תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

דינא דחיוב מזונות בחלה ובהגעת זמן
כתובות
כותב החידוש: דוד גולדשילד

מראה מקומות: ב'.

דינא דחיוב מזונות בהגעת זמן ובחלה.

בגמרא ב'. נאמר הדין דהגיע זמן הנישואין חייב במזונותיה, ודנה הגמ' בחלה האם לא מתחייב במזונות כיון שזה אונס, ובלישנ"ב אמרינן שמא רק באונס דרבנן יש פטור מזונות.

ויש לבאר לל"ק שפטור באנוס, וביאר הברכת שמואל דהא חיוב מזונות הוא משום שאם מעכב הנישואין חייב, אך בדבר שאינו עיכוב מדעתו אלא מחמת אונס אין חיוב מזונות. ולכאורה הוי מישך שייך לדין אונס בגיטין המתבאר בע"ב שמעיקר הדין יש טענת אונס אלא תקנתא דרבנן אין אונס. וברש"י מבאר שם שטענת אונס הוא כאונס לכל דיני התורה. ומבארים בשם הגר"ח שמעשה דאונס לא חשיב מעשה שלו, ולכן תנאי שהיה באונס כגון אם לא באתי עד יום פלוני ממילא כשבא באונס לא נחשב מעשה שלו ואי"ז קיום התנאי. ובר"ן בקידושין מבואר שיש אומדנא שאם לא באתי באונס לא יחשב לדבר שמרצוני ולא יקיים הגט.

ואפשר לבאר לענייננו שכפי שהכא יש פטור במזונות באונס דחלה ה"ה יהיה טענת קיום הגט באונס, ולכך י"ל דתליא בסברת עיכוב שלא מדעתו פוטר ממזונות, דלרש"י באונס בגיטין לא חשיב מעשה שלו כשלא בא מחמת אונס ואין קיום לגט, וה"ה במזונות כשהיה עיכוב שלא מחמת הבעל אין חיוב מזונות ואולי זה לשון רש"י בריש סוגיין "שאין עכבה זו שלו".

ולדרך הר"ן שכוונתו היתה לא באתי מרצון ולא שיהיה אונס דייקא, הנה המאירי כתב בדימוי של מזונות ואונס בגיטין שכיון שהיתה הסכמה ביניהם שיצטרך לתת מזונות אם לא ינשאו הוי אומדנא שהסכמתם רק כשהבעל מעכב ברצון אך לא באונס.

ולל"ב שאמרינן שמא אונס אינו פוטר אלא באונס דרבנן ולא באונס דחלה, אפשר לבאר דכך היתה התקנה או האומדנא שכל עיכוב הבעל מחייב במזונות, וביאר בזה הברכת שמואל דהמחייב הוא בעצם הגעת הזמן שמתחייב במזונות וכ"מ ברמב”ם דהגיע זמן ועדיין לא נישאו חייב במזונות והיינו שהגעת הזמן היא המחייבת במזונות.

ולכאורה תליא במחלוקת רש"י ותוס' דהנה בדין חלתה היא מסתפקת הגמ' מאחר שמזומן הוא לינשא פטור או דהוי נסתחפה שדהו וחייב, ומבארים תוס' דמזלך גרם כיוון שפריה ורביה הוי חיוב על הבעל, א"נ כיוון שהאשה שדה של הבעל. וברמב"ן והרא"ה פירשו בלשון רש"י באופ"א שכתב רש"י שמזלך גרם כיוון שמהיום אני מוטלת עליך לזון, ולכאורה הא טעמא דמזלך גרם צריך לחייבו במזונות וברא"ה והרמב"ן פירשו שרש"י סבר דהא אי הייתי מעכבת מדעתי רואים שאינה רוצה בנישואין ולכן לא יהיה שינוי בהגעת זמן אבל כשאין עכבה מדעתה מחויב במזונות כיון שהגיע זמן וכיון שתעלה לי מזונות נמצא שההפסד שלך וזמש"כ רש"י שמזלך גרם. ולכאו' תוס' ס"ל דהמחייב לל"ב הוא מפני שתקנת המזונות הוא אף באונס דבעל שמחייבו אבל בחלתה היא דאינו מעכב הוי משום דחשיב לעיכוב שלו כיון שזה מחמתו מזלך גרם וזה נידון הגמ' האם אפשר להעמיד עליו את מניעת הנישואין המחייב את המזונות. והרמב"ן הרא"ה והרשב"א בדעת רש"י סברו דעצם

הגעת הזמן מחייב מזונות ואף באונס ואף בחלתה היא מחייב במזונות ולכן נמצא דהחיוב לחובתו של הבעל.

והנה לפי"ד רש"י לרמב"ן ושא"ר טענת נסתחפה שדהו אינה עיקר טענת האשה אלא העיקר בטענתה שמהיום מוטלת עליו לזון וכ"מ בשיטמ"ק בפירוש הראשונים, ולכאו' הא עיקר הטענה של חיוב של חיוב המזונות לא הוזכר בגמ', ועוד דהגמ' הביאה שפירשה נדה לא מצי א"ל נסתחפה שדהו ולא מחויב במזונות. ובשלמא לתוס' בחלתה היא שייך להעמיד האונס ובגלל הבעל דמזלך גרם שיהיה לה אונס. אבל בדבר שהוא בטבע האשה אין טעם לתלות ולכן פטור הבעל. אך לרמב"ן ושא"ר שנסתחפה שדהו הוא רק בגלל שהגיע הזמן מחויב במזונותיה א"כ אמאי פירשה נדה אינו מחויב בגלל הגעת זמן. ובשיטמ"ק מביא שפירשה נדה אינו הגעת זמן כיון שבפירשה נדה אינה יכולה להינשא, אך בגמ' לא משמע הכי אלא אף טענת הא קאימנא שייכא.  

 וע"ק לל"ב שאונס לא פוטר אמאי בהגיע זמן באחד בשבת יהיה פטור משום אנוס בתקנתא דרבנן וביאר הרשב"א דכיון שתקנת שקדו הוי לטובת הבנות והוי מחמתה לכן פטור ומבואר דאונס שהיה מחמתה פטור. ובשיטמ"ק ביאר דמאחר שחכמים תיקנו לא להינשא באחד בשבת אי"ז נחשב שהגיע הזמן וכתב השיטמ"ק דתליא בלשונות הגמ' אי תקינו לה רבנן או לא תקינו לה רבנן.

ובדעת הרשב"א צ"ב הא בחלתה היא שהוא ראוי להינשא אפ"ה חייב במזונות ומ"ש מאונס שבטענת שקדו שמחמתה לא נישא פטור, ואי נימא כתוס' שבחלתה חייב כיון שמזלך גרם וזהו המעכב מחמתו וממילא דוקא בחלתה אפ"ל שתליא בבעל אבל כשזה תקנ"ח אי"ז תליא בבעל ואינו המעכב. אבל לרמב"ן ושא"ר שמחייב המזונות משום הגעת זמן א"כ אמאי עיכוב בתקנתא דרבנן אינו מחויב במזונות משום הגעת זמן. [ועי' בחידושי ר' שלמה היימן]

ואולי י"ל דלרמב"ן ורש"י שנסתחפה שדהו נחשב הפסד שלו כיון שחייב במזונות, ויל"ד [וכ"ה בברכ"ש] האם הוא תקנת חכמים שחייב במזונות או חיובי אישות ששייכים מזמן הנישואין, ויש להוכיח כן מהריטב"א שבחיוב מזונות דהגעת זמן נוטל אף מעשי ידיה, ומוכח דהוי חלק מחיובי איש ואשה וה"ה בהגעת זמן יש הלכות אישות. וברע"א כתב שבעל שלא נתן בהגעת זמן יש לו דין מורד וזה דין שקיים רק באישות. וברש"י כתב דהוי מתקנת ב"ד ובמש' שם מיירי בדיני אישות.

וביאור הדבר שכיון שחייב לעשות נישואין לכן אף השיעבודים של הנישואין חלים מהגעת הזמן [ועדיין יל"ד אי הוי משום הגעת זמן שמחייב במזונות או עכבת הזמן מחייב במזונות], וממילא לפי"ז מזונות בהגעת זמן הוא הפסד לבעל כיון שאין נישואין ולכך סברו הראשונים שעיקר טענתה שהגיע זמן ולכן יתן מזונות וזוהי טענתו הא קאימנא שהרי אני רוצה להינשא ולא אפסיד המזונות וזה שטוענת נסתחפה שדהו שכיון שזה מוטל עליו אין טענת הפסד, והיינו שעיקר טענה במזונות ולא בנסתחפה. ולתוס' טענת נסתחפה שדהו היא על עיכוב הנישואין ולא על המזונות אבל בפירשה נדה אין לומר שההפסד לחובתו כיון שזה זמני אשה ואין לבעל להפסיד.

 

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים