תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

דין כפייה בנדרי קרבן
ראש השנה

מראה מקומות: דף ו.

 דין כפייה בנדרי קרבן

איתא במסכת ר"ה (דף ו.): "מוצא שפתיך וכו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, חד אמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב".

התוספות שם (ד"ה "יקריב") שואלים מדוע צריך פסוק מיוחד לכפייה על הקרבנות, הרי כל מצוות עשה כופין על קיומם? ומתרצים: "והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו", מבואר בתוספות שדין הכפייה על הקרבנות יסודו בדין כפייה על כל המצוות, אלא שכאן צריך שיהא לרצונו וקס"ד שלא יוכלו לכפות כלל, קמ"ל שמהני לכפותו ובלבד שיאמר רוצה אני.

האו"ש (ממרים ד, ג) אומר שמ"מ יש חילוק בין כפייה על הקרבן לכפייה בשאר מ"ע, דהכא דבעינן רצון צריך שהכפייה תעשה דווקא ע"י ב"ד או שלוחיהם, ובכך תחשב כפייתם לרצון לכשיגלה דעתו ויאמר רוצה אני, משא"כ בשאר מ"ע שניתן לכל אדם לכפות עליהן גם בלא שליחות ב"ד, ולומד זאת האו"ש מלשון הרמב"ם שאומר (מעה"ק יד, טו-טז): "ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הרי שמבואר שכפייה על הקרבן היא ע"י ב"ד, וכלשון הגמרא בר"ה "אזהרה לב"ד שיעשוך", ומוסיף הרמב"ם שלמרות שבעינן רצון, מ"מ הוא יושג ע"י כפייה, ללמדנו את טעם הצורך בב"ד, דהשגת רצון בכפייה ניתן רק ע"י כפיית ב"ד. האו"ש מעיר שהבנה זו היא כנגד הבנת קצוה"ח (חו"מ ס"ג סק"א) שאומר שגם כפייה על שאר מ"ע בעינן ב"ד.

ויל"ע בדברי האו"ש, דלפי שיטתו שיש חילוק הלכתי בין כפייה על הקרבן לבין שאר מ"ע, מדוע תוספות במסכת ר"ה ששאלו מדוע צריך פסוק מיוחד לדין כפייה על הקרבן לא מתרצים שפסוק זה נצרך כדי ללמדנו חילוק זה והיינו שבחייבי קרבן הכפייה תעשה דוקא ע"י ב"ד ודלא כשאר מ"ע? אכן, י"ל שתשובת התוספות תבואר לשיטת האו"ש כפי שהוא הסביר את דברי הרמב"ם דבגלל שבעינן בקרבן לרצונו, וקס"ד שכפייה לא תועיל, דא"א להשיג רצון ע"י כפייה, קמ"ל "ועשית- אזהרה לב"ד שיעשוך", ואז תועיל הכפייה, דרצון המתגלה ע"י כפיית ב"ד הוי רצון.

דין משכון בקרבנות ובצדקה

במשנה במסכת ערכין (דף כא.) מובא: "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". מבואר במשנה זו שמעבר לדין כפיית ב"ד בכל הקרבנות, יש דין משכון על הקרבן שמתחלק בין סוגי הקרבנות, דהיינו בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים.

הגרי"ז בחידושיו למסכת ערכין (שם) דן האם משכון זה שנוטלים על הקרבנות זהו דין של גבייה או שזה מדיני הכפייה על הקרבנות, ומסיק שלפי הרמב"ם בהלכות ערכין (פ"ג ה"יד) שכתב שלוקחין את המשכון בע"כ ואין חייבין להחזיר לו ביום או בלילה זה דין כפייה, ומשכון בעלמא הוא, ולכן שייך לחדש שמשכון זה לא צריך השבה ביום או בלילה, אך אם זה דין גבייה מה השייכות להשבה ביום או בלילה? עוד מוסיף הגרי"ז שבמשנה מבואר שיש שייכות של משכון על חטאות ואשמות אלא שאין צורך למשכן עליהן (ודעת התוספות הנ"ל במסכת ר"ה והרמב"ן במלחמות ב"ק דף יח: מדפי הרי"ף שלאחר ג' רגלים ממשכנים אף עליהן) א"כ נראה שזה דין כפייה דבקדשי מזבח שאינן ענין תשלומין, אף דאיכא שעבודא דאורייתא, לכאורה לא שייך דיני גבייה. [ומה שהעיר הגרי"ז מדברי רגמ"ה בערכין שם שאומר שנטילת המשכון נעשית ע"י הגזבר, וא"כ לכאו' זהו דין גבייה, דדין כפייה הוא ע"י ב"ד, במיוחד לפי דברי האו"ש הנ"ל, י"ל שהגזבר משמש כאן שליח ב"ד ומהני נטילת המשכון על ידו].

אכן, שואל הגרי"ז היכן מצאנו דין כפייה ע"י ירידה לנכסים? ומשיב שמצאנו בכה"ג בכפייה על  הצדקה כפי שמובא ברמב"ם בהלכות מתנו"ע פ"ז ה"י שעוסק בדין כפיית ב"ד על הצדקה ומסיים שהם אף ממשכנים על הצדקה. וכך דייק גם הקוב"ש (ב"ב אות מו') מדברי הרמב"ם בהלכה זו, מהא דב"ד הם הממשכנים על הצדקה, וא"כ הוי דין כפייה וכתב שמה שהוזכר בסוגיה בב"ב שגבאי הצדקה ממשכנים עליה, היינו שהם שלוחים של ביה"ד. וכך אכן נראה מדברי הריטב"א במסכת ר"ה (דף ו.) וז"ל: "ועשית אזהרה לב"ד, דרשו בירושלמי מכאן למשכון, כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו וכן אמרו בערכין וכו' וגבי צדקה אמרו ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת וכו' וחמיר מחוב בעלמא", א"כ מבואר בריטב"א ע"פ הירושלמי שיסוד דין נטילת משכון על הקרבן הוא מדין הכפייה על הקרבן, ודין נטילת המשכון על הצדקה (המובא במסכת ב"ב דף ח:) מקורו ג"כ בדרשה זו, ואף יש לדין משכון זה דינים מיוחדים וחמורים משאר נטילת משכון בעלמא.

מתוך כך דן עוד הגרי"ז האם דין כפייה על קרבנות וצדקה זה דין מיוחד של כפייה או שיסודו מהדין הכללי של כפייה על המצוות, ונשאר בצ"ע. אכן, לפי הריטב"א ע"פ הירושלמי נראה שיסודו מדין כפייה על המצוות, דבהמשך לדבריו הנ"ל שואל הריטב"א כיצד ממשכנים על הצדקה הרי זו מ"ע שמתן שכרה בצידה, והוא משיב שלפי הירושלמי אין מניעה לב"ד לכפות עליהן אלא שאינם נענשים אם לא כופין, א"כ הכפייה על הצדקה (וכן הכפייה על הקרבנות שהוקשו לצדקה), היא מדין כפייה על מ"ע, וכפי שמשמע מתוספות הנ"ל במסכת ר"ה.  

אך בהמשך דבריו מביא הריטב"א בשם רבו שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, ולפי הבבלי נטילת המשכון על הצדקה הוא לא מדין כפייה על המצוות, אלא הנודר משעבד את גופו ונכסיו, והוי כדין גביית ב"ח בעלמא. א"כ, לפי רבו של הריטב"א דין נטילת המשכון בצדקה הוא לא דין של כפייה אלא הוא דין של גביית נכסים שהשתעבדו למצווה, והוא אומר זאת גם לגבי נטילת משכון על הקרבן, ואפי' בקדשי מזבח, ודלא כרמב"ם אליבא דהגרי"ז.

יסוד המחלוקת הוא בדיון של קצוה"ח (רצ,ג) האם יש שעבוד נכסים על חיוב צדקה. לפי ההבנה שאין שעבוד על חיוב צדקה, ודאי שלא שייך לדון על המשכון כדין של גבייה, כפי שלמד רבו של הריטב"א, אך אם יש שעבוד על חיוב צדקה שייך לדון האם נטילת המשכון הוא מדין גבייה או מדין כפייה. קצוה"ח רוצה לחלק בסוף דבריו שם בין חיוב צדקה שמוטל על כל אדם שבו לדעתו יש שעבוד נכסים על חיובו לבין חיוב ע"י נדר שבו יש לדון האם יש שעבוד. לפי דבריו, הרמב"ם בהלכות מתנו"ע שדן על חיוב הצדקה הכללי יסבור שנטילת המשכון על הצדקה היא מדין של גביית שעבוד, וכך אכן מבאר קצוה"ח בסימן לט' סוף ס"ק א' ברמב"ם. אכן, יל"ע לשיטתו מדוע הרמב"ם הצריך שנטילת המשכון תעשה ע"י ב"ד הרי דין גבייה לא זוקק ב"ד? מדברי רבו של הריטב"א הנ"ל נראה דגבייה דהקדש שאני, וחיוב הצדקה שהוא חיוב שמים דומה בזה להקדש, ובשניהם התחדש "ועשית – אזהרה לב"ד שיעשוך" שכשם שב"ד כופין בדינם לפרוע בהדיוט, כופין גם על ההקדש "שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש".

שיטה נוספת בדין נטילת משכון על הצדקה היא של רה"ג המובא בבעה"מ ובמלחמות בב"ק (דף יח. מדפי הרי"ף). וז"ל הרמב"ן שם בביאור בשיטת רה"ג: "גבאי צדקה ממשכנין אותו משכונו בעלמא עד שיפרע וכו' ואין זה כפיה וגביה כדין ב"ד בבע"ח אלא משכונו בעלמא הוא שגבאי צדקה ממשכנין אותו ולא ב"ד וכו' דהא צדקה איתקש לנדר וחייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, ומאי שנא וכו' ותו דאמרי' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך פי' שממשכנין אותו והכי פירושו בירושלמי וכו' מיכן למשכון". לפי"ז יש דין מיוחד של כפייה בנטילת משכון על צדקה שהוקשה לנדר, ואין צורך בזה בב"ד (למרות שהגמרא בר"ה נקטה "אזהרה לב"ד שיעשוך"), דאין זה דין כפיה או גביה של ב"ד בבע"ח (לפי הרמב"ן בחדושיו לב"ב דף קעה: דין הירידה לנכסים של בע"ח תלוי במחלוקת בעניין שעבוד נכסי הלווה לחוב, דלמ"ד שעבודא דאו' זהו דין גבייה ולמ"ד שעבודא לאו דאו' זהו דין כפייה על המצוות, שכופין ע"י ירידה לנכסים), וזה שלא כהבנת הריטב"א בירושלמי שדין הכפייה על הצדקה הוא מדין כפייה על מ"ע.

לפי"ז, הספק של הגרי"ז האם הכפייה על הקרבן ועל הצדקה היא מדין כפייה על מ"ע או מדין כפייה מיוחד הוא ספק בדעת הרמב"ם, האם ס"ל כריטב"א או כרמב"ן בדעת רה"ג (אלא שלרמב"ם צריך ב"ד), וכאמור לא הכריע בשאלה זו, ומ"מ דין כפייה הוא, ולא דין גבייה כפי שסובר רבו של הריטב"א, וגם לקצוה"ח שס"ל שיש לרמב"ם דין גביית משכון על צדקה בעלמא, מ"מ משכון על הקרבן, מדין כפייה הוא, כפי שהוכיח הגרי"ז מהלכות ערכין.

ההבדל בין סוגי הקרבנות בדין המשכון – שאלות על דברי הראשונים

המשנה בערכין הבדילה בין חייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנין אותן שכן הם מעוכבי כפרה ולא יתרשלו מהבאתן, לבין חייבי עולות ושלמים שאינם מעוכבי כפרה ולכן צריך למשכן עליהן. אך צ"ע, דהרי גם עולה מכפרת שנאמר (ויקרא א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", ומבואר בספרא (שם) שהעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, וכך מבואר גם בגמרא בזבחים (דף ו.), ואף במסכת יומא (דף לו.) מובא שהבא להקריב עולה מתוודה על עשה ולאו הניתק לעשה שהעולה מכפרת עליהן, ומדוע א"כ צריכה למשכון?

רש"י בפירושו למשנה זו מתרץ זאת ואומר שאמנם גם עולה מכפרת על חייבי עשה אך הואיל ואין חובה להביאה, אלא שאם הביא נתכפר לו, צריך למשכן ע"מ שיקיים את נדרו. ויל"ע בגדר הכפרה שלא ע"י חובת הבאה.

התוספות במסכת ב"ב (דף מח. ד"ה "יקריב") מתרצים ע"פ הגמרא בזבחים (דף ז:) שהעולה היא דורון ולא לכפרה, והכפרה שהוזכרה בעניין העולה היא מקופיא ולא מקיבעא, ולכן יש חשש שיתרשל מהבאת העולה לצורך כפרה זו ובעינן למשכנו. ודבריהם צ"ב, דמה הכוונה שמכפרת העולה מקופיא? ועוד, הרי מ"מ יש כאן כפרה ומה לי מקיבעא או מקופיא?

התוספות במסכת ר"ה הנ"ל מתרצים בנוסח אחר, וז"ל: "י"ל דאמרינן בעלמא (יומא פו.) שאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו הרי שבתשובה מתכפר ולא דמי לחטאות ואשמות", באופן פשוט כוונת התוספות שיש לחייבי עולות דרך נוספת לכפרה – ע"י התשובה, משא"כ בחייבי חטאות ואשמות, ומכיון שיכול להתכפר ע"י תשובה יש חשש שלא יזדרז להביא עולתו, וצריך למשכנו. אך א"כ צ"ע דהרי כבר נתבאר מהגמרא במסכת יומא שהמביא עולה מתוודה עליה (ואף צריך להקדים את החזרה בתשובה להקרבת העולה כדי שלא יהא קרבנו כ'זבח רשעים תועבה' כדלקמן במסכת זבחים) וא"כ מה משמעות הקרבת הקרבן בתהליך הכפרה על חטאו אם כבר נתכפר לו בתשובתו?

הרמב"ם (מעה"ק יד, טז) אומר: "כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אע"פ שאין מתכפר לו עד שירצה שנא' לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן". דברי הרמב"ם צ"ע רב, דמה לו להזכיר את הצורך ברצון מקריב העולה בהלכה זו הנוגעת למשכון, ואמנם לשון הרמב"ם מופיעה כבר במשנה הנ"ל בערכין, אך בשלמא המשנה הביאה זאת כדי ללמדנו כיצד יועיל כאן משכון בדבר התלוי ברצון, ומשני שכופין עד שיאמר רוצה אני, אך הרמב"ם הרי כבר ביאר זאת בהלכה הקודמת בעיקר דין כפייה בקרבנות, כפי שהובא לעיל, וא"כ מדוע צריך לחזור על כך גם בעניין דין המשכון שגם הוא מדיני הכפייה, כנ"ל?

עוד יל"ע בלשון המשנה עצמה שנקטה בעניין חיוב המשכון "אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה וכו'", דמה עניין הזכרת הכפרה כאן לדברי המשנה, הרי אם היא באה לבאר את תועלת נטילת המשכון, על אף הצורך ברצון, הוה סגי למימר "אע"פ שאין הקרבן קרב עד שיתרצה", ומדוע הזכירה המשנה את הכפרה שבקרבן?

עיון ביסוד כפרת העולה

ע"מ ליישב את כל השאלות הנ"ל, נקדים לעיין בגדר כפרת העולה לאחר ששב כבר המקריב בתשובה, מתוך בירור דברי הגמרא במסכת זבחים, שהובאה בתוספות הנ"ל במסכת ב"ב.

בגמרא במסכת זבחים (דף ז:) מובא: "אמר רבא עולה דורון היא, היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלים לו, אלא ש"מ דורון הוא". ויל"ע בדברי רבא, הרי חז"ל בספרא למדו מהפסוק "ונרצה לו לכפר עליו", שקרבן העולה מכפר, כפי שהתבאר לעיל, וא"כ כיצד הוא אומר שהעולה היא דורון?

רש"י מפרש את דברי רבא כך: "עולה דורון היא, אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש, אלא אחר שכפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסרך במלך וריצהו ע"י פרקליטין, וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו", ויל"ע מה כוונת רש"י שהעולה "אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש", אם היא דורון ובאה להקבלת פנים אז לכאורה אינה מוגדרת כפרה כלל, ואם היא מכפרת מדוע היא מוגדרת כדורון?  

הריטב"א במסכת מכות (דף יז: ד"ה "אדרבה") פותח בפנינו צוהר להבנת הדברים, וז"ל: "אדרבה חטאת ואשם חמירי דמכפרין – פי' מה שאין כן בעולה שבאה בנדבה, ואע"ג דכתיב בה ונרצה לו לכפר עליו, ואמרינן בספרא שמכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, מ"מ אינם באים לכפר על דבר ידוע אלא שהכתוב מבטיח שיכפר לו בדורון זה על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, וכן מה שאמרו בהגדה (ויקרא רבה פ"ז) שמכפרת על הרהורי הלב, על הדרך הזו היא". הריטב"א מבאר שדוקא הגדרתה של העולה כדורון היא יסוד כפרתה. ומה כוונתו "שאינה מכפרת על דבר ידוע"? נראה לבאר זאת ע"פ דברי ר"ל במסכת סוטה (דף ג.) שאומר ש"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" וכן רש"י עה"ת (במדבר טו, לט) מפרש עה"פ "ולא תתורו אחרי ללבכם וכו'": "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות", א"כ הרהור הלב לעבירה הוא היסוד לכל העבירות, ונמצא שהשב בתשובה צריך לכפר על שני העניינים, גוף העבירה והרהור הלב שהביאו אליה. מעתה נאמר שחייבי עשה מכפרים בתשובתם על גוף העבירה, דאינו זז משם עד שמוחלים לו, אך עדיין צריך את טיהור הרצון שבלב שהביא לעבירה, וטהרה זו נעשית ע"י קרבן העולה שבא בנדבת הלב, שלא מתוך חיוב של תורה, כפי שפרש"י בערכין, ואף הבאתו נצרכת להיות "לרצונו" של המקריב שלא בכפייה, ולכן צריך שיאמר 'רוצה אני'. זו כוונת הריטב"א שאמר שהעולה אינה מכפרת על דבר ידוע, דעל עצם החטא שעבר עליו אין צורך בכפרת העולה, דכבר נתכפר לו בתשובתו, ומ"מ צריך לכפרה על התערערות הרצון הצרוף לזככו מחדש, וזה נעשה כאמור ע"י קרבן העולה, הבא בנדבת הלב ומשעבד לב האדם לאביו שבשמים. "ונרצה לו – לכפר עליו", הכפרה היא ע"י הריצוי של האדם להקריב (ויעויין בזה עוד בערוך לנר מכות דף יז: ד"ה "שכן מכפרי").

סיים הריטב"א את דבריו ואמר שמה שאמרו בהגדה שהעולה מכפרת על הרהור הלב "על הדרך הזו היא", והיינו שעבירה עצמית שבהרהור הלב מתכפרת ע"י קרבן העולה, כפי שמכפר קרבן העולה על הרהור הלב שהביא לעבירה על מצוות העשה.   

תשובה לכל השאלות הנ"ל ע"פ הבנה זו

זו א"כ כוונת רש"י בזבחים שפי' שהעולה אינה מכפרת ממש, דעל גוף העבירה כבר אינו צריך כפרה אלא הכפרה נקשרת להקבלת פני המלך, בתיקון מחשבת הלב, וזה נעשה ע"י הדורון שבא בנדבת הלב, וכפי שפרש"י בערכין שאין הבאתה חובה, ובאה לרצונו של האדם, דהכפרה היא דוקא בהבאה שלא בחובה.

כמו כן דברי התוספות במסכת ב"ב שעולה מכפרת מקופיא יבוארו על דרך זו, דכפרה מקיבעא היא כפרה על עצם העבירה המסויימת שעבר, וכפרה מקופיא היא כפרה על גורם העבירה, הרצון שבלב, וכלפי כפרה זו יש חשש שמא החוטא לא ימהר להביא כפרתו, מאחר שכבר כיפר על גוף העבירה ע"י תשובה. וזו גם כוונת התוספות במסכת ר"ה שתירצו שלא דמי לחטאות ואשמות דבחייבי עשה מתכפר בתשובה, דהיינו שע"י התשובה כיפר על גוף העבירה, והקרבן בא על מחשבת הלב, ועל חלק זה בכפרה יש חשש שמא יפשע ולא יזדרז להביא כפרתו בדורון, ובעינן למשכנו, ולא דמי לחטאות ואשמות שגוף העבירה מתכפר רק ע"י הקרבן (ואין כוונתם שלחייבי עשה יש שני דרכי כפרה שונים על חטאם, כפי הקס"ד לעיל). א"כ, יסוד תירוץ התוספות דומה לתירוצו של רש"י במסכת ערכין, אלא שלרש"י הצורך בנטילת המשכון נובע מכך שאין הבאת העולה חובה, ואילו הייתה חובה לא היה צריך למשכון למרות שכפרתה מקופיא, ובזה שיטתו שלא כתוספות שלמדו שעיקר התירוץ נוגע לכפרת העולה מקופיא.

מעתה נבוא לבאר את דברי המשנה במסכת ערכין שהזכירה את עניין הכפרה בביאור דין המשכון בחייבי עולות ואמרה "אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" ושאלנו לעיל מדוע לא אמרה המשנה בסתמא "אע"פ שאינו קרב עד שיתרצה"? לפי הסבר הריטב"א הנ"ל נאמר שהמשנה עצמה רצתה לתרץ מה בין כפרת חטאות ואשמות שאינה מצריכה נטילת משכון לבין כפרת העולה שגם היא מכפרת, ורמזה המשנה בלשונה את ההסבר לכך שכפרת העולה תלויה בהבאתה ברצון, כי היא באה לכפר רק על הרצון ולא על גוף העבירה שנתכפר כבר ע"י החזרה בתשובה הקודמת להבאת העולה (שלא ככפרת החטאות והאשמות שגוף העבירה מתכפר ע"י הקרבן ולא סגי בחזרה בתשובה בלבד), ולכן בעינן נטילת משכון מחייבי עולה, כאשר לפי תוספות החשש הוא שמא כלפי חלק זה בעבירה יתרשל ולא ימהר להביא את העולה ויעבור על נדרו, ולפרש"י החשש להתרשלותו של המחוייב בנדר נובע מכך שהכפרה שבעולה אינה בחובת הבאה.

וא"כ גם דברי הרמב"ם יבוארו כך, דאמנם הרמב"ם כבר לימד אותנו בהלכה טז' שכפייה בעולה מועילה ע"י ב"ד באופן שאומר המחוייב "רוצה אני", דבכך קרינן ביה "לרצונו", אך בהלכה יז' שהרמב"ם שוב אומר שהבאת העולה היא לרצון האדם וכו' אין כוונתו לחזור על דבריו בהלכה הקודמת, אלא הוא בא לתרץ את השאלה מה בין כפרת חטאת ואשם לכפרת העולה לעניין משכון, ולכן הוא מוסיף בהלכה זו את עניין כפרת העולה לרצונו, מה שלא הזכיר בהלכה הקודמת, שמכאן נלמד שהעולה מכפרת על הרצון לעבירה, דעל גוף העבירה כבר כיפר בתשובה ועל כפרה כזו "מקופיא", שאף אין חובה בהבאתה ככפרה, יש חשש שיתרשל ולא יביא, כנ"ל בהסבר המשנה.

דמיון האדם לקרבן עולה בראש השנה

המשנ"ב (סימן תקפ"א ס"ק ו') מביא את דברי הא"ר בעניין טעם ההלכה שיש להקדים ולומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ר"ה, וז"ל: "ועוד טעם שקבעו ד' ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביכור ממום ד' ימים קודם הקרבה, ובכל הקרבנות בפ' פנחס כתיב והקרבתם עולה, ובר"ה כתיב ועשיתם עולה שבר"ה יעשה אדם את עצמו כאלו מקריב את עצמו, ולכך קבעו ד' ימים לבקר כל מומי חטאנו ולשוב עליהם". מדוע הדמיון הוא דוקא  לעולה?

המשנה בסוף פ"ג של מסכת ר"ה דנה על צורך כוונת הלב לתקיעות השופר בר"ה, וקושרת לזה את עניין שעבוד הלב של עמ"י לאביהם שבשמים בזמן מלחמת עמלק ופרשת נחש הנחושת. נראה שהמשנה רומזת לנו בזה את יסוד עבודת התשובה בר"ה, שאינה נוגעת לעצם החטא, דאנו מנועים מלהתוודות על חטא בר"ה (כמבואר במשנ"ב סימן תקפ"ד ס"ק ד'), אלא נוגעת לשורש החטא, לקלקול שנעשה בלב, שהביא לעבירה, והתיקון יהיה בשיעבוד הלב לאבינו שבשמים ע"י המלכתו עלינו בתקיעת השופר, ובהקבלתנו את פני המלך. מתוך כך, לאחר ששורש החטא תוקן כבר בר"ה ניגש האדם ביוה"כ לכפר גם על גוף החטא . לפי"ז מובן הדמיון של האדם לקרבן עולה בר"ה, כדברי הא"ר, דכפי שראינו קרבן העולה מכפר על הרהור הלב ע"י שעבוד הרצון, "ונרצה לו לכפר עליו".

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים