תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

דין היתר מכירה בשביעית
כללי
כותב החידוש: יוסף מולסון

מראה מקומות: ראשונים ואחרונים

ראשית עלתה מחשבה לפני להביא את מעלתו של השומר את שנת השמיטה כהלכה, ואת השתלשלות היתר המכירה עד לדורנו זה. כתב במדרש תנחומא (ויקרא א'): "גבורי כח עושי דברו", במה הכתוב מדבר? אמר רבי יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לכל ימות השנה?! וזה בעל השדה עושה לשנה שלימה, שנאמר: "וזה דבר השמיטה" "זה" בגימטריא 12 כחודשי השנה. ואותו חקלאי רואה את שדהו חרבה, שדהו מופקרת, אילנותיו מופקרים, הגדרות פתוחות, פירותיו נאכלים, משלם ארנונה וכובש את יצרו ושותק, היש לך גיבור גדול מזה?! ואם תאמר שאינו מדבר כאן בשומרי שביעית, הרי נאמר כאן: "עושי דברו", ונאמר להלן (דברים טו, א'): "וזה דבר השמיטה", מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר אף "דבר" האמור כאן, בשומרי שביעית הכתוב מדבר. כך כתב גם בויקרא רבה (א') ובשוחר טוב (קג), וע"ע בספר השביעית בהלכה ובאגדה (עמוד 74). וגם הלום ראיתי את דברי הזהר חדש (פרשת בהר) שכתב: אמר רבי שמעון בר יוחאי לרבי אליעזר בנו, קום בני ואגלה לך את סוד הפסוק במשלי (פרק ח' פסוק כא): "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא", הזדעזע רבי אליעזר וקם על רגליו, פתח רבי שמעון ואמר: "להנחיל אהבי יש" מהו "יש"? הוא סוד יובל ושמיטה (י"ש ראשי תיבות: יובל, שמיטה) שלא מסרם הקב"ה לשאר האומות אלא לעמו הקדוש. ובשעה שישראל שומרים את שנת השמיטה כראוי , משתעשעים נשמות הצדיקים בגן עדן ומוחזרים להיות חדשים, ועליהם נאמר בישעיה (פרק מ פסוק לט): "וקוי ה' יחליפו כח" וכו'. ע"כ. והנה לאחר שביארנו את מעלת השומר את שנת השמיטה, כל אדם אשר יש בבעלותו קרקע בארץ ישראל צריך לשמוח ולעלוז לקראת שנת השמיטה, שבה הוא זוכה לקיים את ציווי ה' יתברך להפקיר את הקרקע עם כל פירותיה, ולא לעבוד בה במשך שנה שלימה. והרי ראינו שכל גדולי ישראל היו מתאווים לעלות לארץ ישראל כדי לקיים את מצות השמיטה ויתר המצוות התלויות בארץ. על כן אדם שזכה שיש לו קרקע בארץ ישראל, ישתדל בעוז ובתעצומות להצטרף למעגל הגדול של החקלאים שומרי השמיטה כדת וכדין. ומצה רבה לעודד ולחזק ולהרבות חקלאים כאלו, מקדשי שם שמים. אמנם מאחר שהיום המצב הוא שרוב ככל החקלאים אינם מוכנים ואינם מסוגלים להשבית את שדותיהם בשנת השמיטה, לכן כבר לפני למעלה מ- 130 שנה כתבו כמה מגדולי הדור להתיר את מכירת הקרקעות לגוי בשנת השמיטה. ומאז ועד היום בכל ערב שנת שמיטה מתבצעת מכירה זו באמצעות הרבנים הראשיים לישראל. זאת אומרת שכל חקלאי אשר עובד בשדהו בשמיטה ואינו מפקיר את השדה, הוא נותן לרבנים ייפוי כח למכור את שדהו לגוי, וכתוצאה ממכירה זו אין חלים דיני השמיטה על שדהו.

במשך שנים רבות לא קיים עם ישראל את מצות השמיטה, כי רוב רובו של עם ישראל היה חי בחוץ לארץ אשר שם לא נוהגת מצות השמיטה. וגם אותם המעטים שכן חיו בארץ ישראל, רובם לא התפרנסו מחקלאות ולא קיימו את מצות השמיטה. והנה לפני למעלה ממאה עשרים שנה החלה עליה גדולה לארץ ישראל, והיהודים אשר הגיעו לארץ ניסו לקנות אדמות ושטחי חקלאות בארץ כדי ליישב את השממה אשר הייתה בארץ ולפתח חקלאות. ובשנת תרמ"ב הייתה זו שנת שמיטה, שמרו החקלאים החדשים את מצות השמיטה. ובינתיים עד שנת תרמ"ט שהייתה גם כן שנת שמיטה קמו עוד מושבות חדשות בארץ ומצבם הכלכלי היה קשה מאוד. והנה בשלב זה התעוררה השאלה, האם הישובים החדשים יוכלו להתמודד עם מצות השמיטה או לאו? ובאותו הזמן התעורר החשש שמא שנת השמיטה תחליש עוד יותר את המושבות ותגרום לקריסתם. ומצד אחר היו הרבה חקלאים שכן תמכו בקיום מצות השמיטה וראו שיש להם זכות לקיים השמיטה לאחר כל כך הרבה שנים שלא יכלו לקיים. ובענין זה הייתה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם יש לשמור את מצות השמיטה ללא היתרים והקלות, או שמא יש לחפש פתרון ולמצוא איזה דרך שהחקלאות לא תפגע. ואז עלתה ההצעה להסתמך על היתר המכירה. ולקראת שנת השמיטה תרמ"ט חלק מהחקלאים עוררו בעיית קיום המושבות אם ישבתו לגמרי מעבודות האדמה בשביעית. לכן ראשי החקלאים ופקידי הברון רוטשילד פנו אל גדולי הרבנים בארץ ובחוץ לארץ, לגבי המשך עבודה חקלאית, והיתר שיווק התבואה גם בשנת השמיטה, כי לדעתם נשקפת סכנה לעצם קיום המושבות בתחילתם. ולכן בעקבות בקשתם בשנת תרמ"ח (ערב שמיטה) דנו רבי יהודע טרונק ורבי שמואל זנויל קלפפיש ורבי שמואל מוהליבר והתירו למכור את השדור והכרמים לגוי, והסכים איתם גם רבי יצחק אלחנן מקובנא. אמנם רבי יהושע לייב דיסקין ורבי שמואל סלנט פרסמו שאין שום היתר לחרוש ולזרוע באדמות מלבד עבודות שהם לקיות האילנות שמותרים בשביעית.

והנה כיון שרבי יצחק אלחנן עשה תנאי שאת שטר המכירה יערכו בבית הדין שבירושלים, וראשי בית הדין הם אשכנזים שהתנגדו להיתר זה בכל תוקף, לכן בעלי המושבות פנו לגדולי רבני הספרדים שהיו אז בירושלים והם הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר, והראשון לציון רבי מאיר פאניז'ל והם גם התירו את מכירת הקרקעות לגוי. לכן הם אלו שערכו את חוזי המכירה. והנה לקראת שנת השמיטה הבאה בשנת תרנ"ו גדל הישוב החקלאי והתרחב עוד, והרבנים שיערו שהחקלאים לא יעמדו בניסיון וימשיכו לעבוד כמו בשמיטה הקודמת. ולכן בשמיטה זו גם רבי יהושע לייב דיסקין ורבי שמואל סלנט אשר בשמיטה הקודמת התנגדו להיתר זה, בשמיטה זו גם הם התירו. ובאותה שנה המכירה בוצעה על ידי רבי נפתלי הרץ הלוי. ולקראת השמיטה הבאה בשנת תרס"ג פנה רבי נפתלי הרץ הלוי לגדולי ירושלים כדי לחדש את ההיתר, כיון שהמצב לא השתנה לטובה באותה שנה.

רבה של ירושלים שכיהן אז היה האדר"ת, עקב זקנותו המופלגת של רבי שמואל סלנט. ועל פי דעתו של רבי שמואל סלנט השיב האדר"ת שיש לסמוך על רבי יהודע לייב דיסקין שהתיר את היתר המכיה בשנה הקודמת, ולהתירה גם בשנה זו. ובשנות השמיטה הבאות בשנת תרע"ז תרפ"ד ותרצ"א ערך את המכירה רבי אברהם יצחק הכהן קוק. ומשם והלאה המשיכו כל הרבנים הראשיים לישראל למכור בכל ערב שביעית את השדות לגוי, כדי להציל את אותם מאות ואלפי חקלאים אשר בוודאי יעבדו בקרקע גם ללא ההיתר.

והנה למרות שאנחנו סוברים שמכירה זו אינה לכתחילה אלא בדיעבד כמו שיבואר בהמשך. מ"מ יש במכירה זו כמה מטרות עיקריות וחשובות ואפרט אותם בעזר צורי וגואלי. המטרה הראשונה היא להציל אלפי חקלאים שרובם עדיין לא זכו לשמור תורה ומצוות כדת, ואם לא ימכרו קרקעותיהם הם יעבדו בשנת השמיטה באיסור. וכדי להצילם מעוון, הרבנים מקבלים מהם ייפוי-כח ומוכרים את הקרקע לגוי, ועל ידי כך תהיה עבודתם בהיתר ולא באיסור. ומלבד הצלת "רק" החקלאים עצמם מעבודה באיסור, יש במכירה זו גם כדי להציל את כלל הציבור מכמה איסורים הקשורים לשביעית. שהרי אותם החקלאים שאינם שומרים שמיטה, ישווקו את פירותיהם לבעלי החנויות בכל הארץ, ובכך יציפו את השוק בירקות האסורים באכילה משום איסור ספיחים. וכן כל השוק יהיה מוצף בפירות שיש בהם קדושת שביעית, והרי ידוע מה שכתבו התוס' במסכת סוכה (דף לט ע"א ד"ה שאין) שכלל הציבור לא יודעים להיזהר בהלכות הקשורות לפירות קדושים, וזה לשון התוס' "אין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית" ע"כ לשון התוס'. וגם שלולי היתר המכירה אז החקלאים יכשלו ויכשילו את כל בלי החנויות באיסור סחורה בפירות שביעית, וגם החקלאים עלולים לחלל את קדושת הפירות בכך שייצאו אותם לחו"ל. והלום ראיתי שהרב מרדכי אליהו בספרו מאמר מרדכי (פרק יח סעיף ה') הביא עוד כמה טעמים שלשמם נזקקים להיתר מכירה והם, שאילולי היתר המכירה היינו צריכים לנהוג בכל כסף המגיע לידינו בדיני מעות הקדושים בקדושת שביעית. וכן בזכות היתר זה אפשר להקל ולקנות כמויות יותר גדולות מכדי ג' סעודות מאוצר בית דין אם נעשה בהם גם היתר מכירה. וכן אפשר לקנות באוצר בית דין גם במידה ובמשקל.

ולכן בעקבות כל הבעיות הנ"ל דנו בנושא זה גדולי עולם שבדורות האחרונים, ורבים מהם אחר שנשאו ונתנו בעומק ההלכה, העלו שהפתרון הוא למכור את השדות לגוי, ועל ידי זה אין נכשלים באיסור ספיחים, ואין קדושת שביעית נוהגת בפירות ואין איסור להפסידם וכן מותר להוציאם לחו"ל, ואין צורך להיזהר שלא לסחור בהם ושר פרטי ההלכות שרבים הם עד מאוד.

אמנם היתר המכירה מסתמך על שני יסודות עיקריים הראשון הוא שכמו שמצינו שתיקנו חכמים מכירת חמץ לגוי, וכן מכירת בהמה שביכרה, או מכירת בהמה לגוי כדי שתאכל חמץ, לכן גם אנו מסתמכים על המכירה לגוי הנעשית בערב שביעית. ולמרות שיש האומרים שמכירת חמץ מועילה רק אם ביטל את החמץ, שאז אינו עובד בבל יראה ובבל ימצא מן התורה וכל האיסור הוא רק מדרבנן, וכך סוברים המהרשד"ם (חלק יו"ד סימן קצב) והמבי"ט (ח"א סימן סד, וח"ה יו"ד סימן נב) וכן כתב המהר"ם רובין בשו"ת שמן המור (יו"ד סימן ד') והמהר"ם מזרחי בשו"ת פרי הארץ (ח"ג סימן ד') וכן כתב המהרי"ט אלגאזי בתשובה שבסוף ספר דברי שלום (דף כב ע"ד), וכן בספר אמת ליעקב למהר"י ניניו בקונטרס שפת אמת (דף קא עמוד ב') ועיין בשו"ת נחפה בכסף (חלק א' סימן ד') ובשו"ת שער המים (סימן ו') וכן כתב הראשל"צ מהר"ח גאגין בשו"ת חוקי חיים (סימן ד') והמהר"י עטייה בספר זרע יצחק (בקונטרס פלפלת כל שהוא סימן ז') וכן המהר"ם גלאנט בשו"ת גדולת מרדכי (סימן ט' דף קכז ע"ד) וכן הבית יוסף (ריש סימן שלא) ועוד אחרונים רבים. וגם לפי הסוברים ששביעית בזמן הזה דאורייתא כמו האור זרוע (ח"א סימן שלב) ושו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן א' סוף ענף ו') ובספר כפתור ופרח (פרק מט). וכן מצינו לכמה מגדולי האחרונים שסוברים שמכירת חמץ מועילה גם בלא הביטול, דמהני הערמה גם בדאורייתא. וכשם שבמכירת חמץ אין הגוי הקונה מתכוין באמת לקנות את כל החמץ ואנן סהדי שאין בלבו לקנות את כל החמץ, אפ"ה מהני מכירה, מכיון שסוף סוף היה מעש  קנין, וכך הדין במכירת קרקעות בשביעית. והיסוד השני הוא כי אנחנו מסתמכים בשעת הדחק (לחקלאים הרבים) על סברת היחיד, ובפרט באיסור דרבנן. וכיון שמצינו שהרז"ה (גיטין פרק השולח) סובר ששביעית בזמן הזה היא ממידת חסידות לכן בשעת הדחק מסתמכים עליהם להקל לפחות על ידי מעשה מכירה לגוי הנעשית בכל מעשה הקניינים. וראיתי שכך כתבו גם הראב"ד (קודם חזרה) והריב"ש בתשובה (סימן רנח) וכן בספר חקות הדיינים (סימן צד).

אמנם גדולי הדורות העלו שלשה נקודות תורפה שאינן במכירות אחרות. הראשונה היא שאפילו כשהמכירה קיימת יש לדון אם היא פועלת על הפקעת איסור שמיטה או לאו. השניה היא תוקף המכירה, שהרי אין המכירה מתבצעת בטאבו כדרך מכירת קרקעות בזמן הזה. והשלישית היא שאיך אפשר למכור קרקעות לגוי, הרי יש את איסור לא תחנם. ואנסה לבאר את שלשת הבעיות הללו בעזר צורי וגואלי.

והנה לגבי הבעיה הראשונה שאלו הפוסקים האם על ידי המכירה נפקע איסור שביעית? ויש לומר שיסוד המחלוקת הוא בגמרא בגיטין (דף מז ע"א)ובגמרא בכורות (דף יא ע"ב) וכן בירושלמי (מסכת דמאי פרק ח' הלכה ה')  האם יש קנין לגוי להפקיע מחיוב מעשרות. והנה לדעת אלו הסוברים שאין קנים לעכו"ם, הם למדים זאת מהפסוק "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה", הקיש אחוזה לעבדים, מה עבדים אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם, אף אחוזה אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם. ועוד שהרי נאמר "כי לי כל הארץ", לי קדושת הארץ, ואין קניינו קנין להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשר. ולדעת הסוברים שיש קנין הם דורשים זאת מהפסוק "והארץ לא תמכר לצמיתות", הא אם נמכרה חלוטה היא. ועוד שהרי נאמר "ראשית דגנך" ולא דגן נכרי. והרמב"ם (פרק א' מהלכות תרומות ומעשרות הלכה י') פסק שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל. וכך גם דעת הראב"ד (שם, הלכה יג) והמאירי (גיטין דף מז ע"א). אמנם מרן בתשובת אבקת רוכל (סימן כד) ובכסף משנה (פרק ד' מהלכות שמיטה הלכה כט, ובפרק ב' הלכות ביכורים הלכה טו) הוכיח מלשון הרמב"ם שדוקא לאחר שחזר הישראל וקנה ממנו הקרקע מועיל. מה שאין כן קנין לנכרי, אבל כל זמן שהקרקע עדיין ברשות הגוי, לדברי הכל יש קנין לנכרי  בארץ ישראל להפקיע מן המצות, אלא הרי היא בקדושתה. וז"ל הרמב"ם (שם): עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות. ע"כ. ומשמע מדבריו שהחיוב הוא רק כשחזר הישראל ולקחה ממנו. ולכן פסק מרן הבית יוסף שפירות של גוי לא חלה עליהם קדושת שביעית. אולם המבי"ט (חלק א' סימנים: יא, כא, ריז, שלו, ובחלק ג' סימן מה) והמהרי"ט (ח"א סימן מג) חלקו על מרן הבית יוסף והוכיחו מכמה מקומות בש"ס וברמב"ם שאף שהקרקע עודנה בידי הגוי אין קניינו קנין להפקיע מקדושתה.

וכתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה כט) עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין. שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. ע"כ. והנה מרן הבית יוסף הבין מלשון "פירותיה מותרין" שאין עליהם קדושת שביעית, ומותרים אף אחר הביעור, אלא בשביל שלא נאמר שמכל מקום יהיו אסורים כספיחים שגדלו מאליהם, הסביר הרמב"ם שכאן אין מקום לגזירה זו. ואילו המהרי"ט הבין בדעת הרמב"ם שפירותיה מותרים, היינו לפני הביעור, שאין עליה גזרת ספיחין, אבל קדושת שביעית יש עליהם.

ותבט עיני לעוד טעם שכתב מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת נוכל להתיר פירות של נכרים בשביעית, שהרי כתוב "והיתה שבת הארץ לכם", לכם ולא לנכרים. ובעל פאת השלחן כתב שדבר זה מפורש בספרא (פרשת בהר) לכם ולא לאחרים, והכוונה לכם לאכלה, ולא לנכרים, כלומר שאסור להאכיל פירות שביעית לעכו"ם כמבואר בתוספתא (פרקה דשביעית). והיינו איסור מדרבנן, שהרי בספרא מבפורש: ולשכירך ולתושבך מה העכו"ם, הא אין לנו לפרש לכם ולא לנכרים אלא על שבת הארץ (אם הארץ היא של נכרים פטורה משביעית) ולא על לאכלה. ע"כ.

ועוד טעם להיתר חידש אחד הראשונים בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל) בזמן הזה שביעית מדרבנן, לדברי הכל יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה. ומהטעם הזה נוכל לומר שבשביעית אפשר לחרוש ולזרוע בקרקע של עכו"ם אפילו מדרבנן. ונמצא שהעיקר לדינא שפירות שגדלו בקרקעות הנמכרות לנכרי, אין עליהם קדושת שביעית ומותרים בסחורה ואפשר להוציאם לחו"ל. וראה עוד בזה בשו"ת יביע אומר (חלק י' יו"ד סימן מב עמוד רפ)

והנה לגבי הבעיה השניה שהמכירה אינה רשומה בטאבו, ראיתי הסבר יפה בילקוט יוסף (על שביעית) שכתב שלמרות שהמכירה אינה רשומה במשרדי הממשלה בטאבו. ונראה לכאורה שבענינים כיוצא באלו שפיר אמרינן דינא דמלכותא דינא. וכל זה למרות שבסוף כן עושים חוזים ושטרות שיש להם תוקף גם מצד הממשלה, והממשלה מתחשבת בכל חוזה ומחייבת את הצדדים לקיים הנאמר בו גם אם אין שם בולים. ונמצא מכאן שיש תוקף למכירת קרקעות של החקלאים לנכרי, ואפילו אם לא נרשמו בספרי האחוזה אצל הממשלה (בטאבו) על שמו של הקונה, כי הממשלה שהיא של ישראל מסכימה להשתמש בהיתר המכירה לטובת החקלאים שבישראל. וכבר התקבל חוק מפורש בכנסת, שממשלת ישראל מכירה במכירת הקרקעות לנכרי, לצורך הפקעת איסור שביעית גם ללא רישום בטאבו.

ולדבי הבעיה השלישית של איסור לא תחנם, ראיתי בפוסקים ח' סיבות למה אנחנו לא חוששים לאיסור "לא תחנם" במכירה זו. הרשב"א (בתשובה חלק א' סימן ח') כתב, שאיסור לא תחנם קיים רק בעובדי עבדוה זרה, אמנם בישמעאלים שלא עובדים עבודה זרה אין איסור זה קיים. וראיתי בדברי האדר"ת (בספר  שבת הארץ עמוד קכח) ובשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סימן נה) שכתבו שכיון שכאן המכירה נעשית לתועלת היישוב בארץ ישראל לא שייך לומר כאן איסור לא תחנם. ומדברי התוס' (עבודה זרה דף כ ע"א ד"ה ר"י) והר"ן (גיטין (דף לח ע"ב) נראה שרק אם המכירה נעשית לצורך הגוי יש לאסור אותה, אמנם אם המכירה נעשית לצורך הישראל אין בזה איסור לא תחנם. וראיתי שכתב בפתח הדביר (או"ח סימן רמו ס"ג)שלא אסרה התורה איסור לא תחנם במתנה על מנת להחזיר. והסמ"ג (לאוין מח) והמנחת חינוך (מצוה צד) כתבו שאיסור לא תחנם חל רק על ז' האומות. והרב קוק בשו"ת משפט כהן (סוף סימן סח) כתב שכל זמן שיש לגוי עוד קרקע אחרת בארץ ישראל אין איסור לא תחנן. ובשו"ת שמן המור (יו"ד סימן צ) כתב שמכירה לזמן קצר מותרת, ואפילו עדיפה משכירות. כל קבל דנא שהחזון איש (שביעית פרק כד אות ד') ובספר מעדני מלך (סימן א') דחו דעה זו. ובספר נשמת כל חי (סימן נה) כתב שאין איסור למכור לגוי באופן שלא ידור בארץ ישראל. וכאן הגוי רק מחזיק בקרקע ובפועל הוא לא גר בה. והישראל ממשיך לעבוד בקרקע זו, וכך גם כתוב בשטר המכירה ברבנות הראשית. ועוד בעניין לא תחנם עיין ביביע אומר (חלק י' יו"ד סימן מא סק"ז) שהרחיב בזה.

ואמרתי אל לבי להביא גם את דעתו של הרב עובדיה יוסף בענין היתר מכירה, שדעתו לא כל כך ברורה בנושא. והנה הרב עובדיה פירסם בשנת תשמ"ז קול קורא להדר ולהחמיר שלא לסמוך על היתר המכירה. וזה לשונו כמו שכתב ביביע אומר (חלק י' יו"ד סימן נח): לאחינו בית ישראל החרדים לדבר ה', ה' עליהם יחיו! עם התקרב שנת השבע, שנת השמיטה בשנת תשמ"ז הבעל"ט. יש להתכונן להזהר בקדושת פירות שביעית, וללמוד דיני השביעית, בכדי להיות בין המדקדקים במצות השמיטה, וכמו שהמרו חז"ל: גבורי כח עושי דברו אלו שומרי שביעית. אמנם ידוע דעתו שיש חקלאים המקילים וסומכים על היתר המכירה בשנת השמיטה, ויש להם ע"מ שיסמוכו בשעת הדחק. והפירות אשר בשדותיהם אין עליהם קדושת שביעית. אולם החקלאים החרדים לדבר ה', שיש ביכולתם לשמור דיני השמיטה כהלכתה, טוב שיעשו אם יפקירו שדותיהם בשנה השביעית. ויקדישו את עצמם ללימוד תורה. ועליהם נאמר "גיבורי כח עושי דברו". ע"כ לשונו. וכל זה לענין עצם המכירה עצמה, שלכתחילה אין ראוי לעשות כן. והיתר המכירה הוא היתר גמור וברור בלי שום ספק וכמו שניתן לשמוע בהקלטות שלו. וטוב להחמיר ולקחת מפירות חו"ל או יבול אחר שאין בו שום חשש. (ולגבי אוצר בית דין צריך לשים לב שאין הפרש גדול במחירים, ואם יש הבדל אין לקנות מאוצר בית דין). וברור שטוב להחמיר היכא דאפשר, שהרי ראינו לכמה גדולי עולם שחלקו על היתר זה, כמו החזון איש, הגרי"ש אלישיב, מהר"י ידיד הלוי, הסבא קדישא ועוד. וכל המחמיר תבוא עליו ברכה. והנה במכתבו של מרן משנת תשס"ז נשאל, שבילקוט יוסף התפרסם מכתב משמו, שבני תורה והחרדים לדבר ה', לא יסמכו על היתר המכירה. ואילו במקום אחר (בהקלטה) התפרסם פסק משמו, שיש לסמוך על ההיתר מכירה, שהוא היתר גמור, ואף בני הישיבות יסמכו על היתר זה, ומי שקונה אוצר בית דין זורק את הכסף לפח, ועדיף שיקנו היתר מכירה ולא אוצר בית דין שמחירו גבוה. והשיב: שבאמת יש לסמוך על היתר המכירה. ורק המהדרין יכולים להחמיר על עצמם, ובלבד שלא יפגעו בבני ביתם בחוסר הפירות והירקות כראוי. והמיקל בזה לא הפסיד. ותורף דבריו שאפשר לסמוך על היתר המכירה, ומי שיכול להחמיר תבוא עליו הברכה.

והנה לכאורה יש להעיר איך אנו סומכים על היתר המכירה מטעם דהוי שעת הדחק, והרי התורה הבטיחה ואמרה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, וציויתי את ברכתי לכם" וגו'. ויש המתרצים לפי מה שכתב הסמ"ג (חושן משפט סימן סז סק"א) שדוקא בזמן שהשמיטה נוהגת מן התורה היתה הברכה מתקיימת בהם, מה שאין כן כאשר היא נוהגת כיום מדרבנן כמו שביארנו למעלה. אמנם החזון איש (סימן יח אות ד') כתב, שאין הכוונה להבטחה שלא תבוא לידי פיקוח נפש, ע"י חסון תבואת שנת השביעית, אלא הבטחת הברכה בשביל שמירת שביעית. ומה נאכל דכתיב רצונו לומר: לא כמו שתחשוב בדרך הטבע ששביתתך תביא לך הפסד ותחייה בחיי צער. לא כך הדבר, אלא אצוה לך את הברכה. אך ברכה זו יכול שיגרום החטא לקפחה, וגם הברכה אינה לכל ישראל, לא אמרה התורה לסמוך על הברכה להמנע מהשתדלות המחוייבת בדרכי הטבע. והנה בקובץ המדריך התורני לארץ ישראל (עמוד 142) כתב, כי הטענה המקובלת של המתירים את המכירה היא שהמצב הכלכלי קשה, לכן חייבים לעבוד בשנת השמיטה בכדי לבס את כלכלת הארץ. ומשוב יישוב ארץ ישראל, כדי שנשב בביטחון ובריווח בארצנו. אבל טענה זו עומדת בסתירה גמורה למדרשי חז"ל, וביניהם רש"י על התורה שאמר שאי שמירת השמיטה היא הגורמת את הגלות. ויוצא איפא שמי שמוכר את הקרקע שלו, ומטרתו היא לחזק את עם ישראל בארץ ישראל, בעצם עושה ההיפך, שמקרב אותנו לגלות. ע"כ. וזה פלא שכתבו זאת בפשטות בלי לרמוז על הסמ"ג הנ"ל שכל זה בזמן ששביעית נוהגת מהתורה, אבל בזמן הזה ששביעית מדרבנן לדעתו אין בזה ברכת וציויתי את ברכתי. לכן כיום ששביעית מדרבנן אין קיימת ברכת וציויתי את ברכתי.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים