיא ולא כלפי חברו, והעונש הוא על מה שעבר על איסור לא תענה ברעך עד שקר. אמנם בגמ' ב"ק (ד' ב') מבואר להדיא דעדים זוממין חיוב ממון שלהם הוא כנגד הפגיעה בחברו ולא מחמת האיסור שעבר כלפי שמיא, מהא דר' חייא מנה כ"ד אבות נזיקין ועדים זוממין הם א' מכ"ד אבות נזיקין, ומבואר דתורת מזיק אית ליה. אמנם הא יל"פ דאיהי גופא קשיא ליה להיראים מהיכי תיתי דעד זומם גדרו הוא כגדר מזיק וממילא התשלום לחברו, דלמא אין גדרו כגדר מזיק.

אכן נראה דהדבר מוכרח דעונש ממון דעדים זוממין הוא כלפי חברו ולא כלפי שמיא, ולכן שנה ר' חייא את עדים זוממין כא' מכ"ד אבות נזיקין, ומקור הדבר הוא מהא דאיתא בב"ק (ה' א') גז"ש לחייב עדים זוממין לשלם ממיטב, ומבואר א"כ דגדר החיוב הוא כדין מזיק את חברו, דאל"ה אמאי ישלם ממיטב, עיי"ש בסוגיא היטב, ובזה מיושב קו' היראים.

ג. עונש עדים זוממין הוא עונש על הפגיעה בחברו, וראיות ששייך דין מיתה לחברו וכדו'

אמנם, אף לדברינו קשה דלא מסתבר דעונש כאשר זמם במיתה ומלקות הוא עונש כלפי חברו על הפגיעה בחברו, דמה יתן לך ומה יוסיף לך אם העד יהרג, ומכיון שכן שוב עולה קושיית היראים, דדוחק הוא שחיוב מיתה ומלקות הוא חיוב כלפי שמיא ואילו חיוב ממון הוא כלפי חברו.

אך האמת היא, שיש לחדש ולבאר שאף חיוב מיתה ומלקות הוא חיוב כלפי חברו ולא כלפי שמיא, ומהות החיוב היא מחמת הפגיעה בחברו, וכמו שיתבאר להלן. וקודם הדברים, נעלה כאן כמה ראיות ששייך חיוב מלקות או מיתה כלפי חברו על פגיעה בחברו, ולאו דוקא כלפי שמיא.

כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל ומזיק ה"ג וז"ל "זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר", עכ"ל. ומבואר דחיוב כופר שחייב החובל בחברו, יסודו הוא חיוב חבלה ממש בחובל, אלא שמשלמים כופר לניזק תמורת זאת, אך מעיקה"ד החיוב הוא חבלה יד תחת יד. ועתה הגע עצמך, אם חיוב החבלה שיש מעיקה"ד אינו כלפי חברו, א"כ צ"ב אמאי נפטר בתשלום כופר לחברו, ומה ענין חברו לתשלום הכופר. אע"כ שמעיקה"ד יש חיוב חבלה כלפי חברו, והרי הוא צריך להיחבל יד תחת יד, אלא שהתורה חידשה דין כופר ודו"ק.

וכן ילה"ר לדבר ממש"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות רוצח ה"ד וז"ל "ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקדוש ברוך הוא וכו'", וצ"ב מה השייכות של גואל הדם לפטור את הרוצח מחיוב מיתה שהיה הרמב"ם צריך לחדש דין זה. ומוכח מכאן שחיוב מיתה של רוצח הוא חיוב כלפי חברו, ואחר שמת הרי גואל הדם הוא נציג הנרצח לתבוע את הרוצח, ולהכי ס"ד שגואל הדם יכול לפטור את הרוצח מחיוב מיתה, כיון שהוא התובע, קמ"ל לא תחניפו את הארץ.

ומבואר א"כ חילוק יסודי ומהותי בין חיוב מיתה של הרוצח נפש אדם, לחיוב מיתה של המחלל שבת וכדו', חיוב מיתה של המחלל שבת הוא מחמת עצם המעשה דחילול שבת, כיון שעבר איסור דאורייתא של חילול שבת הרי הוא חייב מיתה. משא"כ חיוב מיתה דרוצח הוא חיוב כלפי חברו, ודו"ק.

ועוד יש להביא ראיה לדבר מהא דאיתא בגמ' (ו' א') "אלא מעתה הרוג יציל" (עיי"ש), וביארו בתוס' שם וז"ל "פירוש שהוא בעל דין אי נמי מפני שהוא שונא ושונא פסול לעדות", ומבואר דהרוג הרי הוא בעל דין, ואינו רק נוגע בדבר, אלא הוא בעל דין ממש, וכן מוכח מהא דהוסיפו התוס' שהוא שונא ונוגע בדבר, ומבו' דתירוצו הראשון הוא מחמת שהוא בעל דין.

אמנם הא מילתא דתמיהא מנין דבר זה לחכמי התלמוד ששיך עונש מיתה כלפי חברו, ודלמא חיוב מיתה שיש לרוצח הוא על עצם מעשה הרציחה ואי"ז חיוב לחברו. ושמעתי ממו"ר הגר"נ לבה שליט"א דראיה ברורה לחכמי התלמוד היא מדין גואל הדם, דמדהא דגואל הדם רשאי להמית את הרוצח ואין לו משפט מות, א"כ הרי מוכח שהוא דין לחברו, דהא במחלל שבת לא מצאנו שדמו הותר.

[ומ"מ בטעמו של דבר צ"ב רב, מה שייך חיוב מיתה לחברו, מה יתן לך ומה יוסיף לך. ובשלמא בחיוב ממוני אתי שפיר הרי הוא משועבד לחברו ממון והרי הוא מחוייב ליתן לחברו ממון זה, אמנם בחיוב מיתה וחבלה צ"ב. ואולי יש לבאר בזה דהנה קיי"ל הבא להרגך השכם להרגו, ויש לחדש דדין זה אינו כהגנה בעלמא מחמת הרוצח, אלא הרי הוא רשאי מדינא להרגו, מחמת שהוא בא להרגו. וזכות זו להרוג את הרוצח לא פקעה לאחר מיתה, ולפיכך גואל הדם יכול להרגו. והכי נמי לענין חבלה ומלקות הטעם הוא משום דאמרינן מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא].

ד. ביאור הענין דחיוב עדים זוממין הוא לחברו, וביאור דין כאש"ז ולא כאשר עשה לפי"ז

ואחר שנתברר כל הנ"ל ששייך דין חיוב מיתה וחבלה לחברו, נראה לבאר דדין עדים זוממין הוא חיוב כלפי חברו, ולא מיבעיא בחיוב ממון דילפינן לה מגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף דמשלם ממיטב וא"כ מוכרח הוא דגדרו הוא כדין מזיק וכמבו' בריש ב"ק, אלא אף חיוב מיתה ומלקות חיובו הוא כדין מזיק את חברו, ומהות החיוב היא על הפגיעה בחברו, מכיון שהעד בא להעיד ולחייב את חברו מיתה הרי מזכויות חברו שהעד יתחייב מיתה. וכן לענין מלקות מזכויות הנפגע הוא שהעד ילקה.

וראיה ברורה לדבר מהא דאזהרה לעדים זוממין הוא מלא תענה ברעך עד שקר, ובין אם העיד וזמם חיוב מיתה או חיוב מלקות או ממון, מ"מ אזהרתו מלא תענה ברעך עד שקר. ואפ"ה חילק הכתוב עונשם, הזומם לחייב מיתה יענש במיתה, והזומם לחייב מלקות יענש מלקות, והזומם לחייב ממון יענש ממון, וד"ז צ"ב רב, וכבר הערנו מזה הענין לעיל. ולדברינו הוא מיושב היטב דהא העונש על עד זומם הוא על הפגיעה בחברו ולא על האיסור של לא תענה, ולפי"ז כפי מה שזמם לפגוע בחברו כך יענש.

[ואל תתמה אמאי אינו נענש על איסור לא תענה שעבר, דהא לדעת ר"מ במתני' ד' א' אה"נ לוקה אף משום לא תענה, ולרבנן אינו לוקה כיון דלא תענה בעינן לאזהרה לעדים זוממין, ועיי' פירש"י ד' ב' דללא אזהרה מלא תענה אין לענוש את העדים אף בעונש כאשר זמם, דהא אין עונש ללא אזהרה].

וביתר ביאור נראה לבאר את ענין כאשר זמם, ויש להקדים בזה הקדמה נחוצה. הנה המזיק את חברו חייב לשלם כפי מה שהזיק, ומעתה הגע עצמך למה חייב המזיק לשלם, האם מפני מה שהזיק פעם, או מפני שכיום הניזק מחוסר ממון, וכל בר דעת ידע להבחין שהתשלום הוא מחמת מה שהניזק מחוסר ממון כיום, ולכן היום מחוייב המזיק לשלם את חובו ודו"ק. וכן לענין מלוה, הלווה מחוייב לשלם למלוה לא מחמת שפעם היתה הלוואה, אלא מחמת שהיום הוא משועבד לו ממון.

ולפי הנ"ל, נראה דאף דין עדים זוממין הוא מחמת ההיזק שמעמיד העד כלפי הבע"ד כיום, דהיינו העדים הם מעמידים תביעה שיהרגו את הבע"ד, ואילו הבע"ד שמכחיש אותם טוען כלפיהם שהם זוממין להרגו על לא עוול בכפו, ולכן הוא יכול לתבוע שכנגד מה שהם רוצים להרגו כיום בי"ד יהרגו את העדים, מחמת שכיום יש פגיעה מהעדים לבע"ד.

ולפי"ז מבואר היטב אמאי אין עדים זוממין נענשים עד שיגמר הדין, כיון שרק אחר שיגמר הדים קיימת תביעה להרוג בפועל את הבע"ד, אולם קודם לכן לא קיימת תביעה כזאת ולכן אין תביעה של הבע"ד כלפי העדים ועשיתם לו כאש"ז.

וכן אתי שפיר אמאי אחר שנהרג הבע"ד תו אינם נהרגים, והוא ע"פ ההקדמה שהקדמנו לעיל שחיוב כלפי חברו הוא לא על מה שאירע בעבר, אלא על מה שכיום הניזק מחוסר מחמת המזיק, ולפיכך כל עוד לא התבצע הדין בפועל הרי יש תביעה של העדים כלפי הבע"ד, והבע"ד יכול להפוך את התביעה על העדים. אמנם אחר שהתבצע הדין, אע"פ שהעדים עברו איסור חמור מאוד, מ"מ כיום אין מצויה תביעה של העדים כלפי הבע"ד ולפיכך אין הבע"ד יכול לתבוע את נקמתו ודו"ק היטב.

ה. זממה של עדים אינה מחייבת הכחשה מחמת עצם הדין, אלא משום שאין הזמה לחצאין

אכן אכתי לא התבררו הדברים היטב, דהא לעיל התבאר שחיוב עדים זוממין הוא לא על מה שזממו לעשות פעם, אלא על הפגיעה שהם מעמידים כלפי הבע"ד כיום, ולכאו' יסוד זה סותר את עיקר תורת עדים זוממין, שכן אחר שהוזמו העדים שוב אין עדותם מתקבלת וממילא באמת אין דרישה מצד העדים להרוג את הבע"ד, וצ"ב א"כ אמאי חייבים מיתה הרי כיום הם לא מעמידים פגיעה כלפיו.

אמנם אחר העמקה והתבוננות נוספת בדברים נראה להעמיד ולייסד כי אף אחר הזמת העדים מ"מ עדותם קיימת, והרי יש דרישה מצידם להרוג את הבע"ד אף אחר ההזמה, ומיסוד דין הזמת העדים אין הכחשה כלל לעדות, אלא מכיון שאין הזמה לחצאין מכחישים את עדותם, אך מעיקר דין הזמה אין הזמה מהווה הכחשת העדות כלל.

וראיה לדבר, מהא דאיתא בב"ק (ע"ב ב') "איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר למפרע הוא נפסל, מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך", עיי"ש. ובתוס' (שם ד"ה אין לך) כתב וז"ל "אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ"ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין", ולכאו' דברי התוס' תמוהים ביותר, מאי ס"ד מעיקרא כלל דהעדים נהרגין משום עדים זוממין ואפ"ה עדותם מתקבלת.

ומדברי התוס' מוכח היסוד הנ"ל, דמעיקר דין עדים זוממין אין ראוי לפסול את העדות, דהא תרי ותרי נינהו, אלא דרחמנא חדית ועשיתם לו כאש"ז, אמנם מהיכי תיתי דתיפסל העדות, הרי עדותם קיימת. וע"כ כתבו התוס' דמ"מ אין נאמנות המזימים לחצאין, אך המוכרח מדברי התוס' כנ"ל דמעיקה"ד שייך לקבל את ההזמה ולא לפסול את העדות.

וכן ילה"ר מהא דאיתא בסנהדרין (ס"ה ב') "מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה, ואמאי הא ליתנהו בלב וכו' אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה", ופירש"י וז"ל "בראייה – עיקר חיובא בא על ידי הראייה שמעידין שראו, וראיה לית בה מעשה", ולכאו' דברי רש"י תמוהים כיון דאחר שהזימו אותם הרי לא היתה ראיה כלל, ומה לי דלדבריהם ראו את המעשה. ומוכח כנ"ל, דמעיקר דין עדים זוממין עדותם לא נפסלת, ואיכא למימר דראו המעשה, אלא דחידוש הוא שחידשה תורה לפוסלם ולהורגם, אמנם חידוש זה אינו מכחיש את מה שהם העידו שהם ראו [אע"פ דלא פוסקים דין על פיהם], ולהכי חשיב ישנן בראיה ודו"ק.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

ואלה שמות האנשים

ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה.

איזהו גבור הכובש את יצרו

השגחה של הקב"ה על הארץ ועל המזון

ואש המזבח תוקד בו

להתחיל מבראשית

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים