תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

דור המבול
בראשית

מראה מקומות: בראשית פ"ו פי"ג

בדינם של דור המבול והמסתעף בדין עיר הנדחת
קץ כל בשר בא לפני וגו' הנני משחית את הארץ (פ"ו פ"יג)

במזרחי הק' על רש"י מיניה וביה, כי הנה פרש"י קץ כל בשר בא לפני על עון עריות וע"ז כי כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים עם הרעים, ועל זה בא קץ כל בשר לפני ה' לכלותם, ואילו מיד אח"כ כתוב כי מלאה הארץ חמס מפניהם פרש"י דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דמשמע דעיקר חטאם של
   דור המבול היה עון הגזל וצ"ע.

אכן קושייתו קצת צריכה עיון דלכאו' אין כל סתירה דברש"י שפירש דנחתם דינם על הגזל היינו דמה שנצטוו בעצם הריגה אותם המחוייבים בקיום המצוות הוא על הגזל דהא נצטוו על הגזל ואזהרתם זוהי מתתן, [ואמנם גם מצד הע"ז הרי הם היו נהרגים דגם ע"ז נצטוו, מ"מ כוונתו לדברי הש"ס קופה מליאה עוונות גזל מקטרג בראש היינו דלא מבעיא שאצל יהודי כך הוא אלא אפי' אצל גויים הרגילים בכך, והוא פחות חמור דגזל מקטרג בראש וכפי הנראה משום דחמיר אצל הקב"ה עוונות שבין אדם לחבירו מעוונות שב"א למקום]. ומה שכתב רש"י דכל מקום שיש זנות וע"ז היינו על הקרא דבא לכלותם דכילוי היינו דאין כל זכר וזה ע"י הריגת הנשים והטף דבזה צריך להגיע לכלל דחמיר ע"ז וזנות אצל ה' דמצד מה דגזלו הא אין בן נוח קטן מצווה
     אלא משיבוא לכלל בן דעת.

ובספר כתנות אור לבעל הפנים מאירות כתב בזה, דהנה יש להקשות על מה שבדור המבול נענשו אנשים נשים וטף עם יונקי שדים והלא אין הקב"ה מעניש יונקי שדים, ואף שכל מקום שיש זנות וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים היינו דוקא גדולים שהגיעו לכלל עונשין אך יונקי שדים שהמה מופקעים מכלל עונשין מן הדין היה שלא
יענשו כלל יעוי"ש שהוכיח לזה וצ"ע.

וכתב ליישב דהנה אף במעשה קורח מצינו כן שאבדו אנשים נשים וטף ויונקי שדים, וכבר עמד על כך רש"י בפרשת קורח פט"ז פכ"ז וכתב דמה שאבדו במעשה דקורח אף יונקי שדים הוא משום שגדולה המחלוקת שכולם אובדים. ומעתה כתב הפנים מאירות דעיקר עונש דור המבול היה על זנות אך מה שניספו עמהם אף יונקי שדים היה מפני החמס והגזל
שהוא גרם למחלוקת וכולם אובדים עכ"ד.

והנה בתוספתא סנהדרין פי"ד ה"א אי' קטני בני אנשי הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין ר"ע אומר ומה אני מקיים ונתן לך רחמים וריחמך וכן קטנים שבתוכה. הנה מבואר בדברי התוספתא דקטנים שלא הודחו בעיר הנדחת לכו"ע אינן נהרגין לא נחלקו אלא בשהודחו עמה דלכו"ע מן הדין שיהרגו ואך דר"ע ס"ל דהא דכתיב ונתן לך רחמים היינו לרחם על הקטנים שבה. הוא במרדכי סנהדרין בפרק היו בודקים רמז תשט"ז במעשה באשה שהמירה דתה יחד עם תינוק שלה ומת התינוק האם חייבין להתאבל עליו, שר"ת צידד שאין להתאבל עליו כי אם לדעת ר"א הורגין קטן בעיה"נ הרי שלחכמים לכל הפחות אין להתאבל עליו. ודחה דאף לדעת ר"א היינו דוקא אם יש לו קצת דעת ועבד ע"ז, ועוד דאף לדעת ר"א אין הורגין קטנים בשאר חייבי מיתות
       רק בעיר הנדחת עכ"ד.

והנה

בר"מ פ"ד ע"ז ה"ו כתב שאם הודחה רוב העיר מכין הנשים והטף של עובדים משמע בדברי הר"מ דאף אם הנשים והטף לא הודחו עכ"ז הורגין אותם. ובהגהות פרי חדש על הר"מ כתב דאין שום מובן למה הורגין את הנשים של העובדים, וכתב שהוא ט"ס ואף כלפי הטף כתב שהוא מחודש כי בפשוטו הלכה כר"ע בתוספתא ולא כר"א, ועוד דאף לר"א נהרגין דוקא אם הודחו עמה ואילו בר"מ
      משמע דאף אם לא הודחו.

ובעבודת

המלך הביא ששמע בשם רבינו חיים הלוי דאף לדעת הר"מ שהורגין נשים וטף של העובדים היינו באמת דוקא אם הודחו ועבדו ע"ז, אלא החידוש בזה הוא דאף אם ליכא עדים והתראה דמעיקר הדין אין חייבין מיתה עכ"ז נהרגין אך אם לא הודחו ודאי שאין הנשים וטף של העובדים נהרגין. הנה לדעת הגר"ח דברי הר"מ נכונים ומכווונים עם שיטת ר"א בתוספתא דהורגין טף
     שבתוכה רק אם הודחו עמה.

אולם

במנח"ח מצוה תס"ד סק"כ נקט בדעת הר"מ דהטף נהרגין אף אם לא הודחו, וכ"מ בפר"ח ובמצפה שמואל על התוספתא שם בדעת הר"מ וכ"מ קצת במורה נבוכים ח"א פנ"ד שכתב ודע כי אמרו פוקד עון אבות וכו' שיהרוג זרע עובדי עכו"ם אע"פ שהם קטנים בחטא אבותם ואבות אבותם כמו שצוה בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה כ"ז
למחות הרושם ההוא המביא להפסד גדול.

ונראה

דלהני שנקטו בדעת הרמב"ם דאף שלא נדחו עמו, לכאו' שורש המח' האם הטף נהרגים אף אם לא הודחו, תליא בהגדרת דינא דעיר הנדחת האם כמו דמצינו דהורגים הבהמה שנרבעה כדין תקלה וקלון שלא יאמרו זו נרבעה מפלונית והכא הוא מעין חילול ה' דהקיום של כל מה שמזכיר את העיר הרי הוא מחלל ש"ש שרואים כאילו שיש קיום למי שעובד ע"ז, וכן מצינו בפסוקים דעיר הנדחת דינה להיות תל עולם לא תבנה עוד. [ואפשר בדרך חידוש למבואר להלן שבני נוח היו כעין עיר הנדחת נראה בדרך אחר דכל דין עיר הנדחת הוא קיום דינא דמבול שהיה אצל נוח, דהיות וה' הבטיח שלא יהא שוב מבול א"כ אין אופן לקיים מבול שהוא השלמת העונש בפרטות אלא באופן כללי ע"י השמדת כל זכר בעיר שנדחת מה' ויש לבדוק זאת]. ולכן גם אותם שלא הודחו מ"מ עצם היותם מזכירים העיר הרי היא סיבה לההרג. או שמא כל מה שנתחדש הוא רק דגם מי שלא נעשה בו עדים והתראה הרי הוא נענש ע"כ יען ועבודה זרה חמירא אצל הקב"ה דכתיב למען תפוש בנ"י בליבם ולכן דווקא אותם שהודחו נתחדש בהם ההריגה ולא כל אלו
   שלא הודחו דהם אינם אשמים בזה.

והנה

בנדון המרדכי הנ"ל אם מתאבלים עליהם, לכאו' היה נראה דאין סיבה שלא להתאבל עליהם להנ"ל דהריגתם הוא משום החילול ה' שיגרם על ידם, דסו"ס אין עליהם גדר מומתי מתת בי"ד שעברו עבירה דנימא גבייהו דלא ינהגו בהם דיני אבילות. [ובאמת במקו"א הארכנו בטעמו של דבר מדוע אין עליהם דיני אבילות וכמו כיוון שלקה הרי הוא כאחיך, ובפרט שיש סדר וידוי לפני מתתם. ונת' דה"ט משום דאדם שלקה ונתנקה והרי הוא עומד להשתנות הרי הוא תיכף בחזקת כשרות ולכן אמרי' הרי הוא כאחיך, בשונה מאדם שהגיע למותו מחמת עבירותיו שהרי הוא סוג מופחת ולכן אין עליו דיני אבילות ודוק]. וכל מה שדחה המרדכי הוא לשיטתו
דס"ל דלא אמרי' כן על אותם שלא נידחו.

ובעבודת

המלך הביא מדרש תנאים, נעשתה התועבה למה נאמר לפי שנאמר הכה תכה שומע אני אחד צדיקים ואחד רשעים ת"ל נעשתה התועבה הזאת בקרבך העובדין בלבד ע"כ. הרי דאף צדיקים במשמע אלא שנתמעטו מדכתיב העובדין ולכאו' מה הביאור בזה דגם צדיקים במשמע מה חטאו ולהנ"ל מבואר דאף שהינם צדיקים מ"מ היות ונמנו על בני העיר הלא עצם מציאותם מעוררת זכרון לעיר וחילול ה', וקמ"ל קרא דהיות וסו"ס הם לא עבדו אינם בכלל הנדחים והיינו דאותם בני עיר הנדחת הקטנים הרי הם מזכירים, וא"כ י"ל דנשים הנגררות אחר העובדין לא נתמעטו ושפיר י"ל דדעת הר"מ דאף אם לא הודחו נהרגין וצ"ע
            בטעם הדבר.

והנה

הרמב"ן בפרשת ראה פי"ג פט"ז הביא הא דאיתא בספרי אותה האנשים הנידחים ואת כל אשר בה אלו הנשים הנגררות אחר האנשים. וכתב במנח"ח שם שזהו מקור לדעת הר"מ הנ"ל, וא"כ שפיר י"ל שהנשים נגררות אחר
    האנשים אף אם לא הודחו עמה.

ונראה

דלהנ"ל מבואר דגם הנשים בכלל היינו משום דהינם נטפלים לבעליהם הרי הם בכלל הבית ולכן גם אם לא הודחו עמם. אולם צ"ע מדוע צריך לזה פסוק מיוחד ולא הוי בכלל דינא דנשים וטף. ושמא דברי הספרי הם להיכא דלא היתה האשה מתגוררת באותה העיר וכאן נתחדש דהיות והיא נטפלת לבעלה הרי היא נהרגת בכללה, והיינו מהטעם הנ"ל
אלא דזה חידוש הזקוק לקרא מיוחד לזה.

ולדברינו

מיושבת נמי קושיית הפנים מאירות בתחילת דברינו שהק' מדוע יונקי שדיים נענשו בדור המבול, והיה פשיט"ל שמה שלא מבחינים בין טוב לרע במקום שיש ע"ז וזנות נאמר דווקא באותם שיש בהם קצת דעת. הנה לפי האמור היות ועיקר המטרה היא לכלות אותם המזכירים הע"ז א"כ אין הבדל אם יש בהם דעת או לא, ונימא דהיה להם כעין דין עיר הנדחת במה שעבדו ע"ז ולכן מבואר מדוע הקב"ה היה צריך לשנות סדרי בראשית ולהחריב את כל הייקום וכל' הפסוק כי השחית כל בשר את הארץ היינו דכל הייקום מזכיר חטא והוא מחלל ש"ש וכמו שאחז"ל דהשפיע על הבריאה במה שהיו מזדווגים לשאינם מינם וכן ברש"י פירש שה' השחית ג' טפחים מהקרקע ולכן
    אין צורך כלל שיהא בהם דעת.

ובזה

מבואר נמי שיטת הרמב"ם דמנה למצוות עשה בפנ"ע במצוות עשה רכו בקרא דהכה תכה דחיוב עיר הנדחת להכותה, ומדוע ל"ה בכלל מחוייבי מתת בי"ד אשר להנ"ל הדבר מבואר דהיות ועיר הנדחת ענין אחר לה ואין ענינה כלל ככל מחוייבי מתת בי"ד כי אם עצם היותם מזכירים עוון והוי סיבה בפנ"ע לקיים
         אצליהם דין הריגה.

וזו

כוונת נימוקי הרמב"ן בפרשת קורח פי"ז פ"י על הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע והעיר הרמב"ן למה הוצרכו משה ואהרן ליבדל מתוך העדה כדי שלא יענשו בעוון העדה והלא יש באלוקים להמית בדברים רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים וכן היה בכל המגפות שלשה ישנים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי ניצול עכ"ד
              וצ"ע.

ותי'

הרמב"ן וז"ל ונראה שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם בפתיחת פי הארץ או באש היוצא והם מכות כוללות ראויות להמית כל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שינויי בנמלטים עכ"ד הרמב"ן. ואמנם היה מקום לומר כוונתו דהדין הוא במקום לההרג ולכן אין הבדל בינהם אולם להנ"ל אי"צ לכ"ז אלא עצם היות האנשים שבה מזכירים אותה הרי היא
    סיבה לקיים אצליהם דין הריגה.

והנה

בשו"ת רבי עקיבא איגר תשובות חדשות [דפוס ירושלים] אורח חיים סימן יג כתב בזה"ל הגהות אלו כבר הדפסתים בקונטרס חיי יוסף (ירושלים כסליו תשל"ו). והובא בפנקס רבי משה לאנדסברג. בית אפרים חלק או"ח כתב על דעת הא"ח שהביא השו"ע והלבוש (סי' תרמ"ט ס"א) דדוקא לגזלן עצמו הוי מצוה הבאה בעבירה ולא לאחרים ולכאורה מדברי תוס' מוכח דליתא דא"כ מאי קא קשיא להו מאשירה ועיר הנדחת דהתם עבירה של אחר הוא וכ"כ המגן אברהם שמהתוס' לא משמע כן וכוונתו לדברי התוס' אלו עכ"ל והוסיף שם בהגה וז"ל כדברי בית אפרים להוכיח מתוס' דף ל' כ"כ מהרי"ט אלגזי בשו"ת שמחת יום טוב סימן מ"ב אולם בשו"ת יהודה יעלה סימן ג' כתב שמדברי תוס' אין ראיה לדין זה משום דאינהו מיירו באשרה ועיר הנדחת דחמיר איסורייהו ונעשו הם עצמם גוף האיסור משום הכי בדין הוא שגם לאחרים יהיה אסור משום לתא דמצוה הבאה בעבירה מה שאין כן בשאר דברים שנעשה בהם עבירה ולא נעשה הדבר גוף האיסור י"ל דלא אסרו משום מצוה בעבירה אלא לדידי' ולא לאחריני ע' שד"ח כללים מע' מ' כלל ע"ז אות י"ג עכ"ל. ונראה דלהנ"ל חומר האיסור הוא במה שהביא זכרון וחילול ה' כנ"ל, אשר ע"כ שייך מצווה הבאה
       בעבירה גם אצל אחרים.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים