תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

דרשה לפדיון הבן
כללי
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: קידושין יח

חובת הפדיון כשהגדיל על מי מוטלת

 

ידוע שמצוות פדיון עולה כפ"ד תעניות והיה סעודת פדיון עם ר' חיים זוננפלד שהיה וויכוח האם יש לזה מקור בתורה ואמר שמקור אין אבל רמז לכך יש שכתוב בפסוק וכל בכור אדם בבניך תפדה אדם בבניך תפדה ראשי תיבות אם דבר מאכל בפדיון בן נהנית יחשב כאילו תעניות פ"ד התענית. ובאמת ידוע דהטעם של חלוקת שום כדי שיוכלו לקחת ממנו הביתה ולהכין ממנו תבשיל.

במהות מצוות פדיון כתוב בתורה כל פטר רחם תפדה ולמדו מזה שמי שהוא ראשון לאמו יש חובה לפדותו וכבר הקשה הרעק"א דאם מצוות פדיון היא זכר לנס במצרים שלא נהרגו בכורי ישראל א"כ למה דין פדיון הוא רק על בכורים מאם ולא בכור מאב ותירץ שבכור מאם הכול יודעים שהוא בכור לאמו ומשא"כ בכור מאב שתמיד יכול להיות לו בן במקום אחר והילכך במצרים את הבכורים מאב הקב"ה הרגם בכבודו ובעצמו ומשא"כ בכור מאם שהמשחית הרג ושם הייתה את הסכנה שמכיוון שניתן למשחית רשות להשחית וכו' ולכן דין פדיון הוא רק על פטר רחם של בכור לאמו ושפיר .

(ועיין עוד שמצוות פדיון היא לכפר על מכירת יוסף כמה שכתוב בירושלמי).

הנה במצוות פדיון יש לדון אם היא מצווה של הבן המוטלת על האב או שהיא מצווה רק של האב ובגמרא קידושין כ"ט כתוב כל מצוות הבן על האב נשים פטורות ומה הן מצוות על האב למולו לפדותו וכו' ושואלת הגמ' לפדותו מנלן כל בכור בניך תפדה והיכא שלא פדאו אביו מנלן שחייב לפדות עצמו שנאמר פדה תפדה ואיהי מנלן שלא חייבת לפדותו שנאמר תיפדה מי שישנו בפדייה מחויב לפדות הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם קודם לבנו ר יהודה אומר בנו קודם שהוא מצוותו על אביו והוא מצווה על בנו ואומרת הגמרא שאם יש לו רק חמישה סלעים הכול מודים שהוא קודם מאי טעמא מצווה דגופיה עדיף ע"כ.

ונחלקו הרשב"א והריב"ש האם המצווה של פדיון הבן היא מצווה של הבן שמוטלת על האב או שהיא מצווה של האב דהרשב"א סבר דהיא מצווה של האב והריב"ש סבר דהוא מצווה של הבן דמוטלת על האב

וכן נחלקו האם מהני שליחות כשיטת הרשב"א או לא וכן אם פוקע המצווה כשהגדיל כהרחב"ש או לא.

ובגמרא בבכורות אמרה הגמ' מצווה דדידיה עדיף ולכאורה משמע כדברי הריב"ש  ומשא"כ הגמ' בקידושין דמצווה דגופיה עדיף משמע כדברי הרשב"א

[ואולי ניימא דבזה גופא נחלקו מה טעמא דר' ירמיה האם משום שמצוות עצמו עליו או מטעם דהוויא מצווה בגופו]

והנה ביסוד מחלוקת הריב"ש והרשב"א יש לדון במה נחלקו דהריב"ש סבר גם דאין שליחות לאבא לפדיון ומשא"כ הרשב"א ס"ל דיש שליחות ולכאורה למה שלא יהיה שליחות ומ"ש מכל התורה כולה דיש שליחות

ונחלקו עוד האם פוקע המצוווה כשהגדיל או לא דהריב"ש סל שהמצווה היא על הבן כשהגדיל ומשא"כ הרשב"א דס"ל שלעולם לא פוקע המצווה מהאבא רק דגם הבן יש לומצווה ויכול לפדות את עצמו דהמצווה מוטלת על שניהם דכתב שאין סברא שיפקע שיעבוד האב לעולם

ולכאורה יש להבין את שיטת הריבש דלמה שיפקע השיעבוד

וכתב במנחת חינוך שצ"ב קרח ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות את בנו ואפילו אחר שהגדיל הבן המצווה מוטלת על האב וכמו שאמר הכתוב וכל בכור אדם בבניך תפדה הטיל הכתוב המצווה על האב וכן נראה בקידושין ע"כ

ולכאורה קשה דהא אמר שם ר ירמיה דהכול מודים דאם יש לו רק חמש סלעים שהמצווה לפדות עצמו ואכ מה הראייה מקידושין

ולכאורה צריך להבין  הרי חיוב פדיון הבן הוא חיוב ממון וכבר נשתעבדו נכסי האב כשהיה החיוב עליו וכמו שכשמת הבן עדיין יש לאב את החיוב של החמישה סלעים ואכ למה שיפקע השיעבוד נכסים מהאב

וכתב באבי עזרי שבוודאי שמצד החיוב אחרי שנתחייב האב חייב לפדותו אף אחר שהבן הגדיל כלומר שיש עליו עוד מצווה גם אח"כ ונראה דהוכיח כן מהא דהיסוד שמחויב לפדות עצמו מזה שאמרה הגמרא מצווה דגופיה עדיף ולא אמרה שהמצווה עליו ולא על בנו רואים שכל הטעם שמכיוון דזה גופיה אפילו דמצוות האב על אביו עדיפיה הפדיון שלו והמצווה על עצמו לגמרי גם אחרי שהגדיל ושפיר ודו"ק

ורק דבא לחדש שאף עצם מצוות הפדיון על האב והנפק"מ בזה שאפילו נכסים שלא היו לו בשעת הפדיון ישתעבדו מחדש וזה מה שחידש המנח"ח ושפיר ואולי ניימא שנחקו האם במצוות הפדיון עיקר הדין הוא שיעבוד ופריעת חוב או שעיקר הדין הוא מצוות פדיון וממילא יש שיעבוד וביותר אולי יש שני מצוות גם לפדות וגם לתת לכהן וא"כ ניימא שהריב"ש ס"ל שהדין הוא שיעבוד נכסים ופריעת חוב ולכן אין בזה שליחות ורק מוטל על האב לפדות כשהוא קטן ומשא"כ הרשב"א דס"ל דהעיקר הוא מצווה וא"כ זה מצוות האב ולכן יהיה בזה שליחות ולא יפקע לעולם

ויש להקשות לשיטת הריב"ש למה שיפקע השיעבוד ואפשר לומר שהריב"ש סבר שזה מצווה של הבן שמוטל על הבית אב ולכן זה מוטל על אבי הבית ונכסי הבית ולכן כשהגדיל יפקע ממילא ויהיה דינו על הבן ושיעבוד על הבן ומדויק הדבר מדבריו שכתב שאין מצווה על האבא רק מכיוון שהוא אב הבית אז עליו מוטל לפדות ולכן לא יועיל שליחות בכה"ג ומכיוון שעושה את המצווה בשביל הבן עיקר המצווה הוא על פדיון הבן ולא כשאר ברכות שהם בלישב בסוכה ולהנחי תפילין וכו' כי זה לא מצווה שבגופו ומשא"כ הרשבא סבר שעיקר המצווה היא על האבא ולכן יועיל שליחות ויל"ע בזה.

[ומה הדין באומר לכהן קח את התינוק כתב בתרומת הדשן רלה בברור שאין שום חלות קודש דבכור על הבן וכל המצווה היא על האב לפדותו וזה חולין גמור ואין

ולכן כתב להוכיח שאין שום חיוב לפדותו ישר אלא רק מצד זריזין מקדימין עיי"ש]

ויש להקשות לדעת הריבש איך האבא יברך שהחיינו הלא המצווה היא של הבן דמקיים האבא ובפרט לדבריו דהביא את יסוד הרמבם דכל מצווה שהיא עליו מברך בלמד משאכ מצווה שהיא לא על גופו דמברך בעל

וייש הברכת שמואל שיש את הפריעת חוב שהיא שהיא מצווה של הבן אבל יש את קיום המצווה שהוא על האבא והשחיינו הוא על הקיום ודייק

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים