תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

גדר צורך מקומו שהותר בכלי שמלאכתו לאיסור
כללי

מראה מקומות: ע' במאמר

גדר צורך מקומו שהותר בכלי שמלאכתו לאיסור
קיימא לן בכלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, ויש לדון אם מה שהתירו חז"ל לטלטלו לצורך מקומו, היינו באופן שצריך להשתמש באותו המקום ממש, דומיא דצורך גופו שהוא משתמש בגוף הכלי למלאכת היתר, או שהתירו חכמים כל שאינו רוצה שהכלי יעמוד באותו המקום ואפילו אם אינו צריך למקום ממש בשביל להשתמש בו.

מדברי המאירי נראה להחמיר
א. והנה בגמ' שבת (קנד:) אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר החבלים והשקין נופלים. והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת (וכלי זכוכית ניטלין הן ולמה לי מתיר את החבלים. רש"י.), ומשני כי קאמר רב הונא בקרני דאומנא דלא חזיא ליה (ופירש רש"י מקיז דם, שאין ראויין בשבת לכלום, לפי שמאוסים), והא קא מבטל כלי מהיכנו, בשלפי זוטרי. ופירש רש"י והא מבטל כלי מהיכנו כשמניח כרים וכסתות תחת דבר שאין ניטל, מבטלן מהיכנן, דשוב לא יטלם משם, ודמי לסותר. בשליפי זוטרי, משואות קטנות ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על הכר השני, וכן עד שמגיעים לארץ. וכתב המאירי (שם) יש שואלים, בדברים שאינם ניטלים כשלפי זוטרי, שאין בהם ביטול כלי מהיכנו, מה צריך לכרים וכסתות, יטלם בידים, שהרי צריך למקומם, ואם מפני שאינו יכול להשתמש במקומו, שהרי גב הבהמה הוא ואסור להשתמש בבעלי חיים, הרי מ"מ צריך למקומו שלא תמות בהמתו. נראה שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו. ע"כ. אלמא דצורך מקומו שאמרו היינו שצריך להשתמש במקומו ממש, הלא"ה לא חשיב צורך מקומו, אף שרוצה שלא יהיה באותו המקום. וכ"מ מדברי הרשב"א בחי' (שם) שכתב, וא"ת בשליפי רברבי נמי יביא כרים ויניח תחתיהן, ואי משום ביטול כלי מהיכנו לכשיצטרך לכרים יסלק בידו, דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו, ובשלמא לסלקן מעל גבי החמור אסור, "משום דהא גבא דחמרא לא צריך ליה בשבת", אבל מעל גבי כרים מיהא שרי. אלמא דאף שחפץ שלא יהיה על גב החמור, מ"מ כיון דאינו משתמש בגב הבהמה לא מיקרי צורך מקומו. (ועי' להלן שכן מבואר עוד בתשו' הרשב"א ובספרו עבודת הקודש). והלום ראיתי בספר אמרי בינה (דיני שבת סימן טו) שכתב להוכיח כן מדברי המאירי, דלצורך מקומו הוי דוקא כשצריך לשמש באותו המקום ממש, אבל כשאינו צריך רק לפן יוזקו אנשי ביתו זה לא הוי לצורך מקומו. וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (פ"כ ס"י), והגר"נ קרליץ בחוט השני (ח"ג פמ"ה עמ' פ), להוכיח מדברי המאירי כנ"ל. ע"ש.

ולכאורה יש ללמוד כן גם ממ"ש הרז"ה (דף סז.) דשליפי זוטרי דקרני דאומני חזו לטלטל מע"ג כרים וכסתות כדבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומן, אבל מעל גבי בהמה לא חזו לטלטולי, "שאין זה צורך מקומו", אלא לפירוק משא הבהמה, ודמי כמחמה לצל. וממה שכתב שאי"ז צורך מקומו, ולא כתב שלא צריך למקומו אלא לפירוק משא הבהמה, משמע דאף שצריך למקומו, שאינו רוצה שזה יהיה ע"ג הבהמה, אפ"ה לא מיקרי צורך מקומו, כיון שאינו צריך להשתמש במקום שם ממש, וכל כה"ג שאינו צריך להשתמש במקום שם ממש, אסרו דע"כ חשיב שמטלטל לצורך הכלי, ודמי למחמה לצל. ועי' בחידושי הרמב"ן (שם) שכתב שאף על פי שניטלין לצורך מקומן אין זה צריך למקומן, שאינו צריך לגבו של הבהמה שהן עליה, אלא שהוא נוטלן להצניען, וזהו מחמה לצל שאסור בכלים שמלאכתן לאיסור. ומשמע דכל כה"ג שאינו צריך לאותו המקום ממש, אף שאינו רוצה שיהא באותו המקום, אפ"ה לא מיקרי צורך מקומו. מיהו יש לדחות שכוונתם היא דהכא הטלטול הוא בשביל לפנות את הכלים בשביל להצניען, ולכן לא חשיב טלטול לצורך מקומו. וכ"מ קצת לשון הרמב"ן. (וע' להלן אות ד, שבאמת נראה שדעת הרמב"ן דאף טלטול בשביל שלא יזיק שפיר הוי בכלל צורך מקומו, ע"ש). אולם בדברי הרז"ה עדיין יש מקום לומר, שכוונתו היא דכיון שאינו צריך להשתמש במקום ממש, אי"ז מיקרי טלטול לצורך מקומו אלא לפירוק משא הבהמה, ודמי "כמחמה לצל", והיינו שכל שאינו מטלטלו לצורך מקומו ממש, דמי לטלטול של מחמה לצל שהטלטול הוא לצורך הכלי. וע' בשו"ת אז נדברו ח"ח (סימן ל עמ' עב – עג). ע"ש.

דחיית האחרונים להוכחה הנ"ל, ודחיה לדבריהם
ב. ואולם בשו"ת אז נדברו ח"ח (סימן ל עמוד עו) כתב שאין ראיה מדברי המאירי, שהדבר פשוט שכיון שחושש לכחישת הבהמה, וזה נוגע להפסד ממון, דמי למחמה לצל, דלא התירו אלא מה שנהנה האדם בעצמו, או שצריך לגופו או למקומו, ומ"ש המאירי "שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו", י"ל שכתב כן לפי מה שהקשה שהוי כצורך מקומו, וע"ז תירץ דבעי' מקומו ממש לישב בו, ובודאי שאין כוונת המאירי שדוקא לישב במקומו הוי צורך מקומו, שה"ה כל השתמשות במקומו, ממילא אפשר לומר שלאו דוקא במקומו ממש, וה"ה לצורך אחר שצריך לפנות המוקצה משם הוי כלצורך מקומו. ע"ש. גם בשו"ת באר משה ח"ח (סימן כט אות ו) הב"ד השש"כ שהוכיח כן מהמאירי, וכתב שאפשר לדחות הראיה מד' המאירי בנקל. ולא פירש דבריו. ומ"מ לדינא הסכים עם דבריו. ע"ש. גם בשו"ת מחזה אליהו פאלק ח"א (סימן מו אות ז) כתב לדחות את הראיה מד' המאירי, שלא לזה כיון המאירי, אלא דבעינן צורך שבת בכדי שיחשב לצורך מקומו, וכגון לישב במקומו של החפץ, אבל כשאין שום צורך שבת בטלטולו והוא רק לצורך תיקון ושמירת המקום כמו בהסרת השקין מע"ג הבהמה, אי"ז נחשב צורך מקומו כלל, ואינו בכלל היתרי טלטול כלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ בשו"ת בנין שלום וייס (סימן ג עמ' כה), וכ"כ בספר פסקי שבת (ח"א בחלק התשובות סי' יח אות ג). ולפ"ד נמצא דכל שהדבר מפריע לו לעצם שהותו באותו המקום, וע"י סילוקו נוח לו השהות בחדר, אע"פ שא"צ למקומו של החפץ ממש, מ"מ מיקרי צורך מקומו. אולם יש להעיר דא"כ הו"ל למאירי לומר בפשיטות דלא חשיב לצורך מקומו, והיינו מהטעם שכתב האז נדברו, אלא ודאי דס"ל למאירי שצורך מקומו היינו שצריך למקומו ממש וכפשטות דבריו. ועוד יש להעיר ע"ד מדברי המאירי (ביצה כח:) שיובא בסמוך שמבואר מד' להדיא דאף במקום שיש היזק לא חשיב צריך מקומו.

מדברי הראשונים בדין שיפוד שצלו בו בשר, מבואר להחמיר
ג. עוד יש להוכיח כן ממ"ש בגמ' ביצה (כח:) אמר רב יהודה אמר שמואל שיפוד שצלו בו בשר, אסור לטלטלו ביום טוב, רב אדא בר אהבה אמר רב מלכיו שומטו ומניחו בקרן זוית, אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא והוא שיש עליו כזית בשר, רבינא אמר אע"פ שאין עליו כזית בשר מותר לטלטלו, מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. וכתב המאירי (שם ד"ה שיפוד) דכל שמחמת איזה צורך מיהא אע"ג דלאו צורך גופו ולאו צורך מקומו, אלא כדי שלא יוזקו בו בני ביתו, שרי לטלטולי טלטול להדיא. ומבואר להדיא דאף שרוצה שהשיפוד לא יהא מונח באותו המקום כדי שלא יוזקו בו, אינו נחשב טלטול לצורך מקומו, כי אינו צריך להשתמש במקומו ממש, אלא שלא יהיה באותו המקום וכל כה"ג לא חשיב צורך מקומו, ומש"ה בעינן לטעמא בשביל שלא יוזקו בו. (ובזה יש לדחות את ד' האז נדברו שהובא לעיל בסמוך). וכן מבואר בריא"ז (פ"ג ה"ו אות ז) שכתב דאסרו יו"ט אטו שבת, וכשם שבשבת אינו מותר לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו, ה"ה ביו"ט. הלכך אם היה מונח באמצע הבית, שומטו ומניחו בקרן זוית שלא ינזקו בו בני הבית. ע"כ. ומבואר דכל כה"ג שאינו צריך להשתמש באותו המקום לא חשיב צורך מקומו, ומש"ה בעינן לטעמא כדי שלא יזוקו בו. ועי' בספר המכתם (ביצה כח:) ד"ה שיפוד, שכתב שיפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו, פירוש, לאחר שנטל ממנו הצלי, לפי שנמאס ומוקצה הוא, וכבר נעשה צורך יו"ט, כן פירש רש"י ז"ל. ודוקא לצורך עצמו, כגון מחמה צל, או כדי שלא יגנב הוא שאסור לטלטלו, כיון דבשבת מלאכתו לאיסור, ביו"ט נמי דינו כך אחר שנעשה בו מה שצריך לו, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו, ודאי מותר אפילו בשבת. וכן כתב הכל בו (סימן נח דף כא ע"ב) וז"ל, שיפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו, פירוש ואפילו על גב הבשר שנשאר עליו אחר הסרת הצלי ממנו, אלא שומטו בקרן זוית, ושוב לא יטלנו, אלא לצורך גופו או לצורך מקומו. והביאו מרן הב"י (סי' תקיח). ע"ש. ומהא דקאמרי דשרי לצורך גופו ומקומו, משמע דההיתר שלא יוזקו בו רבים לא חשיב צורך מקומו, והוא היתר נוסף. וכן מבואר להדיא באורחות חיים (הלכות יו"ט סימן ס) שכתב, שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אפילו על גבי הבשר שנשאר עליו אחר הסרת הצלי ממנו, אלא שומטו ומניח בקרן זוית ושוב לא יטלנו אם לא לצורך גופו או לצורך מקומו לפי שמוקצה מחמת מיאוס, ואם מתיירא שמא יוזקו בני ביתו מטלטלו אע"פ שאין עליו בשר ומסלקו שלא יזקו בו.  

וכן מבואר מדברי הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד סוף השער השני) שכתב, שיפור שצלו בו בשר אסור לטלטלו, אלא שומטו ומניחו בקרן זוית. בד"א בשיש עליו בשר ואפילו פחות מכזית, היה עליו כזית בשר מטלטלו ומניחו במקום שירצה, אין עליו בשר ועודנו חם, מסלקו כדי שלא יזוקו בו, כדרך שמסלקין את הקוץ מרה"ר, ואם אינו חושש שמא יזוק בו, אינו מזיזו ממקומו. ולמה אסרו והלא מלאכתו להיתר ביו"ט, יראה לי מפני שמוקצה מחמת מיאוס הוא, ויש מוקצה ביו"ט. קערות שאכל בהם קודם שבשל בה, אסור לטלטלם ביו"ט מחמה לצל, שאף הן מוקצין מחמת מיאוס, ולצורך גופן ולצורך מקומן מותר. ע"כ. ומבואר דס"ל דשיפוד שרי לטלטלו מחמה לצל, דאף דהוי מוקצה מחמת מיאוס, מ"מ דינם כקערה שהיא מוקצה מחמת מיאוס ומותר לטלטלה לצורך גו"מ. ואפ"ה כתב הרשב"א דההיתר לסלק את השיפוד בעודו חם, היינו משום שלא יזוקו בו, הלא"ה אסור, אף שרוצה שהשיפוד לא יהיה באותו המקום. וע"כ דסבירא ליה דבכה"ג לא חשיב צורך מקומו וכמשנ"ת. [ואין לומר שהרשב"א נקט האי טעמא, מאחר שיש בו חשש היזק, ואה"נ אף בלא האי טעמא שרי לטלטלו משון צורך מקומו, כי האי היתר טלטול מחמת היזק, הוא דחיה של האיסור מחמת הכרח וצורך, אבל צורך מקומו הוא היתר גמור, דבכה"ג לא גזרו חז"ל, וכמו שאמרו בגמ' (קכג:) התירו וחזרו והתירו. אלמא דהיתר גמור הוא]. וכן מבואר עוד בתשובת הרשב"א (סי' תרו), וכמו שכתב בספר אמרי בינה (דיני שבת סימן טו). ע"ש. וכן הוכיח התהלה לדוד (בקו"א סי' נא ד"ה והרשב"א) מדברי הרשב"א שצריך למקומו לא מיקרי אלא בצריך לעשות איזה דבר במקום הזה, אבל אם אינו רצה שיהיה במקום הזה לא מיקרי צריך למקומו, והוסיף לזה ראיה אלימתא מדברי הפנ"י (ביצה כח:). ע"ש. וכ"ה בשמירת שבת כהלכתה (פ"כ הערה כד). [ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ה (סי' קמז) כתב גבי גחלת של מתכת וקוץ ברה"ר (ע' שבת מב. וביצה כח:), שהתירו משום שלא יוזקו בו, שיש לדון להתיר דהוי כצריך למקום שהקוץ והגחלת מונחים בו. ולפי האמור ניחא. ושו"ר בשו"ת מגדנות אליהו ח"ג (סימן כט) שכתב כנ"ל, וכתב עוד שיש להעיר ע"ד דהא היתר של צורך מקומו הוא בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל גחלת וקוץ דינם כמוקצה מחמת גופו שאסור לטלטלם לגמרי, ול"ש בהם היתר של צורך גופו ומקומו. ע"ש].

ד. ואמנם החזו"א (סימן מג סק"ז) כתב והכל בו כתב דלצורך גופו ומקומו שרי, וצ"ע, דהא משום היזקא היינו לצורך מקומו, ואפ"ה דוקא משום היזקא, והלכך נראה דאסור אף לצורך גופו ומקומו. ע"ש. וכוונתו להקשות על מ"ש הכל בו ששומטו ומניחו בקרן זוית מידי דהוה אקוץ ברה"ר, ומ"מ לצורך גופו ומקומו שרי, הא משום היזקא היינו משום צורך מקומו, ואפ"ה לא התירו אלא משום היזקא, הלא"ה לא, וע"כ שלצורך גופו ומקומו אסור. ועי' ברעק"א (סי' רעט במג"א ס"ק יב). ומ"מ מדברי הכל בו ודעימיה מוכח דס"ל כמשנ"ת. ודו"ק. וראיתי בשו"ת מחזה אליהו ח"א (סימן מו אות יז) שכתב לבאר ד' הכל בו ודעימיה, לפי מ"ש הגאון רעק"א בהגהותיו (סימן רעט מ"א ס"ק יב) בדברי הר"ן (ביצה טז: מדפה"ר) דר"י ור"ש פליגי במוקצה מחמת מיאוס אם אמרינן מגו דאיתקצאי, דר"ש ס"ל דמשעה שרוצה להשתמש ואינו חושש אזדא הקצאתו ולא אמרינן מגו דאתקצאי, וכל זמן שאינו נוטל להשתמש בו קיימא הקצאתו, וגם לר"ש אסור דלא חזי לכלום, ואסור ליטלו לצורך מקומו, ואולם כל זה רק בכה"ג שאי אפשר להשתמש בו ולא חזי למידי, דאף לר"ש אסור לצורך מקומו, אבל כל שיש לו מציאות היתר להשתמש בו מותר לצורך מקומו וכמו שכתב בעה"מ (ר"פ מי שהחשיך ד"ה אמר רב הונא), וממילא כיון דלר"ש בידו לסלק הקצאתו ולהשתמש בו, מותר לצורך מקומו. וא"כ לפי"ז שיפוד שצלו בו בשר, אע"ג דהוי מוקצה מחמת מיאוס, מ"מ כיון שבידו לבטל הקצאתו שרי לטלטלו לצורך מקומו, ואמאי בעינן לטעמא דשומטו בקרן זוית מידי דהוי אקוץ ברה"ר, בלא"ה שרי כיון שהוא לצורך מקומו להילוך בני אדם מותר, ומה"ט תישתרי אפילו טלטול ולא רק לשומטו, וע"כ דשיפוד גרע דלא חזי למידי, ואף אם ירצה להשתמש בו במאיסותו בטלה דעתו אצל כל אדם ואסור להשתמש בו, ומש"ה אסור אף לצורך מקומו. עכ"ד הרעק"א. ומוכח דס"ל דטלטול כדי שלא יזיק שפיר מיקרי לצורך מקומו, והיינו בשביל הילוך בני אדם, ושאני קוץ שהוא לא חזי בכלל לצורך גופו, וממילא אין בו את ההיתר של צורך מקומו, ומש"ה אמרי' דשומטו משום שלא יוזקו בו. וה"נ י"ל בכוונת הכל בו והריא"ז, דס"ל דכיון שהשיפוד לא חזי למידי, מש"ה אסור לטלטלו לצורך מקומו, והתירו משום היזק, הלא"ה שרי משום צורך מקומו. ע"ש. אולם יש להעיר מד' הכל בו שכתב להדיא שמטו ומניחו בקרן זוית, ושוב לא יטלנו אלא "לצורך גופו ומקומו". ובמחז"א אליהו שם כתב די"ל דכוונתו דשרי לצורך מקומו רק אם יש בו צורך גופו. אולם ז"א דהא הרעק"א כתב להדיא דבשיפוד ליכא צורך גופו, וא"כ לפ"ד לא שייך גם צורך מקומו. וממ"ש הכל בו דלצורך גופו ומקומו שרי, מוכח דלא ס"ל כמו שכתב הרעק"א בדעת הר"ן, אלא ס"ל דשייך בשיפוד צורך גופו ומקומו, ואפ"ה לא התירו לטלטלו אלא משום היזק, וע"כ דס"ל דהיזק לא חשיב צורך מקומו. וכמשנ"ת. וגם הריא"ז והמכתם כ' דשרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו, וע"כ דלא ס"ל כמו שכתב הרעק"א בדעת הר"ן. וכבר התבאר שכן דעת הרשב"א והמאירי. [ובעיקר מ"ש הרעק"א דאף לר"ש אם אי אפשר להשתמש בו ולא חזי למידי אסור אף לצורך מקומו, לאו מילתא פסיקתא היא, כי הרשב"א (קנד:) פליג על הרז"ה בעל המאור, וס"ל דאף כלי שמלאכתו לאיסור בלבד, מותר לטלטלו לצורך מקומו. וכתב בחזון עובדיה שבת ח"ג (עמוד נב) שנראה שהרשב"א אזיל לשיטתיה (קכד.) שצורך מקומו נמי הוי כצורך תשמישו המיוחד לו. ע"ש. ועי' מ"ש התהלה לדוד (בקו"א סי' נא ד"ה והנה). ע"ש].

ואולם מדברי הרמב"ן במלחמות (ריש ביצה) שכתב, והא שיפוד שמותר לטלטלו בשבת דכלי הוא ותורת כלי עליו, ואע"פ שמלאכתו לאיסור היא, הא קי"ל לצורך גופו ומקומו מותר, כ"ש ביו"ט שמלאכתו להיתר, ואפילו הכי אסור לגמרי כדקאמר אסור לטלטלו, ורבינא לא שרי אלא להניחו בקרן זוית מידי דהוי אקוץ ברה"ר, ולא מפני צורך מקומו, לפי שהוא מוקצה מחמת מיאוס. ע"כ. ומהא דהוכיח הרמב"ן מרבינא דמוקצה מחמת מיאוס אין היתר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, דלא התירו להניחו בקרן זוית אלא מידי דהוי אקוץ ברה"ר, משמע דס"ל דטלטול שיפוד שלא יזיק חשיב צורך מקומו, ומהא דלא התירו משום צורך מקומו אלא מידי דהוי אקוץ ברה"ר, ע"כ דמוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו, אבל אם היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, שפיר חשיב צורך מקומו. וכן כתב התהלה לדוד (קו"א סימן נא) דלפי הרמב"ן שלא יזיק עדיף מצורך מקומו. וכ"כ בספר מטה משה (פ"ד סימן יג אות ב). וכן דעת הלבוש (סי' שח סעיף ו) שכתב ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון כלי זכוכית שנשברו על השולחן או במקום שהולכין שם בני אדם, מותר לטלטל השברים משם כדי לפנותו שלא יוזקו בו, דבדבר זה לא גזרו, "ועוד דהיינו טלטול לצורך מקומן". ע"כ. ועי' מ"ש בשו"ת נחלת לוי ח"ב (סימן כ אות ו) לדחות הראיה הנ"ל מדברי הרמב"ן. ושו"ר בהגהות מרדכי (פרק כירה דף מב ע"א) שכתב דכל מידי שיש לחוש בו להיזיקה, "וכל שכן אם לצורך מקומו" מותר לטלטל. אלמא דס"ל דצורך מקומו היינו שרוצה להשתמש במקום עצמו, ולא בכה"ג שמפריע לו הימצאות החפץ במקום זה. אולם נראה שאין ראיה מד' לנדו"ד, דבאמת תיקשי על עיקר הדין של גחלת וקוץ, אמאי התירו כדי שלא יוזקו בו, תיפו"ל משום דהוי כצריך למקום שהקוץ והגחלת מונחים שם. וע"כ דגחלת וקוץ לא שייך בהו היתר של צורך גופו ומקומו, משום דלא הוי כלי, ומש"ה התירו בהם כדי שלא יוזקו בו. ושו"ר בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה (סי' קמז) שהעיר בזה אמאי בגחלת וקוץ צריך להיתר שלא יוזקו בו רבים, ולא התירו משום צורך מקומו. ולפי האמור ניחא. וכ"כ בשו"ת מגדנות אליהו ח"ג (סי' כט) שההיתר של צורך מקומו שייך בכלי שמלאכתו לאיסור, שרק אם יש עליו דין כלי מותר לטלטלו לצורך מקומו, אבל לא בגחלת וקוץ שאין דינם ככלי כלל, אלא הם מוקצים מחמת גופם שאסור לטלטלם לגמרי. ע"ש.   

הוכחה להנ"ל מדברי הריב"ש
ה. ועוד יש להוכיח כן ממ"ש הריב"ש (סי' תא) בחמץ שנתגלגל מגגו של הגוי לגגו של הישראל, הרי זה דוחפו בקנה, ואם היה בשבת או ביו"ט כופה עליו כלי. ומקורו מהירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב). וכן פסק השו"ע (סי' תמו סעיף ג). וכתב הט"ז (שם סק"ו) שאסור לטלטלו על ידי דחיפה בקנה, דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול. וכ"כ המאמר מרדכי (סי' תמו סק"ד), והמשנ"ב (ס"ק יא). וקשה אמאי לא התירו לדוחפו על ידי קנה, והא אינו אלא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. והט"ז גופיה (סי' שח ס"ק יח) כתב שמותר להעביר קליפות שאינם ראויים למאכל בהמה על ידי דבר אחר, כגון לגרר אותם מן המפה בסכין דהו"ל טלטול מן הצד ושרי. וכ"כ המאמר מרדכי (סי' שח ס"ק כא). והמשנ"ב (ס"ק קטו). ע"ש. ובע"כ דהכא לא חשיב לצורך דבר המותר, כיון שאינו מטלטלו משום שצריך להשתמש במקומו, אלא משום שאינו רוצה שהחמץ יהיה מונח ברשותו דלמא אתי למיכל מיניה, וכל כה"ג לא התירו לדוחפו על ידי קנה, דלא הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. וכ"כ הפרי מגדים (סי' שיא מש"ז סק"ב). ע"ש. וכן ראיתי בספר זכור לאברהם אלקעלי ח"ג (אות ש סי' קנה) שחמץ לא חשיב לצורך דבר המותר. ע"ש. ומוכח דצורך מקומו לא הוי אלא במקום שצריך להשתמש באותו המקום ממש, הלא"ה לא חשיב צורך מקומו.

והן אמת שיש לדחות דשאני התם שלא התירו לדוחפו בקנה, כיון שיכול לכפות עליו כלי. וכיוצ"ב כתב האליה רבה (סי' שח ס"ק סב), והמשנ"ב (ס"ק יב). ע"ש. (ומה גם שיש לומר שכיון שהוא רוצה להוציא את החמץ משום תקנת חכמים שחייבו אותו להוציא את החמץ מביתו, שלא יבוא לאוכלו, א"כ הכא שיש לו אפשרות לקיים את תקנת חז"ל ע"י כפיית כלי ממילא אין כאן את תקנת תקנת חז"ל להוציא את החמץ מביתו, וצ"ע). מיהו הט"ז (סי' שיא סק"ב) כתב, נראה שאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה, וראיה ממ"ש בסי' תמו ס"ג. ע"כ. ומבואר דס"ל דמההיא דסי' תמו מוכח שאסור לדחוף מוקצה ע"י קנה. וע"כ דס"ל דהתם לא חשיב לצורך דבר המותר, כיון שאינו צריך להשתמש במקומו. ובזה יש ליישב את דברי הט"ז, שלכאורה הוא סותר למ"ש בסי' שח, שהתיר לדחוף מוקצה ע"י קנה. וכבר עמד ע"ז האליה רבה (סימן שח ס"ק סב), והבאר היטב (סי' שח ס"ק לד), והנהר שלום (שם ס"ק כא). גם הגר"ז (סי' שח סעיף ס) כתב שהעיקר כמו שכתב הט"ז בסי' שיא. ע"ש. אולם המאמר מרדכי (סי' שח ס"ק כא) תי' שטלטול מן הצד התירו לצורך דבר המותר, ובהכי מיירי הט"ז בסי' שח, שמטלטל לצורך דבר המותר, דהיינו המפה, ולדוחפו ע"י דבר אחר, הוא בכלל טלטול מן הצד, אבל בסי' שיא מיירי בטלטול מן הצד לצורך דבר האסור, דהיינו לצורך המת, וכל כה"ג אף ע"י טלטול מן הצד אסור. וכ"כ היעב"ץ במור וקציעה (סימן שח), ובספר זכור לאברהם אלקעלי ח"ג (אות ש ס"ק קנה). וכ"כ הפרי מגדים (סי' שח מש"ז ס"ק יח) שלדחוף מוקצה בקנה שלא לצורך מקומו, אסור בטלטול מן הצד. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק קטו) שאם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם עצמות וקליפין, מותר להעבירם על ידי דבר אחר, דזהו מיקרי טלטול מן הצד, ושרי הואיל והוא לצורך דבר המותר. ובשעה"צ (שם אות צה) כתב שלפי"ז מיושבת קושית הבאר היטב. וכן תירץ בספר נשמת אדם (כלל סז סק"ו), ומ"מ לדינא פליג על הט"ז. ועי' לגאון מהר"א הכהן מסלוניקי בשו"ת מעט מים (סימן כב דף נא סע"ד, ד"ה עין רואה).

הוכחה להנ"ל מדברי הראשונים בדין כיבוד הבית
ו. עוד יש להוכיח כן, דהנה נחלקו הראשונים אמאי אסרו לכבד הבית, שהתוספות (צה.) ד"ה והאידנא, כ' לאסור מפני שמזיז עפר ממקומו. וכ"כ הרא"ש (פרק המצניע סימן ג), והמרדכי (פרק כל הכלים סי' תיד). אולם לדעת רש"י (שם) ורוב הראשונים אסור משום אשווי גומות. ולדעת התוספות ודעימיה קשה אמאי לא התירו לכבד הבית, דאף שמזיז עפר ממקומו מ"מ הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, דהא צריך שמקומו יהא נקי. ועי' מ"ש בתוספת שבת (סי שלז סק"ו). ותירוצו נסתר מדברי מרן הב"י (סימן שלז), ונתבאר במקו"א. ונראה דס"ל לתוספות ודעימיה דאף דכיבוד הבית חשיב טלטול מן הצד, מ"מ ס"ל דלא הוי לצורך דבר המותר, כיון שאינו מטלטל מחמת שצריך להשתמש במקום שמונח שם העפר והצרורות, אלא משום שרוצה שהמקום יהיה נקי, וכל כה"ג לא חשיב לצורך דבר המותר, והא דחשבינן צורך מקומו לדבר המותר, היינו רק שצריך להשתמש במקום עצמו, הלא"ה אין זה צורך מקומו, וממילא לא הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ולפי"ז א"ש מ"ש התוספות והרא"ש ודעימיה לאסור לכבד את הבית מפני שמזיז עפר ממקומו ומטלטלו, והיינו משום דס"ל דכל כה"ג שאינו צריך להשתמש במקומו ממש, אף שרוצה שהמקום יהיה נקי, אי"ז חשיב לצורך דבר המותר. וגם הרמב"ן (שבת קכד:), והרשב"א בעבודת הקודש (ש"ג סי' ה) והר"ן בחי' (קכד:) בשם הרא"ה, ובהלכות (שבת צה.) בשם הרשב"א, ועוד, שהתירו משום גרף של רעי, מודו דבלא"ה אין להתיר, והיינו משום דלא הוי לצורך מקומו, וחשיב טלטול מן הצד לצורך דבר האסור.

ובאמת שהרמב"ן במלחמות (שם) כתב ואם תשאל והלא בכיבוד הבית מזיז עפר שאינו מן המוכן, אומר אני שלא התירו אלא במקום סעודה, דהו"ל גרף של רעי דקא מצטער מהבלא. "אי נמי התירו טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת". וכ"כ הר"ן בהלכות (ביצה יב.) שאע"פ שהוא מזיז עפר ממקומו, י"ל דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו. וכ"כ בספר אהל מועד (דף מא:) שהתירו טלטול מן הצד כדי שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת. (ועי' בגדולות אלישע סי' שלז סק"ז). וקשה אמאי הוצרכו למימר דשרי משום כבוד שבת ויו"ט, ולא כ' בפשיטות דשרי משום טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ועי' בשו"ע הגר"ז (בקו"א סי' רנט סק"ג). ולפי האמור נראה דהיינו משום דהכא לא חשיב לצורך מקומו, דהא אין לו צורך להשתמש במקום עצמו, ומש"ה כ' להתיר משום כבוד שבת ויו"ט, דמה"ט חשיב לצורך דבר המותר, והתוספות והרא"ש ודעימיה פליגי, דצורך דבר המותר היינו שצריך להשתמש במקומו ממש, הלא"ה אף אם יש בזה משום כבוד שבת ויו"ט לא התירו, וחשיב טלטול מן הצד לצורך דבר האסור. ומצאתי שכן כתב המהרש"ם בדעת תורה (סי' שח סעיף כז) שאף התוספות והרא"ש מודים דהוי טלטול מן הצד, אלא דס"ל שלא התירוהו משום כבוד שבת ויו"ט. ע"ש. ועי' בחמד משה (סי' שלז סק"ו) שהסתפק בדעת התוספות והרא"ש, אם ס"ל דאין זה טלטול מן הצד כיון שדרכו בכך לטלטל ע"י מכבדת, או משום שהטלטול הוי לצורכו ולא לצורך דבר המותר. ע"ש. ואמנם לפי"ז יוצא שלדעת הרמב"ן והר"ן שהתירו טלטול מן הצד שתהא להם דירה נאה לכבוד שבת, אלמא דכשהתירו צורך מקומו, היינו כל שיש לאדם צורך בזה, ואף אם אינו צריך להשתמש במקום עצמו. וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו (שם אות כ) להוכיח כן מדברי הרמב"ן והר"ן. ועי' בשו"ת באר משה ח"ח (סימן ל אות ח). וי"ל דהרמב"ן אזיל לשיטתו וכדעיל אות ד. וגם בדעת הר"ן י"ל דאזיל לשיטתו לפי מ"ש הרעק"א בביאור דבריו, וכדלעיל אות ד. מיהו לקושטא דמילתא נראה שלאו ראיה גמורה היא, כי י"ל דהתם הוא עושה כן ע"י טלטול מן הצד, ולהכי התירו טפי, דהיינו בכל כה"ג שיש בו תועלת לצורך האדם, ובלבד שהוא דבר המותר, דכל כי האי הוי כצורך מקומו, אבל כלי שמלאכתו לאיסור שמטלטלו כדרכו לא התירו אא"כ מטלטל לצורך גופו ומקומו ממש. וכ"כ בשו"ת נחלת לוי ח"ב (סימן כ אות ט). וכיוצ"ב כתב בשו"ת באר משה ח"ח (סימן ל אות י). ע"ש.

ראיה מהגמ' בשבת שצורך מקומו הוא אף שלא צריך למקומו ממש, ודחיה לזה
ז. איברא דיש להוכיח איפכא, מהא דאמרינן (שבת מה.) דמוקים לרב כרבי יהודה, ומקשי' ורב כר"י סבירא ליה, והא בעו מיניה דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא (פירש רש"י אחר שכבה) מקמי חברא בשבתא, ואמר להו שפיר דמי, ומשני שעת הדחק שאני. וכתב רש"י דשעת הדחק היינו סכנה, אבל שלא בדעת הדחק אסור. והקשה הרעק"א בחידושיו (שם) הא בסכנה או ספק סכנה דחינן אפילו איסור דאורייתא, ואמאי צריך לסמוך על ר"ש. ע"ש. וכן הקשה האליה רבה (סי' רעט סק"ד). ועי' בתוספת שבת (סי' רעט סק"א). אולם הריטב"א בחי' (שם) כתב שהלשון מוכיח שאינה סכנת נפשות אלא סכנת ממון או צער הגוף. וכ"כ הפמ"ג (סי' רעט א"א סק"א) דיש לומר סכנה לאו דוקא סכנת נפשות, אלא שיכה אותו או הפסד ממון וכדו'. אלמא דאף דלר"ש נר שכבה הוי כלי שמלאכתו לאיסור, ושרי לטלטלו מקמי חברא בשבתא משום דחשיב צורך מקומו. ומוכח דאף שאינו צריך להשתמש במקום שהחפץ מונח שם, אפ"ה חשיב צורך מקומו, משם דסו"ס החפץ שנמצא שם יכול להזיק את ממונו, או שיגרום לו איבה, וזה ג"כ נכלל בצורך מקומו. וכ"כ להוכיח בשו"ת מחזה אליהו (שם אות יא). ע"ש. ובשו"ת אז נדברו ח"ח (סימן ל) כתב כן מסברא דנפשיה, שלצורך מקומו לאו דוקא הוא, וכמו שכתב התהלה לדוד (סימן שח סק"ג) להתיר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל, אם בהמשך היום יצטרך לו לצורך גופו, וא"כ אף צורך מקומו לאו דוקא הוא, והכלל הוא שצריך לפנות את החפץ מאיזה טעם שהוא.

אולם נראה דאין משם ראיה, דהן אמת שלדעת התוספות (לו.) ד"ה הא ר"י, נר חשיב כלי שמלאכתו לאיסור. אולם הרמב"ן (קכב:) כתב בשם הראב"ד דנר דינו ככלי שמלאכתו להיתר. וכ"כ הרשב"א (שם), והרשב"ץ בתשובה ח"א (ס"ס קלז), ומהר"ש דורן בשו"ת חוש המשולש שבסוף ספר התשב"ץ (טור ג סימן ז), וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סימן תרעד). והיינו טעמא משום שאין עושים בגופם מלאכת איסור, רק מניחים עליהם את האיסור, וכל כה"ג לא הוי כלי שמלאכתו לאיסור. וכ"כ הרעק"א בהגהותיו (סי' שט) לדעת השו"ע. ודלא כהבית מאיר (סעיף ז). וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' נו, וח"ג סי' לב). ובשו"ת דברי שלום מזרחי ח"ג (סי' לט). וכן פסק בקצרה בחזון עובדיה (ח"א עמ' רס, וח"ו עמ' קמז). וע"ע מ"ש בזה הרה"ג גד יזדי שליט"א בספר הליכות שבת ח"ב (עמ' רלו והלאה). ולפי דבריהם יש לומר דה"ק התם, דאף דרב ס"ל כר' יהודה דאמרי' מיגו דאיתקצאי, מ"מ הכא איכא חשש סכנה לדעת רש"י, או סכנת ממון וצער הגוף כמו שכתב הריטב"א, ומש"ה סבר רב בהא כר"ש דלא אמרי' מיגו דאיתקצאי, וכשנסתלק האיסור הרי הוא חוזר להתירו הראשון דלא הוי כלי שמלאכתו לאיסור אלא להיתר. ובאמת שאם לא נאמר כן, אלא נימא דהתירו משום דחשיב צורך האדם, וכל כה"ג חשיב כצורך מקומו, א"כ קשה ממ"ש הריטב"א דהוי סכנת ממון או צער הגוף, ומהו שכתב סכנת ממון, והרי לא התירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור משום הפסד ממון, וע"כ צ"ל כמשנ"ת. (מיהו עדיין לדעת התוספות שפיר איכא ראיה. וצ"ע. אבל לדידן א"ש). [ולפי"ז יש ליישב מה שהקשה הגאון החזו"א (סי' מז סק"כ) ע"ד הט"ז, מהא דאיתא בשבת (מה.) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי חברא בשבתא, ופירש רש"י שרצו לטלטל את הנר אחר שכבה כדי שלא יראוהו החברים בחצר, מפני שגזרו שלא להדליק. ולפי הט"ז אמאי לא התירו לדוחפו על ידי קנה, אלא ודאי דכל כה"ג לא חשיב טלטול מן הצד. ע"ש. ולהנ"ל י"ל שכיון שהטלטול הוא משום שלא יראוהו, ולאו משום שצריך להשתמש במקומו, מש"ה לא חשיב טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ודו"ק].

הוכחה מדברי הרמב"ם והאורחות חיים והכל בו בגדר צורך מקומו
ח. והנה מלבד משנ"ת שלדעת המאירי והרשב"א והכל בו והאורחות חיים הנ"ל, צורך מקומו הינו שצריך להשתמש במקומו ממש, כן משמע גם מלשון הרמב"ם (פכ"ה ה"ה) שכתב, וכן מטלטל הוא את הריחים לשבר עליה אגוזים וכו', וזה הוא לצורך גופו, "או לישב במקומה". ע"ש. אלמא דצורך מקומו היינו שצריך למקומו ממש. וכ"כ האורחות חיים (הל' שבת סי' שנח) זה הכלל כל דבר שמלאכתו לאיסור כגון קרדום ומכתש ורחים וכיו"ב, מותר לטלטלם לצורך גופו, ולצורך מקומו, פי' "אם היה צריך לישב במקום שהכלי עומד בו", אבל לצורך עצמו של כלי כגון מחמה לצל או כדי שלא יגנב אין מטלטלין אותו. וכ"כ הכל בו (סי' לא). וכן משמע מדברי השו"ע (סי' שח ס"ג) שכתב כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו, בין לצורך גופו וכו', בין לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מנח שם. ומבואר להדיא דצורך מקומו היינו שצריך להשתמש במקום שהכלי עומד בו. וגם רבנו חננאל (שבת קכד:) כתב פירש רבא משנה זו לצורך דבר שמלאכתו להיתר וכו', הללו מותרין בין לצורך גופו לאכול בהן, בין לצורך מקומו לפנות "כדי לישב במקומן".

והן אמת שהאורחות חיים והכל בו כתבו שלטלטל כלי שמלאכתו לאיסור "לצורך עצמו של כלי" אין מטלטלין אותו, ומשמע שכל שמטלטלו שלא לצורך הכלי, אלא לצורך האדם שרי לטלטלו, ואע"פ שאינו צריך למקומו ממש. גם הרמב"ם (שם ה"ג) כתב כל כל שמלאכתו להיתר וכו', מותר לטלטלו בשבת, "בין בשביל עצמו של כלי", בין לצורך גופו, וכל כלי שמלאכתו לאיסור וכו', מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל בשביל עצמו של כלי אסור". וכן כתב המאירי (שבת לה ע"ב) וז"ל, כל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף לצורך "עצמו של כלי" שלא יגנב או שלא ישבר, וכל שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו "לצורך עצמו של כלי". ומשמע שכל שהוא לא לצורך הכלי אלא לצורך האדם, שפיר דמי לטלטלו. מ"מ נראה שאין מדיוק זה הכרח כלל, שאחר שכ' להדיא שצורך מקומו היינו שצריך להשתמש במקום שהכלי עומד בו, ע"כ דמה שכתבו שלצורך עצמו של כלי אסור, כוונתם היא, שכל שאינו לצורך גופו ולצורך מקומו, דהיינו לישב במקומו ממש, הרי זה חשיב לצורך הכלי, ואף אם הוא צורך האדם, מ"מ כל שאינו לצורך גופו או מקומו, הרי זה כלצורך הכלי ואסור לטלטלו. ובלא"ה י"ל דכל היכא דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אמרינן "נעשה". וע' במאור ישראל ח"ג (עמ' ריז) שכתב בשם כמה אחרונים שאף בפוסקים אמרינן "נעשה", היכא דסותר דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא. וע"ע בטהרת הבית ח"ב (עמ' קצד בנד"מ), ובשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' פ אות ב).

ויש ליישב עוד לפי מ"ש ההשלמה והמאירי (קכד.) דכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל, מפני שאין כאן צורך שבת כלל, ונמצא מטלטל לצורך חול, ר"ל להצניעו שישתמש בו למחר. ע"ש. ולפי"ז יש לומר שחז"ל התירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, משום שמטלטלו לצורך שבת, והא דחשיב טלטול לצורך שבת, היינו משום שצורך גופו או מקומו חשיב כתשמישי הכלי, ולכן כשמטלטל לצורך גופו או מקומו שפיר מיקרי טלטול לצורך שבת. ואף שעיקר תשמישו של הכלי הוא למלאכת איסור, מ"מ שייך בו גם תשמיש של היתר, וכשמטלטלו לצורך גופו או מקומו שזה טלטול לצורך מלאכת היתר, הרי זה כמי שמטלטל כלי שמלאכתו להיתר[1]. וא"כ י"ל שרק בכה"ג שמטלטלו לצורך גופו או מקומו אין זה נחשב כסתם טלטול שהוא אסור משום הכנה לחול, ולפי"ז נראה שאין הדבר תלוי באופן שהאדם בא להשתמש בכלי, דאף אם הוא רוצה לטלטלו לצורך שבת, מ"מ לא התירו חז"ל אא"כ הוא סוג טלטול כזה שמהותו הוא לצורך השבת. ולפי"ז א"ש מ"ש הראשונים שלא התירו לטלטלו לצורך עצמו של כלי, והיינו משום שרק לצורך תשמישי הכלי, דהיינו לצורך גופו ומקומו שרי, כיון שהוא מטלטלם למלאכת היתר, והרי זה כמי שמטלטל כלי שמלאכתו להיתר, אבל כל שלא מטלטלו לאותו הצורך של תשמישי הכלי, לא התירו לטלטלו, משום שטלטול כזה חשיב כטלטול לצורך עצמו של כלי. ועי' בספר גביע הכסף (סי' שח פ"א סי' ג אות ב). ולפי האמור א"ש.

ט. ולפי המבואר יוצא איפוא, שלדעת רבים מהראשונים לא התירו חז"ל לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אלא אם צריך להשתמש במקומו ממש, הלא"ה אף שאינו חפץ שהכלי יהיה מונח באותו המקום אסור לטלטלו, דכל כה"ג לא חשיב צורך מקומו. וכ"כ התהלה לדוד (ח"ב סי' נא). וכ"כ בשו"ת באר משה ח"ח (סי' ל לא). והשמירת שבת כהלכתה (פרק כ הערה כד). וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ה סימן כב את לא) וז"ל, כלי שמלאכתו לאיסור המונח במקום שאינו מתאים לכבוד השבת, לדוגמא עט המונח על השלחן בשבת, אם מותר להסירו מחמת כבוד השבת, וחשיב ליה כטלטול לצורך גופו ומקומו. תשובה. טלטול כזה לא חשיב כטלטול לצורך מקומו, וזה גופא כבוד שבת שאינו מטלטל דבר שנאסר לנו בטלטול. ע"ש. ושו"ר בשו"ת אור לציון ח"ב (פכ"ו ס"ג) שכתב שאם רוצה לטלטל סיר (שהוא כלי שמלאכתו לאיסור) בשביל לפנות את השלחן שיהיה מסודר, יכול לקחת את הסיר אף שאינו צריך את הסיר או את מקומו, שכבוד שבת הוא שהשלחן יהא נקי ומסודר, ונחשבת לקיחת הסיר כלוקח אותו לצורך מקומו, שהרי על ידי זה נעשה השלחן נקי. ע"ש. ולפי המבואר יש להחמיר בזה. (ומ"מ אם הסיר מאוס בעיניו, הוי כגרף של רעי שמותר לטלטלו).

וכן נראה דעת מרן הב"י (סי' שח סכ"ז) שהביא מ"ש הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח) שהטעם שמגביהין שולחן ומפה עם עצמות וקליפין אפילו קליפי אגוזים שאינן ראויין למאכל בהמה, מפני שהם בטלים אגב הפת. ומשמע מדבריו שמותר להגביה השולחן ולטלטלו עם קליפי אגוזים שעליו. אבל לא נראה כן מדברי הסמ"ג (לאוין סה דף כ ע"ד) שכתב, אבל דברים שאינן ראויין למאכל בהמה אסורין להגביהן, אלא לנער השולחן או המפה, כמו מעות שעל הכר, שמנער את הכר והם נופלות, משמע דלהגביהה וטלטלה כמות שהיא אסור, ולא שרי אלא לנער לבד, דומיא דמעות שעל הכר. "ומיהו אם צריך למקום השולחן לכולי עלמא מותר להגביהה כמות שהיא, דבמעות שעל הכר נמי שרי כהאי גוונא. ובספר תהלה לדוד (סי' שח ס"ק לג) העיר ע"ד מרן הב"י שכתב אם הוא צריך למקום השלחן לכו"ע מותר להגביה השלחן כמו שהוא. וכ"כ עוד בשו"ע. והא ע"כ הוא צריך למקום השלחן ולמה ליה למימר כן. וכן יש להעיר על מ"ש השו"ע שאם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואמאי לא כ' שמסלק את הטבלא, דלכאורה הדבר פשוט דטלטול הקליפות הוא לצורך מקומם, שאינו רוצה שיהיה שם. ע"ש. ולפי האמור יש לומר שלדעת מרן הב"י צורך מקומו היינו צריך להשתמש באותו המקום ממש, הלא"ה לא חשיב צורך מקומו, וא"כ י"ל דהשו"ע בריש דבריו איירי של צריך למקומו ממש ומש"ה התיר רק לנער את הטבלא, אבל בסו"ד איירי שצריך למקום השלחן, והיינו שצריך להשתמש במקומו ממש. ובאמת שכ"כ התהלה לדוד גופיה (בקו"א סי' נא). ע"ש. וכן דעת המשנ"ב בביאור הלכה (סי' שח ס"ד) ד"ה כלי שמלאכתו להיתר, שכתב לענין קדרה (שכתב שם במשנ"ב בשם הרשב"א דהוי כלי שמלאכתו לאיסור שעשוי לבשל). ומ"מ נראה דאף כשפנוהו מהתבשיל ועומדת בבית מותר לטלטלה ולסלק לצד חוץ דהוי כגרף של רעי, ע' שבת קכד. לענין קערה, וכן משמע במאירי. עכ"ל. ומבואר שהתיר טלטול הקדרה בכדי להסירו ולהצניעו שלא יפריע לו מאיסותו, ולא משום דחשיב צורך מקומו, והיינו משום דצורך מקומו הוא שצריך להשתמש במקומו ממש, והכא שרוצה לטלטלם כדי שלא יפריע ל לא חשיב צורך מקומו. ואין לומר דהמשנ"ב קושטא דמילתא נקט, שהוא מטעם גרף של רעי, כיון שיש בזה נפק"מ במקום שהקדירה לא סרוחה, דמטעם גרף של רעי אין להתיר, ורק משום צורך מקומו יש להתיר, וע"כ דהכא לא חשיב צורך מקומו.

בדברי הים יששכר שהתיר טלטול תפילין לצורך תשה"מ
י. והנה בספר ים יששכר (על התוספתא דף כז ע"א) נשאל אם מותר לטלטל תפילין בלילי שבת ויו"ט לחדר אחר בשביל תשמיש המיטה, והשיב שאף אם נאמר שתפילין הוי כלי שמלאכתו לאיסור שרי לטלטלן לחדר אחר, דהוי כצריך למקומה, דודאי אין הפירוש בצריך למקומו, מקומו ממש, אלא כל שמונעו לעשות צרכו שרי, וכן מוכח בשבת (קכג:) דקאמר רבא מכדי התירו קתני מה לי צורך גופו מה לי צורך מקומו, ופירש רש"י וז"ל, מכדי לצורך התירו בפעם הראשונה, מה לי גופו מה לי מקומו, תרוויהו צורך נינהו. עכ"ל. אלמא כל שהוא לצורך שרי, ואפילו אם אינו צריך להשתמש במקומו ממש, כל שזה מונעו מתשמיש שרי לטלטלו. והגרש"ז אוירבך הסכים לדברי הים יששכר הנ"ל, כמו שכתב בשמירת שבת כהלכתה (פ"כ ס"י), וע' בשו"ת באר משה ח"ח (סי' ל אות ט). ובשו"ת מגדנות אליהו ח"ג (סי' כט) כתב ג"כ להביא ראיה מקורנס של נפחים שאסור לטלטלו, ופירש רש"י (קכב ע"ב) ד"ה לצורך גופו, וכ"ש אם אין צריך לגופו אלא לפנות מקומו דאין מטלטלין. ע"ש. ומבואר דאפילו אם צריך רק לפנות מקומו הוי בגדר צורך מקומו שהרי לא כתב רש"י שמפנה כדי להשתמש במקום. ע"ש. מיהו יש להעיר דא"כ אמאי לא כתב רש"י שצריך לפנות "אותו", אלא ודאי דלפנות מקומו היינו בשביל להשתמש באותו המקום. ומה גם שרש"י לקמן (קמב.) ד"ה ברייתא לצורך מקומו, שצריך למקום הכלי, וע"כ כולו הוא צריך לסלקו משם וכו'. אלמא דאף לרש"י צורך מקומו היינו שצריך להשתמש במקום שם ממש. וצ"ע. ומכל מקום נראה שאף אם נאמר שמד' רש"י מוכח שצורך מקומו היינו כל שמונעו לעשות צרכיו, ולאו דוקא שצריך להשתמש במקומו ממש, מ"מ מדברי המאירי ורשב"א מוכח להדיא שהיתר של צורך מקומו, היינו שצריך להשתמש באותו המקום ממש.

יא. מיהו נראה שיש להקל בנידונו של הים יששכר, וזאת על פי מה שכתב הרמ"א (סי' שיא) לאסור לטלטל מת על ידי ככר או תינוק לצורך כהנים או דבר אחר. וכתב המג"א (ס"ק יד) שעל ידי טלטול מן הצד שרי לצורך כהנים, כמ"ש ס"ה, דלצורך מקומו שרי. וכ"כ המשנ"ב (ס"ק יג). ומבואר דאף שהכהן לא צריך לשבת באותו המקום ממש, אפ"ה התירו טלטול מן הצד משום שמטלטלו לצורך מקומו, וחשיב טלטול לצורך דבר המותר. והיינו משום שהמת גורם שהכהן לא יוכל לשבת בכל הבית, ונמצא דזה מיקרי טלטול לצורך מקומו, ואף שהמת מונח במקום אחר ואין צריכים את המקום של המת ממש, מ"מ כיון שהמת מונע את השימוש בכל הבית הרי זה חשיב שהמת נמצא בכל הבית, ושפיר חשיב טלטול לצורך מקומו. והן אמת שיש לדחות דשאני התם שהוא מטלטלו על ידי טלטול מן הצד, ובכה"ג אפשר שהקילו טפי, דכל שמטלטל שלא לצורך המוקצה אלא לצורך לאדם שרי, ולא דמי לטלטול כלי שמלאכתו לאיסור שמטלטלו טלטול גמור, שבזה לא התירו אלא בצריך למקומו ממש. ומ"ש המג"א דלצורך הכהנים הוי לצורך מקומו, אין כוונתו לטלטול לצורך מקומו שנאמר בכלי שמלאכתו לאיסור, אלא כוונתו דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. וכ"כ בשו"ת נחלת לוי ח"ב (סי' כ אות ט), וכתב שכ"כ בשו"ת כוונת הלב (ס"ס טז). ע"ש. מ"מ מפשט לשון המג"א נראה שזה נקרא שפיר לצורך מקומו, וא"כ גם לענין טלטול כלי שמלאכתו לאיסור שפיר מיקרי טלטול לצורך מקומו. וכ"כ בשו"ת מגדנות אליהו ח"ג סימן כט), ע"ש. [ושם כתב להעיר על הרב משנת יעקב (ח"ב בחידושיו לסי' שח) שלמד מד' המג"א לענין כלי שמלאכתו לאיסור שמתבייש במה שהוא נמצא שם דהוי בכלל צורך מקומו. וכתב שאין ראיה, דשאני טלטול מת לצורך הכהנים שיש כאן השתמשות במקום שעל ידי כך הכהנים יכולים להשאר במקומם, משא"כ באופן שמתבייש במה שהוא נמצא שם, אין שם שום השתמשות, ואין ללמוד מד' מג"א רק באופן שאין ההשתמשות בעצם המקום שהמוקצה מונח שם, אבל מ"מ יש השתמשות. ע"ש]. ולפי"ז כל שהכלי מונע ממנו את השימוש באותו המקום, אע"פ שאין צריך לאותו המקום ממש שהכלי מונח בו, מ"מ גם זה מיקרי לצורך מקומו ממש, דסו"ס הכלי מונע ממנו את ההשתמשות. וכן כתב בשו"ת אז נדברו ח"ח (סי' ל עמ' עה ועח) שעל ידי שהמת בתוך הבית, הטומאה מתפשטת בכל האהל, וזה מעכב את הכהנים להיכנס, וכשמפנה את המת נתפנה הטומאה, כמו שמוציאין כלי גדול על ידי בית יד, וא"כ הוי להשתמש במקומו ממש. ע"ש. [וכן מוכח עוד מהא דפסק השו"ע (סי' שח סט"ז) חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לתלות בו ליבשו וכו', אם תחבו בו כלי מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו לאיסור. ושם (סי"ד) מנעל חדש מותר לשומטו מעל הדפוס אע"פ שמלאכתו לאיסור, כיון דשם כלי עליו, מותר לטלטלו לצורך מקומו. ולכאורה היאך התירו משום צורך מקומו, והא אינו צריך להשתמש במקום שהדפוס או הקנה מונח בו, ואינו צריך אלא למנעל או לחלוק, ואף שהוא צריך להשתמש במקום של הבגד (דהיינו ללובשו), וכן במנעל (להכניס בה את רגלו), וכלפי מקום זה ודאי דמיקרי צורך מקומו, מ"מ אינו צריך להשתמש באותו המקום שמונח שם הדפוס או הקנה (דהיינו הריצפה), ואפ"ה שרי מדין צורך מקומו. וע"כ שגם בכה"ג חשיב שצריך למקומו ממש, כיון שסו"ס הכלי מונע ממנו את ההשתמשות מהבגד והמנעל, וכל כה"ג ג"כ חשיב צורך מקומו. וע' בשו"ת מנחת אשר ח"ב (סימן מה ד"ה אמנם). ובשו"ת נחלת לוי ח"ב (סי' כ אות א). ע"ש].

ומעתה יש לומר שאף הים יששכר הנ"ל שכתב להתיר לטלטל תפילין לצורך תשמיש המטה, משום שכל שמונעו לעשות צרכו שרי. ע"ש. היינו מהטעם שנתבאר, ואף שמרהיטת דבריו משמע שצורך מקומו לאו היינו מקומו ממש, וכמו שכתב שם "שאין הפירוש בצריך למקומה ממש", מ"מ נראה שאף הוא לא נתכוין לזה, ולא התיר אלא בכה"ג שהתפילין מונעים ממנו לעשות צרכו, וכמו שסיים שם, שכל שמונעו לעשות צרכו שרי, והיינו משום דבכה"ג שפיר חשיב כמי שמשתמש במקומו ממש, שעל ידי שהתפילין בחדר ולפי הדין אסור לשמש בחדר שיש בו תפילין, חשיב שהתפילין נמצאים בכל החדר. ודומיא דמת שדינו גורם שהטומאה שמתפשטת בכל החדר. ונראה דמה"ט הגרש"ז זצ"ל הסתמך ע"ד הים יששכר, דבאמת אין מזה סתירה לדברי הראשונים הנ"ל וכמשנ"ת, דכל דבר שמונע את השימוש בחדר, כגון תפילין לענין תשמיש המיטה, או פלאפון שמצלצל באופן שהוא לא יוכל לישון בחדר, הרי זה נחשב שהחפץ נמצא בכל החדר ושפיר מיקרי טלטול לצורך מקומו ממש. ושו"ר שכ"כ בספר הלכות שבת בשבת (ח"ב עמ' שלה) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ע"ש. וכ"כ בספר חוט השני (פמ"ה אות ד). ומצאתי לזה סיוע מד' האגרות משה (חאו"ח ח"ה סימן כג) שכתב ובנוגע למה שנכלל בהיתר לצורך מקומו, נראה, שגם אם צריך שהמקום שעליו הולך האור כעת יהיה חשוך, נמי מקרי צורך מקומו. ע"ש. ואיהו גופיה כתב שאם רוצה להסיר את העט מעל השלחן בשביל כבוד השבת, לא מיקרי לצורך מקומו. אלמא מקומו ממש בעינן. אלא ודאי דהכא כיון שאינו יכול להשתמש באותו המקום שיש אור, כגון שמחמת זה אינו יכול לישון, הרי זה בכלל צורך מקומו, וכדלעיל. (ועדיין צ"ע בדבריו אם זו כוונתו). ומ"מ נראה שאין להתיר בכה"ג אלא אם כן הוא הפרעה ממשית דומיא דתפילין שמונעים ממנו תשמיש המיטה, הלא"ה אף אם יש לו הפרעה במקצת, אין להתיר דבכה"ג לא הוי בכלל היתר של צורך מקומו. וכ"כ בשו"ת שערי חיים רוטר ח"ב (סימן מו), והובא בסמוך.

טלטול פלאפון שמצלצל בחדר שינה
יב. ולפי"ז יש לומר שאם יש לאדם פלאפון (רגיל, שדינו כדין כלי שמלאכתו לאיסור) שמצלצל בחדר באופן שאינו יכול לישון שם, שפיר דמי לטלטלו, משום דחשיב צורך מקומו, כיון שעל ידי שהצלצול מפריע לו בשינה, ואינו יכול להשתמש באותו החדר הרי זה נחשב שהפלאפון נמצא בכל החדר, וכמו לענין טלטול תפילין לצורת תשמיש המיטה, והן אמת שראיתי לראש"ל הגר"י יוסף שליט"א בשו"ת הראשון לציון ח"א (סימן כח) שכתב שאין לטלטל את הפלאפון, כי ההפרעה בשמיעת הצלצול אינה נחשבת לצורך גופו ומקומו, ורק יכול להניח עליו שמיכה. ע"ש. ובספרו ילקוט יוסף (שבת ח"ב סימן שח אות כ) מבואר שסמך ע"ד המאירי הנ"ל. ע"ש. מ"מ נראה שבזה יש להקל אף לפי דברי המאירי הנ"ל, וכמשנ"ת. וכ"כ בשו"ת שערי חיים רוטר ח"ב (סימן מז) שההוראה המקובלת בזה למעשה היא, שכל הפרעה שהיא ממשית כגון רעש משעון, או הפרעה ממשית מחמת הדין, כגון טלטול תפילין לצורך תשה"מ מיקרי לצורך מקומו, כי מה נפק"מ אם אני צריך למקומו או שהוא תופס את מקומי. אולם הפרעה שהיא לא ממשית אלא שהיא תלויה בדעת כל אדם לפי מזגו כמו בסדר ונקיות המקום לא מיקרי צורך מקומו. ע"ש. וכ"כ בספר הלכות שבת בשבת (ח"ב עמ' שלד), שסילוק כלי המפריע במקומו, אם מטלטל הכלי כדי שלא יפריע לו להשתמשות במקום זה, כגון שעון מעורר שמשמיע קול אינו נחשב לצורך גופו ומקומו, אא"כ משתמש במקומו של הכלי, אך אם ההמצאות של הכלי בחדר מונעים השימוש בכל החדר כגון תפילין בחדר שינה שא"א להשתמש שם כשהחפץ ישנו שם, י"ל דנחשב לצורך מקומו. ע"ש. ומ"מ נראה שאף לפ"ד אם השעון מפריע הפרעה ממשית, שעל ידי הצלצול אינו יכול לישון בחדר, אף לפ"ד יהיה מותר לטלטלו, דומיא דטלטול תפילין לצורך תשמיש המיטה. וכ"כ בשו"ת ברוך אומר ח"ב (סי' קנה), ובשו"ת מנחת אשר וייס ח"א (סימן לג) לגבי מאורר, ועי' בסמוך. וע"ע בספר מתנת משה ח"ב (עמוד תתכט).

טלטול מאורר
יג. ובדין טלטול מאורר, הנה הגרש"ז אוירבך בשלחן שלמה (סימן שח עמוד כא) כתב שמותר להזיז ולסלק את המאורר לכל צד שירצה, וכן כדי שלא ינשב עליו הרוח, שטלטול זה נחשב לצורך מקומו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ה סימן כב אות כב) שמותר לטלטל מאורר לכיוון אחר כדי שלא יהיה הרוח עליו משום דהוי טלטול לצורך גופו. ע"ש. [איברא דיש להעיר אמאי חשיב טלטול לצורך גופו, הרי אינו עושה כן כדי להשתמש במאורר, וצורך גופו הוי אם צריך לסובב את המאורר כלפי פניו. וכן העיר הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א בילקוט יוסף שבת ח"ב (עמ' תכד). והסכים עמו בחזון עובדיה ח"ו (קכ) ע"ש]. וכן מבואר עוד בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ג סי' מט) שדין המאורר כדין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. (וע' בחזון עובדיה ח"ו קמ' קכא, שציין לאגרות משה ח"ב סי' סט, ונראה שצ"ל ח"ג סי' מט). וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"י (סי' לו סוף אות ב) שמותר לטלטל מאורר לצורך גופו ומקומו, הן כשרוצה להביאו אליו כדי שיקררו, והן כשרוצה לסלקו מעליו. וכ"כ מרן הגרע"י זצ"ל בהליכות עולם ח"ג (עמ' קצד), ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יג סעיף מ). וכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ח (סי' קסז אות ה).[2]. והא דשרי לטלטלו כדי שלא יהיה עליו הרוח משום צורך מקומו, היינו כמשנ"ת לעיל, דעל ידי הרוח הנושבת אינו יכול לשבת במקומו, וחשיב שהמאורר נמצא בכל שטח החדר. וכן כתב בשו"ת ברוך אומר ח"ב (סי' קנה) לגבי מאורר שכיון שהרוח שנושבת מפריעה לו לשבת במקומו, והרי זה נחשב לצורך מקומו, כי כל השטח שהמאורר פועל את פעולתו הוא מקומו וכו'. ע"ש. וכסברא זו ממש כתב גם הגר"א וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר ח"א (סימן לג), והוסיף שבנדו"ד י"ל דעדיף טפי מתפילין במקום תשמיש שההפרעה הוא משום האיסור, וכאן הרוח מפריע לו בפועל, שאינו יכול לשבת במקום הקור והרוח, ואין נפק"מ אם הוא צריך להשתמש במקום מושב הכלי או במקום שהכלי עושה בו רוח, כל זה הוי צורך מקומו ממש. ע"ש.

אם מאורר נידון ככלי שמלאכתו לאיסור
יד. ואמנם כל האמור הוא רק אם נאמר שמאורר דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, אבל באמת יש מקום לדונו ככלי שמלאכתו להיתר, וזאת על פי מ"ש הרעק"א (ס"ס רעט) שאף שהתוספות (שבת לו.) ד"ה הא ר' יהודה, כתבו, דנר מיקרי מלאכתו לאיסור, מ"מ בחידושי הרשב"א (שבת קכב:) כתב, דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור, משום שאינו משמש מלאכת איסור אלא נעשה בסיס. ובשו"ת התשב"ץ ח"א (ס"ס קלז) כתב שגם הרמב"ן כתב כן בשם הראב"ד. וכ"כ הרדב"ז ח"ב (סי' תרעד). וכ"כ מהר"א בן טאווה בשו"ת התשב"ץ (הטור השלישי סי' ז). וכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סק"ד). ומהר"ם שתרוג בשו"ת ישיב משה ח"ב (סי' רלב). וכן העלה בחזון עובדיה ח"א (עמוד רס) וח"ו (עמוד קמז). וע"ע בספר מגילת ספר (איזנטל שבת סי' מו סק"י). ולפי"ז ה"נ יש לומר במאורר שכיון שאינו משמש למלאכת איסור, דינו כדין כלי שמלאכתו להיתר. ובאמת שאף בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ה סימן כג) כתב אודות דין מוקצה במכשירי חשמל, שמאחר שיש כעין מבוכה בשיטתי, ביקשתי שיעתיקו דברים אלו בזה"ל כדי לפרסם דעתי, "הנה כלי חשמל הגם שפועלים על ידי חשמל ומחוברים לחשמל ואפילו מנורת חשמל, למעשה אינם מוקצים בשבת, ומותר לטלטלם, אלא אם כן הם כלים שעושים בהם מלאכה. אבל אם פעולתם אינה מלאכה האסורה בשבת, אין להחשיבם ככלי שמלאכתו לאיסור מחמת שמקבלים כוחם על ידי דבר האסור כמו חשמל, דדבר שמלאכתו לאיסור פירושו שדבר שעושים בו איסור, ולא דבר שנעשה על ידי איסור. ע"ש. (ובסו"ד שם מבואר שאף הוא גופיה היה מיקל בזה. ע"ש). ונראה שכן דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל וכמו שכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק יג הערה קלד) שכיון שהמאורר עומד לטלטל במקצת אין עליו שם מוקצה כלל. והוי כשעון עם בטרייה, שמותר לטלטלו. והובא גם בספר שלמי יהודה (פ"ב הערה ג). ובאמת שלפי מ"ש בשמירת שבת כהלכתה (פרק כח הערה נד) בשם הגרש"ז אוירבך שהטעם ששעון יד חשיב כלי שמלאכתו להיתר, הוא משום שהכינון הוא רק רגע אחד, ואח"כ משתמשים בו להיתר. ע"ש. א"כ ה"נ י"ל בנדו"ד, שהחיבור לחשמל הוא ברגע הראשון ואח"כ משתמשים בו להיתר. וכן ראיתי בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' ט עמ' עה) שכתב שלאחר שהמאורר מחובר לחשמל אפשר דהו"ל כשעון שערוך מערב שבת שמותר לטלטלו, ואע"ג דחלוק הוא משעון משום שלאחר שהוא ערוך הו"ל ממש כלי שמלאכתו להיתר, משא"כ מאורר זקוק כל הזמן לחשמל שהוא מחובר אליו ומפעיל אותו. מ"מ נראה דמלאכתו לאיסור היינו שהכלי עומד לזה שיעשה בו מלאכת איסור, אבל זה שהכלי עצמו פועל ועובד על ידי זרם אין זה חשוב כמלאכתו לאיסור, ובפרט שרק התחלת ההפעלה הוא דאסור, אבל לא מה שממשיך לעבוד, ונמצא שגם הכלי אינו עושה כלום. ומיהו אחר שפלפל בדין המאורר סיים, שהדבר צריך הכרע אם מותר בטלטול מחמה לצל (והיינו משום שמחובר לחשמל על ידי חוט). ע"ש טעמו. ומ"מ נראה שמשנתו האחרונה היא להקל בזה וכמו שכתב השמירת שבת כהלכתה הנ"ל. וכ"כ בספר תפארת השבת (עמ' שכז) בדעת הגרש"ז. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית אב"י ח"ג (סימן לג) שעצם המלאכה של נשיבת האויר אינו איסור רק שנעשה ע"י איסור לכן איכא למימר שאין זו כלי שמלאכתו לאיסור ויש מקום לומד שמותר בטלטול אפילו שלא לצורך גופו ומקומו. וכ"כ בספר מגילת ספר (איזנטל ח"א ענינים שונים סי' יד ד"ה בענין). וכן נראה דעת מרן הגרע"י זצ"ל בחזון עובדיה ח"ג (עמ' פא) וח"ו (עמ' קכ). ע"ש. ולפי"ז שפיר דמי לטלטלו בכל אופן וכלל דין כלי שמלאכתו להיתר.

[1] הנה משנ"ת שטלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו חשיב כמטלטל כלי שמלאכתו להיתר, יסוד זה מבואר ממה שאמרו בגמ' (קכג.) מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם אין בה שום אין מטלטלין אותה. וכתב הרשב"א בחידושיו שם, שלא אמרו כן אלא בשום וכיו"ב הנדוכין, וה"ט משום דכיון שאין מדוכה זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתו, הרי מה שאוסרה הוא מתירה, והו"ל כקדרה המטלטלת עם התבשיל. ע"כ. וכ"כ עוד בעבודת הקודש (ש"ה פ"ב אות כח). וכן דעת הרז"ה (דף מז סע"ב), ובעל ההשלמה, והמאורות, והריטב"א (קכג.). כן דעת הרמב"ן (קכג:). וכ"כ בספר הבתים (שער ו), והאורחות חיים (אות שסט), ובספר צרור החיים (דרך ג סי' ו). ולפו"ר היה נראה דמה שכתב הרשב"א דמה שאוסרה הוא מתירה, היינו שהמדוכה טפלה לשום, וכקדרה לתבשיל, וניטלת אגבה. ואולם לפי"ז היה ראוי להתיר לטלטל את המדוכה אפילו שלא מחמה לצל, וכדין השום עצמו. (ע' שו"ע סי' שח ס"ה). וכ"כ הגר"ז (סעיף כב) שכתב מדוכה אם יש בה שום וכיוצא בו מדברים הנידוכים בה, מותר לטלטלה אף לצורך עצמה, אף על פי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה, כמו שהקדרה טפלה להתבשיל שבתוכה והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו שמותר לטלטלו אף שלא לצורך כלל. איברא שהרשב"א בעבודת הקודש כתב להדיא, מדוכה שיש בה שום וכיו"ב מן הנדוכין במדוכה, מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל. ואם ריקה אין מטלטלין אותה אלא לצורך גופה או לצורך מקומה, כשאר כלים שמלאכתן לאיסור. בזמן שיש עליה שום למה מטלטל, והלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שלא נאסרה המדוכה אלא מחמת מלאכה זו של שחיקת שום וכיו"ב, ועכשיו הרי היא משמשת היתר במלאכתה, נמצא האוסרה מתירה, כקדירה המטלטלת עם התבשיל. ע"כ. אלמא דאף ביש בה שום לא התירו לטלטלה אלא מחמה לצל. וכ"כ הרז"ה וההשלמה והריטב"א הנ"ל. וע"כ לומר דטעמא דשרי לטלטלה, משום שבאותה שעה שיש בה שום הרי זה כמי שמטלטל כלי שמלאכתו להיתר, וכן משמע בלשון הרשב"א שכתב "שעכשיו הרי היא משמשת היתר במלאכתה. ומבואר דלאו מדין שהמדוכה טפלה לשום נגעו בה, אלא שטלטול מדוכה שיש בה שום חשיב כטלטול כלי שמלאכתו להיתר. וסברא זו מבוארת יותר בדברי הרמב"ן הנ"ל, וז"ל, דהיכא דיש בה שום מטלטלת מחמה לצל, ולאו אגב שום, שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ולא לשאר מוקצין נמי כגון נר וכיו"ב. "אלא מלאכתו לאיסור כיון דלית ביה משום הקצאה, אלא איסור מלאכתו גורמת לו, כל זמן שהוא משמש הית מותר. ודוקא במשמשין לו, הא להניח עליו ככר ולטלטלו מחמה לצל אסור לעולם. ע"כ. והיינו דכלי שמלאכתו לאיסור כיון שאין אדם מקצה אותו מדעתו, ורק האיסור מלאכה הוא הגורם לאיסר טלטולו, לכן גם אם אין במדוכה דבר, מ"מ חשיבא כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלה מחמה לצל. אבל כשהשום מונח בתוכה, כיון שהוא זה שגרם לה את האיסור להחשב כלי שמלאכתו לאיסור, הוא יגרום לה כעת את ההיתר לטלטלה מחמה לצל, ככל כלי שמלאכתו להיתר. וכן מבואר בספר הבתים (שער ו) וז"ל, ויש מי שכתב שהמדוכה כשהשום בתוכה הרי היא ככלי שמלאכתו להיתר, שהיא כקדרה שהבשר בתוכה. וזה נראה עיקר. ומזה הביאור דקדקו שהקדרה אחר שהוסר ממנה התבשיל והבשר, אסור לטלטלה לצורך גופה, ככלי שמלאכתו לאיסור, אא"כ היה עליו גרף של רעי. ע"כ. ומבואר שאף בשבת עצמה ישתנה דינו של הכלי, דלפעמים יהיה מותר לטלטלו רק לצורך גופו, ולפעמים יהא מותר לטלטלו אף מחמה לצל. 

ובטעמא דמילתא נראה לומר, דשאסרו חז"ל לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מקומו, אין זה איסור חפצא, שהרי הוא לא הקצהו מדעתו. וכן כתב הרמב"ן (קכג.) דכלי שמלאכתו לאיסור לית בו משום הקצאה. וכ"כ הריטב"א (קכד:), והראב"ד בהשגות (ריש ביצה). וכ"כ הב"י (סי' רעט), ובביאור הגר"א (יו"ד סי' רסו סק"ג), דכלי שמלאכתו לאיסור שאסור מחמה לצל אינו מחמת מוקצה. ע"ש. ובשו"ע הגר"ז (סי"ז). וע' בחיי אדם (כלל ס"ו אות ד). ובביאור הלכה (סי שח ס"ג) ד"ה קורדום. וא"כ ע"כ לומר דכלי שמלאכתו לאיסור הוא איסור על הגברא, וע' בשיעורי ר' דוד (ב"מ ו: אות קנא קנג).

ולפי"ז נראה לומר דמה שהתירו חכמים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, היינו משום דבשעה שמטלטל את הכלי לצורך גופו, הוא מטלטלו לצורך מלאכת היתר, ושפיר דמי, כיון שהוא לא הקצה את הכלי מדעתו, אלא שאיסור מלאכתו הוא הגורם לו את איסור טלטולו, והיינו דוקא מחמה לצל, שאינו מטלטלו להדיא למלאכת היתר, אבל כל שמטלטלו לצורך מלאכת היתר, דינו באותה שעה ככלי שמלאכתו להיתר שאע"פ שכלי זה עיקרו משמש למלאכת איסור, מ"מ כיון שאפשר להשתמש בו גם למלאכת היתר, א"כ כל שמשתמש בו למלאכת היתר שפיר דמי. וה"ה אם מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, דהנה בכלי שמלאכתו לאיסור בלבד, כתב הרשב"א (קנד:) שמותר לטלטלו לצורך מקומו, ודלא כהרז"ה שם. וכתב בחזון עובדיה ח"ג (עמוד נב) שנראה שהרשב"א אזיל לשיטתו (קכד.) שצורך מקומו נמי הוי כצורך תשמישו המיוחד לו, שכשם שמייחדים אותו להשתמש בו, כן מיוחדים הם לסלקם אחר תשמיש. ע"ש. ונראה דר"ל שזו היא צורת תשמיש הכלי, ליטלו משם בשעה שאינו משתמש בו. ולפ"ז יש לומר שגם טלטול כלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך מקומו, ה"ט משום דבנטילתו חשיבא כתשמיש של היתר, וכלצורך גופו דמי ושרי. (והנה אף שהרשב"א כתב שצורך מקומו הוא ג"כ תשמיש של היתר, כיון שמייחדן להסתלק אחר תשמישן. מ"מ נראה שייחוד זה הוא רק אם צריך להשתמש במקומו של הכלי, וכמו שנתבאר לעיל שלדעת הרשב"א היתר של צורך מקומו היינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח בו. וע' באור יקרות מוקצה ח"א (סי' יא אות ו). ולפי האמור ניחא).

ולפי האמור יוצא שצורך גופו ומקומו חשיב כתשמישי הכלי, והתירו לטלטלו משום שטלטול לצורך גופו או מקומו שזה לצורך מלאכת היתר, חשיב כמטלטל כלי שמלאכתו להיתר. ולפי"ז א"ש מ"ש הראשונים שלא התירו לטלטלו לצורך עצמו של כלי, והיינו משום שרק לצורך תשמישי הכלי, דהיינו לצורך גופו ומקומו שרי, כיון שהוא מטלטלם למלאכת היתר, והרי זה כמי שמטלטל כלי שמלאכתו להיתר, אבל כל שלא מטלטלו לאותו הצורך של תשמישי הכלי, לא התירו לטלטלו, משום שטלטול כזה חשיב כטלטול לצורך עצמו של כלי.
[2] בדין מכשירי חשמל אם נעשים בסיס לדבר האסור

והן אמת שבספר חוט השני (שבת ג, עמ' סא) כתב שמאורר דינו כדין מוקצה מחמת גופו, ויהיה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו, משום דאפשר שזרם החשמל שבו דמי לשלהבת. אולם הנה החזו"א (סי' מא ס"ק טז) כתב לבאר מ"ש בגמ' (מז.) הנח לנר שמן ופתילה שנעשה בסיס לדבר האסור, והיינו שנעשה בסיס לשלהבת, דמאי שנא שלהבת מנר שמן ופתילה, הלא בשעת ההדלקה הנר השמן והפתילה אינם ראויים אלא לתשמיש האור, ואי לא מיקרי מוקצה כיון שאפשר להשתמש לאור הנר, א"כ גם שלהבת לא הוי מוקצה. ותירץ שלעולם אין דרך הנר לטלטל בשבת דלמא תכבה, וא"כ לעולם השתמשות הנר הוא במקומה, ואין הדרך לטלטלה, ודבר שאין עשוי לטלטל כלל אע"ג דנהנה ממנו בשבת, מ"מ חשיב מוקצה, והלכך שלהבת חשיב מוקצה, אבל נר שמן ופתילה כיון שמותרין לאחר שכבה הנר, מעתה אינם נחשבים למוקצה, והלכך היה ראוי התיר לטלטל נר דחשיב כלי תשמיש דהא מזומן לתשמיש אחר שיתכבה, והלכך צריך לטעם דנעשה בסיס לדבר האסור. עכ"ד. וכתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (סי' ו אות ד) שלפי דברי החזו"א הנ"ל, יש להתיר לטלטל בשבת מכונת שמיעה חשמלית, ואין בה משום מוקצה, הואיל והדרך לטלטלה לצורך השימוש בה. וכ"כ עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' יא, וח"ט סי' כא) וכתב ששמע שגם הגאון ר' צבי פסח פראנק התיר בזה. וכ"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן מט), ובחזון עובדיה (ח"ג עמ' פב, וח"ה עמ' שסב). וע"ע בהליכות עולם ח"ג (עמ' קצד ועמ' רטו). וה"נ יש לומר בנדו"ד לפי שדרך המאורר הוא לטלטלו ממקום למקום שיוליך עליו את הרוח במקום שחם לו. וכ"כ בשו"ת אז נדברו ח"ח (סימן לג עמ' פד אות ב) שהמאורר עשוי מתחילה להטותו לכל צד וזה עיקר שימושו. ע"ש.

והן אמת שהגרש"ז אוירבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' יד אות א) כתב להק' ע"ד החזו"א הנ"ל, שהרי רגילים לטלטל את הנר ממקום למקום, וליהנות מאורו, ועוד שלפי דברי החזו"א נמצא שאם ייחד את הנר מבעוד יום לטלטלו בשביל להשתמש לאורו, יהיה מותר בטלטול. וכתב שיש לומר דשאני שלהבת שהיא מתחלפת כל העת מעמוד ראשון לעמוד שני, וכיון שהשלהבת היא עיקרו של נר, רואים אותו כדבר נפרד, וכיון דאין בה ממש, ולאו בר טלטול היא כשאר כלים ואוכלים, לכן יש עליו שם מוקצה, לכן אין לדמותה לכלים ואוכלים ושאר דברין הניטלים בשבת. [ומ"מ למעשה כתב לצדד שאפילו במכשירי חשמל עם חוט להט יש להקל. וע' להלן]. וכיו"ב בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן מג) לפי מ"ש הרעק"א על המשניות (ספ"ג דשבת) שהשלהבת הוי מוקצה, כיון שהשלהבת מוסיף והולך, ומה שמתווסף הוי נולד, ונמצא שרובו לאיסור כי הרוב הוא מה שמתווסף ואסור באיסור נולד, וע"כ חשיב בסיס לדבר האסור. וע' בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (ס"ס כא) שכתב לאסור לטלטל מיחם חשמלי, מחמת חוטי החשמל שמחברים אותו לזרם. (ומ"ש בסו"ד ועוד שיש לחוש שעל ידי הטלטול יתטלטל התקע ויבוא לידי כיבוי והבערה בשבת קודש, עי' בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן כח, ד"ה ודע, ובהערה שם). גם הגאון הנאמ"ן שליט"א בהקדמה למשנ"ב איש מצליח (עמ' יז), וכתב לתמוה ע"ד החזו"א ההנ"ל שתירץ שלעולם אין דרך הנר לטלטל בשבת שמא יכבה, א"נ לעולם שימוש הנר הוא במקומו ואין דרך לטלטלו, ודבר שאין עשוי לטלטל כלל אע"ג דנהנה ממנו בשבת חשיב מוקצה. וכתב להעיר על תירוצו השני, מהא דמבואר בגמ' בפסחים (ח.) דאמרי' זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וכו'. ובגמ' שבת (כב.) היה תפוס נר חנוכה ועומד וכו', הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה, ובשבת (מה ע"ב) משמע שדוקא מנורה אדם קובע לה מקום ולא נר. ובעיקר קושיית החזו"א, יש לומר דשאני נר ופתילה שהם כלים מעשה ידי יוצר, וכ"ש שמן הראוי מצד עצמו, ולכן אין דינם אלא ככלי שמלאכתו לאיסור, אבל השלהבת עצמה שאינה כלי אלא יסוד אש פשוט כמו עפר, ממילא דינה כמוקצה מחמת גופו, ולכן אף שהאדם נוגע בנר ולא בשלהבת, מ"מ הרי זה בסיס לדבר האסור, ולכן אסור לטלטלו גם לצורך גופו או מקומו, ומינה לשעון אלקטרוני, שהוא מוקצה מחמת הבטריה שבתוכו, כי אין הבטריה כלי אע"פ שראוי להשתמש בו כחלק מכלי, וגם אין הבטריה כמו מסמרים לכסא, שהבטריה אינה מתבטלת לשעון וכמו שאין הנשמה בטלה לגוף, שהרי הבטריה היא הרוח החיה שבשעון. וכ"כ הגאון רבי עקיבא סופר בשו"ת משנת ר' עקיבא (סימן כט) בדין מכונה שמיעה בשבת, שמופעלת על ידי סוללה חשמלית, שיש לאסור אפילו אם הופעלה מערב שבת משום טלטול מוקצה. כיון שמופעלת על ידי חשמל. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (סימן לח אות ד).

מ"מ יש לומר עוד לפי מ"ש בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סי' קפא) לענין טלטול כר חשמלי, דשרי לטלטלה, כיון שבגמ' ביצה (לט.) אמרו שהמוציא שלהבת המחוברת לקיסם חייב עליה משום הוצאה, וע"כ שהשלהבת שבפי הפתילה יש בה ממש, ולכן הנר נחשב כבסיס לדבר האסור, אבל זרם חשמל הוא דבר שאין בו ממש, ולא שייך לומר בו בסיס לדבר האסור כמו בנצוצות דלא מיקרי מבטל כלי מהיכנו כמבואר בשבת (מז:). וכ"כ סברא זו בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' כח) לענין טלטול שמיכה חשמלית. וכ"כ מדנפשיה בשו"ת אז נדברו ח"ח (סימן לג עמ' פד אות ב) שהכוח הטמון במכשירי חשמל אין בו ממש, ואין החוט נעשה בסיס לדבר האסור, והואיל והכלי עשוי לטלטלו, לא הוי מוקצה. והן אמת שבשו"ת עצי הלבנון (סימן י) כתב שבחוטי החשמל יש זיקי אש המתרוצצים כבזק. וכ"כ בילקוט הגרשוני (סי' שז סק"י). אולם בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' יט אות יח) כתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שדברי הרב עצי הלבנון וילקוט הגרשוני אינם נכונים במציאות, ושאין בזרם החשמל זיקי אש ונימוצי אור חשמלי. ע"ש. וע"ע בשו"ת תפלה למשה ח"א (סימן כג אות ה) שכתב על פי מ"ש הריטב"א בחידושיו (שבת מז.), אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור, פירוש, לשלהבת שהיא דבר האסור ליגע בה, וכיון שא"א לה זולתם והם בסיס לה, נעשו כמותה כל זמן שהיא דולקת. ולפי"ז שעון חשמלי שיכול לגעת בו מכל צדדיו ואף בלוח ספרות האלקטרוני אם היה שייך במציאות היה אפשר ליגע בו, א"כ הוי ליה ככלי שמשתמשים בהם להיתר. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו מנוחת אהבה ח"א (פי"ב הערה יא), והוסיף, שהזרם החשמלי אינו גורם לאיסורו שהרי גם בנר יש שמן המביא את האור ובכל זאת אינו נעשה בסיס אלא משום שנעשה בסיס לשלהבת, והואיל ולוח הספרות הוא עיקר הכלי ומותר לגעת בו, גם הזרם נטפל אליו ומותר. ע"ש. וכ"כ סברא זו בספר ארחות שבת ח"ב (פי"ט הערה רמג) בשם הגאון ר' שמואל אוירבך זצ"ל. ע"ש.

וע' בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ג סימן נ) שכתב אודות שמיכה חשמלית, שמותר לטלטלה, ומה שהנר אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו, הוא משום שנעשה בסיס לשלהבת, וכמו אבן שאינו כלי ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כן הוא השלהבת, ונמצא שהוא בסיס לדבר האסור אפילו לצורך גופו, ולכן נאסר גם הבסיס לצורך גופו, אבל חוטי החשמל שהוא דבר המדליק, וכן הדבר הנדלק, נחשב זה ודאי כלי שתשמיש שלו להדליק ולהדלק, וכיון שהוא כלי הרי הוא מותר לצורך גופו ומקומו, וממילא גם הבסיס שלו יהיה מותר לצורך גופו ומקומו. ובספר שבות יצחק דרזי (פרק יד עמ' קע) הקשה ע"ד דאף נימא שדין השלהבת כדין האבן, מ"מ כל שייחד את האבן לשימוש לעולם לא הוי מוקצה, ומדוע השלהבת חשיב מוקצה. וע"ש. ויש ליישב ד' האגרות משה לפי מ"ש בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' מג) שהשלהבת היא דבר שמתחדש ואסורה משום נולד, כי בכל רגע מתחדשת השלהבת, וממילא אי אפשר לייחד דבר שלא בא לעולם. וכיו"ב כתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' יד אות א). ובספר פסקי שבת (פרק יא אות א) כתב לבאר עוד, לפי מ"ש הרא"ש בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' פב) שכתב לאסור לטלטל עופות, אפילו אם ייחדן להינות מקולם, שאין תורת כלי עליהם. ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ה (סי' כו). ובספר מנוחת אהבה ח"א (פרק יב הערה קיד) כתב לבאר דברי הרא"ש, שטעמו דבעינן תשמיש בגופו ממש כדי לחשבו לכלי, אבל הנאה בעלמא של קול ומראה לא חשיב תשמיש ומש"ה לא חשיבי כלי. וה"נ בשלהבת שהנאה היא במראה אי אפשר לייחד אותה כלל. ואף אם משתמש לאור הנר, מ"מ הרי הוא בכלל מראה, וכמ"ש כיו"ב בירושלמי (פ"ה דסוכה) בוררת אשה לאור בית השואבה, דמראה אין בו משום מעילה. וע"ע בספר הליכות עולם ח"ג (עמ' קצד ורטו).

וראיתי בשו"ת אז נדברו (שם) שכתב לבאר בשם האגרות משה שמכשירי חשמל לא דמי לנר, שנר שמן ופתילה הרי הם משמשים את השלהבת והיא העיקר ולכן נעשים בסיס לה, אבל במכשירי חשמל, החשמל משמש את המכשיר, ולכן בודאי שהמכשיר לא יהיה טפל לחשמל ולא יעשה בסיס לו, אלא החשמל טפל לכלי, הכלי עצמו אינו מוקצה. ע"ש. איברא דיש להעיר שסברא זו היא רק לפי מ"ש המג"א (סי' רנט סק"ו) בגיזי צמר שעל כיסוי הקדרה, שנוטל את הכיסוי והן נופלות ולא נעשית בסיס להם, הואיל שאין הכיסוי תשמיש לצמר, אדרבה הצמר משמש את הקדרה לחממה. וכ"כ המשנ"ב (שם סק"ט). ועוד. והוא כסברת הרז"ה (שבת מז:). אולם מדברי מרן הב"י בכ"ד מוכח דלא ס"ל כסברת הרז"ה והארכתי בזה במקו"א. וכ"כ המאמר מרדכי (שם סק"ד) לדחות את דברי המג"א. וכ"כ במטה יהודה עייאש (סק"א), והמשחא דרבוותא (סק"א), והתהלה לדוד (סק"ה). וכ"כ גם בספר המנורה הטהורה (סק"ה) שמדברי רש"י והב"י בסימן שט משמע דלא ס"ל כהמג"א.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

ואלה שמות האנשים

ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה.

איזהו גבור הכובש את יצרו

השגחה של הקב"ה על הארץ ועל המזון

ואש המזבח תוקד בו

להתחיל מבראשית

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים