תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

דוד המלך והגר העמלקי
שמואל ב
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: פרק א

בספר שמואל ב' (פרק א') מסופר על כך שהגיע גר עמלקי לדוד המלך וסיפר לו על שראה את שאול בהר הגלבוע מוטל על חניתו, ובתוך כדי גסיסתו ביקש ממנו למוטט אותו פן ישיגוהו הפלישתים ויתעללו בו. אותו גר עמלקי הודה בפני דוד שכך אכן עשה והרג את שאול.

ציפייתו של הגר העמלקי הייתה להכרת טובה מדוד, אך דוד המלך במקום זאת מצווה להמיתו על כך ששלח ידו במשיח ד'.

וכאן מתעוררת השאלה ההלכתית, כיצד הותר לדוד לצוות להרוג את אותו גר עמלקי, הרי לא היו עדים על מעשה ההריגה מלבד מה שהודה לפניו?

על כך עונה הרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"ח ה"ו:

'גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא'.

הרמב"ם מיישב שדוד המלך הרג את הגר העמלקי בהודאת פיו משום שהייתה זו הוראת שעה להורגו או משום שעשה זאת מדין המלך שיכול להרוג אף שלא לפי כללי בית הדין.

ויל"ע בדברי הרמב"ם בהלכה זו:

א. המכילתא בסוף פרשת בשלח דנה גם היא בסיבת הריגתו של הגר העמלקי על ידי דוד, ומבארת שדוד הרגו על סמך עדות פיו, וכלשונו של דוד 'פיך ענה בך' ואינה מוסיפה שדוד הרגו מדין המלך, וצריך ביאור במה חולק הרמב"ם על דברי המכילתא שנצרך לדין המלך?

ב. אם אכן גזירת הכתוב היא שאין מממיתים אלא על פי שני עדים, מדוע הרמב"ם מוסיף הסבר שחוששים שמא נטרפה דעתו של הנידון והוא רוצה למצוא עילה שיהרגו אותו?

ויש ליישב שהסבר המכילתא מבוסס על המבואר שם בדבריה שאין לקבל גרים מעמלק ולכן דוד דן אותו כגוי, ומעתה מחדשת המכילתא שגוי נהרג על פי הודאת עצמו.

בספר החינוך מצוה כו' מובא כדברי המכילתא שגוי נהרג בהודאת עצמו מה שאין כן בישראל. ה'מנחת חינוך' כותב שלא מצא מקור לדברי החינוך (ויש להעיר על דבריו שהמקור מדברי המכילתא הנ"ל) אך אפשר לקיים את דברי החינוך על פי דברי הגמרא בסנהדרין דף נז: שאומרת שבן נח נהרג בעד אחד אפילו הוא קרוב.

והנה, בישראל שהודה על דבר עבירה שעשה אומרת הגמרא שאינו נפסל לעדות ואפילו אם יצטרף עמו עד אחר להעיד על פסולו, מאחר ש'אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע'. רש"י והראב"ד נחלקו בביאור טעם זה של הגמרא, לדעת רש"י אדם פסול להעיד על עצמו לפסלו, כדין 'קרוב' שלא יכול לפסול את קרובו לעדות, שהרי אם על קרובו אינו יכול להעיד ודאי שעל עצמו לא יכול להעיד כי הוא קרוב לעצמו. אך הראב"ד סבור שעדות אדם על עצמו זה לא פסול של קרוב, אלא שהתורה אמרה שאין שמה עדות כלל כאשר הוא הנידון (מחלוקתם מתבארת בדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף י.).

מעתה אומר ה'מנחת חינוך', אם נלמד כדברי רש"י שעדות אדם על עצמו זו עדות פסולה בגלל שהוא 'קרוב' לעצמו הרי שבבן נח מצאנו שאין פסול של קרוב ולכן כמו שבן נח נהרג על פי קרוב כך יהרג על פי עצמו, וכך למד החינוך, אך לפי הבנת הראב"ד שאדם המעיד על עצמו אין זו עדות כלל הרי שגם כלפי בן נח יש לומר שעדותו על עצמו אינה עדות ואינו נהרג על כך. כהסבר ה'מנחת חינוך' את דברי ספר החינוך, ביאר גם 'מרכבת המשנה' בפירושו על המכילתא.

מחלוקת זו של רש"י והראב"ד בגדר עדות אדם על עצמו היא מחלוקת גדולה בפוסקים, יש שצידדו בדעת הראב"ד כגון הרא"ש, הריטב"א והריב"ש, ויש שנקטו כדעת רש"י כדמשמע מדברי המרדכי בעניין עדות קרובי הנרצח על הרוצח, והובאו דבריו להלכה ב'בית יוסף' וברמ"א (וכפי שביאר הגר"א בחו"מ סימן לג' או"ק לא'-לב').

מעתה אפשר לומר שהרמב"ם חולק על המכילתא וסובר שניתן לקבל גרים מעמלק שהרי קורא לאותו אדם שהרג את שאול 'גר עמלקי' (וכך רצו מספר אחרונים לדייק מדבריו וכך נראה מסתימת דבריו בהלכות איסו"ב פי"ב הי"ז), וממילא הוא נידון כישראל ואי אפשר להמית אותו על פי הודאת עצמו ודוד נזקק לדין המלכות או להוראת שעה.

אך יש סוברים שגם לדעת הרמב"ם אין לקבל גרים מעמלק ולפי דבריהם יש לדון במה חולק הרמב"ם על המכילתא בהסבר הריגת דוד את העמלקי?

נקדים ונשאל, מה דעת הרמב"ם במחלוקת הראשונים הנ"ל לגבי גדר חוסר נאמנותו של המעיד על עצמו?

ישנה מחלוקת נוספת שנחלקו הראשונים האם חסרון נאמנותו של ה'נוגע בדבר', דהיינו כשיש לאדם רווח מעדותו ולכן אינו נאמן להעיד, הוא משום שיש חשש שהוא משקר בעדותו או משום שכאשר יש לו הנאה מעדותו נחשב כמעיד עבור עצמו ולכן אין עדותו מתקבלת.

לשון הרמב"ם בהלכות עדות בתחילת פרק טו' היא: 'כל עדות שתבוא לאדם הנייה ממנה אינו מעיד בה שזה כמעיד על עצמו'. מלשונו של הרמב"ם למדו האחרונים שהוא סובר שפסול הנוגע בדבר הוא משום שזו כעדות לעצמו ולא משום חשש שקר. אמנם כעת נחזור ונשאל האם לדעת הרמב"ם עדות שאדם מעיד על עצמו היא 'עדות פסולה' כאדם המעיד על קרובו – כשיטת רש"י, או שאין שמה עדות כלל – כדברי הראב"ד?

בהלכות נדרים (פ"ז ה"ט) פוסק הרמב"ם על פי הירושלמי שאדם שנדר הנאה מאנשי העיר ורצה להתיר את הנדר אינו יכול להתירו על ידי אנשי העיר. בהסבר דברי הירושלמי נחלקו הראשונים: הריב"ש מבאר שמדובר שהאדם הדיר את אנשי העיר מממונו וסיבת המניעה מאפשרות התרת נדרו ע"י חכם מאנשי מהעיר היא משום שהחכם נוגע בדבר שהרי מרוויח את אפשרות ההנאה המחודשת מממונו של הנודר. אך ה'כסף משנה' לומד ברמב"ם שדין הירושלמי נאמר באופן שהנודר הדיר עצמו מהנאת אנשי העיר ומניעתו מלבקש התרה מהחכם שבעיר היא שבעצם התרתו הוא נהנה ממנו.

במה נחלקו? הריב"ש לומד שסיבת חסרון נאמנותו של הנוגע בדבר היא משום שהוא כמעיד על עצמו, וסובר כראב"ד שבכה"ג אין עדותו עדות כלל כמבואר לעיל ולכן גם לעניין התרת נדרים הנוגע בדבר לא יכול להתיר כמו שאין אדם מתיר נדרי עצמו (נגעים פ"ב מ"ה), אך הכס"מ לומד שפסולו של הנוגע בעדות שהוא כמעיד על עצמו הוא מדין קרוב, ובעניין התרת נדרים אין בעיה להתיר נדרים על ידי קרוב (כמובא ביו"ד סימן רכח',ג') ולכן גם אין בעיה להתיר על ידי נוגע בדבר, וכל הבעיה לפי הרמב"ם היא להתיר על ידי מי שהנודר נאסר בהנאתו.

ה'אורח משפט' (חו"מ לז',א') רוצה ללמוד ברמב"ם שלא ככס"מ אלא כדברי הריב"ש שהמדובר הוא שהנודר עצמו נדר הנאה מאנשי העיר, ולדבריו הרמב"ם סובר כראב"ד והריב"ש שאין שם 'עדות' על הודאת האדם על עצמו. יש להבנה זו סיוע קצת מלשון הרמב"ם בהלכות עדות הנ"ל שהרמב"ם כתב שהנוגע בדבר 'אינו מעיד בה' ומשמע שאין כלל משמעות לעדותו ולא שזו עדות פסולה [וכן כתב רבו של הרמב"ם, הר"י מיגאש, במסכת ב"ב (דף מה.): 'ולא מקרי עד כלל'].

לפי ה'אורח משפט' יובן שהרמב"ם למד אחרת מהחינוך וסבר שאין גוי נהרג על פי הודאת עצמו, שהרי לפי הסבר ה'מנחת חינוך' ו'מרכבת המשנה' טעמו של החינוך הא משום שסבר שרש"י שעדות אדם על עצמו פסולה מדין קרוב ואצל גוי פסול זה לא קיים, אך לפי הרמב"ם אין שם 'עדות' בהודאת אדם על עצמו ואין הגוי נהרג בהודאת עצמו שאינה עדות כלל, ולכן הרמב"ם הסביר את מעשה דוד אחרת מהמכילתא.

אך לפי הכס"מ שלמד ברמב"ם שהפסול של נוגע בדבר הוא מדין קרוב (כשיטתו בב"י חו"מ ס"ס לג' כנ"ל) ואין מניעה להתיר לכתחילה את הנדר על ידי נוגע בדבר כפי שאין בעיה להתיר נדרים על ידי קרוב, הרי שיש להבין מדוע לא יהרג גוי על פי הודאת פיו, הרי עדות אדם על עצמו נפסלת מדין קרוב ובגוי אין פסול של קרוב, ומדוע הרמב"ם נזקק לדין המלך ע"מ ליישב את מעשהו של דוד שלא כמכילתא?

ויש לומר שלפי הכס"מ סובר הרמב"ם שניתן לקבל גרים מעמלק והוא היה ישראל ולכן לא נהרג על פי הודאת עצמו ללא דין המלך, כנ"ל (ולכן גם כרך הרמב"ם את חריצת דינו של עכן, שוודאי מישראל היה, להריגת הגר העמלקי).

אך עדיין צריך להבין כיצד יכול המלך להרוג את ישראל ע"פ הודאת עצמו אם אינו נאמן על כך?

היה מקום לומר שהתורה גזרה שרק בבי"ד אדם לא נאמן על עצמו, אך מצד דיני המלך, המודה נאמן על עצמו, אך מדקדוק לשון הזהב של הרמב"ם שכתב 'גזירת הכתוב שאין ממיתין בית דין וכו' את האדם בהודאת פיו' נראה שסובר הרמב"ם שגם בבי"ד המודה נאמן על עצמו, אלא שבית הדין מנוע ע"פ גזה"כ מלבצע בו את פסק הדין מאחר והנאמנות נובעת מפיו של המודה ולא מפי שני עדים. דין זה אומר הרמב"ם נוהג רק בבי"ד אך מלך יכול לנהוג ע"פ נאמנות הודאת פי הנידון, ולהורגו.

א"כ מבואר ברמב"ם שגם אם אדם קרוב לעצמו ופסול כ'קרוב' (ע"פ הכס"מ הנ"ל) מ"מ זה נאמר רק לגבי פסול עדות שהעיד ו'אין אדם משים עצמו רשע', אך לעניינים אחרים שאינם נוגעים לעדות על אחרים הוא נאמן על עצמו ואינו נפסל מדין 'קרוב', אלא שבי"ד לא יכול לענשו על נאמנות זו ללא שני עדים.

חילוק זה בין פסול האדם להרשיע עצמו כלפי עדות על אחרים לבין נאמנותו כלפי עצמו מבוארת להדיא בדברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פ"ב ה"ג) שאומר שאדם לא נעשה חשוד על פי עצמו ומ"מ אין מקבלין אותו לעד לכתחילה, והטעם לכך מבואר בגר"א (חו"מ סימן לד' או"ק נד' וסימן צב' או"ק יב') שהודאת פיו כמאה עדים לגבי נאמנותו כלפי עצמו, ולכן אין לקבלו לעד לכתחילה, ורק כאשר נעשה כבר עד לאחרים אפשר לקבלו אם לא פסלוהו שניים בעדותם.

מעתה, גוי שהודה בבי"ד שהרג אין מניעה מלענשו כי דבריו מתקבלים כעדות 'קרוב' שגוי נהרג על פיו כהסבר המנ"ח ומרכה"מ הנ"ל, אך כלפי ישראל בי"ד לא יכול לענוש אלא ע"פ שני עדים לעומת המלך שיכול לענוש בהודאת פי המתחייב.

אלא שכאן מוסיף הרמב"ם טעם למניעת ביצוע פסק הדין בבי"ד ע"פ הודאת האדם ואומר שיש חשש שהנידון רוצה למות ותולה את חייו בענישת בית הדין, ומדוע נצרך הרמב"ם לטעם זה אם זו גזה"כ שבי"ד עונשים רק ע"פ שני עדים? ועוד, אם יש חשש כזה מדוע המלך יכול להרוג ע"פ הודאת עצמו הרי אולי המודה משקר כדי שיהרגוהו?

התשובה לכך היא שאמנם מצד דין ענישת בי"ד אין לטעם שכתב הרמב"ם נפק"מ, אך מ"מ יש לחשש זה השלכה לגבי דין המלך שיכול להרוג אדם בהודאת עצמו, ולכן צירף הרמב"ם סברא זו לגזה"כ ללמדנו שהמלך המעניש ע"פ הודאת האדם (כפי שלימד אותנו הרמב"ם בהלכה זו) צריך לברר בדעתו מתחילה שאדם זה לא העיד על עצמו בשקר כדי שיהרגהו.

מהיכן למד זאת הרמב"ם? מדברי דוד המלך עצמו שמברר את דינו כלפי הגר העמלקי ואומר (שמואל ב' פרק ד'): 'חי ד' וכו' כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ואחזה בו ואהרגהו', דהיינו דוד המלך מברר שפשוט לו שהגר העמלקי לא התכוון להמית עצמו דאדרבה הוא ביקש לקבל שכר מאת המלך וחשב בדעתו שהודאתו תמצא חן בעיניו ולא העלה בדעתו שיהרגהו, ולכן היה יכול להרגו מדין המלכות.

לסיכום, ניתן להבין את מחלוקת המכילתא והרמב"ם בשני אופנים:

א. לפי המכילתא דוד דן את העמלקי כגוי שנהרג על פי הודאת עצמו גם בבי"ד כי בישראל הודאת עצמו פסולה מדין קרוב ובגוי לא קיים פסול זה והרמב"ם לעומת זאת סובר שאין גוי נהרג ע"פ עצמו בבי"ד מאחר ואין עדותו עדות כלל, ולכן נזקק לדין המלך (ע"פ הבנת ה'אורח משפט').

ב. הרמב"ם למד אמנם שהמעיד על עצמו פסול מדין קרוב ואעפ"כ לא סבר כמכילתא שנהרג ע"פ דיני בי"ד בהודאת עצמו משום שסובר שמקבלים גרים מעמלק וע"פ עדותו  של העמלקי הוא היה גר ולכן דוד יכול היה להרגו על פי הודאתו רק בדיני המלך וכאשר אין חשש שמוסר עצמו להריגה (ע"פ הבנת הכס"מ).

בשולי הדברים, מעניין לציין לפירוש המלבי"ם (שמואל ב' פ"א פט"ז) שמעלה שני הסברים בהוראתו של דוד המלך להרוג את הגר העמלקי שיסודם בביאורים הנ"ל, וזה לשונו: 'אם נאמר שהיה עמלקי ממש שבן נח נהרג בלא התראה, ונהרג אף על הטריפה (כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט ה"ד) ונהרג בדיין אחד ובעד אחד, י"ל שהוא הדין שנהרג בהודאת עצמו כמו שנהרג על פי קרוב, ועל זה נאמר פיך ענה בך, ואם נאמר שהיה ישראל, נהרג מדין המלכות כמ"ש כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' כדי שלא יזידו להרים יד במלך'. אכן, לפי המלבי"ם נוסף כאן חידוש בדבר 'דין המלכות' מצד פגיעתו של הגר במלך, ואכמ"ל.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים