תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

הערות בריש מכות
מכות

מראה מקומות: מכות ב

א. הנה במשנה מכות אי' דברצו לעשותו ב"ג וב"ח לוקין, והק' הריטב"א דהא רצו להפסידו תרומה ומתנו"כ ומ"ט לא ישלמו, ותי' מהרשב"א דהויא מידי דלא קיץ, ומהרא"ה תי' דהוי פסידא דלא ברי דמי יימר שיתנו להם מתנו"כ, וכ' ע"ז בערול"נ, דכ"ז אלהבא אך אלשעבר מה שצריך לשלם אמה שנתנו לו בזה שפיר הויא קיץ והפסד ברי. ולענ"ד י"ל בזה בתרתי, א' דאע"פ שנתברר שאיננו כהן מכ"מ למי שנתן לו בודאי אינו חייב להחזיר לו דהא זה שייך לשבט הכהונה, וממילא אף לכהן אי"צ להחזיר דסו"ס הרי"ז שייך לשבט הכהונה ולא לכהן כל דהו [ושו"ר שבאמת

 

תי' כן הערול"נ להלן, אלא שיל"ע ולדון, דבכה"ג שנתן תרומה למי שנתברר שהוא חלל, תו שמא לא קיים המצוה ותו שפיר צריך לשלמו מה שהפסידו, אע"פ שמכ"מ יצטרך להפריש לכהנים, וכן ילה"ק דישלם לו י' זהובים אמצוות תרומה שגנבו ככל מצוה, ודוחק לומר דע"י שבשעה שנתן היה נחשב לכהן, תו חשיב כקיים המצוה]. ועוי"ל, דסו"ס הם זממו להפסידו אף אלהבא, וממילא מאחר שאפשר לחייבו רק אלשעבר תו הויא דלא מתקיים כאשר זמם, איברא דתי' זה תליא בב' התי' שהביא הריטב"א, דלתי' א' דלא קיץ, עדיין משמע שיש לתא דהפסד אלהבא, וממילא קיים תי' השני, אך לתי' הב' דהביא הריטב"א דמי יימר שיתנו לו, תו נמצא דאי"ז בהכרח שרצו להפסידו אלהבא, וממילא יכול להתקיים כאשר זמם ואלשעבר. ויש לציין, דאה"נ במכירי כהונה שפיר ליתא לתי' הב' דהריטב"א, מאחר שבודאי יתנו להם, אלא דבכ"ז אינו קיץ.

ובעיקר ד' הערול"נ דלשעבר הוי קיץ, תו אין זה ברור כ"כ דבאדם זקן שקיבל כל ימיו תרומות הרבה, מנ"ל לידע כמה היה שם, וממילא גם התי' האחר ליתא, דאע"פ שבודאי קיבל מכ"מ מאחר דלא קיץ, תו א"א לדעת כמה לחייבו.

ב. בערול"נ שם הק' אהאי ענינא דזוממי ב"ג וב"ח, דהא הוי ענין שאין בו מעשה, ומ"ט לוקין דומיא דפטרה הגמ' לק' יג: לאו שאין בו מעשה ד'לעשות' כתיב, וה"ה בעדים זוממין כ' 'לעשות'. ולענ"ד, במחכ"ת, אין כאן מקום לקושיא, דהא לפי"ז בטלת תורת עדים זוממין, דמכ"מ רק מדברים אינהו, אע"כ כדאי' בגמ' ב"ק  ה. דאע"פ דלית בהו מעשה, רחמנא קרייה מעשה, ופשוט, ושפיר שאני ממה שהביא מהגמ' במכות יג:, דהתם עדיף להעמיד האי לעשות אהכ"ת דעשיה, משא"כ כאן, דכמוש"כ בטלת לעולם תורת עדים זוממין, ועוד י"ל, דבע"כ האי לעשות דכ' בעדי"ז אינו כפשוטו, דהא קי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה, ובע"כ דקאתי לומר דרחמנא איקרי מעשה והיינו גילוי מיוחד, דאל"ה לעולם לא יענשו. ויל"פ בזה עוד, דכוונת התורה דכל היכא שהיה יכול להיווצר מדיבורם ענין כל שהוא, אע"פ שאין בו מעשה טכני, תו יש בזה כדי לחייבם.

איברא דאעצם מה שתי' שם הערול"נ, דע"י דיבורם איתעביד מעשה [ותיקשי מ"ט לא כ' הערול"נ כשיטתו, דאיכא נפק"מ למעשה גם לגבי השבת תרומה אלהבא, וצ"ל דסו"ס בגמ' דלא נקטו כן ותו שמא צ"ל כהתי' דהויא ממון שאין לו תובעים], תו מ"ט בגמ' הנ"ל בב"ק, שהק' עדים זוממין דדיבורא הוא ליתני, ותי' דרחמנא קרייה מעשה תו הו"ל לומר דחשיב מעשה משום דע"י דיבורם איתעביד מעשה, דומיא דלשי' הערול"נ די בזה להחשיבן 'לעשות', דכן הוא ע"פ רוב, דמתעביד מעשה על ידם.

ג. בגמ' שם אי' לו ולא לזרעו והק' הערול"נ דאטו באין לו בנים נעשנו ב"ג, ולענ"ד יתכן דאה"נ, או י"ל דמאחר ומהות עדותם הויא בכח לפסול גם זרעו, תו אע"פ שאין לו זרע מכ"מ הויא עדות בכח לפסול גם זרעו. איברא דז"ו שיכולים העדים לומר, דאנו לפסלו לבדו באנו, דהא אין לו בנים. ובמה שתי' הערול"נ דאפשר שיהיו לו בנים, צ"ל, דבאדם זקן טובא, שפיר זה אינו, ואטו יעשוהו ב"ג וב"ח, ולמש"כ ניחא טפי, וראיה לזה, דלד' הערול"נ דבעינן ע"מ שייחשב 'לו ולא לזרעו', סברא דהשתא, כגון שיתרפא, ותו יש לתא מסוימת לפסול זרעו, אך אזרע זרעו עד סוף כל הדורות מאי איכ"ל, ולפי דברינו ניחא, דסגי שבכח עדותם מונח פסול כזה לכל הדורות הבאים, ע"מ להכלילו ב'לו ולא לזרעו'.

ויל"ע בהיו לו בנים ומתו, אי חשיב ולא לזרעו, דהאם עצם הא שקרי' להו לשעבר כב"ג וח', אי יש בזה נפק"מ כ"ש, ושמא לחייב את אביהם לשלם כל התרומות שקיבלו. [והיינו לשי' הערול"נ לעיל דלא סגי בעצם קרייתם ב"ג וב"ח להחשיבו מעשה], וה"ה די"ל איפכא, דבגוונא שע"י קריאת שמם כן אין בזה כלום כי אם עניני מעשה.

ובגוונא שמת הנדון קודם שהוזמו אף להצד דיש בזה נפק"מ וכמוש"כ, מכ"מ לענין לו ולא לזרעו, בגוונא שאין לו זרע, יל"ע בזה, וזה תליא בב' התי' דלתי' הערול"נ דאפשר שיהא לו זרע, תו כאן ליתיה, אך לתי' דאית ליה זרע בכח, תו שמא עדיין יהא דינא דלו ולא לזרעו.

ויל"ע ביש לו רק בנות, אי מאחר דל"ש בהם פסלות לכהונה, כי אם להפקיעם מאכילת תרומה, תו יל"ע אי שייך בזה האי 'לו ולא לזרעו'. ויש לדייק מדנקטו 'לזרעו' ולא 'לבנו' תו משמע כל זרע, אלא דיש לדחות דנקטו זרעו דהיינו אכל הדורות אחריו.

ד. הנה בתוד"ה 'בעינן', הק' דהיכא שהעידו שהוא מצרי שני דאינן באים לפסול לזרעו, נמצא דמתקיים כאשר זמם. וצ"ע אקו', דמה"ת דלא, ואה"נ נימא דבכה"ג מתקיים דין הזמה, דהמשנה נקטה משו"כ בדוקא רק לבן גרושה וב"ח, [ושו"ר שבמהרש"א הק' כן], ואין לומר דהיינו שידעו התוס' כבר התי' דאשתו, דא"כ הו"ל להק' בנוסח ד'אין לומר' וכו', ולא בצורת 'וא"ת', וצ"ל דסברי התוס', דכוונת המשנה לב"ג וב"ח, וה"ה לכל מילי דדמי ליה, מעניני פסול.

וילה"ק בגוונא שהעידו על א' שהוא ב"ג וב"ח, וכן בגוונא זה כגון שהבן כבר חלל מזמנים טובא, ולפי"ז נמצא דגם כאשר זמם מתקיים דבאו לפסול רק האב, וכן שאין לחסרון דלו ולא לזרעו דסו"ס בנו ממילא פסול הוא.

ובגליוהש"ס הק' הגרעק"א אתי' התוס' בזה, דלו ולא לאשתו, דמ"מ תיקשי משי' ר"י ביבמות דמצרי שני אינו פוסל את אשתו, ולפימש"כ י"ל שפיר דאיהו יסבור דאה"נ בכה"ג דמצרי שני ייעשו העדים מצריים שניים תחתיו.

[ובדרך אגב יל"ע בגוונא שיש אדם שבניו וב"ב סמוכין על שולחנו, והעיד שקר בסכום של כל כספו, דאם ישלם נמצאו עניים כל ב"ב עמו, אי שייך בזה לו ולא לזרעו].

וצ"ע, מ"ט נקט הפסוק לשון יחיד, דועשיתם לו, [דז"ו שע"א שמחייב שבועה פשיטא דל"ש כאן כאש"ז, ולו מהסברא דמכ"מ תהא שבועתו דהעד שבועת שוא, וכן דאי"ז עונש כלל, ופשוט], וברש"י עה"ת [דברים יט, יח] כ' דכ"מ שנאמר עד, בשנים הכתוב מדבר, וצ"ל דאי"ז דומיא דכ"מ שנקט קרא בל' יחיד והכוונה לרבים, ['ארבע מאות איש', בראשית לג, א], אלא דמאחר ועד אחד אין מחייב מידי [לבר שבועה דכמוש"כ ל"ח כעונש], א"כ מוכרח דהכוונה אשניים, ועוי"ל בזה, דמאחר וקעסקינן בעדים זוממין, א"כ ר"ל לנו התורה דדינם כע"א, דלא מועיל, ועוי"ל, דנקטו בל' יחיד לאורויין, עפ"י מאי דקי"ל, דאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו שניהם, וע"כ נקטה התורה בכהאי לישנא דעד אחד, כלו' דדין זה דהזמה הויא רק בכגון עד אחד, דל"ש לחלק הזמתו לשניים.

והנה בפסוק דהזמה [דברים שם], אי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך, וצ"ע מ"ט דוקא בזה הביאה התורה לשון כה"ג ד'ובערת' וגו'. ותו דנימא שדין הזמה הוא רק בלתא דמיתה, שרק אז הוי 'ביעור הרע'.

ובעיקר העונש דכאשר זמם, צ"ע מ"ט הויא כך, דצריך להיות בדיוק כאשר זמם, דמ"ט לא מצינו שההורג חבירו בסיף ימות בסיף, או שפצעו לחבירו שיפצעוהו [דבריש החובל הביאה הגמ' כמה תי' מנ"ל דעין תחת עין הויא ממון], והנראה לומר בכ"ז, דמאחר ואי"ז רע מגולה דהא רק כאשר זמם ולא כאשר עשה, וא"כ נמצא דלו היה הנדון נהרג היה כאן רוע שאין כדוגמתו, שהרגו אדם בכדי והם לא היו נענשים, ומכיון שכך גזרה חכמתו העליונה דכאשר זמם ולא כאשר עשה [ושמא יש בזה סברא לרחמנות הקב"ה, דבגוונא שהרגו תו מה יועיל שיהרגום עתה, אלא שגם ברוצח חבירו נימא כן], תו בכאשר זמם שפיר מקבלים את כל חומר הדין, או י"ל, דהא כשהם מעידים ולשיטתם הויא עדות זו אמת, א"כ כשהוזמו ונמצא שהעידו שקר, וא"כ לשיטתם היחידה שהם אמיתיים, תו נעביד כעדותם להם בעצמם, לפי שיטתם.

ובעיקר הענין ד'ובערת הרע מקרבך', יל"פ בזה דהא יכולים להימצא לגבי כ"א ששונא חבירו, ילך הוא וחבירו ויעידו בו מיתה בבי"ד, ומשו"כ חשיב כ"כ רוע. ובנוסח אחר י"ל, דהנה אי' בשלהי מכות דלר"ע בי"ד שהיתה הורגת יותר מא' לשבעים שנה נקראת קטלנית, והיינו דאפשר לפסול העדים אכ"מ פרטים קטנים כמכחול בשפופרת או ראיתם טריפה הרג וכו', וא"כ עדים כאלו שנפסלו בהזמה, הויין בע"כ הנך דהא' בשבעים שנה, וממילא בשהוזמו הורגים אותם, ומתקיים בזה ובערת הרע מקרבך, דהיו עד כדי כך רעים ושחישבו ביניהם כל השאלות, עד שכמעט גרמו לעוד הריגה הנדירה וזהו 'וביערת הרע מקרבך'.

ה. בהאי בן גרושה וב"ח, יל"ע בגוונא שטענו הני עדים שהיו עדי הגט גופיה, ובאו עדים והזימום, דישנם כאן ב' הזמות א' על עצם הגט ב' ע"כ שאינו ב"ג וב"ח, תו מה"ד, והאם ילקו שניים מכח שרצו לעשותו בן גרושה מב' אנפי, א' בעצם הא שנתגרשה, שהעידו על עצם הגט ושממילא נעשה ב"ג, וכן מה שבאו עכשיו לשוויי בפנ"ע כב"ג, מכח עדותם אגט. [אלא דיש לציין, דאעצם הגט מכ"מ יתחייבו אהא שרצו לחייב הבעל כתובה, ובמשנה ובגמ' להלן דנו בזה שפיר], וצל"ע בזה.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים